תקציר המבוא:

אודות המחבר

תולדות בן המחבר כתלמיד ישיבת ברסלב בוורשה וישיבות ליטא, שירותו בצבא הפולני, ניסיונו להציל את אביו, והירצחו בטרבלינקה.

המבוא:

(עמוד ג)
ב"ה

דברים אחדים מאבי המחבר
הפעם אודה את ה' שהנני זוכה לראות הופעת חידושי תורת בני הקדוש הי"ד, שנצלו - בחסדי השי"ת - מאבדן, אחרי גלגולים רבים שעברו עליהם.
אם לא זכיתי לראות את בני ניצול מתבערת הגולה, תהא זאת נחמתי בעניי שזכיתי להציב לו יד ושם עולם ע"י הפצת דבר תורתו שבכתב - אשר טיפח וניבה בימי עלומיו במסירות נפש ובשקידה יתירה – וכאמרם ז"ל: אין עושים נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם.
במלים מעטות אעלה בזה את תולדות חייו הקצרים,שהיו שרשרת אחת של התאבקות בעפר רגליהם של חכמים, גאוני וצדיקי ישראל.
בני המחבר נולד בעיר אפטא שבפולין ומשם עלה ללמוד לוורשא בישיבת אמת ואמונה של חסידי ברסלוב. למרות הדוחק הרב שהיה נתון בו, סירב להתעסק בדבר מלבד לימוד התורה. המשיך את לימודו בעיר ברנוביץ אצל הגאון הצדיק רבי אלחנן ווסרמאן ז"ל, שהיה לבן ביתו וקירב אותו בקרבה יתירה. משם עבר לבית מדרשו של הגאון המפורסם אהרן קאטלר בעיר קלצק והיה אחד מבחירי התלמידים.
לאחר זמן נאלץ להתגייס להצבא הפולני בעיר פשעמישל, ובכל רגע פנוי היה מסתופף בצל קדשו של הגה"ק רבי פנחס טברטקי זצ"ל מאוסטילה ואצל, להבדיל בחל"ח, כבוד קדושת אדמו"ר מסדיגורה פשעמישל שליט"א בפרוץ המלחמה שהה בעיר ליקוב, בה נפצע ע"י פצצה וניצל רק בנס. משם הגיע לוילנה, ואחר שנתברר לו מפיו של הרבי ממודזיץ והרבי מאמשינוב זצ"ל כי אביו חי, שם לדרך פעמיו כדי להביא אותי לוילנה. בדרך היה קור גדול ובלתי נסבל ועי"ז לא היה באפשרותו להמשיך את דרכו, כך שאני נשארתי בעיר לידא ובני נסע לקובנה. בעיר זו נתפס ע"י הנאצים ימ"ש ונשלח למחנה עבודה טרבלינקה אשר שם נרצח בידיהם המסואבות - ה' ינקום דמו.
בינתיים הובלתי אני לרוסיא וסבלתי שם יסורים קשים כגידים בישבי בבית הסוהר. בחסדי השי"ת זכיתי לעלות לארצינו
(עמוד ד)
הקדושה, וכאן מסר לי כ"ק האדמו"ר מסדיגורה-פשעמישל שליט"א את כתב-היד של ספר זה שבני ז"ל השאיר אצלו בעת שהותו בפשעמישל, והרבי שליט"א הצילו והעלו ארצה.
כעת הקרה ה' לפני איש יקר, ידידי הנכבד ר' ברוך פרידמאן נ"י מפה בני ברק, שהתנדב להעלות ספר זה על מזבח הדפוס, למען עשות נחת רוח לנשמת בני ז"ל, ולמען זכר ועילוי נשמת אביו הרה"ח מוה"ר ישראל אהרן ז"ל נבג"מ.
אין מלים בפי להודות להני שלוחא דרחמנא שיש להם חלק בהופעת ספר זה - ושכרם כפול מן השמים.
הכותב וחותם בהודיה להשי"ת בן ציון אפטער בני ברק

(עמוד ה)
דברים אחדים לזכרו
את המנוח הקדוש הרב פנחס ארבייטמאן ז"ל הי"ד זכיתי להכיר בילדותי בלמדנו בהישיבה הק' "אהל תורה" בברנוביץ (פולני') אצל כ"ק מו"ר הגאון ר' אלחנן וסרסן זצוק"ל הי"ד ואח"כ עבר המנוח ז"ל ללמוד לישיבת קלעצק בשנת תרצ"ז ומשם גלה לליטה ביחד עם הישיבה ונשאר שם עד בא המרצחים הארורים ימ"ש.
כבר בלומדו בברנוביץ הי' שקדן נפלא ומופלג עצום בתורה וכן הי' מצויין ביראת שמים כאחד הגדולים וביותר הצטינן במדות עדינות ונשגבות מאד וכמדומני שלא ראיתיו כועס מעולם ואת כל האדם קבל בספ"י וכן בשאר המדות שמנו חכמים.
למרות מוצאו מעיר פולנית, גלה למקום תורה לישיבות ליטא ועשה חיל בתורה ויר"ש כאחד הבחורים המצוינים ביותר, ובזכרוני שכ"ק מו"ר הגר"א וסרמן זצוק"ל חיבב אותו מאד והתאכסן אצלו זמן רב, וזוכרני שאחר נסעו לישיבת קלעצק ואני עור נשארתי בברנוביץ בקר פעם בברנוביץ וחזר לפני על שיעור עמוק של אהרן קוטלר בענין אנן אגרינן ב"ב כ"ט אשר כלל ג' דרכים חריפים בישוב ד' הרמב"ם שם ואני לא יכולתי להשיג דבריו.
וכעת הנה אביו הרה"צ ר' בנציון שליט"א מדפיס מחדושי בנו המנוח הי"ד אשר נשארו לפליטה באופן פלא ויהא בזה עילוי לנשמתו נפש גדולה ויקרה אשר לו הי' בחיים הי' אחד מגדולי ישראל, ועכשיו שלא זכינו לזה יתקיים בו משאז"ל אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם.
הרב נחום פרצוביץ
בן הרב הגאון מטריק, חתן הגאון
ר' שלמה מוילנא ז"ל ב' חשק שלמה
ר"מ בישיבת מיר בירושלים

(עמוד ו)
ב"ה
קשה מאד לכתוב על חבר דבוק מאח, דברי הערכה, שבזמן שהנך אתו אינך שם לב על דרכיו והנהגותיו, ואינך רואה צורך לעקוב אחריו או לרשום אמרותיו, ומשנה קשה להזכר אחרי הפסק של קרוב לעשרים שנה, שנות התלאה והסבל שנים של פחד מיתה ומאסר, אבל שונה הי' פנחס הי"ד לא היו לו דרכים מסוימים או אמרות שנונות ומחודדות, הוא הי' כל כולו ובתוך תוכו מסור לה' ולתורתו, וכשאני רואה לפני דמות דיוקנו מעוטר בזקן ופיאות, נזכר אני באחד מבחורי הישיבות מלפני המלחמה, תלמיד הגאון הקדוש רבי אלחנן בונם וסרמן הי"ד.
כשהתורה מספרת בפר' וירא על הכנסת אורחים של אברהם אבינו ע"ה, האיך שאיש זקן וחולה כשרואה אורחים רץ לקראתם ומשתחוה לפניהם בהכנעה יתירה בפישוט ידים ורגלים, וצורת ההזמנה באיזה לשון רכה ותחנונים שמתחנן לפניהם אם נא מצאתי חן וגו' ובאיזו הסברת פנים שמגיש לפניהם האוכל ומשמשן, במה שאנו רחוקים מלהשיג יחס שכזה לאורחים זרים.
והסביר על זה המשגיח מישיבת "עץ חיים" בקלצק הצדיק רבי יוסף ארי' ננדיק זצ"ל, ששונה הי' בתכלית סוג חסדו של אברהם אבינו ע"ה, מחסד רגיל, שחסד רגיל מקורה ברכות הלב שלבו נכמר בקרבו בשעה שרואה שחבירו סובל ואינו יכול לסבול, חסד מסוג זה הוא אמנם מדה טובה אבל הוא בא לבעליו ע"י אמצעי של כפי', וכמובן בזמן שאין מי שיסבול ולא כופין עליו הרי שהוא יושב לו במנוחה, אברהם אבינו אדרבה הי' לבו כלב הארי (רמב"ן תולדות), אבל עבד כך טבעו שיהא כולו אך ורק טוב ומדרכו של הטוב להטיב, ותמיד משתוקק ומתאווה לעשות חסד, ובזמן שאין לו עם מי להטיב מרגיש אי שקט בנפשו, ואברהם אבינו למד על חסד שכזה מהשית"בש שהוא הלך בדרכיו, כמ"ש בפר' וירא כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וגו' וצדקה זו פירשה דוד המלך בתהלים פ"ט כי אמרתי עולם חסד יבנה כלומר שה' שהוא הטוב הפשוט ורצונו להטיב ברא בריאה בכדי שיהא לו למי להטיב, ותופעות כאלו של מדות טובות שאצל חלק בא להם המדה ע"י כפי', ואילו אצל אחרים הרי זה טבעי ומושכל ראשון.
ונקח לדוגמא ענוה יש ואינו מתגאה, אמנם יש לו לפי דעתו במה להתגאות אבל מכיון שאסור להתגאות הרי הוא משתדל בכל הדרכים לעקור מדה רעה זו מלבו, אבל יש עניו שהגיע להכרה ברורה שבינתו וגדלתו אינו שלו, ושזה הכל מתנת חנם מאת ה' ובמה יש לו להתגאות במה שאינו שלו ובמה שבין רגע אם הבורא יסור חסדו ממנו הרי נהפך לבהמה, וכמאמר חז"ל סוטה ה. אין אני והוא יכולים לדור בעולם ר"ל שבעל הגאות הרי הוא השרץ הכי הגדל שאפשר למצוא, אדם מתגאה בכוחו או כתבונתו
(עמוד ז)
בו בזמן שבין רגע יכול ליהפך לחלש ושוטה וכל גבורתו וחכמתו איננה שלו והרי הוא פתי שאין כדוגמתו, ואין ה' שהוא מקור החכמה יכול להמצא יחד עם שרץ שכזה, וכן הביטול להבלי העולם הזה יש שבא מכח כפי' וכמאמר החובת הלבבות כשם שלא יחובר אש ומים בכלי אחד כן לא יחובר אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא בלב המאמין, ומכיון שהנו מאמין ומוצא מאהבת העולם הזה סתירה לאהבתו להעולם הבא, הוא מחפש אמצעים האיך להשתלט על רגשי אהבת העוה"ז שמקננים בלבו, ויש מכיר באפסיות של העוה"ז מתוך הכרה ברורה וכדברי הרבי הזקן מקוצק זצ"ל שכל העולם כולו אינה כדאי להוציא עלי' אפי' אנחה אחת, וכן באמונה בה' יש שמאמין ממה שמוכרח להאמין ויש שזוכה ורואה במו עיניו שלית אתר פנוי מיני' ומלא כל הארץ כבודו, וההבדל בין שני החלוקים הנ"ל הוא יסודי, בזמן שאצל הראשון הרי זה הכל מבחוץ ולא נבלע בדמו הרי שאצל השני הרי זה ממלא כל ישותו ומרגיש את זה בכל חושיו.
וכזה הי' פנחס שכל המדות הטובות שהיו בו מחסד, ענוה, ביטול להבלי עולם, אמונה הי' זה טבוע בדמו ובכל ישותו, כתורשה מאביו הגדול ר' בן ציון ארבטמן (אפטר) משרידי חסידי ברסלב שחי אתנו כאן בארצינו הקדושה בבני-ברק, ולא יאומן כי יסופר ההתקרבות האבהית שהיתה לו לפנחס הי"ד, מהגר"א וסרמן זצוק"ל, סופר לי כי בימי עמדו לצבא הפולני התענין על מצבו ומצב בריאתו בכל יום ויום כאב לבנו ואחרי כשעבר ללמוד בישיבת "עץ-חיים" בקלצק אצל קוטלר לא עזב חסדו ממנו, ובכל מיני הזדמנויות שהיתה להגאון הנ"ל לא נמנע מלשאול על שלומו, משום שבין הרב להתלמיד הי' משהוא נקודה משותפת והיינו הפשטות והענוה הטבעית האמונה הטהורה שמילא כל חושיו.
וזכורני שבליל ,ש"ק בחורף תרצ"ז הייתי אצל מו"ר הגר"א וסרמן הי"ד, ובאותו הזמן עמד על הפרק גזירות על השחיטה שבאה ביזמתם של שונאי ישראל, בהשוואה של צער בעלי חיים, ובכלל התגברה שנאת ישראל מיום ליום, ואז הציע לפניו אחד מחשובי העיר, שהי' רצוי להוציא חוברות הסברה ושזה ישפיע למעט השנאה מעמינו, והגר"א וסרמן זצ"ל ענה לו תיכף שהגר"א קובע שכל מה שנעשה כאן בעולמינו אין זה אלא צילום ממה שנעשה בעולם העליון ואם אנו עדים לשנאת ישראל ההולכת ומתגברת סימן ששם עומדים ומקטרגים עלינו, וזה שאנו מתפללים אבינו מלכנו סתום פיות משטיננו ומקטרוגנו הכוונה לאלו המקטרגים עלינו מלמעלה, ולסתום פי המקטרגים שלמעלה אי אפשר בחוברות תעמולה אלא אך ורק בתורה ותפלה, גם אח"כ שנלקח לצבא והי' בסביבה של גוים, לא נס ליחו, ונוכחנו לדעת עזות דקדושה מהו כידוע יש עזות דקדושה ויש עזות דטומאה, הכלב משמש כסמל לעזות דטומאה, והכלבים עזי נפש, עמינו מפוארת במדה של עזות דקדושה כמאמר הגמרא מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין שבאומות (ביצה כד.).

(עמוד ח)
ומה היא האבחנה לעזות דטומאה ודקדושה, והבה נראה, הכלב שהוא מסמל עזות דטומאה כשעובר מי שהוא בגבול חצירו מתנפל עליו ללא חת ובעזות אבל זה קורה רק בזמן שהכלב נמצא בחצירו הוא והעובר זר במקומו אז הוא מנצל חולשתו של הזר ומתקיפו, אבל בשעה שאותו הכלב עובר לו ברחוב הוא שקט ומנומס, מכיון שכל עזותו וגבורתו הוא ניצול של חלשתו של הזולת, אבל עזות דקדושה הוא ההיפך הגמור מזה, שבשעה שדוד הי' בבית המדרש הי' כתולעת, ואנכי תולעת ולא איש, ובשעה שהי' יוצא למלחמה הי' קשה ארז, מכיון שעזות זו הוא כתוצאה מגבורת נפשו שאז גם במקום שהוא זר אינו יודע ויתורים, ועזות דקדושה כזו ראינו אצל פנחס, חבל על דאבדין ולא משתכחין, שאינם נשכחים לעולם, (כפי' של מהר"ם שיף בליקוטים סוף חולין).
בני ברק, תש"ך.
ישראל יוסף ב"ר משה קוקושקו