תקציר המבוא:

אודות המחבר

המחבר מודה לקב"ה על הצלתו בימי השואה ומפנה לספרו "ויאמר ישראל", שם כתב על קורותיו באותה עת. הוא מספר על גירוש היהודים שלא הייתה להם אזרחות הונגרית מהונגריה, ורציחתם בקמיניץ-פודולסק בתחילת ההשמדה.

המבוא:

(עמוד 1)
בע"ה
הקדמה
"י'שמחו ה'אבות ו'תגלנה ה'אמהות למעלה בעליונים בגנזי מרומים על הוספת כח התורה שניתנה לתחתונים. בעזר הבורא ובשמחה גדולה אודה לאל גדול ונורא שהחיינו וקיימנו להוציא לאור זה הספר השני "ויוסף ישראל" על התורה ומועדים, מוסיף על הספר הראשון "ויאמר ישראל". ובשם זה נשלמו שני שמותי יוסף וישראל, וגם נרמזו בו שם אבי הקדוש, שנהרג על קידוש השם בימי השואה על ידי הנאצים ימח שמם, הי"ד, ושם אמי הצדקת. כי "ויוסף ישראל" עם שני הכוללים בגמטריא שבע מאות וחמש, וזה גם הגימטריא של: "בנו דמשה יעקב ודחיה בלומה". ויהיה ספר זה גורם שתהיה לנשמתם שמחה גדולה, כי ידוע מהאר"י הקדוש (עי' שער הפסוקים פרשת יתרו ד"ה זכור) שחידושי התורה של הבן בשבת, זה תענוג גדול להאבות בעולם העליון. דכאשר הבן מחדש חדו"ת בשבת מעטרים לאביו כמה עטרות בעוה"ב, ולכן כתיב, "זכור את יום השבת לקדשו" ודרשו חז"ל: לקדשו – בדברי תורה", וסמיך ליה הפסוק "כבד את אביך ואת אמך".
והנה רוב חידושי התורה שבספר זה הם ממה שאמרתי בשבת קודש, ברבים, בבית הכנסת "רש"י" בפריז. וזכות הרבים עמדה לי שחנני הקב"ה בחידושי תורה כדי לזכות את הרבים. ובזכות השעורים שהגדתי ולימדתי ברבים יום יום, זה יותר משלושים שנה - לש"ש בלא קבלת שכר כלל, בזכות זאת נתן לי הקב"ה חלקי בתורתו. דהרי כבר כלול בדברי קדשו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, והכל מדברי אלוקים חיים. עוד אשא כפי בתודה לא-ל עליון על שעזר לי להוציא מחשבתי הטובה לפועל, להוציא גם הפירושים וחידושים על מסכת אבות, דברים שאמרתי בע"ה בשבתות הקיץ בטוב טעם ודעת.
ועיין בספר אגרא דכלה פרשת יתרו ד"ה "במדרש", דבאו אנשי כנסה"ג ופירשו דברי קבלת הנביאים, ובאו התנאים ופירשו דברי אנשי כנה"ג, באו האמוראים ופירשו דברי התנאים, באו רבנן סבוראי ופירשו דברי האמוראים, באו הגאונים ופירשו וכו', וכן בכל דור ודור, מבארים האחרונים ומגלים יותר ויותר דברי הראשונים, והכל מכללות דברי אלוקינו נותן התורה. ומבאר הפסוק "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" - ומהו "לאמר" - לומר שבדברי ה' כלולים כל מה שיאמר בכל דור ודור כל ימי עולם, ע"ש.
וחבל על דאבדין ולא משתכחין, שהיו לי הרבה חידושי תורה שלא כתבתים, כי חשבתי לעצמי מי אני, ומי יפתח ספרי לעיין בו. ובוודאי שכמות החידושים שלא כתבתי עולה לכדי ספר שלם, וה' יסלח ויכפר בעדי. כי ראיתי בספר פני דוד מהחיד"א
(עמוד 2)
ז"ל, על פרשת ויקהל פקודי אות י"ב ד"ה אלה פקודי, וז"ל: "וכתב רבינו אפרים בפירושו כתר יד סוף פרשת כי תשא וז"ל: מ' יום ומ' לילה תתק"ס שעות גמט' תלי תלים, כי מסר לו הקב"ה תילי תילים של טעמים, ואין אדם יכול לחדש דבר בתורה שלא נמסר כבר למשה. ולא ניתנו כל החידושים האלה ליכתב, כדי לגדל עטרה לכל צדיק וצדיק שבדור, שמגלין לו מן השמים רזי תורה, ונכתבים ונקראים על שמו. וכולם רועה אחד אמרן. וכתב הרב רבינו אלעזר מגרמיזא זלה"ה שכל מי שמגלין לו רזי תורה מן השמים ואינו כותבן, עתיד ליתן על כך את הדין", עכ"ל רבינו אפרים זלה"ה. וכשראיתי זאת, שח"ו עתיד אדם ליתן את הדין על כך, ולא די שצריך אני ליתן דין וחשבון על עוונותי הרבים, אלא עוד נוסף לי שאני צריך ליתן את הדין על שלא כתבתים, התחלתי מני אז לכתוב חידושי התורה והקדשתי לכך כל כוחותי. ואף שלא היה לי פנאי מפני טרדת הפרנסה וטרדת השיעורים המוטלים עלי לומר מידי בוקר וערב, עם כל זאת הדרתי שינה מעיני וכתבתי החידושים שחנן לי הקב"ה מן השמים. ואם ח"ו לא ימצאו כל דברי חן בעיני תלמידי חכמים, מ"מ אקווה שבוודאי ימצאו גם הרבה דברים טובים ביניהם. ומורי רבי הגאון והקדוש בעל מנחת אלעזר כתב בהקדמה לספרו מנחת אלעזר, וז"ל הטהור "וע"י דבר חידוש אחד לאמיתה של תורה החיוב להציל כולו מן המדוכה, ושושן או פרח יגן על כל הכרך, וקישוט נאה מקישוטי כלה כדאי להציל על המחברת כולה", עי"ש.
ואני תפילה דכמו שישרו הדברים בעיני השומעים, כן ימצאו הדברים חן בעיני הלומדים, כי יש בו פלפול ודרוש ואגדה המושכת את הלב. ובכל כוחי חפשתי חקרתי ודרשתי לעשות עטרה לתורה, ע"י הבאת הקדמות נעימות מגדולי ישראל, והרבה הקדמות הבאתי ממאורן של ישראל, שאורו זרח בכל העולמות, העליונים והתחתונים, שר התורה האחרון שבדורנו, ה"ה מח"ס דברי יואל אשר בהקדמותיו הרבה חידושי תורה חידשתי.
ואודה לה' שהביאני עד הלום. כי לפני ארבעים שנה, בשנות השואה, לא חשבתי שאשאר כלל בחיים. שהייתי אז בידי הרשעים יותר משלש שנים וראיתי בעיני החרבן הגדול והנורא. אללי לי, שכמה וכמה לילות שלא הייתי יכול לישון, וזלגו עיני דמעות על אבדן משפחתי ומולדתי, ועל המוני כלל ישראל, כששה מליון אנשים נשים וטף, נקיים מכל חטא ופשע. ומצפה הייתי ושברתי לישועה בכל יום ובכל שנה, שכמו אשר ראו עיני בחורבן הנורא, כן אזכה לראות גם השמחה הגדולה בביאת משיח צדקנו, ולדאבון נפשנו, אין קול ואין עונה, הסתרת פנים גדולה עד מאוד. רק דבר אחד זכיתי ב'"ה לראות, הלא הוא שהתרבתה ב"ה התורה בעולם, בארץ ישראל ובאמריקה וקצת אף באירופה, שנבנו ונתגדלו ישיבות גדולות מאד, שלא ראינו כזאת לפני המלחמה. גם נתן לי הקב"ה שני בנים, בני תורה. האחד, בני ר' משה יעקב נ"י שדר בבני ברק, והוא ב"ה ת"ח גדול, וגם בני ר' יצחק איזיק נ"י, שנטל עתה היתר הוראה, והוא ב"ה מתמיד גדול, וחתני הגדול ר' אלי' זלצברג, הדר באנטוורפן ועוסק במסחר,
(עמוד 3)
בעל חסד גדול וקובע ב"ה עתים לתורה, ויש לו ב"ה בנים חשובים. ואחרון אחרון חביב, חתני ר' ראובן מרצבך הדר בירושלים עיה"ק, תורתו אומנותו, לא פסק פומיה מגירסא. גם אני זכיתי ב"ה לגור בירושלים עיר הקודש, וזכיתי ליתן שיעורים בגפ"ת בשכונת בית וגן בין אנשים חשובים ות"ח, ובשבתות הקיץ שיעור בפרקי אבות בדרך דרוש אגדה ומוסר. זה חלקי מכל עמלי, ופקודי ה' ישרים משמחי לב.
והנה ראיתי בספר תפילה למשה על תהילים על הפסוק "אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח" דכתב שם בד"ה "עוד" על פי האלשיך הקדוש שאמר שמי שמחדש החידושים אשר בשרשו בפעם הראשון בביאתו לעולם, היינו בעתו, כי השי"ת שולח בכל דור אותן נשמות שהדור נצרך לחידושים אשר בשורשן של נשמות אלו. ואם אינו מוצאן, שמתעצל להוציאן, מוכרח לבא בגלגול אחר, עד שמוציאן. אבל אז מיקרי שלא בעתו, עכ"ד.
ולפי זה עלה בדעתי לבאר הפסוק הראשון של ספר במדבר דהפסוק מתחיל בתיבות "במדבר סיני" ומסיים "לאמור", ומקשין שם המפרשים מה הכוונה בתיבת "לאמור". והנה ואח"כ כתיב שם "שאו את ראש כל עדת ישראל וגו' במספר שמות לגלגלותם". והביאור הוא, כי במדבר סיני עמדו כל הנשמות ושמעו כל התורה והחידושים שבכל דור ודור השייכים לאותו דור דייקא, ע"כ כתיב "לאמור" ר"ל לומר לישראל "שאו את ראש כל עדת ישראל", ר"ל התורה והחידושים העולים "בראש" כל דור ודור, "לאמור" - שיאמרו בזמנן. כי אם לא יאמרו בזמנן, ר"ל בדור שהם שייכים אליו, אז "לגלגלותם" - צריכין לבוא בגלגול שני. דבביאתם בפעם הראשונה, אז החידושים הם "למשפחתם לבית אבותם", ר"ל לאותם אנשים ששייך להם, משא"כ בגלגול שני. ובבחינה זאת גם חידושי התורה שאמרתי, שב"ה נתקבלו לרצון ע"י השומעים, אקווה שבאו באמת "בעתו ובזמנו", ו-"יתן פריו" גם לדורות הבאים.
עוד ראיתי בספר פני דוד להחיד"א ז"ל דף קי"ז ד"ה עה"פ "והקרבתם מנחה חדשה לה'", ובשם הכלי יקר, דהוא רמז לתורה שהיא מנחה חדשה, שעל דברי תורה נאמר "שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים", כי כל יום ויום הוא בחינה חדשה של נתינת התורה, שמתגלים טעמיה ודיניה מחדש. וכן אמרו חז"ל שהאדם חייב לפרות ולרבות בתורה. וכתב בהקדמת ס' לב אריה כי כאשר האדם מחדש בתורה וכותב חידושי תורה, הוא כמקריב קרבן, וכתב כן בשם הזהר. ובזה יעלה על נכון גם הרמז של "והקרבתם מנחה חדשה לה'" שתחדשו בתורה ותכתבו חידושי תורה, כי עולה הדבר כאילו הקרבתם קרבן לכפר, וזהו "והקרבתם". וזה רמוז גם בר"ת י'ום ו'הקרבתם מ'נחה ח'דשה ל'ה', דהיינו "מחילה" עם הכולל, שהוא כקרבן שמכפר, ותהיה לכם מחילה. וכתב דבדרך זו אפשר לפרש בברכת התורה "אשר נתן לנו תורת אמת" – במעמד הר סיני, וכן ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" - בהר סיני,
(עמוד 4)
"ברוך אתה ה' נותן התורה" - "נותן" בלשון הווה, והיינו כי בכל יום ניתנת התורה ע"י שמגלים טעמיה ודיניה, וזה ניתן בהווה. ע"כ תורף דבריו. ושמחתי מאד בדבריו אלה, כי בוודאי צריך אני לכפרת עוונות, ויהי' לי הספר הזה לכפרה על כל עוונותי ומחילה גמורה מהקב"ה.
והנה גם המלאכים דרי מעלה שמחים בחידושי תורה, עיין בספר תפילה למשה על תהילים, עה"פ (ס"ח י"ג) "מלכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל", ואמר כי מלאכי השרת אינם מחדשין חידושי תורה, אבל הולכים הם לשמוע חידושי תורה מכל ת"ח, וזוכרין הכל, כי אין שכחה אצלם. וזה פירוש "מלכי צבאות ידודון ידודון" דהם הולכים מחכם לחכם מה שא"א לבשר ודם לעשות ביום אחד, דהם טסין בכל העולם ושומעין הכל, ולכך יודעים הם יותר מבשר ודם. אבל "ונות בית תחלק שלל" היינו ישראל, שהם "נות בית" כלומר פנימיות התורה, דנשמות ישראל הם פנימיות העולמות ועצם התורה. ולכך ישראל שהם "נות בית" - "תחלק שלל" - התורה, כי מקבלין מלאכי השרת מהם, ו-"המבשרות צבא רב" (שם פס' י"ב), ר"ל בשורה טובה היא להם חידושי התורה, כי בתורה גנוזים אורות. וכשיתגלה איזה חידוש מתגלה להם אור רוחני, והיינו "שמים חדשים" המוזכר בזהר, וזאת בשורה טובה לצבא מעלה עי"ש.
ועיין עוד בספר תפילה למשה תהילים נ"ה פסוק י"ט ד"ה פדה, שמביא שם התנא דבי אליהו על הפסוק "ובחר אלוקים חדשים", שהקב"ה בוחר חידושי תורה יותר מכל השעשועים, עי"ש. נמצא שגם הקב"ה וגם מלאכי השרת, יש להם שמחה בחידושי התורה האלה, ובמי שיקרא ויעיין בהם, כי דברי תורה אלו היו צורך הרבים, שהייתי מוכרח לדבר לפניהם דברי תורה, וזכות הרבים עומדת לעד.
ובספרי הראשון "ויאמר ישראל", שהוצאתי לאור בס"ד בשנת תשכ"ז, כתבתי בהקדמה קצת מתולדותי ומתולדות אבותי הק', וגם הזכרתי את רבותי – גאונים וקדושים - שלמדוני תורה מנעורי עד שנות ת"ש. ואף שהרבה תועלת יש בדברים, לא רציתי לכפול הדברים. ומכל מקום זאת אני רוצה לכתוב לזכרון עולם, הגם שכבר נכתב בספרים שונים על השואה הנוראה של ששה מיליון קרבנות שנספו ע"י הנאצים ימח שמם, וכל אחד כותב על העיר שלו. ועיין בהקדמה לספר חסד יהושע מהרב מחוסט שכתב על הליכתו מגטו חוסט עד לאושוויץ, שהלך עם כל קהילתו וחזר משם יחיד, קרוע ובלוע בלי שום משפחה ובלא שריד מאנשי קהילתו, שנספו שם בתאי הגאזים. וכדאי לקרוא ספרו שרואים שם שברון לבו איך הוא נשבר ונדכה. ומ"מ זאת אני רוצה ולא אמנע מלכתוב על חורבן ראשון שהיה בשנת ת"ש, שאלו היו הקרבנות הראשונים, ולא כתב אדם על כך מעולם. והוא, שכל יושבי הכפרים מקאלישין עד חוסט ועוד כפרים להלן, גרשו האונגארין שבאו לשם בשנת ת"ש. שבאו האונגארין הללו לשם ע"י ההסכם שבין היטלער למוסעליני ימח שמם, וגרשו משם את
(עמוד 5)
הטש'עכים, ובאה גזירה מבודפסט שכל היהודים הגרים בכפרים אלו צריכין להוכיח שהם ואבותיהם נולדו שם. וכמובן שאי אפשר היה להוכיח זאת, מכיון שבתקופה ההיא עוד לא פשט המנהג לכתוב ולשמור תעודות לידה וכיו"ב. וטענו ההונגרים שכל היהודים הם פולנים, ונגזר לגרש את כולם לפולין, זקנים, חולים, נשים וילדים, ולא נשאר אף אחד. וכשבאו לפולין אספו אותם הגרמנים, כארבעים אלף איש, והרגו אותם על נהר נסתר, הקיפו אותם בכל מיני כלי משחית, והיתה צעקה גדולה עד לב השמים. והיו כולם תלמידי חכמים ואנשים פשוטים באמונת השם כולם יראי שמים, ולא היה בהם אפילו אחד שלא שמר שבת. וביניהם היתה גם אחותי לאה ע"ה, והיו הקולות הולכים עד לב השמים.
וחשבתי להסביר הדברים על פי החת"ס שפירש עה"פ "תמיד מספרים כבוד אל וקדושתו", ואמר שהמלאכים בשמים מספרים תמיד ומשבחין להקב"ה גם על "כבוד א-ל", ר"ל כשיש כבוד להקב"ה בעולם הזה. והיינו דבזמן שיש לעם ישראל, שהם בניו של הקב"ה, כבוד בעולם הזה, אז משבחין המלאכים להקב"ה. ועוד אופן יש, שגם בו משבחין המלאכים והוא "וקדושתו", קדושה מלשון פרישה, כלומר כשהקב"ה פורש מבניו ומסתיר פניו מהם, ועם ישראל נהרגין ונשחטין, גם אז משבחין מלאכי השרת להקב"ה. ומה הם משבחים, שאומרים שאף על פי שיש לו כח לאבד ולכלות ברגע אחד את כל הרשעים מן העולם, על שהורגים את בניו, כי דרך האב שרואה אחד שהיכה את בנו, הולך במסירות נפש להציל אותו. אבל הקב"ה הוא גבור הכובש את יצרו, מפני שברא את המידה של ארך אפיים אף לרשעים. ומשבחין המלאכים להקב"ה גם על זה.
ובזה אפשר לפרש הכוונה "טוב ארך אפיים מגיבור" דהכוונה על הקב"ה שברא מידת ארך אפים שהיא אצלו חשובה יותר מאשר להתנהג בגבורה ולהרוג תיכף את שונאיו.
וכמו כן חשבתי לפרש הא דאומרים בקדושה "אז בקול רעש גדול אדיר וחזק משמיעים קול, מתנשאים לעומת שרפים לעומתם משבחים ואומרים". דהפירוש הוא "אז בקול" כשהיו המלאכים שומעים קול צעקה גדולה ומרה של הנהרגים, אנשים נשים וטף, ת"ח צדיקים, יונקי שדים ותינוקות של בית רבן, היה הקול עולה עד לרקיע. "קול רעש גדול", עשו אז גם המלאכים קול רעש גדול, ובכו לפני הקב"ה והיו אומרים "אדיר", ר"ל הקב"ה הוא אדיר ויכול ברגע אחד לכלות את הרשעים. אבל "וחזק" יש לו כח גדול לעצור עצמו, כדי לקיים היצירה שלו של "ארך אפים", ואז "מתנשאים לעומת שרפים" שבעת שהיו המלאכים רואים כלל ישראל נשרפין ע"י הנאצים ימ"ש, אז "לעומתם משבחין ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו", כלומר דזהו הכח הגדול שיש להקב'"ה לעצור ולעמוד במקומו מרחוק בעת שבניו נהרגין ונשרפין.
וארבעים אלף יהודים אלו, שהיו הראשונים שנהרגו ע"י הנאצים, וההתחלה קשה מכולן. ע"כ רשמתי פה קצת, בשברון הלב, ובעינים דומעות בבכיה גדולה ובדכאון רוח. ותפילתי שטוחה לפני ה' שיקום דמם של צדיקים אלה, וישלח לנו מהרה ישועה וגאולה שלימה, כדי שיראו עוד עינינו בנחמת ציון וירושלים, ובבנין בית המקדש ובתחיית המתים בב"א.
באעה"ח בחודש הרחמים תש"ן לפ"ק,
הק' ישראל יוסף זאלדאן

ופה אמצא מקום להזכיר לטובה את אלוף נעורי הרה"ג רבי זאב שעפטיל העניך זצ"ל שהיה דיין בגליל הנ"ל, שלמדתי אצלו שתי שנים ומחצה, והי' משתדל באהבת לימוד התורה שלו, להביא אותי לתכלית יפה. ובכל יום למד אתי מלבד שיעור בגמרא תוספות, גם שיעורים בהוראה, טור וב"י, ואח"כ שולחן ערוך או"ח, וכן טור וב"י ושו"ע יו"ד לאחר מכן, עד שנעשיתי בקי בהוראה ועיטר אותי בהורמנא בהיותי בן ט"ו שנים.
אח"כ זכיתי לבוא לישיבת אדמו"ר הגה"ק אביר הרועים בעל "מנחת אלעזר" אבד"ק מונקאטש זצוקללה"ה, שם למדתי [בצירוף שתי שנים ומחצה טרם שקיבלתי הסמיכה הנ"ל] חמש שנים לטובה, ואז זכיתי ג"כ להתעטר מהגאונים הביד"צ דק"ק מונקאטש זצלה"ה -- הי"ד, בעטרת סמיכת חכמים ב"ה. ואודה לה' עלי חסדו אתי שהנחני במעגלי צדק, לשאוב ממקור החכמה והתבונה דרכה של תורה בעז"ה.