אנציקלופדיה אפולוגטית - ר' חיים בלוך

הספר יצא לאור בניו יורק בשנת תש"ח
נושא הספר: אוסף פתגמי חז"ל
מיקום המבוא בספר: הקדמה - בעמודים: 41 - 110

תקציר המבוא:

המחבר מסביר במבוא את החשיבות הגדולה שהוא רואה בהתייחסות לטענות האנטישמים המבוססות על התלמוד והמדרשים.
לדבריו, התעלמות מטענותיהם תביא רק להגברת שנאת ישראל, ואילו ספרים כמו שהוא כתב, ובהם התייחסות עניינית לטענותיהם, מפחיתה במידה ניכרת את עצמת השנאה.
בהמשך המבוא הוא מביא שורה ארוכה של דוגמאות להצדקת טיעונו. הדוגמאות הן של מאמרי חז"ל שאותם לקחו שונאי ישראל ופירשו כדברים חמורים נגד אומות העולם. הכותב מביא את טענותיו המפריכות לחלוטין את דברי האנטישמים.


המבוא:

אנציקלופדיה אפולוגטית

(עמוד 41)
ראש דבר

ב"ה עש"ק במדבר תש"ה.
כבוד ידידי הרה"ג החכם והסופר הנודע לתהלה בהגינו על כבוד עמנו ותה"ק, ר' חיים נ"י. ישמח ה' לבו בבשורות טובות ובישועתו של ישראל.
יקרתו קבלתי וכו'.
הנני בזה לחוות דעתי בענינים האלה בכלל ובקצרה.
התורה בנויה על יסודות הצדקה והמשפט. והנה התורה שבכתב מלאה משפט וגם צדק בה אבל אנחנו בנ"י ההולכים במסורת אבותינו איננו אוחזים ס"ת "ערום" וכל חיינו ומנהגינו ע"פ תושבע"פ, התלמוד והפוסקים ובהם מחולקים זמ"ז הלמוד והמעשה. למעשה בטלו המשפטים מאז בטלו דיני נפשות מזמן שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית. בטלו דיני קנסות מיום שפסקה הסמיכה ואף דיני ממונות בטל בהם חומר הדין, אם לא לצורך גדול כידוע מהירושלמי שאף רשב"י וריב"ח לא רצו לפסוק דין אלא פשרה, זהו למעשה.
ואמנם הלימוד, העמיקו, הרחיבו בו חז"ל בפרטיו ודקדוקיו ולפעמים עוד יותר במה שאינו למעשה ממה שהוא למעשה. ולבד הטעם שלמוד התורה גדול מכל המצוות. והחסידים בארו שהדבק בתורה ומתעמק בזה במחשבתו והתחכמותו הריהו דבק ב"ה, נותן התורה ומקור החכמה.
הנה גם על דרך הפשט יש טעם נכון בזה, כי תכלית המשפט הוא בכדי למנוע אחרים מחטא כמאמר הכתוב "וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד". ולמוד המשפט באחרית הימים משמש לתכלית זו במקום המשפט בפועל. וגם אם נאמר שהמשפט בא לפעמים בתור נקמה, הנה יש מעין ספוק נפשי לרגש הנקמה על ידי הלמוד. עי"ז יש לאל יד היושר ולפנים משורת הדין לעכב בעד התפרצות הנקמה.
והנה כל זה גם בנוגע בין ישראל לחברו, שביניהם נשאר איזה מקום כל שהוא גם למשפט בפועל ביחוד בדיני ממונות.
בנוגע בין ישראל לאומות, כל הנאמר בחיובי המשפטים הוא רק למוד ולא למעשה כלל ובפועל אנחנו מחויבים לנהוג בתכלית הצדק והיושר ונוגע הוא לחלול השם, שעונשו גדול מכל העבירות. וע"כ תמצא בש"ס וברמב"ם בכל מקום שנוגע למעשה, הזהירו מאד לנהוג ביושר עם אוה"ע עוד יותר מבישראל. אבל במה שהוא רק למוד שם ביארו חומר עונשם בכדי להשניא ע"ז את החטא בלב ישראל וכן המטרה השניה ולימוד העונשים בכדי לתת סיפוק נפשיי עי"ז להנקמה בפועל. וזאת לדעת, כי חז"ל הורונו לכוף ראשנו נגד הגוים ואמרו כל המתקשה כנגד הגל, הגל שוטפו וכל הנכנע לפני הגל, הגל עובר וחז"ל לחמו גם נגד הבריונים המתנקמים באויבים אשר כלונו והדימונו בכל מיני אכזריות שבעולם וכמה פעמים הרימו הז"ל על נס פעולת הכשרים והחסידים שבאומות. ויעיין נא בספרי "פרושי איברא" מאמר "הצדקה והמשפט".
ה' יזכנו להיות ממקדשי שמו ושם ישראל וימציא לו ה' מנוחה בגוף ונפש וכלנו נזכה לישועת ה' לעמו ולשלום כל העולם' ידידו דו"ש וכו', יוסף אליהו הענקין.

(עמוד 42)
הסופר הנודע ר' בנימין מארץ ישראל מוסר בדברים חמים על פגישתו עם דר. יוסף ש. בלאך ז"ל, הלוחם המפורסם בעד כבוד עמנו, בימיו האחרונים של זה בווינה. בצער גדול הדגיש בלאך שעוד לא הגיעה השעה לכתת את חרבות ההגנה הרוחנית, שעוד צפויים לנו ימים קשים, שעוד יתנקשו צוררים בחיינו, בזכויותינו ובכבודנו1. בלאך לא נתן אמון ב"אגודת העמים" שנוסדה אחר מלחמת העולם הראשונה. הוא גם ראה, שתבוא מלחמה עוד יותר גדולה, שפיכת דמים עוד יותר נוראה ושאנחנו נהיה סובלים הרבה. זמן מה לפני הלכו לעולמים ישבנו יחד ודבר לפני ברצינות על עתידות עמנו בעולם. בלאך אמר לי אז : "עתידה שנאת ישראל להתפשט חלילה בכל העולם. אם יבואו ח"ו ימים נוראים לישראל ואני לא אהיה כבר בחיים, צריך אתה לעמוד על המשמר". בלאך אמר אז בבדיחה: "בלאך הולך ובלאך בא. כך הוא מנהגו של עולם".
והנה עם פרסום ספרי "כהני האהבה, עולם החסידים" סימתי את חקירותי על החסידות ותורת הנסתר של עמנו, שעסקתי בהן ימים ושנים2. חפשתי אחר מקצוע חדש בחכמת ישראל כדי לעבוד בו בעד עמנו בשפת המדינה3. בעונותינו הרבים נבואת בלאך נתקיימה. האנטישמיות המחודשה, השנאה הגזעית והלאומית הראתה נצניה הראשונים, ועוד מעט התחילה להסס בזעף, הספחת הנאצית התרחבה מיום ליום יותר וחדרה בכח בלתי-טבעי לשדרות יושבי הארץ.
הפרופגנדה המנואצה נגד היהודים והיהדות עברה שטפה את כל ההמונים. ובכל מקום שפרופגנדה זו התפשטה, התחילו אחינו לדאוג על אחריתם. הזמן השקט, שישראל היה חי בגרמניה ובאוסטריה התחיל שוקע. תקופה חדשה התפרצה, תקופה שהחשיכה את עולמנו, עתונים מלאים ארס ורעל הציצו כפטריות אחר גשם. חוברות עפות נפוצו לאלפים ורבבות.כולן מלאות אשמות ועלילות מפתיעות. בעיקר נמצאו באותן העלילות דבות שפלות שבדו בוגדים מהרסים, שמעמנו יצאו. כמובן סלפו וסרסו גם מאמרי רבותינו. אולם הרשעים האלה טפלו גם עם דברי חז"ל, שלא היו בהם זיופים וסלופים, אלא שלא נתפרשו עד היום - אפילו מיהודים – כהוגן. לעומת הפרופגנדה, שבראו הנאצים הצעקנים, מוקדי עולם, בלי הרף ובלי לאות, אבדה הספרות הפרקליטית, שנמשכה בכל ימי תולדותינו הגלותית, כל ערך. כי אותה הפרופגנדה קבלה צורה חדשה, אופנית, שלא הייתה כמוה מימינו ולא נראתה כמוה בחוצפתה וגסותה למיום היות שנאת ישראל בעולם. צריך להדגיש, שאם עד הופעתם של הנאצים היו הבוגדים, שהתעסקו בספרותינו העתיקה בורים ועמי הארצים, דרך הנאצים היתה "צלחה", כי הם מצאו פרופגנדיסתים, חכמים שהקדיחו תבשילם.
באותו זמן הופיעו על במת העתונות והספרות הנאצית "שלשה כוכבים מזהירים" שהקדירו את שמי היהדות באירופה. שלשה צוררים נתנו את ידם ולבם להרוס ולכלות חלילה את כנסת- ישראל.
ראש לראשונים היה המומר משה סגל-מרטין סגלובסקי4,הלז
(עמוד 43)
הבליט מפורש באחד ממאמריו, שתעודתו היא לתת את ישראל לבוז וכבוד רבותינו לחרפה ולשמצה, שנאה סדומית נגד ישראל כזאת של סגלובסקי אין למצוא דוגמתה בכל הספרות האנטישמית. סגלובסקי עסק בהתמדה למצוא בתלמוד ובמדרשים ובספרי הפוסקים והמפרשים פתגמים ומאמרים, שכוונתם אינה ברורה ועשה מהם מטעמים לשנאת ישראל. יותר מכל הבוגדים מדורות שלפנינו השליך הוא שקוצים על היהדות. באחד ממאמריו נשבע "בכל הקדוש לו" שלא יעזוב את העולם עד שיגלה את "נבלותם וטפשותם" של בעלי התלמוד והשו"ע לעיני כל העמים, הוא התימר, שממקור ישראל מוצאו. שהוא נצר מגזע רבנים (כל הבוגדים והמסיתים מתפארים כך!), אלא שרגש הצדק והמוסר הביא אותו לידי כך לפנות עורף לעמו ולאמונת אבותיו. הבליעל הזה כתב, שהיהדות היא "מקור כל הצרות בעולם", שהתלמוד הרעיל את ישראל בשנאה ובוז לכל אשר בשם ישראל לא יכונה. אגב הזכיר, שגם ר' יצחק בער לעווינזון (ריב"ל, 1788-1860) מחבר הספרים "תעודה בישראל", "זרובבל" ועוד, שבהם יצא כמליץ על התלמוד והפוסקים, שנא גם הוא תכלית שנאה את הספרות הזאת5. מסקנותיו של סגלובסקי היו, שעד שלא יעלה בידי הגוים לבער את ה"חולאת" הזאת- התלמוד והשו"ע - מן העולם סכנה צפויה לכל עמי אירופה. משה סגל היה אמנם באמת בקי מובהק בתלמוד ובפוסקים, אבל מכיון שהתמוטט נעשית לו תורתו לסם מות. שנים קודם לאלפרד רוזנברג הציע משה סגל "שהעמים צריכים להגן על חייהם" ולקבץ את כל היהודים במדגסקר.
צורר דומה לסגלובסקי היה דר. ווערנער קרל אייכמן. ממנו נודעים לי רק שלשה מאמרים מתבלים בדברי חז"ל ומלאים רשפי אש משטמה לישראל. אביו היה יהודי מומר ואמו גרמנית-גזעית מהמושבה שרונה שעל יד יפו. איכמן גמר את חק למודיו בגימנזיה העברית ביפו והתימר (לשקר!), שישב גם על ספסלי המכללה בירושלים. איכמן "נטהר" מגזעו השמי, אחר שאביו נשבע, שהוא בעצמו ממזר ושאביו היה פקיד מלחמה רוסי. ליתר שאת גם אמו של איכמן נשבעה, שבנה הוא ממזר ושאחד מבחורי המושבה, "גרמני טהור" הוא אביו האמיתי.
"ואחרון אחרון חביב", פרופ. דר. עריך בישוף. גם על "טהרת גזעו" ומחצבתו נמצאו מרננים. נגד ספרו "הדם בספרות היהודים ובמנהגיהם", כתבתי את ספרי "דם ועגבו בספרות היהודים ובחייהם". בישוף לא מצא אומץ בלבו להשיב על השגותי וישם קץ לחייו6.
באחד הימים ישבתי בלשכת הרבנות של הקהלה עם הרב הראשי דר. דוד פויכטוונג ז"ל
(עמוד 44)
ועם הראב"ד הגאון החכם ר' יוסף באב"ד ז"ל7 ושוחחנו יחד. נסתבכה השיחה על אדות הפרופגנדה האנטישמית החדשה. כבר אז פרסמתי לעתים תכופות בהיומון "נייעס וויענער ז'ורנאל" מאמרים, שבהם הראיתי באופן חדש לגמרי, שכל אותם המאמרים והפתגמים, שצוררי ישראל משתמשים בהם להסתה נגד ישראל לא היו בכל אותם הדורות מובנים כראוי. אני הראיתי ברור כשמש, שכל אותן האשמות על התלמוד ועל המדרש תלויות על בלימה וכל מאמרי נתקבלו מהקוראים הנוצרים ברצינות ובהכרה. אני קרבתי תיכף אל העיקר ולא הארכתי בפלפולים. שני הרבנים אמרו, שאני בימים ההם היחיד, שבידו להשקיע את עצמו בעבודת ההגנה. פויכטוונג ידע אמנם שבחוגים ידועים שלטת התנגדות עצומה להגנה ושבחוגים האלה עושים ממש חוכא וטלולא מעבודה זו. אך הוא אמר "למה נעצום את עינינו. נמצאים בספרותנו העתיקה מאמרים קשים ומסובכים, שקשה למצוא להם פתרון. ואם אנחנו, בני התלמוד, מגששים באפלה להבין אותם ואת טעמם, אין פלא, שנכרים מתחבטים בהם". הרבנים הנזכרים הטילו עלי חוב להקדיש את זמני לעבודה זו ולגדור את עצמי בה, לעומת שיתעסקו שונאינו עם התלמוד והשו"ע. תודה להשם, ששערי העתונים הגדולים בווינה וגם בגרמניה היו אז פתוחים לפני.
תוצאות השיחה הזאת הם שלשה ספרים ממני: "דער יודענהאסס אום שפיעגעל דער יאהרטוזענדע". "בלוט אונד עראס אין יודישעם שריפטטום אונד לעבען", "ווידער ליגע אונד פערלוימדונג". כשהקראתי לפני ידידי המלומד פרופ. אביגדור אפטוביצר ז"ל פרקים אחדים מספרי "דער יודענהאסס, נתפעל עד מאד. הוא אמר לי: "אשרי לך, שתוכל להקדיש את זמנך לעבודה זו ולקדש שם ישראל ברבים". צריך להעיר, שאפטוביצר עצמו התחשב ימים רבים כמתנגד חריף להתנצלות ואפולוגיטיקה וראה בעבודה זו, כביכול, פחיתת כבוד להיהדות. התקופה החדשה, שאנו עומדים בה קרעה את הצעיף מעל עינינו. גם הוא בא לידי הוכחה, כי נחוץ לבאר ולהאיר מאמרים תמוהים שכבר נדחקו עליהם גדולים עד כמה שאפשר ולא רק להסיר שטנת שונאים. אפטוביצר הסכים לכל אשר העליתי.

(עמוד 45)
אחר שנתפרסמו ספרי הנזכרים הביאו העתונים הגדולים באוסטריה ובשאר ארצות אירופה מאמרי בקורת נלהבים. מאושר הייתי, שחכמים מאוה"ע דנו על הספר באהדה שאינה רגילה, והחליטו, שדבר גדול עשיתי להקולטורה האנושית בצאתי להשיב על האשמות הנוראות ושהראיתי גלוי לכל, שהאנטישמיים סלפו את המאמרים ואת כוונת בעליהם. אולם האמת ניתנה להאמר, שהיו עתונים לאחינו שיצאו נגדי בטענה שלחנם אני מפזר את כחותי באפולוגיטיקה, כי הקטרוגים האנטישמיים לא ירעו ולא ישחיתו, ודברי ישארו בלי רושם. באחד ממאמרי סלקתי את תלונת מתנגדי ההגנה בהצהרה שאין מטרתי לפעול על האנטישמיים ויודע גם אני, שלהם לא יועילו דברי אמת, כי הם צריכים לטובת עצמם בשסוי והרס ושאון והמולה, אלא שאני פונה בדברי לאנשים ישרים בין העמים.

בהיותו בשנות גלותי, נדנוד אחר נדנוד בלונדון, מצאתי שם את ידידי המלומד דר. מ. דינעמאן ז"ל8, רב דקהלת אופנבך שנמלט גם הוא, אחר בלותו איזה זמן בבוכנוולד ממולדתו. הוא מסר לי, שבבואו ללונדון קרא את ספרי ההגנה שלי ואין בפיו די מלים להביע לי את שמחת לבבו עליהם. דינעמאן אמר: "טועים אלה הגבורים המתנגדים להתנצלות ושמחזיקים את הסנגוריה לפחיתת כבודו של ישראל. האם לפני נוגשי ישראל אנחנו מתנצלים? הלא באים אנחנו לההמונים, לאנשים תמימים, להוציא מלבם את הרעל והארס, שהכניסו בהם האנטישמים ובוגדים מומרים. האם לא ידעו "הגבורים ואמיצי הלב", שחז"ל והקדמונים הורו לנו דרך לזה באמרם : "כל המצדיק את עצמו מלמטה, מצדיקין עליו את הדין מלמעלה". על כל בן אדם חוב להצדיק את עצמו ולהסיר לזות שפתים. רבותינו שבכל הדורות היו "אפולוגיטים", "מתנצלים", מלמדים זכות על ישראל לפני העמים. מה הוא הסיפור במעילה יז., שנתיעצו רבותינו "מי ילך ויבטל את הגזירות?" לא מעשה אפולוגיטיים? האם גביהה בן פסיסא, שעמד לפני אלכסנדר מוקדון, כשבאו בני ישמעאל לעורר על בני ישראל על הבכורה ובני כנען על ארצם ובני מצרים על הביזה, לא היה "מתנצל" ו"מגין"? המאורע, שהלכו החכמים בעצת מטרוניתא והפגינו בלילה: "מה נישתנו מכל אומה ולשון, שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות לא אחיכם אנחנו, ולא בני אב אחד אנחנו ולא בני אם אחת אנחנו ?" ראוי לשמש מופת לדורות, שעלינו להתנצל ולהצטדק ולבקש וללמוד רחמים עלינו. וההליכה של החכמים להמטרוניתא היא לעצמה אופנית ועלינו ללמוד הרבה ממנה. ומה היו תוצאות הסניגוריות הללו: "בטלו את הגזירה ואותו היום עשאוהו יום טוב". גם הבריונים בימי כיבוש הרומי היו מתנגדים להתנצלות והתנהגו בעזות ולא שמעו באזהרת החכמים. ומה היה הסוף? החרבן והגלות, ובאשמתם אנחנו שוכנים בים הגלות כספינה מטורפת. אפשר, שגם חז"ל לא האמינו בלבם, שיש בכח הוכחות וראיות, ללמד לתועים בינה. כי גם בימיהם היו בין אומות העולם רשעים שכחי אלקים שלא חפצו בצדקת ישראל וחפשו תואנות. אבל חז"ל עשו את חובתם: התנצלו והשתדלו. יודעים אנו, שכמה פעמים נמוקיהם ההגיוניים ודבריהם הנכוחים הועילו והעבירו את הרשעים מדעתם המסולפת. אלמלא היה הצדק עם מתנגדי האפולוגיטיקה המחליטים, שהיא "עלבון לישראל", כי אז היה חוב עלינו למחוק מספרותנו כל מה שנחשב להתנצלות ולהצטדקות אפולוגיטית. רק אנשים שקוץ במוחם טוענים, שאין לההגנה ערך כלל. אל נשלה בשוא נפשנו: אלמלי לא היו חכמי ישראל והרבה מחכמי העמים מלמדים זכות על ישראל, בדרך הטבע, כבר לא היה מישראל שריד ופליט. האסון הוא רק זה, שמתנגדי האפולוגיטיקה באים "להגן" מהשקפותיהם הם, במהומה ובסער ובדבר שטות ובורות. ההגנה
(עמוד 46)
שלהם לא לבד, שאינה מביאה תועלת, אלא היא עוד מפסדת ועוד מעוררת דם רע אצל ההמונים. סניגוריה מיושבת, רעננה והגיונית אינה מזיקה, היא חודרת אל הלבבות.9
גם זאת אספרה. לפני עשרים שנה בערך בקרני בווינה ידידי משכבר הימים, המלומד, פרופ. משה שור ז"ל, רב בקהלת ווארשא. במשך שיחתנו הביע שור משפט קשה על הספר "ישראל והעמים" מהסניגור הגדול דר. יוסף ש. בלאך ז"ל. אני מוסר את דבריו: "דר. בלאך זרע אל קוצים בספרו. אין לספרו ערך כל עיקר בימינו אלה. בלאך ראה שפלות העולם ואנחנו רואים גדלות העולם ושאיפתו לצדק. ישראל יושב עתה במשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות. בלאך ערך את ספרו בטרם נוסדה "אגודת העמים" והוא לא חזה עתידות, כי עוד מעט וארץ אבותינו תהיה לממלכה. אין אנו מוצאים קורת רוח בהתנצלות והצטדקות על דברים בתלמוד ובמדרשים ואין אנו מתיראים מפני האנטישמיים. "אגודת העמים" תעשה להאנטישמיות כליון חרוץ, ולא יהיה בידם לטפל עלינו שקר וכזב, להתגולל ולהתנפל עלינו."
בחרף 1938-1939 בא פרופ. שור בצוותא חדא עם הגאון ר' אהרן לעווין הי"ד אבוד"ק רישא בעניני הכלל ללונדון, ששם שהיתי אז אחרי שנגרשתי מווינה. בהזדמנות זו כבדני שור באחד מספריו (בפולנית) נגד המלשינים על התלמוד והשו"ע, שנתרבו אז בהשפעת הנאצים גם בפולין, אחר רפרוף קצר בספרו של שור נוכחתי שהמחבר השתמש ראש לכל בספרו של בלאך "ישראל והעמים" הנזכר, שור דבר בדאגה על שהפרופגנדה האנטישמיית בפולין התפשטה כל כך ושאין לשער את גודל הסכנה המרחפת על היהדות שם. עכשיו דבר שור מבלאך כמ"גאון האפולוגיטיקה" וכמ"חכם הרואה את הנולד". הוא הודה, כי טעה בהתנגדותו לאפולוגיטיקה. כי אם בעינינו קשה אגדה זו או פתגם זה, עאכו"כ בעיני הנכרים, ושכלל ישראל מחויב לעזור להמקדישים את זמנם לטפל בשאלות המסובכות הללו לבאר דברים תמוהים בתלמוד ובשו"ע. עכשיו החזיק שור עבודה זו לנחיצות גדולה בעד קיום ישראל. בדעתו של שור היתה להציע להנהלת המכללה בירושלים לכונן מחלקה מיוחדת לחדד תלמידים ולהכשירם למחקרים אפולוגיטיים: "צריכים אנחנו לבלום את פיהם של המשנאים, פורשי מכמורת על ישראל ולא לייסר אותנו עצמנו בשתיקה". הרציתי לפני שור כמה מ"חידושי" במקצוע זה והודה לי עליהם.
קובל הייתי באחד ממכתבי לפני המלומד הישיש דר. עמנואל לעוו ז"ל, רב בסגידין (נפטר ר"ה תש"ה), שלבי נוקף להמשיך את עבודתי האפולוגיטית, כי איזה מחכמי עמנו אומרים כי חרפה היא לנו להשיב על עלילות. אולם המלומד ענני, שלא אפנה להשגות. כי זאת ברור, שאם יהיו לעיני מתנגדי האפולוגיטיקה הספרים "יודאס אונמאראל" מטיבור ערדעלי, "שטרייכר ההונגרי". "דער תלמוד אין ניכטיודישער בעלויכטונג" מאלפונס לוזשאנסקי, "אונמאראל אים תלמוד" מאלפרד רוזנברג, כי אז אחרת יהיו דנים. אני מחזיק בכללם של חז"ל שתיקה כהודאה דמיא, אם נהיה מחשים לכל העלילות שבודים על התלמוד, בצדק ישפטו ההמונים שהאמת עם האנטישמיים ויוסיפו עלילות שקר אלה וכאלה עד בלתי קץ. אין לך שטות גדולה מזו להחליט שספרי שטנה לא יזיקו לנו. רק כל מי שאוהב לראות מהומה ושאון אנטישמיים יוכל להתנגד להגנה. כמובן צריכה היא להיות בדרך כבוד ולא בדרך מלחמה. והלואי יהי חלקי עם כל אלה שיש בידם במה למחות.
ואל נא תחשב לי ליהירות, שהארכתי בכל אלה הדברים, עשיתי זאת בעיקר, מפני שגם
(עמוד 47)
איזה חכמי ישראל באמריקה הביעו את דעתם במכתבים אלי וגם בעל פה, שאין אנו מוכרחים בשום אופן להצדיק את ספרותנו העתיקה לפני האומות, כי יש על ספריהן כמה וכמה קושיות ופרכות יותר חזקות, ושכחו החכמים האלה שאנחנו בגלות אצל העמים ולא העמים אצלנו. שאנחנו שוכנים ביניהם ולא הם בינינו, שאנחנו עם עני ודל, בזוז ושסוי ולא הם.וידוע כי "שונאי ישראל איכא, שונאי אומות העולם ליכא!" אלמלי היו מתנגדי ההגנה חבויים בעמקי צרות, חלילה, כמו שהיינו אנחנו בשנים האחרונות באירופה, אלמלי היו הם ח"ו נאלצים לעזוב את ארצם ואת מולדתם וידיהם על ראשיהם, כי אז היתה להם הסתכלות אחרת על שאלה זו.
אני מרהיב לומר: אלמלי ההגנה, היו הגרמנים תחת הנהגתו של היטלר ימ"ש עורכים ביום אחד שחיטה ובין יום ללילה לא היה נשאר מהשש מאות אלף יהודים בגרמניה אף אחד בחיים. כי מי היה מפריע אותם? לאותן חוברות ה"הגנה", שמתנגדי ההגנה מהתלים עליהן, היתה השפעה כבירה על שדרות העם הגרמני.
ואותה ההשפעה נראת בולטת כשאנו חושבים, ששני שלישים מיהודי גרמניה - אותם שעזבו משנת 1933 את המדינה ונתפזרו לכל אפסי תבל, ואותם שנשארו בחיים שרידי כבשני האש, ניצולו בעז"ה.

ועתה אדברה במר רוחי. כשהייתי אסור ב"מחנה קאריאן" בא לידינו (בחשאי) עתון נאצי ובו היה מאמר: "וויר היעלטען שלאנגען אן אונזערער ברוסט!" ("אחזנו נחשים על החזה שלנו"). במאמר זה מסר המחבר, שהסופר הנודע י. א. לובצקי פרסם כבר בשנת 1920 "פרוקלומטיה" שבה דרש שהיהודים ימחקו מלבם את כל רגש רחמים וחנינה כלפי העמים ועוד ועוד. העתון הנאצי דרש מהעמים להתנהג כך עם היהודים. שכבתי עם נשיא קהלת ווינה דר. ד. פרידמן הי"ד על המרבד קש וחרדנו בקראינו את הקטע בשם לובצקי. כמובן משוכנעים היינו שהנאצים זייפו את הדברים בשם לובצקי. פרידמן אמר לי בלחש : "בזיופים כאלה הם מטפשים את מוחי ההמונים. מסתפינא שיהיו תוצאות נוראות ממאמר שסוי זה".
אחר ימים אחדים שוב בא לידינו עתון ובו מאמר "דער גראססע יודישע האסס צו דען גוים'ס". בו נמסר קטע ממאמרו של "הסופר היהודי חזקאל צבי קלצל". פרידמן נזדעזע מדי קראו בו, פניו נתחוורו, ולחש באזני: "אין לי חפץ בחיים. למה נרמה את עצמנו. אחר שני מאמרים אלו, יקום ההמון וישמיד ויחריב את כל קהלת ווינה".אכן כח הקולמוס למסור כל דברי נשיא הקהלה. שמו של חזקאל צבי קלצל היה מוזר לנו. חשבנו כי שם בדוי הוא. לא עלה על לבנו, שיהודים יכתבו מאמרים כאלה. היטלר ימ"ש הכין אז את ה"עשרה בנובמבר" - שבו ביום נחרבה קהלת ווינה ונשרפו כל בתי מקדש - והשתמש במאמרי לובצקי וקלצל כדי להרעים את ההמונים.
אללי לי. בבואי לארצות הברית מצאתי את אותם המאמרים האסונים מלובצקי ב"התורן" של בריינין גליון ל"ב שנת 1920 בשם "חידוש העולם" ואת מאמרו של קלצל בירחון גרמני "יאנוס" חוברת ב' 1912, אכן כאן שום זיוף מהנאצים. שני המבולבלים האלה הוסיפו רעל ותבערה.
וכה כתב לובצקי :
"כדי לעורר את העולמות הזרים ולחזק את עולמנו הפנימי, נחוץ לנו להשתמש באמצעים
(עמוד 48)
חדשים : למחוק מלבנו את הרחמים. להכחיד מקרבנו את רגש המוסר, המביאנו תמיד לידי סליחה ומחילה, הרגשות האלה הנם מכוערים ושפלים. יפים לעבדים ולנזירים. צריך להצית שנאה בלבנו, שנאה צוררת ומרעילה. שנאה בכח עלומים, שתביאנו לידי נקמת חיינו הנכחדים ואז תשמע אירופה ותזדעזע וישראל לא יהיה עוד כשה מובל לטבח".
דברי לובצקי נמצאים ביותר אריכות בהספר "שני אלפים ציטטים מיהודים" שפרסמו הנאצים בשנת 1940 עם "פירושים". המסקנה : "הבא להרגך, השכם להורגו".
גם את מאמרו של חזקאל צבי קלצל מצאתי, כאמור, בכל שגעונו. הכותרת של המאמר היא: "השנאה הגדולה של היהודים". אני מביא שורות אחדות ממנו:
"אומרים כי אנחנו היהודים סכנה להדייטשטום. בודאי, שאנחנו סכנה להדייטשטום, כמו שהדייטשטום הוא סכנה להיודענטום. אין איש שיוכל להכחיש העובדא, שהיודענטום הוא סכנה גדולה בעד העולם האינו-יהודי כולו. כל הראיות מצד יהודים מתבוללים על ההיפך מזה, באות משפלות-פחדנות ומגוחכות הן. כל יהודי הוא שונא בעמקי לבו להלא-יהודי. אם יש לנו כח, זאת היא השאלה האחת שאנו מענינים עליה. מוכרחים אנחנו להתאמץ ולהשיג כח, וזה שיהיה לו כח יותר, זה ינצח".
מאמרו של קלצל סובב הולך בהפרופגנדה הנאצית. הצורר פרנץ רוזה הביאו בשלימותו בספרו המנואץ "יודען ריכטען זיך זעלבסט", שפרסם בשנת 1938. קטעים מהמאמר נמצאים בכל ספרי שיסוי.
באלה הדברים של שני סופרים מעמנו יש מעילה כפולה בנפשות מישראל. היחתה איש אש בחקו ובגדיו לא תשרפנה? האם יוכלו מאמרים כאלה להביא עזר לעמנו? לאו ממילא שמעית מינה. המאמרים האלה נהפכו לכלי משחית בידי הנאצים להסית בנו ההמונים "שיעמדו על נפשם".והם גם מכזבים ומשקרים בדבריהם עד התהום. נסתמו עיניהם ולבביהם של הבריונים הללו לראות את אשר הם עושים לישראל בשקרים ובלבולים כאלה, שהם הוכחות נאמנות ביד המשטינים לשם חיזוק טענותיהם ותביעותיהם. כניצוץ מבעיר אש גחלת היא כל מלה ומלה. הם כתבו את אותם המאמרים בשעה שהזיחה דעתם עליהם. חסרי אחריות אלה אמרו אל לבם: ממי אנו מתיראים? מי ימחה על ידינו? ושננו את חרבם כברק לעורר התמרמרות והתנגדות עצומה על ישראל. אין רוח יהדות מרחפת על כל אשר כתבו.
אין לי הנאה בכל עולמי כשאני קורא את המאמרים האלו ופירושי הנאצים עליהם. וראו זה פלא: הכותבים מאמרים כאלה היו מהצועקים נגד האפולוגיטיקה. לובצקי אמר לי פעם: "אין ערך לעבודה האפולוגיטית. הרבה מטפלים באפולוגיטיקה ומה יועילו?"
ובכתבי השורות הללו נזכרתי מה שכתב הרב החסיד המקובל ר' שלמה אלאמי10 בספרו. "אגרת המוסר" וכה דבריו: "כתבתי זאת על המבוכה אשר הייתי נבוך זה כ"ד שנים כי כלתה עלינו הרעה, מה זאת עשה אלקים לנו, אז ראיתי וידעתי כי אנחנו חפרנו הגומץ אשר בו נפלנו".
כמה גדולים ומפחידים הם דברי הזוהר שמות: "דא קולמסא דאנוש חייבא דאטעי לבני נשא". נשמות אלפי אלפים מאחינו, הנשים והטף, שנהרגו ונשחטו ונשרפו בידי הנחשים בדמות אדם, עומדות וקוראות את הלובצקים ואת הקלצלים לדין. ולכל אלה המכריעים שאין ערך ל"משחק דברים" עם משטינינו ונוגשינו אני אומר: אחר שהפיצו הרשעים הנאצים את מאמרי לובצקי וקלצל ודומיהם בין ההמון, לא היה באמת מקום לקוות ולהאמין, שדברי הגנה
(עמוד 49)
ימלאו את תפקידם. בלב צורב מכאב וצער אני שואל לחכמי עמנו אם האפולוגיטיקה היא דרך עקש או מאמרים כמו מלובצקי וקלצל הם מעוקשים. איש כמוני, שיצא מתחת ידי הנאצים מלא מכות ופצעים, העגום ביגון ואנחה על החורבן הנורא לוקח הזכות לעצמו לדון על שאלה זו. ואני חורץ משפט שההגנה לא גרמה ל א אסון ולא סכנה ולא משבר ולא קלון.
זאת ברור, אלו היו סופרינו נזהרים בדבריהם שלא להכין מקור פגעים, כי אז לא היתה שנאה לישראל, למצער לא שנאה כל כך צורבת, איומה ומחרבת, כי אז לא נתחייבנו חובת גלות מר וחורבן היהדות באירופה. ואז גם אני חושב שבשנים האחרונות, זאת אומרת אחר מלחמת העולם הראשונה לא היתה אפולוגיטיקה נחוצה. ואפשר צדק הרב המלומד ר' משה גסטר ז"ל, במשפטו שבמקום האפולוגיטיקה כלפי המשטינים מבחוץ נחוץ היה מלחמת הגנה כנגד סופרים כאלה מבני עמנו.
בהזדמנות זו אני מביא מאמרו המצוין של א. ש. הרשברג "יסודי אחדות הגזע והעם בעמים ובישראל" (סיני כרך ד'), שבו סותר המלומד החרוץ את שטתו של איגנץ צולשן בספרו "ראססענפראבלעם". הרשברג התעצם להחליט, "שמחבר ספר זה נמשך אחר תורתו הכוזבת של הצורר צמברלין הגרמני לתת את היתרון לטהרת הגזע ולהאיר על פיה בפלפולים חריפים של קורי עכביש". לדעתי צדק הרשברג במשפטו זה. אך אין אני מסכים גם לשטתו של הרשברג, שעמנו הוא "עם גזע". על שאלה זו אנו מוצאים כבר הכרעה אצל חז"ל: "אטו אנן מי ידעינן מהיכא קא אתינן? דלמא מהנך דכתיב נשים בציון ענו" (קידושין עא:). ומובטחים אנחנו כי לעתיד ישוב ה' לצרפנו ולטהרנו ככסף נקי מהפסולת שנתערבה בנו ואלמלי היינו "גזע טהור" למה נחוצה הטהרה והצירוף? הוראה מוחלטת היא מחז"ל, שאנחנו גזע דתי ולא גזע דמי. והחיים מקיימים את ההוראה הזאת. ר' מאיר, ר' עקיבא, שמעיה ואבטליון שמקור מחצבתם "זר" הוא כי מוצאם מגרים, מקומם בין בני "הגזע הדתי" ולא בין "הגזע הדמי". וכבר אמרו חז"ל "מומר הרי הוא כגוי לכל דבר" (ירוש. עירובין פ"ו, ה"ב.) חז"ל הכריעו כי הגר מביא בכורים ואומר ארמי אובד אבי (ירוש. בכורים פ"א, ה"ד) והרמב"ם כותב לעובדיה הגר: "אין שום הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר"11. רק לענין גטין וקדושין חשבו חז"ל ישראל מומר כישראל מפני חומר אשת איש12. זכיותינו על ארץ אבותינו לא יוכלו להיות מיוסדות על "גזע". רק על הדת, כי הארץ הזאת היא ערש דת ואמונת ישראל, ואם אנחנו באים בטענת "גזע" אז כל המשומדים וזרעיהם וזרע זרעיהם יבואו וידרשו חלק בארץ.
ראוי הדבר לתשומת לב מיוחדת שעפ"י זוהר שמות דף י"ז, ע"ב אין מזכירין לעולם שם אביו של אדם אלא שם אמו דבר שאין בו חשדא. ובדברי* זוהר אלה גם המקור להטעם שהחסידים שנותנים פתקאות להצדיקים כותבים שם האם. מיסד החסידות מרן הבעש"ט ותלמידיו ז"ל חתמו תמיד על שם האם 12א.

(עמוד 50)
על כחה של "התנצלות" בנימוס ודרך ארץ תעיד העובדא שאני מוסר פה והיא אחת מזכרונתי הנעימים.
באחת השיחות הרבות ביני ובין המלומד הנוצרי פרופ. איגנאץ סייפל, ראש ממשלת אוסטריה, נגענו בהמאמרים המרמזים על שנאת ישראל לאומות העולם, בהזדמנות זו אמר סייפל בהלצה: "על פי התלמוד בן גיהנם אני!" אני השבתי: "לא ולא. על פי התלמוד בן עולם הבא אתה!" סייפל התיישב מעט ושאלני: "בודאי אתה חושב אותי לחסיד מאומות העולם. אך מי יודע אם גם בשמים יחשבו אותי לחסיד". השבתיו: "אם רק לא יחשבוך לרשע דייך מובטח אתה בחלק לעוה"ב". סייפל התעמק מעט ואמר: "אם תתן לי כהלל הטוב שלכם ראיה לזה על רגל אחת אתן אמון בהבטחתך". כמו ברק עבר במחי ונזכרתי דברי רש"י סנהדרין ק"ה, ע"א : "מכל הגוים בורר הקב"ה הרשעים שבהם ונותן אותם בגיהנם ואין להם חלק לעתיד. אבל השאר יש להם חלק". סייפל בקשני להראות לו את המקור. לסוף היה מוכרח להאמין לדברתי. בשביל שלא ידע כתב רש"י. אבל גם מהגמרא שם יש להבין כך. השתעשענו אז הרבה על אדות המאמר שם בנוגע לגוים "שכחי אלקים". תוצאות השיחה היתה, שסייפל התיצב אז נגד התנועה באוסטריה לאיסור השחיטה ונתבטלה אז תנועה זו. בהזדמנות אמרתי לו : "יש קונה עולמו בשעה אחת!"

לנו בני ישראל, נוצרי ברית ה' ואמונת אבותינו מופיעים רבותינו בכל מאמר ופתגם כמעוררים למוסר ליושר ולצדק ולאהבת האדם בלי כל הבדל. אולם - כבר דברנו על זה - נמצאים גם דברים, שבמבט הראשון אי אפשר לעמוד על בוריים ולא כל איש יבין משמעותם. איש שאינו יודע את דרכם ורוחם של רבותינו בימים ההם והתפתחותו של התלמוד והמדרשים ואינו מתבונן על התקופות ועל התנאים ועל הסבות שהשפיעו להתהוות המאמרים והפתגמים יהיה עומד ומתמיה על "השנאה הנוראה" של חז"ל ל"אומות העולם" ולנכרים. אך כל הבוחן ובודק את המאמרים ומתחשב מתי חי ופעל כל בעל מאמר ומאמר, ימצא שמפני שאי אפשר היה לאלה הסובלים מצוקות להשמיע קולם כלפי חוץ, בשביל שהיו שוכנים בין חיות טורפות בדמות בני אדם ודרישתם לצדק היה קול קורא במדבר, השקיעו את מרירות לבם, צערם ויגונם ופחדם בפתגמים. ובהם "התנקמו" כביכול, בנגשי עמנו ומעניו.
בדור הבל זה שאנחנו חיים בו ששליש מעמנו הלך לטמיון בידי מרצחים פראים, רואים אנו איך נתהוותה אותה השנאה לאומות העולם. מי הוא איש ישר שיבוא ויוכיח אותנו על פנינו, אם כותבים אנחנו על הנאצים כל הרעות שבעולם? מה ביכלתנו יותר מלכתוב . . .

החוקר לב ובוחן כליות יודע סהד, שלא באתי בבירור הענינים לשם בקורת התלמוד ח"ו. מעולם לא תקעתי את עצמי לענינים כאלה. ואני מיום עמדי על דעתי כל ישעי וכל חפצי למצוא ולגלות את המאור שבדברי חז"ל, זכותם תעמד לנו ולכל אחינו. מובטחני, שבהיותי במסגר ההיטלראי וצרות מסוכנות הקיפוני, זכותם של רבותינו עמדה לי13. הריני אסקופה
(עמוד 51)
התחתונה לבעלי תורה, ורשות לכל משיג ומערער לדוש בי ומימי מוכן הייתי לקבל דריסות בני אדם. אך למדתיגם מרבותי הקדושים. ב"ה יש לי כח לשמוע דברי כבושים. אך בקשה אחת לי, לכל מי אשר לא יסכים לביאורי: את נפשי שמור! חלילה להטיל בי דופי ולהאשימני, כי היתה כוונתי ח"ו לעשות חריץ באגדות התלמוד. קנתרנים שישדו בי נרגא, לא יתנהגו בקו הצדק. ואני אם חלילה שגיתי, ה' הטוב יכפר בעדי כי לטובת עמו ישראל התכוונתי. בפרט שלא כתבתי דברי בלי שאלה לחכמים ומומחים.
אני חושב שבדבר הנוגע לכבוד ישראל הרשות אפילו לתלמיד קטן כמוני לחוות את דעתו ולהסביר מה שנראה לו לנכון. ולא להורות הלכה באתי רק ליישב הדברים, ואין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה. והמעיין ימצא ב"קונטרס ההגנה" ברורי דברים, שאין לעמוד נגדיהם, על צדקתם ותמימותם של רז"ל. וביחוד אני מבטל סברות מעוקמות ממהרסים בין עמינו, מלגלגים על התלמוד אשר מפיהם תולעים יוצאים על ספרותנו העתיקה ושהם היו מורי דרך לשונאינו. לא היתה מגמתי ליפות את המאמרים ולדחות בקש את העלילות. בכל לבי דרשתי את האמת והקורא לא ימצא בדברי אף תשובה גנובה אחת.

ובטרם יכנס הקורא דרך "קונטרס ההגנה" עליו לדעת, שרבותינו ז"ל השתמשו בחידות ומליצות מה שנהוג היה בזמנם אצל כל עמי קדם: "יש להם משל ויש להם מליצה" (שהש"ר פ"א). לא תמיד יכולים אנחנו בקוצר שכלינו לעמוד על דבריהם המופלגים וההבאיים ועלינו לשמור במאד, שלא נהיה חלילה טועים בכוונתם ומהפכי דעתם הרצויה. רבותינו ז"ל לא תמיד השגיחו כל כך על הדיוק הלשוני ולפנינו הרבה פעמים מאמרים בלישנא קטיעא. ורבו המפרשים והמגיהים, כי אי אפשר לנו לכנוס לסתרי נפשם של בעלי המאמרים ואין בידינו מפתחות אל לבבם, כדי שנוכל לחדור אל עומק מחשבתם ולידע דעת אראלים על בוריה. לפעמים אנו שואלים את עצמנו: מה המאמר הזה בא ללמדנו? ומרגישים אנחנו שהאי לישנא דחיקה היא. אולם אחר כל אלה אנו מאמינים, שאפילו באפרקסא דעניא תשכח מרגניתא. ברוך שבחר בהם ובדבריהם. גם מאמרים מסוג זה פותחים לנו לפעמים פתח של הבנה בחיי אבותינו והם מתנים ברמז את סבלם הנורא אשר סבלו. גם חושב אני לנכון להביע את דעתי, שלא היתה מגמתם של חז"ל לבנות מחיצות ברזל בין ישראל והמתוקנים שבעמים אשר בתוכם אנחנו יושבים וכל שאיפתם להסתייגות ולפרישות מן הנכרים היתה רק מהשקפת האמונה וביחוד מפני שהנכרים בימיהם היו מקולקלים ולקויים במוסרם עד מאד.
לבי אומר לי - והלואי שיכזבני! - כי אחר שהעולם ישקט מעט מהמלחמה יבוא מבול בהפצת אשמות וקטרוגים וכמובן גם על התלמוד והשו"ע. לא תחזיר הפרופגנדה האנטישמית על אכסניא שלה בגרמניה ובשאר ארצות אירופה שנתרוקנו מאחינו. אולם סכנה צפויה, שתבחר לה האנטישמיות קנים חדשים להתבצר בהם. כי אמנם נתרוצץ ראש הנחש האנטישמיי, אולם זוהמתו עודה קיימת בעולם. והיה אם נחוץ יהיה - לא אפתח פה לשטן -להשיב על דברי נאצה, כל איש יודע ספר ימצא בהקונטרס מילתא בטעמא על כל קטרוג ועל כל עלילה.
מלבד זה יתחזק כל הקורא בו באהבה לישראל ולהשי"ת ובהערצה נאמנה לחז"ל. ואם בעזה"ת לא תבוא הצרה, אז מה הפסיד העולם? אינני דורש שיעשו לי בעד עבודתי זו - פרי
(עמוד 52)
מחקר של הרבה שנים - עטרה ושיכללו אותי. לי בודאי ניחא יהיה, אם ישארו הדברים כתובים לשם מחקר בעלמא ולשעשועים. אם הקורא יבוא לעמק כוונתם של חז"ל לא יהיו דברי כאמרי שוא. לא באתי לעשות ציצים ופרחים לאגדת חז"ל וכל עיקר כוונתי היתה להסיר שטנה מלפנינו ומאחרינו. ואלקים יודע כי לא להראות את כחי ועוצם ידי בספרות באתי אלא לקדש שם ישראל.

"פתרון חלומות זמה בתלמוד"

בשנת תרצ"ב או תרצ"ג פרסם המשומד מרטין סגלובסקי באחד העתונים בגרמניה מאמר מפתיע, מלא גדופים על עם ה' ואמונתו הקדושה בשם "פתרון חלומות בתלמוד". סגלובסקי שפך את לעגו על "הקדושה המוסרית של היהודים המפונקים". הוא אמר, שאין עם בעולם, שמשועבד כל כך לה"אהבה הבשרית" כמו בני ישראל, ושגם הגדולים שבהגדולים שבהם התנגאלו בתאוותם לזימה. לראיה על אשמותיו הביא את דעתו של ר' אליעזר הגדול, כי "הבא על אמו בחלום יצפה לבינה. הבא על נערה המאורסה יצפה לתורה, הבא על אחותו יצפה לחכמה והבא על אשת איש בחלום מובטח לו שהוא בן עוה"ב" (ברכות נז.). הבוגד הביא את הפתגם "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" (שם, נה:) והסיק, שר' אליעזר הגדול, רבו של ר' עקיבא הרהר ביום מה שחזה בלילה. סגלובסקי קישט את מאמרו המובל עם "מאורעות נוראות", שהתלמוד בעצמו מוסרם: ר' מאיר אמר: "הזהרו בי מפני בתי!" (קידושין פא:) ר'
טרפון אמר: "הזהרו בי מפני כלתי!" יציר מבולבל זה כתב שרוח זנונים היותר שפל שולט בתלמוד כולו ושר' אליעזר הגדול "אחד ממאשריו של העם היהודי" נתן בפתרוני החלומות "סמנים", כי מצוה מן המובחר הוא לעשות את כל השיקוצים והתועבות, והם, למרות כל האיסורים שבתורה, הגונים ורצויים עפ"י השקפת התלמוד. סגלובסקי כתב: "זה הוא העם, אשר ה' אמר לו כי "חוקיו ומשפטיו ינצרו!". יחד עם זה הזכיר מעשה יהודה ותמר, מעשה לוט ובנותיו, שלפי דברי הבוגד התלמוד העריץ את המעשים הללו. סגלובסקי בחר בכנויים המגונים ביותר לחז"ל, הדגיש, שחז"ל לא הסתפקו לחיות חיי המין כדרך כל בני האדם, אלא שהשתקעו בתאוה עד התהום. ולא נתקררה דעתו של אותו רשע, עד שהביא, בקשר עם זה, גם המובא במס' נדה מז. כי שמואל בדק את שפחתו ונתן לה ד' זוזי דמי בושתה וכי רב ששת מסר את שפחותיו לערביים ונהג בהן מנהג הפקר רק הזהיר בהם שלא יתנו לישראל לבוא אליהם14. חלילה לי למסור פה את כל הדברים המחוצפים של "מוסמך להוראה" זה ובהכרח הבאתי אותם במרוצת דברי בספרי "דער יודענהאסס", כדי לברר את הענין ולהוכיח את השקר של מרטין סגלובסקי. המומר בא לידי סיום, שכל "הקללות התלמודיות" נתגלמו בהיהדות ומורשה הן לישראל אפילו באותם השדרות שאינם מתנהגים עפ"י התלמוד ושהדת זרה להם. בעזותו דרש המומר ש"הנוצרים האמתיים" יתבדלו מישראל הבדל גמור ויסיבו פניהם לא רק מיהודים אלא גם מנוצרים המגינים עליהם ומלמדים זכות על ספרותנו. למען עורר אמון ולהוכיח שהוא כותב את דבריו בלי שום פניה צדדית, הצהיר "אגב אורחא", כי "לא נתברר עד היום, אם היהודים צריכים לדם נוצרים לחג המצות, אך העיד, שבבית אבותיו ורבותיו לא השתמשו בדם מעולם".
השנאה הנאצית הציפה אז כבר את ארצות המערב ומאמרים מעין אלה היו "מגדנות"
(עמוד 53)
להקוראים. סגלובסקי קשט את מאמרו בכל מילי דפריצותא ונבול פה. לבשתנו מצאו גם הרבה מאחינו במאמר זה עונג רב ונהנו מלחם כזבים זה. היו יהודים שכורי העושר וקלי-הדעת שהשתעשעו על "פתרוני החלומות" הללו. הם לא עמדו עדיין על גודל הסכנה הנשקפת גם להם ממאמרים מחרפים מעין אלו. שוב היו חוגים, שלא דאגו כלל ולא שמו לבם למאמרי נאצה: "ינבחו הכלבים!" רק בין יהודים רצינים החסים על כבוד עמם, גרם מאמר זה התמרמרות, דברתי אז את אדמו"ר הגה"צ ר' ישעי' פירסט ז"ל אבד"ק "שיף שול" בווינה ואמר, שאגדה זו היא אחת מהיותר תמוהות ודחקו עצמם גדולי עולם בדוחק גדול לישבה. דברתי עם רבני הקהלה והם אמרו שיודעים רק אחת, כי אין לב היהודי מתרומם מן ה"פתרונים" האלה אבל יחד עם זה אמרו: בספרות עמים אחרים של אותן התקופות נמצאים פתגמים יותר מתמיהים ומגונים. תשובה זו לא הרגיעה את נפשי. הלא אנחנו מתגאים בטהרת ספרותנו הדתית ואפילו חכמים מאוה"ע, אוהבי האמת מודים, שהיהודים בכללם מצטיינים בטהרת המשפחה ובסייגים וגדרים כלפי זנות ותאוות בשרים על עמים אחרים.
ביום אחד תפש המאמר המשוקץ הזה מקום על עמודי אחד העתונים הנאצים בווינה. עוד בו ביום בקרתי את הרב הראשי דר. דוד פויכטוונג ז"ל ששב אז ממסעיו בהולנדיה והכרתי תיכף התרגשות על פניו. הוא גם לא טמן את כאבו בחבו ואמר לי : "בקראי היום בבוקר על מרכבת הברזל את אותו המאמר היה נדמה לי כאילו פתחו של גיהנום נפתח תחתי. אנו מכירים את התלמוד ואת טבעו, יודעים אנו, שאבותינו היו בעצמם קדושים וטהורים ושירשו זאת גם מבני עמם, כל איש מאתנו ידע כי הגיוני רבותינו היו לאלף את העם למוסר. אך איך ישפטו ה ם , וכל אלו אשר אינם יודעים ואינם מבינים את התלמוד ורוחו. מי יודע איך התגנבו פתרונים אלה בתוך הפתרונים שם, המלבבים והנאים. איני מדבר מהכלמה כלפי העולם האינו-יהודי בלבד. אלא שמצטער אני כי אחינו יאמינו בעל כרחם במסקנותיו של המשומד. כי התלמוד הוא באמת ח"ו "מקור משחית, מחזיק מחשבות מזיקות". יהודי פשוט יחשוב בלבו: לעצמם הרבנים מתירים לעשות כל תועבה, אבל לאחרים הם אוסרים. אם מטיפים אנחנו לאחינו ואנו מתאמצים להטות את לבם למוסר, דברינו לא יעשו רושם. והאם תוכל כנסת ישראל להתקיים, אם נטמון את ידינו בצלחת? כל זד וכל עושה רשע משתמש נגדינו בפתגמים עתיקי ימים ואנחנו נהיה מחשים, כאילו אין מכחיש ומפקפק על כל התלונות? אז אין ספק שמאמרי צוררינו יהיו לנו למחתה. הפתרונים של ר' אליעזר הגדול מעוררים באמת תימה אחר תימה. עליהם אין להשיב שנגרמו ע"י לחץ, עוני ושעבוד ובשום אופן לא אסכים להמתנצלים האומרים כי סודות טמונים וספונים בה"פתרונים". הרב הזקן דבר כמעט כחצי שעה עד שעמד מכסאו, תפש
אותי בזרועי וקרא : "חיים בלאך, אין מנוחה לנפשי, מוכרחים להשיב. היהדות בגרמניה ובאוסטריה צריכה בימים האלה להגנה תקיפה ונמרצת ובך בחר ד' לעבודה זו. הנך איש שאינו תלוי בדעת אחרים וגם אינך משועבד להזמן כמו הרבנים. בעז"ה בקיאותך הגדולה תעמוד לך להשיב למחרפים דבר". עוד היום מצלצלים באזני דברי הרב ההראשי: "האם תמצא ידים לענות?" השבתיו: "בטחוני בעזר השם!" מדי דברי את הרב הראשי לא ידעתי עדיין מה להשיב. היה שם באותו מעמד רב אחד מהולנד. גם הוא אמר כי פעולה גבוהה ויקרה היא להשיב על ענינים כאלה. ויחד עם זה קבל על אלה האומרים שאין צורך ותועלת באפולוגיטיקה. והלא לא אמר הכתוב "אל תען רשע כרשעתו" רק "אל תען כסיל כאולתו".
דברתי את ידידי האב"ד הג"מ יוסף באב"ד ז"ל ונתיעצתי עמו. הוא אמר: "אין בפתרונים הללו לא מן החכמה ולא מן המוסר, רק פשוט כל היכא דאיכא למידרש דרשינן. איני יודע לאיזה
(עמוד 54)
תועלת הכניסו מסדרי התלמוד את ה"פתרונים" המוזרים. ואיה הם חכמי דור דור המפרשים והמגיהים שלא השמיטו את ה"פתרונים". אם להשיב ומה להשיב אין אני מחליט", בדרכי מלשכת הקהל פגשתי את ידידי הרב המלומד דר. מ. גרונוולד נ"י (עתה בירושלים תובב"א), ידען מפורסם במקצוע הפולקלורי העברי. דברנו הרבה מאותם ה"פתרונים". הוא העירני על רשימות מעין אלו בספרות העמים. חלומות ופתרונים מעין אלה שבתלמוד, מצא גם בספרים עתיקים מאוה"ע. יש להשיב שחכמים שבבבל הושפעו מפותרי חלומות בין העמים סביבותיהם, הלא גם שמות החדשים והמלאכים באו להם מבבל. השפעת העמים על היהודים היתה מצד אחד טובה ומרטבת ומצד שני מזקת ומפסדת. וזהו שאמרו הם בעצמם: כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם. דברתי את פרופ. אביגדור אפטוביצר ז"ל והוא אמר, יש להשיב בקוצר אומר כי אין לכל אותם הפתרונים ערך דתי כל עיקר והם רק דרשות בעלמא כמו שנהוגות היו בזמן חכמי התלמוד אצל כל עמי המזרח. אפטוביצר יעצני להרים על נס, ששקולים הפתרונים האחרים המובאים שם ביופים ומוסרם כנגד אותם הפתרונים שמטפל בהם הבוגד.
באותם הימים דברתי את יד"נ הרה"ח ר' שאול חיות ז"ל, על הנידון הזה. חיות אמר לי בשם זקנו הגאון העצום מוהר"צ ז"ל סברא שהקלטתיה תיכף אל לבי כדי להשתמש בה בתשובתי, והיא: כל אדם עלול לחלום חלומות מבהילים, לפעמים הם נעימים ולפעמים הם מגונים. בכונה מיוחדת תקנו חז"ל תפלה לפני השנה "שתשכיבני לשלום וכו' ואל תביאני לידי חטא ולא לידי עון ולא לידי נסיון ולא לידי בזיון וישלוט בי יצר טוב ואל ישלוט בי יצר הרע ותצילני מפגע רע ומחליים רעים ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים". אין עם בעולם שחכמיו יעשו את האדם אחראי כל כך על כל צעדיו כמו ישראל. חז"ל ידעו, שאם יחלום לאיש מישראל חלום נמוך ומזוהם, כי בא על אמו, על נערה המאורסה, על אחותו או אשת איש, יתעגם ויצטער עד מאד וצערו זה יוכל לגרום טשטוש המוח ולסכן את חייו. לכן פתרו את כל החלומות לטוב. ואותו ר' אליעזר הגדול היה גם פסיכולוג גדול. מגמתו היתה להוציא מלב החולם דבר מגונה, כל יגון על חטא שאינו תלוי ברצונו". מדי דברי את ר"ש חיות נזכרתי, שבימי חורפי שמעתי סברא מעין זו מפי אדמו"ר הגאון האדיר ר' אריה ליבש הלוי איש הורוויץ ז"ל והיתה זאת לפני ר"ה תרס"ז בשובו ממרחץ מאריענבד. הגאון ספר לי מפגישותיו השונות עם גאונים מפורסמים ששהו שם ומסר לי גם דברי תורה ששמע מהם; מורגלא היתה בפיו של הגאון, שמאריענבד הוא מעין "ועד ד' ארצות". בין אותם הדברים הזכיר גם את הסברא על "פתרון" החלומות, ממש כמו זו של ר"צ חיות ז"ל, היינו שנתנו חז"ל פתרונים כאלה כדי לשכך את נפש החולם וכדי שלא יפול לבו עליו בעטיו של חלום זה. (כמדומה לי, שאמר זאת בשם הגאן ר' אליהו חיים מייזל ז"ל אבד"ק לודז.) ואדמו"ר הגאון הוסיף, שאפשר שבשביל זה אמרו חז"ל: "חזא חלמא ובעי למיתב בתענית משום בטולי חלמא שפיר דמי". ברור, שרבותינו חשבו חלום רע לסכנה.
אך בטרם נגשתי לכתוב את מאמרי ולכנוס "לעובי הקורה" של הפתרונים, מצאתי לנכון לשאול מלומד נפשיי. העוסק בחקירות במקצוע המדע הזה ולשמוע את חוות דעתו; אל גאון הפסיכואנליזה וה"פותר חלומות" פרופ. זיגמונד פרויד לא יכלתי לפנות בשאלתי, כי על ידי איזה סבה גבה טורא בינינו. נתיעצתי איפוא עם תלמידו, הרופא המומחה במדע הפסיכואנאליזה, פרופ. ווילהלם שטקל - אגב, אחד מהחולקים על שטת רבו - וזה הכניסני אל היכל ה"סודות". שטקל הראה לי רשימות מחלומות זרים מן הזרים וגם חלומות מגונים מאד; אנשים פשוטים
(עמוד 55)
באו בחלום על קיסריות ונסיכיות. אנשים מהחוגים הגבוהים התקשרו בחלום באהבה עם נשים מהמדרגה התחתונה. כמו כן הנשים. שטקל הראה לי רשימה, שבת אצילים מסרה את עצמה בחלום לרועה. היו גם חלומות מביאה על חיות ובהמות. והחלומות האלו שחזרו לפעמים מדי לילה בלילה, הרסו את עצבי החולמים וגזלו מהם מנוחת נפשם. שטקל מצא לחלומות האלה פתרונים והשיב להחולמים המלאים תוגה שמחת נפשם. הוא ברא בנפש של כל חולם מסוג זה מצפון שקט. מצאתי ברשימותיו חלום מאחד ממנהיגי החסידות בפולין, שהיה נודע לקדוש וטהור מכל פגם אירוטי ועגבי והיה מטבעו קר בתאוות המשגל. הצדיק הזה נפגע מחלום אסוני: הוא בא בחלומו על אשת-איש, שלא הכירה, וממילא לא היו לו עליה הרהורים רעים. ספרו לו לאותו צדיק פעם, שאדם גדול ממכיריו נכשל באשת-איש. אין נפקא מינה אם אמת היתה בדבר או רק לישנא בישא. השמועה הזאת העלתה בלבו של אותו הרבי שרטון. ומאז חלם מזה כמעט בכל לילה. הוא הצטער בנפשו ולבסוף בא עם אחד מקרוביו לווינה לשאול בעצת רופא. בקר את שטקל פעמים אחדות בשבוע עד שנשתחרר מחזיונות אלה לגמרי15. כומר פרוטסטנטי, מלומד ומורה באוניברסיטה שאל גם הוא בעצת שטקל על חלום כזה. גם הוא הבטיח נאמנה שמעולם לא עשה מעשה ניאוף.
כשנגשתי אני לכתוב את מאמרי ועיינתי בגמרא, היה לי חסד מיוחד מהקב"ה, כי נגלה לי מה שנעלם מכל החכמים: לא ר' אליעזר הגדול הוא בעל הפתרון. מיד נתישבה דעתי עלי. שם אומרת הגמרא:
"המניח תפילין בחלום יצפה לגדולה, שנאמר: וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך. ותניא:ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש (פתגמו זה של ר' אליעזר נמצא גם במסכתות אחרות) ואחריו בא מאמר: המתפלל בחלום סימן יפה לו. ולא דרשו זאת מפסוק כלל. ותיכף אחר זה: הבא על אמו וכו'".
כל המטפלים עצמם עם אותו המאמר אגב שיטפא לא עמדו על העובדא, שלא ר' אליעזר הגדול הוא בעל הפתרונים ושאין לפתרון זה "אב" כל עיקר.
ובהתעסקי בפרק החלומות ופתרונם מצאתי שם בברכות בדף הקודם שיחה בין ר' ישמעאל ובין צדוקי אחד שבא אליו בבקשה לפתור לו את חלומותיו. ר' ישמעאל הבין מדבריו כי צדוקי זה בא רק להטרידו בלעג ולהתעלל בו. וכ"החלומות" כן היו ה"פתרונים": "באת על אמך, על אחותך, על אשת איש, על נערה המאורסה, נשים רבות טמאת!" לעיני מי לא יתגלה ההומור העקצוני שבפתרונים הללו? הם מתאימים בד בבד להחלומות וה"פתרונים" ומשולשלים זה בזה. אותו הצדוקי אבד בלי ספק גם את החשק לדרוש עוד מחכם מישראל שיפתור לו את "חלומותיו".
ועתה השאלה: איך נכנסו הפתרונים האלה להתלמוד?
כל איש אשר יתענין לרדת עמי לעומק הענין ולהסיר מפתרון חלומות זה את עב הענן שנתכסו בו, יבוא לידי הוכחה, ולכל הפחות לידי חשד שמאחד מהתלמידים שנכשל במינות התגלגלו הפתרונים האלה לגמרא.

(עמוד 56)
בבקרי בימי נדודי בלונדון את המלומד הנודע ר' משה גסטר16 דברנו על אותו הענין אמר לי "העמדת את דבריך כחומה". הוא מסר לי, שהתיגע גם הוא ימים על אותם הפתרונים בא למסקנה כי הם מאיזה לועג על דברי חז"ל, שבא לביהמ"ד ואמר:"אתם דורשים פסוקים מוציאים ראיות נגד הצדוקים ככל העולה על רוחכם. גם אני יכול לעשות כך. דעה מעין זו הגה גם רבינו חננאל ז"ל סנהדרין לח: "אדם הראשון מושך בערלתו היה וכו'". ע"ז מעיר ר"ח: "הצדוקים אומרים, שאדם הראשון צדוקי היה ומביאין ראיה מאלו הפסוקים. אבל חכמי התלמוד חס שיאמרו על אדם הראשון ועל כיו"ב פגם והמפרש זולת זה הפירוש עתיד ליתן את הדין"17.
והנה נשארה עוד תימה. בברכות שם מובא: "הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה שנאמר חכמות בחוץ תרנה והבא עליה הוי ראש ישיבה !" ובא רב אשי ואמר: "אני ראיתיה ובאתי עליה וסלקית לגדולה !" בעיני ברור, שגם פה יד תלמיד צדוקי באמצע. דרשו בביהמ"ד "הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה" ובא אותו התלמיד הצדוקי והוסיף : "והבא עליה הוי ראש ישיבה", ורב אשי השיב לו באופן אירוני וחידודי: "אני ראיתיה ובאתי עליה וסלקית לגדולה!"
לסוף אני מעיר כי ה"חלומות" של הצדוקי וה"פתרונים" נמצאים גם באיכ"ר פ"א י"ד. אך שם לא נמצא שמץ דבר מה"פתרונים" שלנו. גם מזה ראיה לכל אשר בררתי.

"מלחמת היהודים נגד הגוים - בידוע שיעקב שונא לעשו!"

בשנת תר"צ פרסמתי ספר בגרמנית בשם "כהני האהבה" המכיל מעשיות ותורות מוסריות מעולם החסידים. ספרי זה עשה רושם כביר גם מחוץ לעולם היהודי. העתונים הגדולים פרסמו מאמרי בקורת מסופרים נודעים, שהללו את החסידים ומנהיגיהם עד להפליא18. ביחוד שמו העתונים של שתי הכנסיות הנוצריות לב לתוכן ספרי. כהן פרוטסטנטי, פרופ. לודוויג בר פרסם מאמר נלהב בעתון היומי "גענעראל-אנצייגר" השטטיני ובו דבר על האישיות החסידיות נשגבות ובהערצה שאינה מצויה במאמר זה כנה את היטלר "נחש עקלתון. מלאך המשחית את העולם התרבותי". בר הביע את דעתו שרק אנשים הנסוגים אחור מאחרי ה' מתנגדים ליהודים ובוז יבוזו להם. הטעים, שהאנטישמיים בודים מלבם עלילות על ישראל. הוא נבא, שהיהודים עוד ישחקו לאידם של מתנגדיהם. הודות למאמר הזה שבו נתקדש שם ישראל, באתי עם אותו הכהן בחילוף מכתבים.
באחד הימים קבלתי מאותו המלומד החסיד מחברת בת ל"ב עמודים בשם "מלחמת היהודים נגד הגוים", שנתפרסמה במינכן בעלום השם. המחברת היתה מלאה רעל על כל גדותיה. לאחד מהפרקים נתן הצורר כותרת "בידוע שיעקב שונא לעשו". בעברי על אותה המחברת הצנומה הכרתי תיכף את הסגנון הפקחי והמחוצף של "ידידי" המלומד הנודע בספרות השמית, פרופ.
(עמוד 57)
עריך בישוף. פרופ. בר בקשני להודיע לו את דעתי על כל אותם פתגמי חז"ל, אשר עליהם נוסד התוכן המלא שסויים נוראים נגד ישראל. בר רשם בשולי הגליון אצל כל פתגם, שעורר תמהונו ושלא היה "כשר" בעיניו סימן שאלה. באגרתו אלי אמר המלומד : הגם שרק אנשים רעים יוכלו להאשים את היהודים על מה שכתבו רבותיהם לפני מאות דורות. אולם מאחר ש"להקת הפורטים על פי הנבל הנאצי" מטפלת באותם הפתגמים באספות-עם, הוא נשאל מבני עדתו ומתלמידיו על זה, ובכן ישמח אם אודיעהו את דעתי עליהם. בר הבטיח לי, שאם אבאר לו את הפתגמים באופן מובן לאיש שאינו יודע פרק בספרות הרבנית העתיקה, אז מוכן הוא לכתוב מאמר גדול להגנת כבוד ישראל.
אציג כאן את אותם הפתגמים, שהשתמש בהם אותו הצורר בעיקר: א. אמר רב ביבי: גזל נכרים אסור, אבדתו מותרת. דאמר רב הונא: מנין לגזל נכרים שיצא אסור? שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך- בזמן שהם מסורים בידך ולא בזמן שאינם מסורים בידך. אבדתו מותרת: דאמר רב חמא אמר רב: מנין לאבדת נכרים שהיא מותרת? שנאמר: לכל אבדת אחיך. ר' פנחס בן יאיר אומר: במקום שיש חלול השם אפילו אבדת נכרים אסור". (ב"ק קיג:).
ב. "אמר רב יהודה אמר רב:המחזיר אבידה לגוי עליו הכתוב אומר: למען ספות הרוה את הצמאה, לא יאבה ה' סלוח לו" (סנהדרין עו:).
ג. אמר רב:דמן התיר. דכתיב לא תחיה כל נשמה. ממונן התיר, דכתיב ואכלת את שלל אויביך" (ויק"ר פי"ג).
במבט הראשון הפתגמים הללו - האמת ניתן להאמר - מתמיהים עד מאד, לכהפ"ח אינם מתישבים על הלב. והיו גם חכמים בעמנו, שהרגישו כי מאמרים מעין אלה מעוררים קנאה ומשטמה על ישראל בין העמים. הם תבעו, למחוק איתם, כי לא נכון ללמוד בימינו את הפתגמים האלה. ויכולים אנו לשער איזה מגדל רם בנה הצורר בישוף עליהם. הוא הביא גם את הערותיו של מהרש"א לב"ק קיג: "בזמן שהיו מסורין בידך וכו' לפי פשוטו בשבעה עממין קא משתעי קרא וביה איירי כל הענין דבתר הכי אלא משום דכתיב כל העמים משמע דיה דאיירי גם בשאר עכו"ם". הוא מזכיר את תשובתו אל "ידידו" נחום סוקולוב ז"ל, כשזה כבדהו בספרו "שנאת עולם לעם עולם", אם יפלא בעיניו השנאה הזאת, אז יחשוב על שנאת "עם עולם" להעמים הלא-יהודים.
ובעוד שהכינותי תשובה לאותו המלומד הנוצרי על שאלותיו, קבלתי ממנו קטעים מעתונים אנטישמים בדברי בקורת על אותה המחברת. ה"פעלקישער בעבאכטער" פרסם מאמר תחת הכותרת "יללה בעולם היהודי" ותאר את "הפעולות הטובות" שצמחו מהמחברת "אם כי באמת העולם היהודי אינו מבין עדיין כי להבה תלהט סביביו".
ובאותו זמן עצמו קבלתי מ"האגודה להגנה נגד האנטישמיות" (הסתדרות של גרמנים ליברלים) את אותה המחברת, בבקשה לכתוב עליה מאמר בחתימת שמי. הטופס הזה היה כבר ממהדורה שלישית "מתוקנת ומורחבת". בה מצאתי לגלוג על הכלל התלמודי "מפני חלול השם". בישוף ראה בכלל זה "תרמית יהודית". אל סיר הרעל השליך בישוף עוד דברי יחזקאל: "הקבצו ובואו, האספו מסביב על זבחי אשר אני זובח לכם זבח גדול על הרי ישראל ואכלתם בשר ושתיתם דם. בשר גבורים תאכלו ודם נשיאי הארץ תשתו".
בישוף בחר חומר היותר מסוכן ומסוגל להתעות את ההמוניים ואחינו בני ישראל כשהיו קוראים את אותם הפתגמים רעדו וגם חתו.

(עמוד 58)
צריך לדעת, שכבר בדורות שעברו טפלו עלינו שקרים על סמך אלה הפתגמים כל מיני שקרים. אני חדלתי מלהשתמש בכל אותם הביאורים המסולסלים של הסניגורים השונים, אחר שבישוף בערמתו הצהיר, שדברי הסניגורים אמתיים ונכונים לעצמם, מפני שלא ידעו עדיין מדברי סופרי ישראל האחרונים כי שונאים הם היהודים להעמים בלב ונפש. בישוף התחפש למעריץ הספרות התלמודית והקבלה, אלא שלא יכול לישא פנים ב"משפט הנוגע למדע" ושחיי העמים האריים תלוים בו. ולבסוף הכריז: "ובכן יהודים, מה תתאוננו על גורלכם המר בין העמים?" אני מוסר בזה את תשובתי לפרופ. בר מקצרת מעט הקורא ימצאה בשלימותה בספרי "דער יודענהאסס".
את תורת משה איני נזקק להצדיק, אף אין בכח אנוש לעשות זאת והצטדקות זו אני מניח לשותפינו - להעולם הנוצרי. "ואכלת את כל העמים" לא משמע "אכילה", אלא ו"תכלה אותם", והיינו את ז' עממים, שרשמה התורה את שמותם. וברר זאת כבר פרופ. הרמן כהן בטוב טעם על פי ירמיה י' כה: "כי אכלו את יעקב ואכלוהו ויכלהו ואת נוהוו השמו". הצווי "ואכלת את כל העמים" הכתוב בתורה עולה על אותם העמים שהיו פראים ואכזרים וסכנה לבני האדם. "בזמן שהם מסורים בידך" משמע בזמן שאנחנו על אדמתנו בין העמים הללו. בחוץ לארץ גזל הנכרי אסור מכל מקום. צריך לדעת, שרבותינו וגם הפוסקים שמו פניהם אל בני עמנו להרחיקם מכל גזל ושוד וחמס. אגב: נפלא הדבר, שבעוד שחז"ל אמרו רבית נכרי אסור משום שמא ירגיל הנכרי אצלו וילמד ממעשיו, התאמצו הפוסקים, כי אסור להלוות ברבית לנכרי כדי שלא יתרגל יהודי להלוות ברבית. ראה שמה מקובצת לב"מ דף ע"א.
אבידת הנכרי לא נאסרה, כי בימי התלמוד נהגו הנכרים גם בינם לבין עצמם שלא להשיב אבדה, ועאכו"כ שלא החזירו אבידה לישראל. בעוד שתורת משה רבנו עשתה השבת אבדה למצוה חיובית. אולם לר' פנחס בן יאיר היה לב טוב ומזוקק והיה חס אפילו על נכרי שאיבד חפץ או מעות. ואם אמנם, שעל פי התורה היהודי מחויב להחזיר רק לאחיו, לבן מדינתו, ולא לבן מדינה אחרת, הטיל רפב"י בחסידותו המופלגת חוב על היהודי להתנהג עם הנכרי "לפנים משורת הדין". אולם לרפב"י היתה הבנה גדולה בתכונת נפש האדם וחשב, שאם ימצא יהודי אבדת נכרי, היצר הרע ידבר על לבו: האם זה משפט צדק? אני מחויב להחזיר אבדת הנכרי, וזה, כשהוא מוצא את אבדתי יזכה בה?" לפיכך אמר רפב"י: כן, מחויב אתה להחזיר אבדת נכרי הבאה לידך - "מפני חילול השם!" וחלול השם הוא החטא היותר גדול בחיי ישראל19. בקשר עם זה הבאתי את המעשה בחסיד אחד, שמצא קופסה מלאה דינרים והביאה אל בעלתה, מטרונה אחת. אמרו לה לאותה המטרונה, שאותו חסיד לא ידע מה שבתוך הקופסה לפיכך החזיר אותה, ולא משום ישרות לבו. אך היא השיבה: "הלא הקופסא היא זהב מבחוץ, ואיך אפשר לומר שלא ידע מה שבתוכה? לבסוף אמרה להחסיד דבר קללה. שוב שאלו אותה? הוא מחזיר לך את אבדתך ואת מקללת אותו? השיבה היא: אם היה בעמו עוד אחד כמוהו כי אז אנחנו לא היינו בעול!" (מדרש תהלים י"ב) דברי המטרונה מוכיחים למדי, כי בין הנכרים בימים ההם לא היו מחזירי אבדות אפילו לנכרים.
ובנוגע לדברי רב "המחזיר אבדה לנכרי לא יאבה ה' סלוח לו", ספרתי מעשה שהיה ואזני שמש ולא זר. כשהייתי פעם אחת בבית אדמו"ר הגאון האדיר ר' אריה ליבוש הלוי איש הורוויץ
(עמוד 59)
ז"ל אבד"ק סטאניסלוב בא אליו עשיר אחד מהסביבה, שהיה נחשב גם לבר אוריין וביקשו דברו בסתר. הגאון ענהו, שאני מבאי ביתו וממתו סודו ובפני יוכל לדבר את כל אשר עם לבבו. העשיר ספר להרב, שאדון אחד, בעל אחוזה, שמוחזק הוא לשונא ישראל איבד סך מסויים ויהודי מצא את האבדה, ועתה אותו היהודי לא יוכל לשות עצות בנפשו: להחזיר? חרד הוא לעבור חלילה על דברי רב, שאמר המחזיר אבדה לנכרי לא יאבה ה' סלוח לו. אבל יחד עם זה הוא מירא, שמא יתגלה הדבר וענשו יהיה קשה. הגאון ענה בשחוק קל על שפתיו: "נסתכלתי באיצטגנינות שלי, שאתה בכבודך ובעצמך הוא בעל המציאה, כי לולי זאת למה לא בא מוצא האבדה בעצמו לשאול שאלה זו? ואפשר היא, שאותו האדון לא איבד אלא טעה. והעצה האחת שאוכל ליתן לך: מהר והשב את האבדה באיזה אמתלא כדי שלא ידע האדון ממזימותיך הרעות ותקדש בזה שם שמים ולב האדון יתהפך לאהבת ישראל. האיש מביט כמשתאה : "עצה טובה נותן לי הרב! האם לשם כך באתי?" הגאון עמד מכסאו וזיקוקין של אש יצאו מפיו הקדוש: "השב תשיב את האבדה בלי זאיחור! מה באת אלי? האם חשבת, שאתן לך הכשר לגניבה? אמרת כי חרד אתה לעבור על דברי רב. ובכן אני נוטל עלי את החטא והעונש של השבת אבדה זו. וכדאי הוא רפב"י לסמוך עליו בשעת הדחק. וכל שכן בימינו, שאנחנו מחזיקים בהכלל דינא דמלכותה דינא והכלל הזה נעשה ליתד תקועה לכל בית ישראל. הלא על פי חוקי הארץ גם הנכרי שימצא אבדת ישראל מחויב להחזירה וענש יענש אם יעבור על זה.20
כלאחר יד סיפר הרב מה שאירע אצל "הנודע ביהודה" ז"ל. פעם אחת בא אליו אחד מנכבדי העדה בשאלה, היות שר אחד טעה בחשבונו עמו בכמה אלפים. יודע הוא אמנם שטעות גוי מותרת, אולם לבו מתפחד שמא תתגלה הטעות ויבוא לידי סכנה נפשות, כי השר הזה עריץ הוא. ע"ז השיב לו ה"נודע ביהודה" כמשיאו לדבר אחר: כל ימי היה קשה לי מפני מה נאמר בעשרת הדברות לא תגנוב בלשון יחיד ובפרשת קדושים לא תגנובו בלשון רבים? אולם אתה בשאלתך זו תרצת לי את אותה הקושיא: עשרת הדברות נאמרו לכל ישראל. היינו אפילו להפחות שבפחותים, ואליו דברה תורה בלשון נוכח. ואילו בפרשה קדושים באה התורה בציווי מיוחד למרומי העם ונגידיו. להנכבד דברה התורה בדדך הכבוד בלשון רבים לא תגנובו: איהר זאלט ניט גנבינען, כנהוג בשיחה עם אנשים רמי מעלה". והנודע ביהודה הרים את קולו בכעס: "השב תשיב את הגניבה תיכף. ואם לא אלך אל המשטרה ואמסור אותך לערכאות".
בשנת תרצ"ה שהיתי בווילנא וספרתי לר' חיים עוזר גרודונסקי ז"ל את אותו המאורע אצל "הנודע ביהודה". רח"ע ענני: "פלא, מעשה זה ממש מספרים גם מהגר"א ז"ל". מענין לענין אמר הגאון מסטניסלוב: "מובא בגמרא, כל העושה צדקה ומשפט כאילו מלאו לכל העולם כולו חסד. בדברי חז"ל אלה טמור רעיון נשגב מאד. מחויבים אנחנו לדבק משפט וצדקה, שלכאורה שני הפכים הם, שיהיו מאוחדים. ואז תמלא כל הארץ חסד ויתקיימו בנו דברי הנביא ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן. בטוח אני, שרב בעצמו אם היה מוצא אבדת נכרי בזמן הזה כי אז היה קופץ על העמקים ועל ההרים וממהר להחזיר את האבדה לבעליה הנכרי ולא היה ליבו נוקף כלל שלא יאבה ה' סלוח לו". בנוגע לפתגם ג' עשה בישוף העתקה מזויפת בהשמיטו את המילה "של כנענים". ולא הוא הראשון בזה, כי כל הצוררים שקדמו לו עשו כזאת. ואפילו אם לא היו מפורשים הדברים, יוצא מכל הענין שעל ז' עממים אמרו ודרשו זאת. גם מהרש"א כתב בדרך אקדמאי, לימודי
(עמוד 60)
ולא למעשה. ואנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם מבוארים בהלכות גניבה פ"ז "שאסור להטעות את הנכרי בחשבון אלא ידקדק עמו" ורבנו יהודה החסיד בספר חסידים ס' שנ"ט כתב: "גוי הזהיר בשבע מצות צריך ליזהר מטעותו, שטעותו אסור וצריך להשיב אבדתו ואין צורך לזלזלו אלא לכבדו יותר מישראל שאינו עוסק (כלומר אינו שומר) התורה".
תרמיתו של בישוף שעלתה באופן היותר בולט בזה, שהשמיט גם מיחזקאל את המלים "לצפור כל כנף ולכל חית השדה", כי להם קרא הנביא בשם ד': "הקבצו ובואו האספו ובואו, האספו מסביב על זבחי אשר אני זובח לכם זבח גדול על הרי ישראל". ונאמר זאת על אחרית הימים במלחמת ה' עם גוג ומגוג.
את תשובתי לפרופ. בר סימתי כדברי מיכה: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת".
פרופ בר ערך מתשובתי מאמר מצוין בשם "כלימת האנטישמיות" ופרסם אותו באחד העתונים כמדומה לי ב"גענעראל-אנצייגער". עריך בישוף כרכר נגדי בה"שטירמער". הוא ניבא לי אז לא טובות כי יבוא "יומי" והנאצים ינקמו בי.
אך אל ישועתי לא עזבני. כשהתנפלו המשחיתים על אוסטריה נלכדתי והיה במחשבתם לסלקני מן העולם. אך ב"ה שהפך לי לטובה. בישוף הצורר שם בכפו קץ לחייו ועצמותיו כבר נרקבו. ואתי נסי נסים. פלאי פלאות נעשו משמים, חי אני וזכיתי לראות במפלת כל הממלכות אשר בשם ה' לא קראו, ה' עקר אותם ולא יעלו יותר בחשבון המדיני בין העמים הנאורים.
והנה ידיד נפשי הגאון ר' מרדכי אריה הברמן ז"ל מווינה, הואיל בטובו לעבור על הפרקים מ"קונטרס ההגנה" והוא עוררני על דברי המהרש"א בכתובות פרק ד' בנוגע לגזל נכרי וכה דבריו: "רבים בדור הזה מקבצין עושר שלהם שלא באמונה ובחילול השם כגזילת הנכרי, ואח"כ מתכבדין מאותו ממון להיות להם שם ותפארת ואין זה אלא מצוה הבאה בעבירה ואין לעושר הזה מלח וקיום".

"פחדם של היהודים, שלא ידעו הגוים את סתרי תורותיהם!"

במרוצת עבודתו השסויית, שהעמיס הבוגד מרטין סגלובסקי על עצמו נגד "אחיו לגזע", פרסם מאמר "פחדם של היהודים, שלא ידעו הגוים את סתרי תורותיהם". פתח המנובל בפתגמי התלמוד "אין מוסרים דברי תורה לנכרי" (חגיגה יג.), "נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה" (סנהדרין נט.) ומסיים עם שורה שלמה של פתגמים אחרים כמו: "הנכרים והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין המינין והמסורת והמומרים מורידין ולא מעלין" (ע"ז כו:) "נכרי ששבת חייב מיתה" (סנהדרין נח.) וכל אותם הפתגמים "נמלחו" בהערות מהמפרשים, רש"י, תוספת מהרש"א, המאמר המנואץ העלה אבק רב.
מימות המשומד אנטוני מרגריתה21 לא קם משומד חריף וחרוץ כמשה סגלובסקי. בו נתקיימה דעתם של רבותינו: "לא זכה נעשת לו התורה סם מות" במלוא היקפה. מאמרו היה מלא וגדוש בלגלוגים ואירוניות, דבות ומלשינות כרמון. חץ שחוט לשונו. סגלובסקי הכין מרקחת מלאה זעם. מסקנותיו היו, שהתלמוד צוה ליהודים למצוץ לשד העמים בכל האמצעים כדי שיהיו הגוים דחוקים לנדוד מארצותיהם. סגלובסקי העיז להביא פתגם תלמודי "עתידה ארץ
(עמוד 61)
ישראל שתתפשט בכל הארצות" ולציין אפילו את המקור כתובות קי"א: פתגם שלא נמצא בכל הש"ס. ואני חזרתי אחריו בשסי"ם כתבי יד ואיננו (ראה ב"היכל" שלי ערך "עתידה א"י שתתפשט") אך יחד עם זה "הודה" שמהתלמוד אשר לפנינו נשמט פתגם זה ונודע הוא רק ל"יחידי סגולה שבכל דור ודור". בראיה אחר ראיה בא לידי מסקנה ש"הגשמתה של התעודה התלמודית הזאת קבלו עליהם חכמי ציון". הוא, הבקי ב"מסתרי היהודים היותר טמורים ונעלמים" יודע הכל מימי היותו קשור לבית אבותיו ול"יהדותו". ברוח שקר מאין כמוהו תאר סגלובסקי איך על ספסלי החדרים הילדים מתחנכים לשטום ולשנוא את כל מי אשר בשם ישראל לא יכונה, מסר שהמלמדים שותלים בלב הדור הצעיר להכרה, שכל מושגי צדק ויושר הנמצאים בתלמוד נארו רק עד כמה שנוגעים הם בין ישראל לחברו. אולם בנוגע לגוים חוב קדוש כעין "הלכה למשה מסיני" להאביד את הגוי. "כליותיו יסרוהו" למשה סגל המכונה מרטין סגלובסקי לגלות לעיני עמי עולם את כל "הסודות המפחידים". ידעו העמים כי סכנה צפויה להם מהיהודים השוכנים ביניהם. במרוצת דבריו אביא גם את האגדה מפסחים ג': שעל פיה נוצרי שעשה ערמה לאכול מקרבן פסח נהרג על ידי היהודים. המשומד עשה מספור זה "השתוממות" על שלא מצא עד היום את "הרצח הדתי" בספרים שמתוארות בהם רציחותיהם של היהודים לפני חג הפסח שלהם. ותוך כדי דבור הכחיש, שהיהודים משתמשים בדם נוצרים למצות ולכוס של פסח, לבסוף הציג את הברכה "שלא עשני גוי", והעיר בגאון לב, שעד עתה לא היה לכל המלחמה ספרותית נגד ישראל כל ערך, מפני שכל אלה שטפלו בבעיות אלו היו "בורים ועמי הארצים", עד שקם הוא בעצמו ופרופ. עריך בישוף "מלומד מצוין בתלמוד שנודע לתהלה גם אצל היהודים" והרימו המסכה מעל כל הנסתרות. הוא הביא כעשרים תוצאות ממאמרים שנכתבו מסופרים יהודים המעידים על השנאה הגדולה של ישראל לכל לא-יהודי. ה"מאמרים" באמת נוראים ומסוכנים אולם רשע זה לא רשם מקומם רק כתב יהודי זה כתב כך ויהודי זה כתב כך. "מגמתנו", הצהיר הבוגדד הנבזה, היא "לעורר על היהודם חמת העולם ולתת נשק בידי מתנגדיהם, כדי להראות להעמים כי סכנה הם בעד קיום העולם וצריך לעקור אותם משרשם או לשלחם להרי חשך".
נקל לשער, שהפתגמים האלה גרמו התרגזות גדולה בשדרות ההמונים, קוראי גרמנית. פרסומםם פעל הרבה להתפשטות התנועה הנאצית. בחוגים הגבוהים ועוד מחוים הנמוכים שמו לב למאמרו של סגלובסקי. גדול כוחו של לשון הרע. בני אדם להוטים אחרי סנסציות. ומצידים דגים במים עכורים לא יחזרו בשום עם וחברה. הקטרוגים של המשומד סגלובסקי החרידו את לבות אחינו בגרמניה.
גם העתון "נייע וויענער נאכריכטען" פרסם את המאמר של סגלובסקי. בההקדמה שהקדישה המערכת התפלה באופן גס על הנצרות: "הנצרות אחראית היא ראשית שנתנה מדרך כף רגל ליהודים. אחראית היא שזכו המדינות את היהודים באמנציפטיה. סבלנותם של הנוצרים כלפי היהודים הביאה מארה על העמים, כי תחת לטאטא כמטאטא אחריהם, נוצרים מגינים עליהם".
אותה התנפלות על הנצרות בכללה ועל הקתולים ביחוד, הניעה את עורכה הראשי של העתון המפורסם "רייכספוסט", דר. פונדר, לפנות אלי בשאלה, אם רוצה אני להשיב על התקפותיו של סגלובסקי והודיעני כי מוכן הוא לפתוח לתשובה זו את שערי עתונו. בשנים כתיקונן, היינו בטרם התחוללה התנועה הנאצית, אותה ה"רייכספוסט" עצמה היתה מחזרת על קטרוגים ממין זה. אולם כשנשתנו העתים והכנסיה הקתולית נעשתה בעצמה לנרדפת ול"אחות לצרה" וחרדה גם היא על הסכנה הנשקפת לה, לחמה ה"רייכספוסט" בכל עוזה נגד "שנאת הגזע". השפעתה היתה עצומה באוסטריה.

(עמוד 62)
בקרתי את העורך פונדר ואחר טיול ארוכות וקצרות, הוסכם בינינו שישלח אלי את אחד מעוזריו, יודע ספרות השמית. זה יערוך לפני שאלות ואני ישיב עליהן. הן ראיתי נחיצות לברר האמת ולהשיב דבר על המאמר המנואץ של סגלובסקי, אולם נפשי בחלה להמנות בין סופרי ה"רייכספוסט". עשינו חוזה שמאמרי יתפרסם בתור "אינטערוויעוו".
בשעה הקבועה בדיוק בא אל מעוני פרופיסור לתיאולוגיה בהקתדרה הקתולית של האוניברסיטה הווינית, כמשולח מה"רייכספוסט". ישב אז בחדר-עבודתי ידידי הגאון ר' משה צונץ נ"י, נשוא פנים עם זקן לבן ופאות. תיארו של הרב צונץ עשה על המלומד הנוצרי רושם חזק. הוא הסתכל בו וקרא: "ודאי היה כך תוארו של משיחנו ושל מבשרי הישועה האפוסטלים". הרב צונץ עשה הכנה לילך, באמרו שאינו רוצה להפריע אותנו אפשר יש סודות בינינו. המלומד הפציר בו להשאר. ולי היתה נוכחותו של ידידי רצויה; אפשר אבוא על איזה שאלה במבוכה, הוא יוציאני מן המיצר.
בטרם נכנסנו להשיחה ישבנו על כוסות קפה ושוחחנו על אדות "התנועה הנאצית בכלל. המלומד דבר מהקנאה והשנאה והאכזריות שברעיון הנאצי וכל זה הוא מפני שאיו אלקים בקרב מטיפיו ושהם מדמים את שכל האנושי לשכל אלקי. מפיו נזרקו אז אלה הדברים שאני מוסרם בדיוק: "נמצאים אנשים בעולם, שמוכנים לעשות כל דבר רע כדי להתעטר עם כבוד או להתעשר על חשבון אחרים. הם אינם חושבים אם יזיקו על ידי מעשיהם לאחרים ואומרים בלבם שאחריהם יכול לבוא המבול. התנועה הנאצית תסתיים בשוד ורצח ושפיכת דמים. המתעסקים בתנועה זו יחריבו לא רק את הנצרות, אלא גם את גרמניה עצמה, את העם ואת המדינה. תורתו של היטלר מובלת את הנוער למבואות מסוכנות. אנושיות הפורקת מעצמה עול מלכות שמים ומיוסדת על עיקרים גזע ודם לא תוכל להתקיים בעולם".
נבואתו של אותו המלומד (אני שמעתי דברים מעין אלו גם מפי פרופ. דר. אלויס מגר, ראש המנזר סט. פאול בזלצבורג) נתקיימה במלואה.
המלומד הוציא מנרתיק גליון, שעליו היו ערוכות השאלות. הוא שואל ואני משיב.
אני מוסר תורף "השיחה".
ה ו א : אנימחויב להקדים הצהרה. בעלי מוסר ויראה בין הנוצרים אינם שונאים את היהודים. אין חפץ ה' בשנאת הבריות והאמונה הנוצרית אוסרת כל משטמה בין בני אדם. אמת היא שנמצאים גם בכנסיותינו מתפרצים, שדעתם המשובשת הביאה אותם להעיר קנאה ואיבה בין ישראל לנוצרים. לב כל נוצרי אמתי יחיל בקרבו, על שנמצאים נוצרים משסים נגד אחינו היהודים, אך מה נוכל לעשות? מוכרח אני להביע דעתי מפני מה הכנסיה אינה יוצאה בכל חומר הדין נגד נוצרים משסים המסרבים לאיסור ואזהרה. יראים גדולינו שמא יצאו המשסים לתרבות רעה לגמרי ואם יקדיחו את תבשילם ישסו גם נגד הנצרות22. בוגדים אינם חסרים לא ביהודים ולא בנוצרים. גם בינינו נמצאים כומרים היוצאים מדעתם. והמה לא קנאת הנצרות מקנאים, כי הנצרות היא להם רק לכסות עינים. ולמה אתם היהודים מביטים תמיד על הנוצרים שהרעו לכם ולא על הנוצרים אשר הטיבו לכם ועל אלה שהגינו עליכם? כמה אפיפיורים היו מליצים ישרים ליהודים? גם ביניכם נמצאים אנשים שכותבים נגד הנוצרים והנצרות והם הם הנותנים פתחון פה לקטרג ולהסטין עליכם. מוטב, שתתקנו קודם אצליכם, בטרם שתגדשו, שהכנסיה תעשה תיקונים ביחוסיה להיהדות והיהודים. באופן מיוחד אני רוצה להדגיש שבעד
(עמוד 63)
הרדיפות על ישראל בשנות אלפים שאתם בגולה, בוגדים מעמיכם אחראים. אמרתי לכם כל זאת כדי שתדעו, שהכנסיה שלנו מתנגדת לרדיפות על ישראל. אני אומר לכם מפורש : בשביל עזי פנים שבכם מתחדשות לפעמים שנאה וקנאות נגדיכם.
א נ י : יש הרבה אמת בדבריך. אך גם אתה תדע, שגם מלמדי חכמה ומוסר בישראל מתנגדים לשנאה אל הנוצרים ולבני אדם בכלל. ואקדים גם אני דבר. ברם נמצאים בספרותנו העתיקה כמה מאמרים שמהם אפשר להסיק שנאה להעמים. אבל כל אותם המאמרים הם מהתקופות הנוראות ויוצא זה מכל ספק ספיקא,שכל המאמרים האלה על שכחי אלקים נאמרו, כמו למשל על נאצים שבימינו.
ה ו א: סגלובסקי מוסר, שהיהודים מברכים יום יום ברכה "שלא עשני גוי". ואחר, שהגוים שאתם שוכנים ביניהם נוצרים הם, הברכה הזאת חלה על הנוצרים. האם כל זה אמת?
א נ י: אמת היא, שהיהודים המחזיקים בדת ומתפללים בכל יום מברכים ברכה זו בין ברכות אחרות. אך לא נתקנה הברכה נגד הנוצרים.
ה ו א: לפי תואר פניך ופני הרב צונץ אתם דתיים אדוקים והאם גם אתה וידידך הרב מברכים ברכה זו?
א נ י: גם אנחנו! הרב צונץ נענע בראשו לאות הסכמה.
ה ו א : ובכן הואיל נא בטובך להסבירני: שוכנים אתם היהודים בין העמים מפורדים ומפוזרים בכל העולם. אני מכיר את כל סדרי תפילותיכם. יודע אני, איך שונאיכם חוזרים עליהן בכל מיני נוסחאות כדי לגרות בכם את בני ההמונים. ברכה זו מוכיחה כי אתם היהודים מחזיקים את עצמכם לרמי מעלה על כל הנוצרים, שהפחות שבפחותים שביניכם עולה במעלתו על הגדול שבבגדולים בין הנוצרים. מלבד שאין זה מן היושר, אין זה לטובתכם.
א נ י: כל חכמי ישראל הכריעו כבר, שהנוצרים אינם בכלל כל המתגמים האלה. לא אכחד כי מוצאים אנו בספרותנו דברים חריפים המכוונים גם נגד הנוצרים. אכן אין זה בגלל אמונתם. אתה תדע בעצמך שהיו מושלים אכזרים, צוררי ישראל נוצרים, שהכבידו את עולם על בני עמנו עד כי נלאו נשוא. מתוך צער והתמרמרות על אותן הרדיפות והרציחות לא יכלו רבותינו מאותם התקופות להבליג על כעסם וכאבם העמוק. על כל פנים אין לברכה זו בימינו תוקף, אך ערך סימבולי.
ה ו א: אפשר תהיה בטובך להראות לי את מקור הברכה.
א נ י: בחפץ לב. גם אגיד לך איך ולשם מה נתהוותה הברכה.
לקחתי מארון הספרים את הגמרא והראיתי לו את המאמר: "חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום ואלו הן: שלא עשני גוי. שלא עשני אשה, שלא עשני בור" (מנחות מג:) בעיני ברור, שבעל המאמר ר' מאיר, תלמידו של אותו ר' עקיבא שנהרג מהרומיים באכזריות נוראה ושראה בעיניו צרות ומצוקות, תקן ברכה זו על יסוד נסיונותיו: הוא ראה את ה"גוי" הרומי אשר ענה את בנות עמו ושהרג מאות אלפים בני אדם. לר' מאיר זה היו גם נסיונות מרים עם ברוריה אשתו, כי על ידי מעשה שעשתה היה מוכרח לברוח מארץ ישראל לבבל. עוד ישנה חשערה, כי ר' מאיר, שהיה מבני בניו של נירון קיסר, תקן ברכה זו כדי להראות את שמחתו על שיצא מכלל "גוי". אם כה ואם כה אופני הוא פתגמו של ר' מאיר זה: "אפילו גוי עוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול!" (ב"ק לח.)23. בימי נעורי שמעתי מפי הגאון ר' גדליה
(עמוד 64)
שמעלקיס ז"ל אבד"ק קולומיא שר' מאיר תקן ג' ברכות אלו פשוט מפני שגוי, אשה ובור אינם מחויבים במצות כמו האיש הישראלי. שהתלמוד לא חשב בני אומות אחרות בכללם לפחותי ערך ולנמוכי מדרגה, אנו רואים זאת מהמאמר: כל האומר דבר חכמה אפילו באומות הרי זה חכם. (מגילה טז.) ומאמרים דומים לזה מפוזרים למדי בתלמוד ובמדרשים.
הרב צונץ העיר, שהברכה "שלא עשני אשה" מוכחת, כי הברכה "שלא עשני גוי" לא באה מתוך שנאה ולא להוריד את כבודו. הלא התלמוד מחייב את האדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו, הגם שנשים רגזניות מתקוטטות על בעליהן בעבור ה"ברכה".
הוא: סגלובסקי מראה נוסחא של אותה הברכה בברכות פ"ט, ה"א ושם הטעם "שאין הגוים כלום!" האם אינכם חושבים, שהגיעה השעה למחוק כל אותן הברכות מסדר התפלות שלכם? שאלתי זו היא לטובתכם. שוכנים אתם בין גוים ולא נכון לתת אמתלא בפי מי שהוא, שאתם מתנהגים נגד שכניכם באופן זלזולי. "ברכה" זו בלתי מוצלחת כל עיקר כמו הביטוי שאין הגוים כלום".
אני: אם תראה בעיניך את כל המשא ומתן שם תבוא לידי הוכחה, שנוגע הוא לרומיים וכשדיים. ועל טענתך, שהגיעה השעה למחוק אותן הברכות, אפשר הצדק אתך. אולם שמע נא. עשרה קבין שמרנות וקונסרבטיביות ירדו לעולם. תשעה נטלו להם עמי הקדם וקב אחד נטלו להם העמים מכל העולם. מעמי קדם העתיקים נשארנו אנחנו, בחסד עליון, באמונתנו המקורית. מתוך הערצה לרבותינו מתקני התפלות והברכות, אנו מחזיקין בהן, כמו בהרבה מנהגים שאינם אפשר לפי רוח הזמן. אלא שהם מעוררים בלבנו זכרונות נעימים. בהתפילות ובהברכות תקועות התחברותינו והתקשרותינו עם אלקים ועם אבותינו מדורות הרבה. אם נתחיל במחיקות מתוך סדרי תפילותינו אין לדבר סוף ונהרס חלילה את כל הבנין העתיק. אין רב בעולם שיטול על עצמו את האחריות לבטל תפילות וברכות, ואתם קתוליקים תדעו בעצמכם מהשמה שערך לוטהר באמונתכם. נעלה מכל ספק הוא, שאם גם נוותר על אותן הברכות גם אז צוררינו לא יטמנו את ידיהם ויבקשו תואנות חדשות. והאם הנאצים אינם מגדפים את האמונה הקתולית אע"פ שאין לה ברכה "שלא עשו גוי"?
הוא: דבריך אמנם נכוחים. אך אמור נא: הלא היהדות בימינו היא, כמו שאנו רואים, כשלד של עצמות יבשות בלי משא נפש לדת ולאמונה ומה בכך אם ימחקו דבר זה או זה?
אני: סלח לי אם אם אומר לך: וויע עס זיך כריסטילט זא יודעלט עס זיך! והאם מצב הנצרות אחר הוא? האם אין גם הנצרות בימינו רק שלד של עצמות יבשות בלי משא נפש לדת ולאמונה? בכל זאת תקפוץ ממקומך אם אדרוש שתמחקו אתם מהברית החדשה דברים שאינם נאותים לנו ושאנו מוצאים בהם פגיעה בכבודנו. מוטב שלא נכנס לפולמוס דתי.
הוא: הצדק אתך. חלילה לי מלבוא לפולמוס דברים. באתי כדי שתאלף אתה אותי ולא אני אותך. ובכן אבקשך לומר לי: מפני מה אסר התלמוד למסור דברי תורה לנכרים? מדוע מתח משפט מות על הנכרי העוסק בתורה? איסורים חמורים כאלה נותנים יסוד לחשדות ולאשמות. האיסורים עומדים גם בניגוד גמור להשקעותיהם של אנשים המוכתרים בנימוסים תרבותיים. גם של אלה הנוצרים הדורשים שלומכם וטובתכם ומתנגדים לאנטישמיות.
אני: על שאלה זו יש לי להשיב הרבה. אך מוכרח אני להצטמצם והמיעוט יאיר עיניך. הנה הגמרא שם אומרת: אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים: שר חמשים ונשוא פנים וחכם חרשים ונבון לחש. ובעל אותו המאמר אגב אורחא אומר שם, אין מוסרים דברי תורה לנכרים. אין לפתגמים האלה ערך הלכה כל עיקר. אותם המאמרים נכנסים לסוג
(עמוד 65)
האגדה. ברי הוא שנאמרו על פי הנסיונות של בעלי המאמרים. בבכורות ל: מצינו שנכרי הבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. אין בידי להשיב על הסתירה בין שני המאמרים. על כל פנים ברור הוא כשמש, שהאיסור למסור דברי תורה לנכרים אינו חל על נוצרים המאמינים באלקים ובקדושת התורה. מעולם לא ננעלו שערי התורה לפני נוצרים. הא לך ראיה: ר' אליהו בחור למד תורה עם נוצרים. המקובל ר' מאיר שטרן מפראנקפורט אילף את הנוצרי קנוד פון רוזנרוט חכמת הנסתר שבישראל.
הוא: סגלובסקי מעיר, במאמרו, שר' אליהו בחור סבל רדיפות מהיהודים ושטנוהו על שהורה תורת היהודים לנוצרים ועל שהתרועע עם חכמים נוצרים.
אני: מעט אמת בדבר, אך כבר הוכיח המלומד ר' משה גידימן ז"ל, רב ראשי דקהלת ווינה, כי ההתנגדות הזאת לר"א בחור באה אחרי שקם מרטין לוטהר נגד הכנסיה הרומית וסבב משבר על הנצרות. בחור למד תורת ללוטהר, בשביל זה רבו המשטינים נגד ישראל והיהודים מוכרחים היו לנער את שוליהם מרבו של המורד בהכנסיה. אבל ראה זה מצאתי במבוא ל"ערוך השלם" לקוהוט, כי ר' שמואל הנגיד ראה בעיניו שרבינו האי גאון והקתוליקוס הנוצרי נשאו ונתנו זע"ז ויושבים כשבת אחים יחד ובלי ספק למדו תורתנו. ר' משה חגיז מוסר בהקדמתו לספרו "משנת חכמים", כי התהלך בהמבורג כרע כאח עם המלומד הנוצרי יוחנן כריסטוף וואלף והוא מזכירו בכבוד גדול, גם רבנו ר' שבתי הכהן, בעל הש"ך, אחד מגדולי הפוסקים התרועע עם הכומר הגדול וואלענטיני הידריך בידידות. ואתה בעצמך תדע, שהמלומד ר' אהרן קאמינקא הוא מרצה בחכמת ישראל לכומרים ונוצרים ומוסר להם "דברי תורה" ו"סתרי תורה" ואין פוצה פה ומערער מצד היהודים. אדרבה גדול כבודו של קמינקא בישראל בעד זה. קאמינקא נחשב ליהודי חרד ואילו היה פקפוק כל שהוא לאלף תורה ומדע עברי לנוצרים, כי אז המלומד לא היה עושה זאת בעד כל חללא דעלמא. כדאי להזכיר, שאיזה מחכמי התלמוד אסרו ללמוד תורה גם לנשים עבריות.
הרב צונץ העיר, שלדעתו האיסור ללמוד תורה עם הנכרי, דוקא לטובתו הוא. הנה בן ישראל, שאינו שומר את התורה ומצותיה חייב מיתה על כמה עבירות, ויהא רק מיתה בידי שמים. אם הנכרי ידע את חוקי ישראל ויעבור עליהם יהיה בכלל חייבי מיתות.
הוא: בכל זאת עונש מיתה בעד הנכרי שעסק בתורה חמור הוא מאוד!
אני : אל תירא. לא תמיד נוכל לקבל הדברים ככתבם. ו"חייב מיתה" זה הוא רק שמוש לשוני, ששגור היה בימי התלמוד, לא רק אצל רבותינו כמו שגם אנו אומרים בגרמנית: "ער איזט ווערט דען טאד" או במו שאומרים: "צום טויפעל מיט איהם!". לא מצינו בשום מקום אפילו רשימה אחת שנהרג נכרי בעד זה שעסק בתורה. ראה נא. אמרינן כל תלמיד מורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. האם חושב אתה כי פתגם זה הוא למעשה?
הוא: ומה דעתך על הפתגם "נכרי ששבת חייב מיתה"?
אני: כמו על הפתגם נכרי העוסק בתורה. וסלח לי שגם אם אשאלך: ומה דעתך על הפתגם: "נכרי עושה את התורה הרי הוא ככהן גדול"? (ספרא פרשה אחרי) ובמדרש רבה דברים תמצא גם טעם נעים בדרך משל להפתגם הנידון: בנוהג שבעולם מלך ומטרונה יושבין ומשיחין זה עם זו. מי שבא ונכנס ביניהם אינו חייב מיתה, כך השבת הזו, אות היא בין ישראל ובין הקב"ה, לפיכך כל שבא ומכניס עצמו ביניהם חייב מיתה. ה"חייב מיתה" נמצא הרבה פעמים גם לגבי בן ישראל והכל נאמר בדרך הפלגה. ועתה אמור לי רק דבר אחד: אם מעטים הם
(עמוד 66)
הפתגמים בהספרות הנוצרית העתיקה המעוררים תמהון? ושאין אתם יכולים להשיב עליהם ולעמוד על בוריים?
הרב צונץ העיר, שעל פי רבינו תם, תוספות שבועות יג. העיקר הוא שישבת ממלאכה בכונה לשם מצוה ולא מחמת עצלות. ונאמר זה על היהודי והוא הדין לנכרים.
הוא: ומה דעתך על הפתגם:"הנכרים והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין והמינים והמסורות מורידין ולא מעלין" ? סגלובסקי הבליט כי המינין משמע נוצרים כי הר"ת של מין "מאמיני ישו נוצרי" ושמומרים משמע יהודים שנתנצרו.
אני: לפי כל הענין אנו רואים בגמרא שרבותינו התכוונו על נכרים שאינם מאמינים באלקים ובקדושת התורה. כי הלא בפירוש אמרו כמה פעמים, שבן נח המחזיק בשבע מצות הוא מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעוה"ב. התואר מומר חל עפ"י התלמוד על כל מי שסר מאמונת אבותיו ומכחיש במציאות אלקים. יהורם בן אחאב המלך נחשב למומר בשביל מעשיו הרעים, שעזב דרך התורה ולא האמין באלקים (תוספות ע"ז כו: ד"ה אני שונה.) כל יהודי הממיר דת אבותיו בדת אחרת, תהיה מה שתהיה נחשב למומר. אמת ניתן להאמר, שכמו שנפשם של המומרים בחלה בנו, כך קצה נפשנו בהם. והשערה בקרבי, שגם הכנסיה שלכם לא תכבד את הקתולי הממיר דתו בדת אחרת. כללו של דבר, כל אותם המאמרים לשעתם נאמרו, כשהמינים והכופרים הציקו לישראל בשאלות שונות על ה' ועל תורתו והמוסרים והמומרים ירדו לחיי היהודים. אני ראיתי או שמעתי סברא, כי הבטויים "לא מעלין ולא מורידין" "מורידין ולא מעלין" שגורים היו בימי התלמוד בהנחה קלה כמו "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין". וכל אלו הדברים נכתבו בעמל הימים תחת שעבוד קשה ומצוקות נוראות כאשר ענני פחד היו מכסים את רוחם של אבותינו.
הוא: במרוצת דבריו סגלובסקי מתאר איך היהודים בירושלים רצחו לנוצרי אחד בשביל שעלה לו בערמה להשיג חתיכה מקרבן פסח והיה זה בערב פסח. הוא מכחיש אמנם שהיהודים משתמשים בדם אדם להמצות, אבל הוא אומר, שמצוה היא להיהודי להרוג נוצרי בערב פסח זכר לקרבן פסח ושהתלמוד מסר מאורע זה ברמז שצריך לקבוע מנהג זה לדורות. אנחנו הנוצרים יודעים, שאין להעלילה הזאת שום יסוד, בכל זאת רוצה אני לדעת אם לא זייף סגלובסקי את כל הסיפור. אולי נמצא באמת, מה הוא משמעו?
אני: המקנטר האומלל מטפל בליקוט עצמות יבשות. והא לך שתי תשובות בדבר חדא. מאורע מעין זה מביא התלמוד בפסחים ג: ובאמת מרגיש אני השפלה גדולה להשיב על העלילה הנוראה הזו, שנתחדשה בבית מדרשו של המומר משה סגל. כל טענותיו, טענות של רמיה הן. הלא כל קורא בשים לב את המאמר ובוחנו, יוכיח בהוכחה גמורה, כי המומר מעולל עליליות. הענין זה הוא. התורה אמרה שכל בן נכר לא יאכל את הקרבן פסח והעובר על הציווי הזה מחלל את הקדשים וחייב מיתה. עובדא היא, שלא רק נכרי אלא גם בן ישראל ש"נתנכרו מעשיו לשמים", או שלא נימול מפני שמתו אחיו מחמת מילה אסור לאכול מקרבן פסח. יתכן, שמפני שעבר אותו הנכרי על הציווי הזה, שהיה מחוקי המדינה הרגו אותו. אך לבי אומר לי ש"הנוצרי" הזה מרגל מדיני היה. הגמרא אומרת שם "בדקו אחריו". "המשתתף" באורע זה היה ר' יהודה בן בתירה, שהיה דר בעיר נציבין בחוץ לארץ על הגבול. רבי יהודה ידע הרבה אדות ה"נוצרי" הזה ושמעשיו חרש. ואחר כל אלה ערמתו של סגלובסקי בולטת היא. הוא עשה קפנדריא וכתב במקום "ארמאי" - נוצרי, בעוד שבכל ספרות התלמודית והמדרשית לא נמצא תואר זה כל עיקר. ור' יהודה בן בתירה חי לפני התפשטות הנצרות.

(עמוד 67)
הוא: סגלובסקי מביא גם תרגום פתגם אחד בתנהומא פרשת נשא שהקב"ה מתעב כל הנוצרים על שהם מזרע טומאה ובחר בישראל לפי שהם זרע אמת. אבקשך להגיד לי גם טעמו של פתגם זה. אם השטן עומד ומקטרג, נחוץ למחות דבריו ואין בזה השפלה כלל.
א נ י: אני מקבל עלי אחריות בעד מאמר זה. אם לא תמצא את ביאורי נכון, אני נתחייב לסלק לקופה קתולית אלף שיללינגים. קודם כל "נוצרי" אינו מובא שם. אסביר לך הדבר, בעל המאמר דבר כנגד הנכרים בזמן התלמוד, שרובם ככולם חיו חיי טומאה ופרצו כל גדרי המוסר. והאם יש להכנסיה הקתולית משפט אחר עליהם? והלא אתמול קראתי בעתונים, שהנאצים התירו ממש לפרוץ כל גדר והם נושאים פנים לנואפים. נאמר לי שהחשמן הקתולי סמן את חיי הנאצים לחיי "דברים אחרים" ושאמר שהם מעמידים גזע מזוהמת בעולם. ומי האיש אשר יחשוב אחרת. כך חשבו רבותינו על ה"נאצים" שבאותם הימים.
ה ו א: אני מודה לך על כל הערותיך ואני אומר לך בפה מלא, כי מצאתי כל דבריך צודקים. רואה אני את כל אבריו של מאמר סגלובסקי מתפרקים. אך סלח לי אם אטריחך עוד בשאלות אחדות.
א נ י : תוכל לשאול ואם יהיה בידי להשיב, אשיבך.
ה ו א: התלמוד מוסר מעשה נורא. כי היהודים נקבו לנכרים בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם והיו מגררים אותם על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים.
א נ י: לא אכחד כי רוחי נתפעם עלי בשביל שאלתך זו. הלא אתה מבין מעט בתלמוד. ולמה לא עברת על כל הנמסר שם? הכותיים באו לפני אלכסנדרוס מוקדון במלשינות, שהיהודים מרדו בו ומגמתם היתה, שישמיד אותם ויחריב את בית המקדש. יכולים אנו לשער את אופן המיתה שהיו ישראל סובלים כמורדים במלכות אלמלי היה אלכסנדרוס מאמין להמלשינים. הגמרא מוסרת, שאלכסנדרוס אמר ליהודים:"הרי הם, המלשינים. מסורים בידיכם" ואני חושב כי במצות המלך עשו היהודים מה שעשו ואפשר, שהיה זה חק הארץ אצל אלכסנדרוס לעשות כך למלשינים מסוכנים כאלה. על כל פנים לא נוצרים היו במעל הזה נגד היהודים ולא בנוצרים לקחו היהודים את נקמתם. אלכסנדרוס אחראי בעד המעשה הזה ואליו על המשומד סגלובסקי לפנות.
ה ו א: דבריך נכוחים. ועתה אמור נא לי: החשן משפט ס' תכ"ה הורה, שאותם הנכרים, שאין ביניכם וביניהם מלחמה אין מסבבים להם המיתה אבל אסור להצילם. סגלובסקי מדגיש שהחשן משפט התכוין על הנוצרים.
א נ י: התיישב בעצמך: האם יש בידינו היהודים הפזורים בין העמים לנהוג מלחמה עם הנוצרים? ההלכה הזאת היא רק ביאורי דברים להלכות בהתלמוד והדברים עולים על הזמן שהיו ישראל על אדמתם. ראה מה שהעיר בעל באר הגולה ל"דין" זה: "שלא אמרו חז"ל דבר זה אלא על עובדי כוכבים, שהיו בזמניהם שהיו עובדי כוכבים ומזלות ולא היו מאמינים ביציאת מצרים ובחדוש העולם. אבל אלו הגויים אשר אנחנו אומה ישראלית גולים בצל שלהם ומפוזרים ביניהם הם מאמינים בחדוש העולם וביציאת מצרים וכל כוונתם לעושה שמים וארץ, לא די, שאין איסור להצילן, אלא אפילו אנחנו מחוייבים להתפלל בשלומם". כל ההוראות החמורות להתנהגות עם נכרים בטלים ומבוטלים בזמן הזה. אסרו חז"ל למשל ליקח רפואה מן הנכרי או להיפך ועוד דברים כיוצא בהם והיו לרבותינו נימוקים שנגעו בחיי היהודי בימיהם. הנכרים אז היו חשודים על שפיכת דם. חז"ל אמרו: "ישראל שנזדמן לו נכרי בדרך טופלו לימינו, עולין במעלה או יורדין בירידה. לא יהא ישראל למטה ונכרי למעלה ולא ישוח לפניו. שמא
(עמוד 68)
ירוץ את גולגלתו" (ע"ז כב.). אין להתפלא על אנשים שחיו תחת תנאים כאלה שחפשו כל האמצעים להגין על עצמם ועל בני משפחתם.
ה ו א: ומה דעתך על המאמרים שנכתבו מסופרים יהודים בימינו אלה, שהיהודים מחוייבים להתנהג עם העמים בגאווה וגודל לבב לשנוא אותם ולהרחיק כל רגש מוסר יושר וחמלה ביחס אל העמים?
א נ י: סגלובסקי לא רשם את המקור של המאמרים, באיזה עתונים נתפרסמו. עובדא זו מעירה השערה בקרבי, שהמאמרים זיופים הם. רק מבולבלי הרוח שואפים להרס ולמהפכות יכולים לכתוב דברים כאלה. אם סגלובסקי יתן ראיה כי באמת נכתבו הדברים24, אז אני אומר, שהכותבים הם אחיו של סגלובסקי בטפשות ובבגידה. דלטורים ומוציאים דבה הם. העולם רחב ונותן פתח למדברים דברי הבל.
ה ו א: רק שאלה אחת עוד לי ויותר לא אטרידך. מוצא אני לעתים תכופות פתגמים רבניים מלאים גוזמאות ומעוררים שחוק ולעג, מה דעתך עליהם?
א נ י: סלח נא. דברים שאין להם יחס עם העולם חוץ מישראל אין, לדעתי לשום איש הצדק להקשות עליהם. האם אנחנו בודקים לשם לעג ספריות עתיקות ימים של עמים אחרים? בכל זאת אם תדרוש מענה, לא אשים ידי על פי.
ה ו א: אני מבין את דבריך. אין אני דורש מענה על שאלתי האחרונה. מאושר אני עוזב את ביתך. אני שמח על ההכירות עמך ועם ידידך הרב צונץ. אני אסדר תשובה על המאמר של סגלובסקי ואוסיף עוד נפך משלי.
המלומד שמר את הבטחתו אך לא כתב מאמר אלא מחברת בפני עצמה, כי אי אפשר היה להכניס את ה"שיחה" במאמר עתוני.


אני נותן תוספת ביאור לכל מסקנותי בה"שיחה".
כל המפרשים והפוסקים במאות האחרונות הסכימו בהחלט, שהנצרים אינם בכלל עובדי כוכבים ומזלות ושחז"ל התכוונו להעמים בימיהם שהיו רצחנים אכזרים ופורצי גדר מוסר. דוגמא לדורות: הנאצים, שהם כאנשי דור המבול, באל יתברך כפרו, השחיתו, התעיבו עלילה, איש את אשת רעהו טמא, שפכו דמים. גזלו, חמסו ולא היה מעצור לרוחם הסוער, אחרי כי אין יראת אלקים נגד פניהם. על האומות אשר קבלו עליהם עול מלכות שמים ואנשים המתנהגים ברוח מוסר ומשפט, לא היתה כוונתם של רבותינו, וכל הפתגמים וההוראות שאינם לפי רוח הזמן היו מעתות צרה וצוקה, שהנכרים עשו השמדות בישראל וכל נברי היתה הזכות להרוג יהודי ולאנס אשתו ובתו, לבזזו ולשדדו ולקחת ממנו את נפשו בלא משפט. במדינות שמשפט אחד לישראל עם הנברי ושהעמים מתנהגים עם בני ישראל כמו עם הלא-יהודי וענש יעניש כל איש אשר יעשה עול ליהודי בגוף או בממון, חלילה להעלות על הדעת, שהדינים הנמצאים בתלמוד ובפוסקים נהוגים בדורנו. יש לדינים אלה ערך היסטורי, אקדמי, ולא למעשה. וקושטא דמילתא היא, שעלית להבדל מן הנכרים רק במה שחוקי אמונתם ודתם אינם מתאימים עם חוקי אמותנו ודתנו, כמו שבת ומועד, חיתון, מאכלות אסורות. ולמותר להאריך בזה.
(עמוד 69)
פירושה של המלה "מין"

אשמה תלויה בראשם של חכמים מעמנו במאות האחרונות בזה שעשו כמעשה היענה, שדרכה לתקוע ראשה בעפר, בחשבה שמה שלא ראתה היא אינו רואה אדם אחר. החכמים האלה בראו סברות מהופכות ורחוקות מן האמת וגרמו בקלות דעתם שנאה עצומה בין נוצרים. הם שכחו את הציוי "חכמים הזהרו בדבריכם".
באשמת החכמים האלה טעות מפחידה השתרבבה אל ספרות צוררינו. סברא כבנין אב, כי בהמלה "מין" רמזו חז"ל על הנוצרים. ובאו מומרים ובוגדים וטפשים בביאור דברים, כי ראשי תבות של "מין" הם: "מרים, ישו, נוצרי" או "מאמיני ישו נוצרי". ולפי כך התפלה "וכל המינים כרגע יאבדו" ערוכה נגד הנוצרים. וכבר נעשה זה כלימוד ערוך. עתוני הנאצים הפיצו רבבות חוברות מלאות נאצות, הסיתו ושסו את המון הנוצרי נגד בני ישראל והביאו מראה מקומות, שעל פיהם חכמים מישראל כתבו זאת. למותר להוכיח עד כמה היתה את לאחינו לפוקה באירופה.
בספרי "דער יודענהאסס" יצאתי נגד המחבלים בינינו והבעתי דעתי מפורש שאלמלי היה זה דבר אמת, ש"מין" הוא שמוש לנוצרי, כי אז אין להשתומם כלל, אם שורר קצף עז נגד היהודים בין נוצרים ושנמצאים כומרים המשסים את המוני הנוצרים נגדינו. אם הנוצרים "מינים" הם, אם עליהם אנו מתפללים ג' פעמים ביום שיאבדו אין לנו הצדק לקרא חמס על הפולנים והרוסים והרומנים והאונגרים המתנהגים אתנו ברציחות ועורכים הריגות ופוגרומים. אין אנו חיים בעולם בין מלאכים. וכשם שאנו רוקדים נגד הנוצרים, הנוצרים רוקדים נגדינו.
אני נשאלתי על זה כמה פעמים ממלומדים נוצרים ולקחתי עלי כבר לפני ט"ו שנה את התפקיד לברר הדבר. ולא לשם מחקר בעלמא. אחר שכל אלה החורשים רעה עלינו הוכיחו כי המינים הם בכלל מורידין ולא מעלין, ואפילו יהודי אשר לבו כלב הארי המס ימס בקראו את דברי שונאינו ותביעותיהם לעשות נקמה ביהודים. דברתי אז את יד"נ הגאון ר' יוסף באב"ד, ראב"ד דעדת ווינה ואמר: "מה לעשות? עוכרי ישראל הם, סוררים, עקשנים טפשים הכותבים כזאת. רבותינו אמרו שגם אוכל נבילות "מין" הוא. והמפרשים מכנים גם את הישמעאלים "מינים". ראה טור חו"מ ס' רפ"ג ד"מומר לישמעאלים מין הוא". ובדאו אותם חכמים מלבם ש"מינים" משמע נוצרים ולא ישמעאלים. אני בררתי ברור כיום כי "מין" לא משמע נוצרי אלא זה שם כולל למי שאיש מאמין באלקים ועובר על מצות התורה.
אחר שנתפרסם ספרי "דער יודענהאסס" שנשלח לכומרים ולמלומדים נוצרים מפורסמים, קבלתי מכתבים רבים בדברי שלום ופיוס בהם נאמר, שהרחקתי אבני נגף והרסתי מחיצות. אולם לעומת ההצהרות הנלהבות האלה התנפלו עלי העתונים הנאצים בחרפות וגדופים ואיומים. אז זכיתי שעתונות הקתולית הגינה על כבודי.
אני רושם פה איזה פתגמים המוכיחים למדי, שהמלה "מין" אינה משמע נוצרים אלא מומר בכלל וגם אפיקורסים מישראל ושאינם מודים לדברי חכמים.
א. ברכות נד. משקלקלו המינים ואמרו "אין עולם אלא אחד". הנוצרים מאמינים בעולם עליון ועולם תחתון כמו היהודים.
ב. סנהדרין לה: "אדם הראשון מין היה". רש"י: נוטה לעבודה זרה, אדם הראשון חי ג' אלפים וז' מאות שנה בערך לפני הולדת הנוצרי ובזמנו לא היתה עדיין עיר נצרת. גם מהמאמר פה: "כל מקום שפקרו המינים תשובתן בצידן" יש לראות שלא על הנוצרים היא הכוונה.
(עמוד 70)
ג. סנהדרין לט. "אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אלהיכון גחכן הוא!" נוצרי לא יוציא מפיו גדוף כזה נגד אלקים.
ד. סנהדרין צט. "אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אימתי אתי משיח?" נוצרי לא יעיז לשאול שאלה זו.
ה. סנהדרין צט: ר"ע אומר "אף הקורא בספרי החיצונים, תנא בספרי מינין". רש"י: "שכופרין באל חי". הנוצרים מודים באל חי, מתפללים לאלקים חיים, בורא שמים וארץ.
ו. חולין יג. "אמר רב נחמן אין מינים באומות". רב נחמן היה אחד מגדולי האחראים וחי אחר התפשטות הנוצריות.
ז. בראשית רבה פמ"ח: "כל חנופה שנאמר במקרא במינות הכתוב מדבר".
ח. ילקוט שמעוני משלי תתקנ"ג: "המינים אומרים אבטומטום הוא העולם". היינו שהעולם מניע עצמו בלתי מניע חיצוני היינו בלי כוונת פועל. הנוצרים לא יהגו מחשבה כזאת.
ט. ילקוט שמעוני שמואל א' קכ"ח: "דואג מין היה". דואג היה בן דורו של דוד המלך.
י. ילקוט שמעוני תהילים תשע"ט: "אם יאמרו לך המינים, שאין הקב"ה מחיה מתים, אמור להם: הרי אליהו התשבי מעיד שהחייתי על ידו". הנוצרים מאמינים בתחית המתים ואמונה זו היא אחת מעיקרי הנצרות.
יא. סנהדרין צ. שאלו מינים את ר"ג מנין שהקב"ה מחיה מתים? אמר להם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, ולא קבלו ממנו". מתשובתם האירונית של המינים "ודילמא וקם העם הזה וזנה" יש לראות שלא היו נוצרים.
יב. מהאגדה ע"ז טז : שר"א נתפס למינות, יש לראות, שלא היה זה כנוי לנצרות, כי כוונת חז"ל היתה על הרומיים ומובא שם: עוד אחרת יש להם ברומי, אחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו וכו'.
יג. ואלה הם דברי המהרש"א להגדה של ויכוח ריב"ח עם סבי דבי אתונא וז"ל: "נתתי את לבי לדרוש על כוונת דבריהם שהם באמת משל ומליצה בדברי חכמה ואמונה בתורתנו, שבא החכם בעל הנצחון לווכוח עם הכופרים סבי דבי אתונא כדרכו עם המינים". סבי דבי אתונא לא היו נוצרים אלא מכחישים במציאות ה'. ומהרש"א ב"ב קטז. ד"ה "כשיחה בטלה" וז"ל: "נראה לי בזה משום דהמינים והצדוקים יאמרו הרבה דברים בתורה הם שיחה בטלה". אנו יודעים. שהנוצרים מעריצים את התורה ומחרימים לאומר, שיש בתורתנו הקדושה שיחות בטלות".
האם צריכים אנו לראיה יותר מוכחת, שרבותינו שבגולה לא החזיקו ביחוד את הנוצרים למינים?
אני מוסר בזה גם את הד קולו של ר' יעקב מעמדין ז"ל בסידור התפלה שלו לברכת המינים. וזה לשונו: המינים, אפיקורסים נקראים כן, על שם אפיקורוס היוני, שם רשעים ירקב, שכפר בהשגחה, שחושבים העולם הפקר, לית דין ולית דיין". ראה שם כל ההמשך.
על פי הרמב"ם גם בני ישראל הכופרים באלקים ובתורת ה' הם בכלל מינים25. ונהירנא מה ששמעתי מפי הגאון המובהק ר' שלום מרדכי הכהן שוודרון ז"ל אבד"ק בערזאן בשם קדמונים,
(עמוד 71)
שבפירוש אנו מחוייבים לכוון בברכת המינים ישראל המכחישים במציאת הבורא עולם וקדושת התורה ונתינתה בסיני.
ובעל תפארת ישראל לסנהדרין פ"י מ"א כותב: המינים, הן האומרים שאין אלוה בנמצא כדעת שפינוזה שר"י, שהטבע הוא האלהים והכל מוכרח ולא מונהג ברצון פשוט, או שאומר שיש ב' מנהיגים, טוב ורע, או שאומר שהבורא הוא גוף". הנצרות מתנגדת לכל הדעות הללו ונלחמה נגדן שוה בשוה עם היהדות.
אין לכחד, שלפעמים אנו מוצאים בהמפרשים והפוסקים הכינוי מין גם לנוצרים, משום ששגורה אצלם הלשון הזו מהדורות שלפני התפשטות הנצרות. ולפעמים השתמשו בתואר עכו"ם או עובד אלילים מפני שלא היה על הרגע מבטא אחר ללא יהודי. אך כמו שבארתי, גם בן ישראל המכחיש באמונת אבותיו מכנים אותו באחד הכינויים הללו.
ליתר שאת אני מעיר שאפיפניוס הנצרי כתב ספר נגד המינים. ובעודי בזה לא אחדל להביא דברי רבו נטרונאי גאון, שערי צדק ס' ז': "וששאלתם יש בינינו מקום של מינים מישראל ופרשו מדרכי ישראל ואינן משמרין לא מצוות ולא שבת ואין שחיטתן כשחיטתנו ואוכלים חלב ודם וי"ח טרפות ופרוצים בעריות וכו', שיצאו לתרבות רעה ולמינות ופקרו בדברי חכמים וצוינו וכתבנו להם לקרבן להכניסן תחת כנפי השכינה טפי עדיף מלדחותן". ושם ס' ע': "וששאלתם בשביל מטעה שעמד בגלותנו ושריט שמו והיה אומר אני משיח וטעו אחריו בני אדם ויצאו למינות, אע"פ שיצאו לתרבות רעה וכפרו בדבר חכמים ובזו מועדות, אעפ"כ טוב לקרבן מלדחותן". רבנו נטוראי גאון התכוון בזה על הקראים. ורנ"ג מכנה אותם מינים, אם אמנם, שאין להם להקראים עם הנצרות ולא כלום. (העירני ע"ז יד"נ המלומד הנודע פרופ. אביגדור אפטוביצר ז"ל).

אחר בואי לארצות הברית הביא אלי פליט אחד מבערלין את העתון "פעלקישער בעאבאכטער" ובו הביא אלפרד רוזנברג באחד ממאמריו שורות אחדות מתוך מאמרו של אחד הסופרים, בן ישראל, באמריקה שבו כתב "דאס קריסטענטום איז ריינער געטצענדיענסט". העתון הנ"ל פנה אל העולם הנוצרי ואל האפיפיור בשאלה: "עד מתי אתם מפריעים אותנו מלעשות כלה בשונאיכם ומגדפיכם?" אני החזקתי את הדברים בשם סופר ישראל לזיוף. במקרה פגשתי ימים אחדים אחר כן את אותו הסופר כהספריה הצבורית. הראיתיו את הקטע מעתון הנ"ל ואמרתי לו שצריך הוא לצאת בהכחשה ולגלות את הזיוף. אבל הוא קרא: "אין זה זיוף כלל. כך כתבתי". שאלתיו: "ומה עשית? איך אתה נותן חרב ביד שונאינו המרים?" אך הוא נעץ בי את שתי עיניו בכעס: "כך רציתי לכתוב. אני מחזיק את הנצרות לאליליות". חפצתי ליתן לו תשובה, אך ידידי הרה"ח הר"מ גאיר נ"י, שהיה באותו מעמד לא נתנני. גאיר שאלני אחר כן: "איזה תועלת יהיה אם תריב עמו ותעורר שנאתו נגדך?" מי יודע כמה נפשות מישראל נרצחו בעטים של הדברים הללו. אם הנוצרים עובדי אלילים הם, נהגו בנו כעובדי אלילים, אוי נא לנו. ואותו הסופר חפשי וכופר היה בעצמו עפ"י הכרעת רבותינו כעובד אלילים.

(עמוד 72)
"כל תלמיד חכם, שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם!"

באחד הימים נתרעש הצבור היהודי בגרמניה בעטיו של מאמר מנואץ תחת הכותרת "השנאה העמוקה של היהודים". מחבר המאמר הא היה שוב "ידידי" המלומד בספרות הרבנות, פרופ. עריך בישוף מי שהיה ימים רבים סניגורה של הספרות התלמודית, שנהפך לקטיגור נורא של היהדות. בראש מאמרו הציג הרשע הזה את הפתגם התלמודי "כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם" (יומא כב:) בישוף יצא בחרב של לשון תרמית שהתלמוד בטל את הלאו "דלא תקום ולא תטור", אחד מיסודי המוסר של תורת משה, המוסר שישראל הביא לעולם ומתימר בו. ביחוד רכב הצורר על הפתגם בילקוט שמעוני קדושים רמז תרי"ג: "נוקם אתה ונוטר לנכר!" הפעם התלבש הצורר הזה - שלא חתם את שמו מפורש על המאמר - באדרת הנצרות ודבר כנוצרי אדוק באמונתו. למותר להביא פה את כל מסקנתיו והצקותיו של בישוף. בדרך אגב הביא את דברי המהרש"א לברכות סא: ד"ה "מלה"ד לשועל" ולכתובות קיא. ד"ה "השבעתי, שהתלמוד מדמה את האומות "לחיות טמאות" ול"חזיר מיער". במרוצת דבריו הביא בישוף גם את מאמרו של ר"א באבות פ"ב שנשיכתן של החכמים "נשיכת שועל ועקיצתם עקיצת עקרב". בנגע למאמר זה "הודה" בישוף שהוא רק ביטוי מליצי שנהוג היה בימי התלמוד בארצות המזרח. בחוגי אותם היהודים שהתלמוד זר להם, עורר מאמרו של בישוף והמאמר התלמודי, שהוא נשען עליו, תמהון. וכמו כן אחזה "רעדה" את עדר החנפים הנאצים שבווינה, שאז היתה עדיין ידם על התחתונה, מפני "הנקמה" של היהודים והשליך שקוצים נוראים על ישראל ועל אמונתו.
אני יצאתי נגד הצורר בעתון "נייעס וויענער זורנאל" להגן על כבוד רבותינו הקדושים והטהורים. הבאתי כעשר סברות מגדולי הראשונים והאחרונים - כמעט כולם כלל יחד קוהוט בערוך השלם ערך "נטר" - שמהם יש לראות, שהמאמר הזה אינו מחוור גם אצלינו. ולא רק חכמי ישראל תמהים עליו אלא הגמרא עצמה. ממאמר זה באו לידי משא ומתן ופלפול של הלכה והגיעו לידי מסקנא "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו". מסרתי מה ששמעתי מפי אדמו"ר אסקולסטיקא דאורייתא, ר' אריה ליבוש הלוי איש הורוויץ ז"ל בשם זקנו ר' שאול מאמשטרדאם ז"ל, שנעלה מכל ספק הוא, שבעל הפתגם ר' שמעון ב"ר יהוצדק אמר אותם הדברים כעין מחאה וערעור על תלמידי חכמים, שנלקו במדה המגונה של נקימה ונטירה, יתכן גם שהדבר יצא מפיו של ר' שמעון בעל הפתגם, בלשון בתמיה: "וכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח?" במרוצת הימים נשכח אופיו האמתי של הפתגם וחשבו אותו לרציני וכאילו נאמר כדבר מוחלט ופוזיטיבי. ובהיות שהפתגם שגור היה בפי העם גם ר' שמעון בן לקיש החזיקו לרציני באמרו: "אם ת"ח נוקם וונטר כנחש הוא, חגרהו על מתנך!" ועוררני יד"נ הרה"ג ר' צבי הלוי איש הורוויץ נ"י אבד"ק דרזדן בין שאר הדברים שכתב לי נידון פתגם זה, על מה שכתב המהרש"א שאם עשה אדם נגד הת"ח דבר גדול לא ינקם בו רק בדבר קטן כמו הנחש, בעקב היותר שפל. אני מודה, שלא נתקררה דעתי מסברא זו כלל. והלא אמרינן בב"ר פצ"ט "כשם שהנחש נקמן, כך היה שמשון!" ונקמתו של שמשון היתה גדולה עד למאד וגרמה למפלת הפלשתיים גם יודעים אנו שהקישו חז"ל את מלכות יון הרשעה לנחש, על ידי אכזריותה עם ישראל. כעין פלא הבאתי גם מה שכתב לפני הרבה שנים החכם ר"א הלוי לנגבנק ז"ל בשם שי"ר ז"ל שטעות נשתרבבה בהפתגם ביומא וצריך לנסחו: "כל ת"ח, שנוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח", זאת אומרת, שהמלה "שאינו" היא טעות. סברא זו נאה היא לעצמה, אך עומדת היא בסתירה
(עמוד 73)
להשקלא וטריא בהגמרא. יתר על זה הנוסחא היא כך גם בכתב יד של הש"ס הנמצא במינכן (היינו עם "שאינו"). עכ"פ אנו רואים, שגם חכם כשי"ר לא מצא את הפתגם חלק: מה ראו חכמים להקיש ת"ח לנחש?
בהיותי בשנת תרצ"ה בווילנא דברתי בבית ר' חיים עוזר ז"ל עם תלמיד חכם זקן שהיה שנים אחדות יושב כפוף לפני הגאון ר' שלמה הכהן ז"ל כאחד מן התלמידים ומסר לי, שהגאון מצא קשר להמאמר הנידון עם מאמר שני: "הטוב שבנחשים רצוץ את מחו" (ירושלמי קידושין פ"ד, הי"א) ומאמר זה היה מחאה גלויה נגד המחזיקים בהכלל כי ת"ח צריך להיות נוקם ונוטר כנחש ומשמע, שהטוב בתלמידי חכמים שנוקם ונוטר כנחש - רצוץ את מחו". ר' חיים עוזר אמר בודאי אמר הגאון מוהר"ש כך לשם בדיחותא. קשה היה אז לרח"ע לדבר מזה הרבה, כי היה מוטרד בענין חשוב. והבטיחני לכתוב לי. אחר שובי לביתי קבלתי מר' חיים עוזר מכתב נעים (חבל שנאבד בווינה ואני כותב מזכרוני), שלפי דעתו כוונתם של חז"ל היתה להורות לבני העם, שבענינים חשובים וגדולים הנוגעים לכלל ישראל חוב הוא לנקום ולנטור, אך בכוונה מיוחדת אמר בעל המאמר "תלמיד חכם", היינו, שרק ת"ח אמתי ומפורסם רשאי להתנהג במדה קנאית זו כשרואה צורך שעה, אולם לא אנשים כערכנו. (התפלאו אז רבני ווינה על ענוותנותו המופלגת של רח"ע זצ"ל) ולא אקפח מלהביא פה גם מה ששמעתי מפי הגאון הישיש ר' ישעיה פירסט ז"ל אבד"ק שיפשול בווינה בשם ר' מרדכי בנעט והוא שמע זאת מרבו הכתב סופר ז"ל, שכוונתו של בעל המאמר היתה כי נקימתו ונטירתו של הת"ח צריכין להיות עפ"י מה שאמרו ביומא ע"ה. שהנחש אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר ואין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר ובעל המאמר רצה לומר, שצריך הת"ח דוקא בבוא עליו רוח נקימה ונטירה לשום לב שכל הנקימה כעפר תהיה נחשבת אצלו ומתאים לזה גם הפתגם בתנחומא הקת י"ט: יבוא נחש שאכל כל מינין הרבה ובפיו טעם אחד. ונעימים ונחמדים לעצמם הדברים. אך אין מניחים גם הם את דעתנו.
על כל פנים דעתם של כל המפרשים וכמו כן החכמים מדורות האחרונים היתה שחז"ל התכוונו לנחש, השרץ הזוחל, כשעוברים אנחנו על המפרשים אנו רואים, שכולם במבוכה הם ודחיקא להם מילתא דא מאד מאד. פתגם זה עומד בסתירה למדת חכמים ועד כמה שהמפרשים התאמצו ליישב הדבר, נפשי יודעת מאד, שגם דעתם לא היתה נוחה מפירוש זה ובהכרח בא. ולכך לא אדבר ממלומדי עמנו שאינם מחזיקים פתגם זה ל"רמי המעלה". ויד"נ החכם ר' צדוק העוועשי ז"ל, ראש הרבנים בבודפשט כתב לי סברה נאה שמאמר זה הוא פרי גלות בבל אשר פצל בנו פצלות ושמאז גדלה השנאה והקנאה.
כשבאתי אני לעריכת ה"היכל" ונתקלתי בפתגם זה לא מצאתי מנוחה לנפשי. אפשר שעמדתי אז עדחן תחת השפעת המאמר של הצורר בישוף - אני אומר זאת וכלמה תכסה פני - ושאלתי את עצמי: איך אפשר, שחז"ל ידרשו שתלמידי חכמים, שעליהם הוטל להיות מופת לרבים במדותיהם הטובות, יהיו נוקמים ונוטרים כנחש הארור, אותה הבריה שהוציאה לשון הרע על בוראה, סמל כל הרע והשפלות בעולם, הנחש, שחז"ל מדמים לו את המן הרשע (ב"ר פט"ז), הנחש שהטיל זוהמא באם כל חי. השקעתי עצמי בכל הסוגיא שם למצוא פתרון לחדה זו, כי בשום אופן לב יהודי לא יתרומם מן הדברים שלפנינו.
ופתאום האיר ה' את עיני ובאתי לידי הוכחה, כי טעות היסטורית השתרבבה. לא הנחש השרץ היה לנגד עיניו של ר' שמעון בן יהוצדק, בעל הפתגם, אלא נחש מלך עמון, בן דורו של שאול המלך. נחש זה,
עמוד 74)
מהלך שתים, היה שונא ישראל והציק עד מאד ליהודים יושבי עבר הירדן מזרחה (קדמוניות ליוסיפוס פ"ה, א'). נחש זה עלה להלחם על בני יבש גלעד ולא נרצה להשלים עמם בלתי אם בנקור להם כל עין ימין ולעשותם חרפה על כל ישראל (שמואל א', י"א, ה').
לא חכמתי עמדה לי בזה, אך עזר ממרומים, ומי שיבוא ויאמר תן סעד וראיה לדבריך, אבקשו שיאבה נא לראות את כל המימרא שם. והאמת תעשה דרכה.
המקום צר לי ואציג פה רק קטע מכל המימרא שם:
"אמר רבי יהודה אמר שמואל: מפני מה נענש שאול? מפני שמחל על כבודו. שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש וכתיב ויעל נחש העמוני ויחן על יבש גלעד וגומר ואמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם".
בא פתגם זה לא כהוספה הרגילה בש"ס כמו "ועוד אמרו" אלא כראיה, כמו ואמר ר"י בשם ר' שמעון בן יהוצדק.
מפרשי התלמוד הקדושים - הלואי ואזכה להיות מצע תחתיהם לעולם הבא - נגררו אחד אחר השני וחשבו שלפני עיניו של בעל הפתגם היה הנחש הזוחל. אך באמת ברי הוא, שר"ש בן יהוצדק הגה דעה שצריך הת"ח להיות נוקם ונוטר כנחש העמוני, להמזיקים שהם סכנה ומכשול לבני אדם, כמו למשל בדורינו הנאצים והיפונים. ונאמר זאת בלשון סימבולי.
אני חושב, שמצאתי הפתרון הנכון להפתגם והנני מחזק את דברי גם בזה, שאפשר היה לבעל הפתגם למצוא דוגמא בין החיות במקום הנחש אשר משרשו יצא צפע והביא מות לכל באי עולם.
בקיץ תרצ"ז דברתי את הג"מ יהודה ליב צירלזון הי"ד אבד"ק קשנוב והצעתי לו את הפתרון אשר מצאתי למאמר הנידון. הוא ענני בנועם שפתיו: "לא אכחד, שכל ימי לא מצאתי אופן לאשר ולאמת את הפירושים על מאמר זה. מאמר זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא - תימה. החייתני בדבריך ואני שמח שעמדת על בוריו ועל עיקרו של הפתגם. אם נעיין שפיר נמצא בלא פלפול וחדוד כי דבריך נכונים. וכלל בידינו כי רשאי כל אדם לחלוק אפילו על הראשונים אם יש בידו ראיות ברורות ובפרט בענין שהוא לנו למכשול ושעל אודותיו הצוררים מריעים עלינו". הגאון אמר בבדיחותא: "בין הטענות שהיו לו לנחש לטעון (ראה סנהדרין כט.) היתה בודאי גם זו:1 מדוע מדמים אותי לתלמיד חכם מישראל? אתפלא אם ימצא ת"ח שלא יסכים לסברתך".
בעברי על הכתב-יד לפני מסירתו לדפוס עלה בדעתי רעיון חדש אלא דמסתפינא הייתי פותר את הפתגם "הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו" (ירושלמי קידושין פ"ד. הי"א) כי עולה זה שצאצאי נחש העמוני. כי בפירושו המקובל, המאמר תמוה הוא עד מאד. האם יש נחש טוב? (ש"מעולם לא הזיק נחש ועקרב בירושלים", אין ראיה, כי שם היה נס.) ומי סיכן את עצמו לנסות את הנחש אם הוא טוב או רע? ומפתרוני זה יצהר גם הפתגם "טוב שבמצרים הרוג" (מכילתא בשלח פ"א ז' ושם גם הפתגם טוב שבנחשים רצוץ את מוחו!) ונאמרו כל הדברים בדרך משל ומליצה על העמים שהרעו לישראל.
ואמסור פה אגדה חסידית שבמשפחתי המתאמת לענינינו זה.
פעם אחת הציק איש אחד לזקני הרה"ק ר' משה חיים אפרים זצ"ל מסדילקוב עד שנחלה ונפל למשכב. אחיו הרה"ק ר' ברוך ממזביש זצ"ל בא לבקרו וזקני שפך את לבו לפניו וספר לו את סבת מחלתו. ר' ברוך שהיה קפדן אמר: "התפלל על אותו השונא שיענש ממרומים!" על זה ענהו זקני בתמיה: "איך יעלה זאת על דעתך לנקום באדם ולנטור לי איבה ?" ר' ברוך
(עוד 75)
צעק:"הלא תלמיד חכם אתה ורבותינו אמרו כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. ואם על כבודך אתה מוחל, איך אינך חס על כבוד התורה ?" זקני השיב בתמימות: "גם אני חשבתי כן. אך בכל פעם, שהסכמתי לבקש עליו עונש משמים, הרגשתי, שבאמת לא על כבוד התורה אני חס, אלא על כבודי העצמי ונסגתי אחור מלהתפלל ע"ז".
הלואי ויחשבו כך כל תלמידי חכמים שבעולם ואז יהיה להעולם ולישראל צורה אחרת.

כבר היה המאמר נשלח למערכת "העולם" (ונתפרסם ביום 14 מרץ 1945) מצאתי לרגלי עבודת ה"היכל" מאמר הבא :
"מה אדום נוקם ונווטר בלב, אף דואג נקם ונטר בלב".
למותר הוא להאריך על אדום (כאן הכונה בודאי על מלכות רומי). אבל את דואג מציגים חז"ל לאיש משחית, לבעל לשון הרע, לאכזר גדול לאיש שהתיר עריות ושכל גדלו וחכמתו בתורה לא כלום הם.
ועתה אני שואל: איך לחשוב שחז"ל ידרשו מת"ח שיהיה נוקם ונוטר כאדום וכדואג?26
לאחר שנתפרסם מאמרי ב"העולם" קבלתי מכתב מיד"נ החכם המובהק, הרב ר' אליעזר ליפמן היילפרין נ"י (נין ונכד לבעל "סדר הדורות") מבערלין ועתה בפילדלפיא והודיע לי שהוא וידידיו בין פליטי גרמניה התענגו מאד על מאמרי זה וכתב שאולי לא הייתי עורך את קונטרס ההגנה שלי רק לשם חידוש זה ראוי הוא לברכה.

כשהיו גליוני ההגהה בידי בקר אותי ידידי הרה"ח ר' מרדכי גרסטל נ"י, פליט מווינה ועורר אותי כי הסברא, שבעל המאמר התכוין על נחש העמוני ולא על הנחש הזוחל מובאה בספרו של המנוח יאושזון "פון אונזער אלטען אוצר" בשם ספר "דברי חכמים". אני משער שהוא הספר "דברי חכמים" להרב המקובל ר' יהודה ליב פאוויצער ז"ל שמזכירו חיד"א במערכת ספרים. אם כך הוא, שמח אני כי מצאתי גדול כמותו דמסייע לי.

"היהודים מחרישים רעה על הגוים !"

המומר הצורר מרטין סגלובסקי פרסם בה"פעלקישען בעאבאכטער" מאמר מפתיע נגד היהודים. בו הדגיש, שהתלמוד מפלה בכל דבר בין יהודי ובין נוצרי ובכלל בין ישראל ובן עם אחר. ולראיה הביא פתגם ממס' מגילה (טז, ע"א) כי אסור ליהודי לשמוח במפלת שונא, אך התלמוד מפרש: "הני מילי בישראל, אבל מבין הגוים: ואתה על במותימו תדרוך !" המומר הסיק שהיהודים מחרישים בלי הרף רעה על הגוים והטעים כי צדקה התכנית של הנאצים לדרוך על במותיהם של ישראל ולעשות בהם כלה ח"ו: אם להיהודים זכות להתנהג עם הגוים באופן אכזרי, להגוים הזכות לשלם להם מדה כנגד מדה. סגלובסקי יצא בסתירה לכל דברי הפרקליטים בין הנוצרים על היהדות והחליט שלמוד ערוך הוא בידי היהודים גם היום לשנוא את הנכרים, בפרט אם הוא רואה בזה "תכלית" לעצמו.
מאמר שסוי זה עשה רושם מר מאד גם בין אחינו. בישבי בלשכת אגודתנו עם הסופרים המפורסמים פליקס סלטן ופרנץ וורפל הסבה השיחה על מאמר סגלובסקי ושאלו אותי אם באמת נמצאו המאמרים האלה בתלמוד. סלטן העיר אם התלמוד יורה כך שנאת ישראל מיוסדת היא
(עמוד 76)
וכל מה שהם עושים לנו במשפט הוא ! אין לכחש שמאמרים מעין אלו הסבו תמיד לבות יהודים שספרותנו זרה להם ליאוש, לבגידה ולהמרת דת. אני אמרתי לשני ידידי הסופרים הנזכרים, שלא כחשו מעולם במחצבתם שאני אברר את כל המאמרים ואגלה תרמיתו של הבוגד סגלובסקי.
פה אמסור תוכן מאמרי שפרסמתי.
במגילה שם נמצאת אגדה המספרת ממפלתו הדרמטית של המן הרשע, צורר היהודים. בעל אגדה מוסר "שיחה" בין מרדכי היהודי אחר צאתו בזר הנצחון על המן, ומיוסדת שיחה זו על פסוקים ממגלת אסתר. המן אמר למרדכי: "עלה על הסוס ורכב. מרדכי השיב: לא אוכל, כי כחי נחלש מימי הצומות והסיגופים". גחין המן את עצמו למרדכי ועלה עליו, מדי ו, בעט מרדכי בו בהמן. אמר לו למרדכי: "לא נאמר לכם בנפול אויבך אל תשמח?" אמר לו : "הני מילי בישראל, אבל בדידכו כתיב: ואתה על במותימו תדרוך".
זה הוא תורף האגדה. בעל אגדה זו - התלמוד אינו מוסר את שמו - כלה בו בהמן את רגש נקמתו.
ובאותה האגדה עצמה אנו מוצאים פתגם מר' יוחנן: "האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם". אך פתגמים כאלה בוגדים וצוררי עמנו אינם רואים.
על כל פנים מענין הוא כי המומר סגלובסקי תבע את כבודו של המן הרשע. לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו!
מאמרי הורק מעתון לעתון. תבעתי את סגלובסקי להשיב. אך הוא נאלם דומיה.

"התלמוד והשלחן ערוך מתירים ליהודים שבועת שקר נגד הגוים!"

אלו לא באתי לעולם העכור הזה, אלא להסיר השטנה הזאת - דייני!
היה זה לפני ט"ו שנה בערך. ביום בהיר אחד הפתיע ה"פעלקישער בעאבאכטער" עתונו של אלפרד רוזנברג ימ"ש. את ההמונים הגרמנים במאמר גדול תחת הכותרת : "התלמוד והשלחן ערוך מתירים ליהודים שבועת שקר נגד הגוים". מחברו של המאמר היה המומר משה סגל - מרטין סגלובסקי1. המנובל הזה התראה למומחה גדול בהפצת משטמה ושנאה ובזריעת ארס ורעל נגד עמנו. הוא יצא בחירופים וגידופים היותר פראים ובהיותו איש מחודד ומפולבל עלה לו לעורר נגדינו את ההתקפות החריפות ביותר. ראש לראשונה סידר הבוגד בערמתו את כל פסוקי התורה והנביאים נגד שבועות שקר וכיוצא בהן: "לא תשבע בשמי לשקר", "מדבר שקר תרחק". "לא תכחשו איש בעמיתו". "מוצא שפתיך תשמור". המומר סידר גם כעשרים פתגמים
(עמוד 77)
מהתלמוד, שיש להם שייכות עם ענין השבועות, והביא גם את פתגמו של רבי טביומי דאי יהבי ליה כל חללא דעלמא, לא הוי משני בדיבורא".
בתחלה היה נראה כאילו התיצב הבוגד כסניגור לישראל ולהתלמוד ושהוא רוצה להראות מעלת ישראל ותורתו במוסר ובמשפט בין אדם לחבירו, עד ש"פקע הפצע" ובא באשמה, כי כל הפתגמים האלה נאמרו רק בנוגע להיהודים לבין עצמם, אולם בנוגע לבני עמים אחרים, הלכה רווחת היא, שהכל שרי וכל המרבה לישבע לשקר ולהונות ולרמות את הגוים, נוצרים וישמעאלים הרי זה משובח. ואם חי ה' יאמר היהודי בשבועה שיש לה יחס עם הלא-יהודי, לשקר נשבע, אחר שהשתמש בהאמצעי המיוחד "ביטול בלב" או בתחבולה אחרת. המומר החליט כי אותו "ביטול בלב" הוא יתק תקועה שהכל תולין בו וכי ר' יוחנן ור' עקיבא והרמ"א עשו דרך כבושה לישראל לישבע לשקר נגד נכרים. לראיה על קטרוג מלעיב ומפחיד זה. הביא סגלובסקי שתי אגדות מהתלמוד בתרגום לגרמנית. כדי לבצר את הקטרוג הנורא שלו הביא פסק הלכה של הרמ"א, יורה דעה, רל"ב, י"ג. והמומר הוכיח, שאין עונש מיתה על שבועת שקר27. מערכת העתון הקציעה "פנה מיוחדת לשבועת שקר, אונאה וערמה של היהודים" ודרשה מאת הקוראים להודיע לה את נסיונותיהם עם סוחרים שופטים ועורכי דין יהודים. אגב דרשה מהממשלה לחדש את השבועה "מארע יודאיקא" ולבטל כל הפסקים שנתהוו על יסוד שבועה מבעל דין או עד יהודי, ולקבוע חק ולא יעבור, שלא לקבל מיהודים בסכסוכים עם לא-יהודים שום עדות ושבועה.
מאמר זה עם כל פירושיו28, נפל כפצצה מן השמים על ראש היהדות בגרמניה, היטלר לא אחז אמנם עדיין בימים ההם את רסן ההנהגה של ה"מלוכה השלישית" בידו. אולם הרעיון הנאצי היה כבר תוסס כתירוש בגרמניה ובהארצות סביבה וכבש חלקים גדולים מיושבי הארץ וביחוד את הנוער.
היו אז בווינה שני עתונים יומיים "נייע וויענער נאכריכטען" ו"דויטש עסטעררייכישע טאגעסצייטונג", שעמדו בשרות הנאצים, ומהר אחד מהעתונים האלה לפרסם את מאמרו של סגלובסקי, מאמר זה הרעיש והכאיב את לב אחינו. גדולה היתה הכלימה ורבה החרפה: להיהודי מותר על יסוד אמונתו לישבע לשקר!
אני מוסר את האגדות מהתלמוד בשלימותן וגם את דברי רבנו הרמ"א ז"ל ביורה דעה רל"ב, י"ג.
א. ר' יוחנן חש בצפדנא. אזל לגביה דההיא מטרוניתא. עבדה ליה מילתא חמשא ומעלי שבתא. אמר לה : "בשבת מאי?" אמרה ליה: "לא צריכת!" "ואי מצטריכנא מאי?" אמרה ליה: "אישתבע לי דלא מגלית!" אישתבע: "לאלהא דישראל לא מגלינא!" נפק דרשה בפירקא. והא אישתבע לה? לאלהא דישראל לא מגלינא הא לעמו ישראל מגלינא. והא איכא חילול השם? דמגלי לה מעיקרא. (יומא פ"ד. רש"י מעיר: "מההיא שעתא גלי לה: לא נשבעתי לך, כי כך אמרתי").

(עמוד 78)
ב. אגדה זו נשנית בע"ז כח. בשנוי מה. רש"י מפרש כאן: אמר ר' יוחנן למטרוניתא: דעי, שלא נשבעתי ולא אמרתי ב א ל ה א דישראל אלא לאלהא לישראל סגלובסקי הביא גם אגדא זו במילואה.
ג. פעם אחת היו זקנים יושבין בשער ועברו לפניהם שתי תינוקות. אחד כסה את ראשו ואחד גלה את ראשו, ר"א אמר: "ממזר!" ר"י אומר: "בן הנדה!" ר' עקיבא אומר: "ממזר ובן הנדה!" אמרו לו לר' עקיבא: "האיך מלאך לבך לעבור על דברי חבריך?" אמר להם:"אני אקיימנו!" הלך אצל אמו של תינוק וראה, שהיתה יושבת ומוכרת קיטניות בשוק. אמר לה: "בתי, אם את אומרת לי דבר שאני שואלך, אני מביאך לחיי עולם הבא". אמרה לו: "הישבע לי!" היה ר"ע נשבע בשפתיו ומבטל בלבו ומשתבע. אמרה לו: "כשנכנסתי לחופה, נדה הייתי ופירש ממני בעלי ובא עלי שושביני והיה לי בן זה". נמצא התינוק ממזר ובן הנדה. והיכי עביד רבי עקיבא הכי? והכתיב: נפש כי תשבע לבטא בשפתים ולא בלב ואין צריך הלב? אלא דמשתבע לה כר' יוחנן דאמר לאלהא דישראל מייתינא לך ואפילו הכי מבטל בלבו. (ברייתא דמסכת כלה. במסכת כלה גופא חסר הקטע האחרון).
ד. שר או שלטון, שצוו להחרים על איזה דבר, אין באותו חרם כלום, ואפילו בטול בלב אין צריך. וכל זה לא מיירי, אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע לעובד גלולים. אבל אם יודע לעו"ג אסור מפני חלול השם... מלך או שלטון שצוו לישבע להגיד על אחד אם בא על הגויה כדי להענישו מיתה, מקרי שבועת אונס ויש לבטלה בלבו, אם ראובן הפקיד ממון ביד שמעון וצוה המלך או השר להחרים על מי שיודע ממון של ראובן אם העובד גלולים רוצה ליקח ממון של ראובן אין החרם כלום, וכן יוכל הנפקד לישבע שאין לו משל ראובן (רמ"א, חושן משפט רל"ב, י"ג).
כמו שלג עבר עלי בקראי את המאמרים בעתונים המנואצים, עם מסקנותיהם ותביעותיהם. הם דרשו גם מ"היהדות העולמית" הצהרה ברורה, אם אותן האגדות וההכרעה של הרמ"א אמתיות או מזויפות הן.
והצורר סגלובסקי לא נח ולא שקט. הוא פרסם מאמר שני - ומדי פעם בשם אחר - על ה"שבועות". במאמר אחד הסיק: "נאמין להשערת התלמוד, שאחר שר' יוחנן גלה להמטרוניתא, שהטעה אותה בשבועתו והפציר בה עד למאוד להתיר לו לפרסם את ה"סוד"שלה, היא בטוב לבה מלאה את רצונו ואמרה: "ובכן אני מתיר לך לעבור על שבועתך". האם השאיר לה ברירה אחרת? והשם אין בזה שבועת שוא? במאמר שלישי - ושוב תחת שם בדוי - התחכם הרשע למסור "מעשה" זו: ר' יוחנן היה נודע לרופא מומחה בארץ ישראל, אולם להמחלה צפדונא לא ידע ערם תרופה, הלך ר' יוחנן להמטרוניתא ובקשה שתרפא אותו. היא העריצה את ר"י בתור רופא וחכם היהודים ואפשר תוארו ויופיו עוררו בלבה תאוה ומלאה את בקשתו למסור לו את סוד הרפואה. אך ר' יוחנן בוש לספר לבני עמו, שהודות להיחוסים בינו ובינה השיג ממנה את סוד הרפואה וספר להם באיזה תחבולה הוליך את המטרוניתא שולל, היינו שנשבע לה "לאלהא דישראל לא מגלינא" אבל - לעמו ישראל מגלינא. לבסוף כתב המומר: "יתכן גם שהיהודי הפקח גמל להמטרוניתא הטובה והתמימה רעה תחת טובה בבגדו בה. ובכן נשים ובתולות אריות, התרחקו מיהודים !" למותר למסור את כל מסקנתיו של הבוגד המלאות בזיונות. מאמרי שסוי אלה משכו לב קוראים. אפילו בין אחינו נמצאו מתאוים למטעמותיה של העתונות הזאת.
סגלובסקי התבצר בעלילה, כי מהני תרי עובדא של ר' יוחנן ור' עקיבא יוצאות ראיות גמורות ומפורשות, ש"היהודים רשאים לעשות כל הפסלנות שבעולם נגד בני עמים אחרים
(עמוד 79)
ולהשתמש בכל מיני ערמות ואונאות אם תצא מזה תועלת ליהודים ורעה להגוים". המומר מסר אגב טופס השבועה של "הרבנים מכל העולם" על האספה הגדולה בקראקא בשנת תרס"ד, שהיהודים אינם משתמשים בדם לחג הפסח. סגלובסקי מסר גם "סוד" שבהיותו עדיין יהודי שמע מראש הישיבה שבה למד, שחברי האספה בטלו מקודם את השבועה בלבם, ובכן, שואל המשומד, איך אפשר לדור עם בני אדם המתנהגים על פי תנאים נוראים כאלה בכפיפה אחת.
כאמור, ה"שבועה של שני הרבנים" היתה לשיחה בפי ההמון. שופטים ועורכי דין התענינו בה ואם גם מתוך השתוממות גרידא. יועץ החצר דר. ערנסט בטלהיים נ"י, אחד מהשופטים הגבוהים בווינה, ועכשיו בא"י, יהודי נאמן למקור מחצבתו, שאל את ידידי המנוח דר. שאול רפאל לנדוי29, עורך דין בווינה, אם באמת נמצאים אותם הדברים בתלמוד ובש"ע : הוא מובטח היה, שהנאצים זיפו אותם. לנדוי השיבו, שהוא אינו בקי כל כך בספרות העתיקה והבטיחו לשאול לאחד מידידיו שיודע את הספרות הזאת וישיב לו דבר. כשנודע לאותו השופט היהודי, שבאמת נמצאות הדברים בתלמוד ובש"ע היה אי-שקט עד מאד ומתוך צער עמוק, דבר על ר"י ור"ע דברים קשים, הוא שאל ללנדוי: "וכי קל שבקלים עושה כך?" רבני הקהלה כבשו פניהם; לא ידעו מה להשיב. הרב הראשי דר. דוד פויכטוונג ז"ל אמר לי : "אין איש בעולם שיוכל להצדיק את השבועות הללו במצפון שקט ובשכל ישר, באיזה עולם לכאורה אנו חיים?. נצחון מוסרי יותר גדול ממאמר זה לא יכלו האנטישמיים לאחל לעצמם. רק מוכה בעוורון לא יראה את הסכנה הצפויה לנו ממאמרי שסוי כאלה. הלא לההמון יש אזנים לשמוע, אך לא לב להבין". דברתי את הגאון ר' יוסף באב"ד ז"ל, וגם פניו טוחות. כשאמרתי לו כי בדעתי להשיב על הקטרוג, הביט עלי בתמהון: "מה תשיב? בעיני ברור, שפיהם ולבם של רבותינו שוים היו ושר' יוחנן ור' עקיבא לא השתמשו בעקמומיות וערמות כל שהוא. ברם האגדות הללו הן אפילו בעיני מעריצי חז"ל כמשחק. מי יודע מי בראן ומי הוליך אותן אל התלמוד. אך סוף סוף כתובות הן ומה נוכל לומר עליהן? במה תחפה עליהן? נסה להטיל ספק באמתיותן ולהביע השערה, שהאגדות הללו מגומגמות הן ותעיר בזה חמת מקנאים, שיורו עליך חצי השגותיהם בכל תוקף ועוז. מה איכפת להם, אם צוררי ישראל שופכים לעג ובוז על חז"ל ועל כל עמנו? ואף מתנגדי האפולוגיטיה יעמדו נגדך בצעקה, שאין שום צורך בדבר ליגע את עצמנו לענות לאנטישמיים." אני השבתיו: "מוכן אני להקדיש ימים לחקירת שאלה זו. לא אשקוט ולא אנוח עד שיעלה בידי להביא אור על האגדות הללו. ואלך בטח בדרכי ולא אשמע הן לקול המתעטפים בטלית של קנאות והן למתנגדי ההגנה, ובאלקים אשים מבטחי, שיאיר עיני להסיר הקטרוג ולסתום פי המשטין הבוגד.
הופיעו אז בווינה שלשה עתונים ליהודים בגרמנית, האחד - מתנגד חריף לסניגוריה - הצהיר, שהיהודים מסלקים מעצמם כל אחריות בעד מעשיהם של שני רבנים, שהיו לפני ב' אלפים שנה ושלא השאירו שום השפעה בעולם היהודי. ובנוגע להרמ"א העיר, שהיהודים ברובם אינם מתנהגים בזמננו על פי הש"ע ולפיכך הם מסלקים כל חוב לתשובה על כל המאמרים בנידון זה. העתון השני הראה קלות-דעת גסה. הוא הכחיש פשוט שנמצאים אותם האגדות בתלמוד: "כל הדברים הם זיופים כמו הפרוטוקולים של זקני ציון!" העתון השלישי בחר בשתיקה; הלה חשב, שהרושם הרע יתנדף אחר איזה זמן. אז יצאו העתונים הנאצים במאמרים מלאים לעג על "החוצפה ועל האויליות של העם היהודי." הם הביאו מהאנציקלופדיות ומהלקסיקונים את הערכים על ר' יוחנן ור' עקיבא והרמ"א, כמו כן תצלומים מהדפים יומא, ע"ז, מס' כלה, והחשן משפט,
(עמוד 80)
ותהום היהדות. למגינת לבנו חסרה לעורכי העתונים הללו כל ידיעה בחכמת ישראל ולא הבינו אף מלה אחת עברית. הם גם לא ידעו, שהאגדות האלה והכרעתו של הרמ"א הן פצעים ישנים, שנגעו בהם כבר רוהלינג וצוררים קודמים לו. העורכים הללו לא שמעו כלל, שהבוגדים יעקב ברפמן ואהרן ישראל ברימן כתבו מחקרים שלמים על "בטול השבועה בלב" וקטרגו, שהרבנים תקנו את "כל נדרי" בכוונה "למחוק בו את רוע מעלליהם של היהודים בשבועות וחרמות שקר מראשית השנה עד אחרית השנה." עורכי העתונים הללו היו אמנם בקיאים גדולים בספרות העולם, אך בספרות עמם היו בורים וידעו בה כמו התרנגול ב"בני אדם". והלא במאה האחרונה התעסקו באגדות הללו סניגורים מישראל ומהעמים: שי"ר, ריב"ל, ר"ד לוריא, דליטש, ווינשה, נלדקה. שני מלומדים מובהקים רי"ש בלאך ורש"א פוזננסקי ז"ל פרסמו מחקרים על "כל נדרי" ויצאו נגד האשמות הכבדות והעלבונת הנוראות, כי מותר ליהודי ח"ו לישבע על שקר ושלשם זה תקנו את ה"כל נדרי".
ביום אחד פגשתי את נשיא קהלת ווינה, דר. יעקב אורנשטיין נ"י, מלומד נודע במקצוע המשפטי, חבר ועד השופטים העליון של אוסטריה. הסבה בינינו שיחה ארוכה על אדות ה"שבועות" הוא אמר לי: "האמת היא עוד מרה מן הלעג. הגם ששבועות מעין אלה נמצאות אמנם גם בספרי חוקים של עמים עתיקים אחרים, ביחוד מכיר המשפט הרומי שבועות מעין אלה". אך הוא אמר לי, שמצטער על השערוריה בעתונות, קשה להשיב על מאמריהם. חוקי עמים אחרים אינם מקושרים עם הדת והאמונה, בעוד שאצלינו התלמוד והש"ע ספרי קדש הם ונחשבים ליסודי היהדות. ואיך זה לא יתר לב יהודי נאמן בבריתו ממקומו, אם קורא הוא אשמות כאלה על ישראל במאה העשרים. אורנשטיין שפך את כל חמתו על עורכי שני העתונים שהשיבו דברי שטות והגדילו בזה עוד את הרעש והנצחון של האנטישמיים. הוא מסר לי כי כבר התיעץ עם אחד מרבני הקהלה, מתון ברוחו אם להשיב או לחדול וזה אמר כי מוכרחים להשיב ויש להשתמש בחוות דעתם של שני המלומדים הנוצרים נלדקה-ווינשה במשפט בלאך-רוהלינג, אורנשטיין ספר לי,
שהענין הזה החריד את לבות יהודים מסורים בלב ונפש לעמם והם אמרו לי, שבאם לא יצליח לבל את הקטרוג ולהסיר את החרפה הזאת, אז מי יודע פה יולד יום. אין אנו חיים בתקופת הקיסר פרנץ יוסף. מלומד נצרי, אדוק באמונתו, אמר לו לאורנשטיין: "איך יכולים באגדות כאלה להוציא מלבם של ההמונים את הרעל הנורא שהלעיטו להם הנאצים. איך לא חששו מסדרי התלמוד למסור אגדות אלה? ומדוע לא נמחקו זה כבר?הלא אפשרות נתונה לאנשים פשוטים על יסוד אגדות אלו להמציא לעצמם באמת היתר להונות ולישבע לשקר?" והאנטישמיים בגרמניה לא רפו ולא נחו. הם עשה מעשיהם ב"שלימות" עתון אחד כתב: "רבותיהם של היהודים רמאים ואנשי בליעל היו. ר' יוחנן ור' עקיבא נשבעו לשקר והתלמוד משפר את מעשיהם ומכריע שיפה עשו. כל המליצים הנוצרים אינם אלא מחניפים את היהורים, מוליכים תועים את המוני העם הנוצרי".
נזכרתי, שבין הכתבים מעזבונו של הלוחם הנודע, דר. י. ש. בלאך ז"ל נמצאות עשרות תשובות מגאונים מפורסמים משנות השמונים של המאה העכרה על הנושא הזה. לפני ששים שנה בערך כשנעצו צוררי ישראל קטרוג על יסוד השבועות האלה במועצות המחוקקה האוסטרית, פנה בלאך לגאוני הזמן ר' יצחק שמעלקיס, רי"א שפקטור, הנצי"ב, ר"ש מוהליבר, ר"ש סלנט ועוד זכ"ל, בבקשה ליעץ איתו מה ישוב על הקטרוג בדבר אגדות הללו. ברשימותיו, שלא נתפרסמו עדיין קובל בלאך, שלא מצא בין כל התשובות הללו אף תשובה אחת, שראויה היתה להרוס את הקטרוג. כמעט כולם באופן אחד השיבו דברים שכבר נודעים למדי מהגמרא עצמה ומהמפרשים.
(עמוד 81)

היינו כי השבועות הללו נחשבו לשבועות אונס וחל עליהן מה שאמרו חז"ל "האדם בשבועה, פרט לאנוס" (שבועות כו.) וכוונתם של ר"י ור"ע היתה ל"תקנת הרבים". ובאמת לא מצאו פתחא אחרינא ליישב את הדבר הקשה. והמלומדים ראה"וו, ר"מ איש שלום, שזח"ה, ר"ש בובר, רש"י פין, בקיאים עצומים בכל ספרותנו העתיקה נבוכים היו על שלא היה בידם להביא אור ופתרון על השאלה המסובכת הזאת. תוכן תשובתם היה מעין זה של הגאונים. כשעברתי בשעת עבודתי בווינה על אגרות המלומדים הנזכרים, בתקוה להציל מהם איזה מחשבה מועילה ומובילה אל התכלית השתתפתי במבוכתם, הרגשתי את מרירות לבם בהטפלם בשאלה זו. האחד היה יה"ש, בעל "החלוץ" שדרש מבלאך להצהיר בבית המחוקקים, שהיהודים מנערים את עצמם מהתלמוד. "אין אנו זקוקים לו" כתב יה"ש. לא היתה זאת הפעם הראשונה, שיה"ש הטריד את בלאך בתביעות כאלה. הוא דבר קשות על רבותינו ז"ל, באמרו, שבצדק אויבינו מעוררים רעש נגדינו ומאמרים כאלה גרמו התלאות והרדיפות שבכל דור ודור. ומזה ששני גדולי התלמוד "נשבעו לשקר" על ידי תחבולות, יצאו מכשולים, תקלות והשחתת מוסר בבית ישראל. בלאך בחר לו לתשובתו על אותו הקטרוג בהפרלמנט דרך אחר: הוא אסף הוראות מספרות הנצרות העתיקה, שעל פיהן התירו גם חכמי הכנסיה הנוצרית לישבע על שקר אם "השעה היתה צריכה לכך" ולעשות כל האונאות שבעולם, תשובתו של בלאך עשתה אז רושם חזק, אך בלאך אמר לי שעשה זאת בעל כרחו.
אולם הגם שכבודו של החכם הגדול, שלחם קרוב לחמשים שנה מתוך מסירות רבה ועמל רב בעד כבוד עמנו ואמונתנו, יקר בעיני עד למאד, וגם הוא אהבני כבן, לא אכחד, שלא נקררה דעתי כלל בתשובה זו; נמצאת בספרו "ישראל והעמים". סוף סוף גם בלאך מודה, שר' יוחנן ור' עקיבא עברו על שבועתם. ואני מוטב היה לי לירד לתהום, מלחשוב אף רגע, ששני החכמים הקדושים השתמשו בערמה כל עיקר, וביחוד שעברו על השבועות ואפילו לשם תכלית רצויה ונחוצה. אין לי כלום על החכמים של הכנסיה הנוצרית על שהתירו דבר כזה. להם אין הכלל של "קדוש השם" או של "חלול השם" ואצלינו אזהרה בכל חומר הדין שלא לחלל השם. הז"ל ברור מללו: "בני ישראל מצווים על קדוש השם ואין הגוים מצווין על ק"ה. (ירוש. שבועות פ"ד. ה"ב) ונורא הוא הפתגם בויק"ר פכ"ב: "וויתר הקב"ה על עבודה זרה ולא וויתר על חלול השם". ולמה נשלה בשוא את נפשנו : המעשה אשר "עשה" ר' יוחנן היה חלול השם. צפדניתא היתה אמנם מחלה קשה, בכל זאת לא היה הכרח לעבור על השבועה ולחלל שם ישראל, או אפילו לעשות תחבולה הנראת לשבועה.
משבועות כ: אנו נודעים שר' יוחנן נזהר היה, לא רק בשבועה אלא אפילו בחילול דברו . ואפילו אם נאמר שאין כאן חלול שבועה, הלא "חלול דברו" ישו כאן.
רב אחדד בווינה אמר לי: "ר' יוחנן מוכרח היה לעשות זר מעשהו, אחר שראה כי אותה המטרוניתא עשתה מהרפואה עסק ומסחר ור' עקיבא הפר את שבועתו בחששו לטהרת המשפחה". אני שאלתיו מאיזה מקור באה לו הידיעה, שהמטרוניתא עשתה "עסק" מרפואה זו, אך אם גם נאמר שעשתה "עסק" מה בכך? בשכר סלעים אחדים היה כל איש יכול להתרפאות על ידה כמו ר' יוחנן.
ובנוגע לשבועתו של ר' עקיבא, ההשערה שהפר את שבועתו בתששו ל"טהרת המשפחה, אינה מתקבלת על הלב מפני כמה טעמים. ובעיקר לא מצאנו שום רמז של "טהרת המשפחה" מותר לישבע לשקר ולהפיר שבועה. ואם אויב רוצים לסמן מאורע זה לתקנת טהרת המשפחה,
(עמוד 82)
כי אז היה מוטל עלינו לבדוק אחר כל אשה אשר בנה אינו מתנהג בדרך מוסר ואין לדבר סוף. מאן דרחים מלכא לא משתבע בשמיה ומשקר - אפילו אם הוא חושש ל"טהרת המשפחה". אני עומד על דעתי, שהפרת שבועה בלי שאלת חכמים אסורה מכל מקום ורק במקום אונס ממש מותרת. ומוכרחים אנו לשים לבנו לדברי הרמ"א יו"ד הלכות נדרים רל"ב, י"ב: "לא מקרי אנוס בשבועה אא"כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע. אבל אם היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהא לו טובה מזה, אין מקרי אונס בשבועה". ושם רל"ב, י"ג: "מי שאנס את חבירו ויסרו במיני יסורים עד שנשבע לתת לו כך וכך מעות אין באותה שבועה או נדר או חרם ממש". הגשטפה אנסה, למשל בשנים הראשונות לממשלתה את היהודים שהיו בבתי כלא ובמחנות-הסגר בטרם נשתחררו אחר עינוים קשים, לישבע שלא ידברו מכל מה שנעשה להם ומכל מה שראו עיניהם. ליסטים מזויינים עמדו לפנינו. זאת היתה שבועת אונס, מלבד זה היה "צורך רבים" ו"תקנת רבים" לספר מכל הרציחות והאכזריות. ובדידי הוה עובדא. נשבעתי, ובבואי לאמשטרדם וללונדון לא עשיתי מתג ורסן לפי, ומסרתי פרטי הדברים לעתונים, בלי הזכרת שמי.
והנה רבנו מהרש"ל מוסר בהקדמתו לספרו "ים של שלמה" מעשה נפלא, איך שנפתחו לו שערי אורה ונתנו לו מרקיע הורמנא ואימוץ כח ליישב איזה ענין. ונותן המאורות האיר גם לי העלוב, עינים. נזכרתי מה שאמר לי אדמו"ר הגאון, שר התורה ר' אריה ליבוש הלוי איש הורוויץ זצ"ל, כי באם יפלא ממני איזה ענין בבבלי ויש לאותו ענין איזה יחס לארץ ישראל, אז אל הירושלמי אשא עיני. כך עשיתי ובעזהי"ת מצאתי המקור של האגדה בנוגע לשבועתו של ר' יוחנן בירושלמי יומא וע"ז. ומהירושלמי אור חדש ובהיר יופיע על הענין הקשה הזה, רפו ידיהם של כל הגאונים והמלומדים להסיר את העלטה הכבדה, שרחפה על אגדה זו, מפני שנעלם מהם, או ששכחו לפי שעה את תורף אגדה זו בירושלמי.
אנסה לברר את הענין המסובך באור נוגה וכל מי אשר ישים את לבו לדברי ויקרא את כל אשר אסדר פה, יפיק רצון מהשי"ת.
אני מוסר תורף אגדה זו בהירושלמי, שבת פי"ד, ה"ד:
"ציפדוני סכנה. ר' יוחנן מטתיה כן והוה מיתסי קומי ברתיה דדמיטינוס דטיבריא. בערבותא בפתי רומשי סליק לגבה. אמר לה: מצריך אני כלום למחר? אמרה ליה: לא. ואין צריכית סב גלעינין דתמרא בפלגיהון יקידן. ואית דאמרין: דנקלבס ועור דסערין וצואה דמיינק יבישא. שחוק וטפול ולא תימא קומי בר נש. למחר עאל ודרשה בציבורא. אית דאמרין דחנקת נפשא ואית דאמרי דאיתגיירת".
אגדה זו עצמה נמצאת, בשנוי קצת, ע"ז פ"ב. ה"ב.
בשתי טופסי אגדה זו אין זכר ואין רמז משבועה או מהתחייבות מפי ר' יוחנן, שלא יגלה הרפואה. שתי טופסי האגדה בירושלמי סותרות את האגדות בתלמוד בבלי עד היסוד.
כל החודר בעץ פקיחא ובלב שלם, בלי שום פניות ונטיות תוך אגדות הללו בהירושלמי,
יוכח, כי בשום אופן אין לחשוב, שר' יוחנן - אפילו אם היה באמת היתר גמור לעשות תחבולות
כדי להוציא מהמטרוניתא את סוד הרפואה - יעשה נגדה עול אף היותר קטן, ואפילו אם היה הדבר
"תקנת הרבים". ואפילו אם היתה זאת לפיקוח נפש מפני שעל ידי מעשה מעין זה היה גורם סכנה לקיום כל היהודים בארץ ישראל ובכל המדינות
(עמוד 83)
שעמדו תחת ממשלתם של הרומיים האכזרים והעריצים.
בא וראה. הירושלמי מוסר, שהיתה מטרוניתא זו בתו של דומיטינוס קיסר רומי (דומיטיאנוס, טיטוס פלוויוס, הוא בנו של אספיסונס, שמלך אחר מותו של טיטוס הרשע) האכזר הנורא. רש"י בבבלי חשב את אותה המטרוניתא לנכרית סתם. גם ה"פני משה" ו"קרבן העדה" לא ידעו כי מטרוניתא זו בת קיסר רומי היתה (בעל "קרבן העדה" משער "שחנקה נפשה מהצער שנתגלתה רפואתה זו. ואם נתגיירה היה זה לפי שסברה, שאף ר' יוחנן יקבץ ממון7 מרפואה זו והוא לא עשה כן אלא גילה הדבר לכל ישראל. אמרה: ראויה אומה זו לידבק בה".) על כל פנים אלו היה ר' יוחנן עושה איזה ערמה ועולה למטרוניתא זו כי אז היו הרומיים עושים בר' יוחנן ובבני משפחתו ובכל היהודים בארץ שפטים כל כך נוראים, שהיו שקולים נגד התועלת מהרפואה. הרומיים, אדוני הארץ היו מבקשים תמיד תואנות לנגישות ולכלות זרע היהודים מן הארץ. רק פתי יאמין, שהיה ר' יוחנן מכניס את עצמו ואת כלל ישראל בסכנת נפשות. ליכא אף חדא ספיקא, כי אלו היה ר' יוחנן הגורם שתטרף מטרוניתא זו את פתיל חייתה, כי אז לא היתה נשארה נשמה אחת מהיהודים בארץ. ואפילו אם נבחר בה"אית דאמרין" ד"איתגיירת", הרומיים לא היו מוחלים להיהודים עלבון זה. לפיכך מסתברא, וממש פשיטתא היא, שאותה המטרוניתא נעתרה לבקשתו של ר' יוחנן, שהיה גם הוא רופא, בלי שבועות והבטחות שלא יגלה את סודה. אפשר, שהיתה מטרוניתא זו, בעלת נפש עדינה, ועשתה זאת ל"תקנת הרבים". אנו יודעים מהאגדות בירושלמי, שהמטרוניתא לא דרשה מר' יוחנן קודם למעשה כל עיקר, שיחזיק את הרפואה בסוד, ורק אחר שכבר נתנה לו ההוראה באיזה רפואה ישתמש ביום השבת, בקשה אותו כלאחר יד שלא יגלה את הרפואה. מענין הוא, שבעל האגדה בבבלי אינו יודע כלל על נכון איזה רפואה מסרה המטרוניתא לר' יוחנן. הגמרא שואלת שם: "מאי עבדיה ליה? וישנם על זה שלשה חלוקי דעות: חד אמר: מי שאור, שמן זית ומלח. חר אמר: שאור גופיה, שמן זית ומלח. וחד אמר: משחא דגדפא דאווזא. ואחריהם בא אביי ואמר: "אנא עבדי לכולהו ולא איתסאי!" בעל האגדה בירושלמי ידע אמנם מה היו הרפואות שנתנה המטרוניתא - גל פה הדעות מחולקות - והן אחרות לגמרי מהרפואות המוזכרות בבבלי. אנו יכולים להניח, שאלו היה ר' יוחנן מפרסם את סוד הרפואה בבית המדרש, היה הסוד הזה נודע בקרב ישראל ולא היה בא לחילוקי דעות. ועוד אנו נוטים לחשוב, שאם המטרוניתא, בת מלכים, רופאת, בעלת השכלה גבוה היתה מרגשת כי ערמה בפיו של ר' יוחנן וכי במקום "באלהא" אמר "לאלהא דישראל" לא היתה מוסרת לו את סוד הרפואה. תמהון אחר תמהון. ואתה הקורא, פה עמוד עמדי ואגיד לך עוד דבר. ללבי התגנב חשד גדול על אותה המטרוניתא, שאחר הפצרתו של ר' יוחנן לגלות לה סוד הרפואה היא הטעתו לר' יוחנן ומסרה לו רפואות, שאם לא יועילו לא יזיקו ושלא מעלין ולא מורידין אלא שנפשו של אדם קצה בהן. לפי כן המטרוניתא היתה הרמאית.
סוף דבר: הנביא צפניה אמר: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמות". ואם בני ישראל בכללם לא יעשו עולה, ר' יוחנן -לר' עקיבא עוד נבוא! - בודאי לא. חס ליה לר' יוחנן לעבור על שבועה או לחלל את דברו בלבד. חלילה לומר, שבדבר, שאבות אבותינו נהגו בו איסור חמור ("לא תהיו סבורין, שהותר להשבע בשמו אפילו באמת", תנחומא מטות א') רבינו ינהוג בו היתר. והלואי יזרח כך אור עמנו ואפלתינו כצהרים, איך שהאגדה זו בירושלמי היא הנכונה כלפי זו שבבבלי.
כל איש אשר לבו רחב ועיניו צופיות למרחוק יתאר לו בבהירות גמורה, איך נתהוו
(עמוד 84)
אגדות אלו בבבלי. מעשה שהיה כך היה. לר' יוחנן היה חולי שנים הנקראת צפדנא, הלך אל המטרוניתא הרומית. ערב שבת ביקש ממנה רפואה להשתמש בה בשבת כרי שלא יהיה מוכרח לילך אליה ביום המנוחה והיא מלאה את בקשתו. ברור הוא, שהסכימה בלי עיכוב שיפרסם את הרפואה. ר' יוחנן בא לבית המדרש והודיע להצבור, אם יהיה לאחד מהם המחלה צפדנא, עליו להשתמש ברפואה זו. בדוקה ומנוסה. ואפשר אמר, שהמטרוניתא גלתה לו "סוד" רפואה זו. שמע זאת אחד מהמוליכים והמביאים מארץ ישראל לבבל. בבוא הלה לבבל ספר שם מעשה שר' יוחנן התרפא אצל מטרוניתא אחת על מחלת צפדנא. אנשי בבל שאלו אותו איזה רפואה היתה, והוא ספר להם, שאותה הרופאת דרשה מר"י שבועה שלא יגלה את הסוד. וכיון דדש דש. והמגזם הזה ברא גם טופס שבועה: "לאלהא דישראל לא מגלינא!" בצורה זו התפשטה האגדה
בבבל ונשתקעה בזכרונם של איזה תלמידים, שהאמינו באמתיות הסיפור. אחר עבור שנים, כשנשאו ונתנו בבית המדרש על אודות שאלת התרפאות ביום השבת, עלתה בזכרונו של אחד מהמשתתפים בשקליא וטריא זו, אותה האגדה על ר' יוחנן והרצה אותה. אנו רואים, כי גדולה היתה ההשתוממות שר' יוחנן יעשה דבר שיש בו חלול השם. לא יכלו בבית המדרש להשלים בנפשם, שר' יוחנן ישבע לשקר ובהכרח מצאו מפלט להם בסברא "דמגלי לה מעיקרא".
אך גם על השני ,אית דאמרין" באגדה הירושלמית אית לי פירכא: אלמלי היתה מטרונה זו בת קיסר רומי מאבידה עצמה לדעת או התגיירה, כי אז לא היה חולף מאורע זה בלי רושם בספרי הימים מאותו הזמן. ותמה אקרא, שאין אנו מוצאים רמז כל שהוא אצל יוסיפוס פלוויוס, שבת אחיו של טיטוס נכנסה תחת כנפי השכינה או שטרפה את חייה30. גם ההיסטורין הגדול פרופ. צבי גרץ ז"ל אינו מזכיר מזה.
אנו מקוים ומצפים כי יכון ה' בקרב שלום ואמת בעולם והגואל צדק יבוא ויוציאנו לארץ אבותינו ואז יקבלו אגדות הללו צורה אחרת ולא יהיו מטים חרפה וכלמה על ר' יוחנן, מריה דתלמוד ירושלמי (תוי"ט למעשר שני פ"ה, מ"א) ועל כלל ישראל.
ועתה נשובה בהשקט רוח להשבועה של ר' עקיבא עפ"י מסכת כלה.
אף אגדה זו מבהלת ומדאבת את לב כל מעריץ את חז"ל ויודע מחומר שבועת שקר. האגדה פה מוסרת פשוט שר' עקיבא התנהג במוכרת קטניות בשוק, עניה סוערה, ברמאות מאין כמוה. בעברי על אגדה זו, בסבת הרעש בעתונים, דלו עיני למצוא פתרון להשאלה: האם היתה מגמתו של בעל האגדה להודיע לנו כמה גדול היה כחו של התנא האלקי להתיר לעצמו הפרת שבועה? יתן זאת כל איש נבון אל לבו: האם אין זה מביש ומחפיר, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, שר' עקיבא, הגדול שבתנאים, יעשה עול כזה? לא תעלה זאת על דעתנו. לא ולא. לא זה הדרך של ר' עקיבא. אולם אני עומד באמצע המאה העשרים בארצות הברית דאמריקה ורואה אני שקערוריה, שנתעוות לפני ערך אלף וה' מאות שנה בבבל. בעזר השי"ת אברר גם הדבר הזה כאור בהיר, ובקשתי להקורא להטות לב לראיותי המוצקות. והאמת תורה דרכה.
האגדה הזאת מהאי גיסא ומהאי גיסא עומדת בצל ספק. היא מוסרת ש"עשה ר' עקיבא כמו ר' יוחנן ושאמר לאלהא דישראל מייתינא לך ואפילו הכי מבטל בלבו". ואין בכל אותן האגדות על אדות ר' יוחנן שאמר "לאלהא דישראל מייתינא לך" אף לא מצינו רמז כל שהוא, ש"בטל
(עמוד 85)
ר' יוחנן את השבועה בלבו". הלא לפי הצעת האגדה בירושלמי לא נשבע לה כלל. ולא ישיבו לי, כי טענתי זאת מוטעת היא, היינו, שלא ר' יוחנן אמר להמטרוניתא "לאלהא דישראל מייתינא לך" אלא ר"ע אמר כך להמוכרת קיטניות בשוק, כי תהיה זאת תשובה המעוררת שחוק. יודעים אנחנו כי ר"ע נפטר ערך נ' שנה קודם ללידתו של ר' יוחנן, ואיך אפשר שאמר שעשה כר"י? לא ראינו מימינו שהרמב"ם עשה כמו הגאון מווילנא או כמו החתם סופר, שהרמ"א פסק כמו בעל "שואל ומשיב" או כר' שלמה קלוגר. ועוד הלא ר' עקיבא בעצמו לא אמר "לאלהא דישראל מייתינא לך" אלא "אני מביאך לחיי עולם הבא". צריך לזכור, כי "מוכרת קטניות בשוק" זו, ישראלית היתה ואיך שייך לומר שיביאה לאלהא דישראל. ועוד תימה: מה משמע "אני מביאך לחיי עולם הבא" הלא האשה הזאת היתה בלאו הכי בת עולם הבא, עפ"י הכלל שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, חוץ מאלה האומרים אין תורה מן השמים וכו', ולא היתה נזקקת, שר"ע יביאה לעולם הבא. ואנו יודעים מהאגדה עצמה שהיתה שוגגת ולא ידעה בשכבו של שושבינה עמה. ואקח לי עוד סעד ועזר לעניות דעתי בזה, מסה שמצינו בש"ס שבועות כו. כי ר' עקיבא הוא דאמר "לכל אשר יבטא האדם בשבועה". גם שאלת החברים לר' עקיבא: "האיך מלאך לבך לעבור על דעת חביריך" מעוררת פקפוק על האגדה שם. האם היתה ז את הפעם הראשונה, שעבר ר"ע על דברי חבריו ויצא לחלוק עליהם?
יש להעיר שבמס' כלה הוצ. היגר הנוסחא: "איך מלאך לבך לעבור על דברי רבותיך?"
ויד"נ הרב הגאון ר' מרדכי אריה הברמן ז"ל, חבר ביד"צ בווינה, מצא עוד פקפוקים באגדות הללו. אנו רואים, שהאשה שבשעה שכורעת לילד נשבעת שלא תזקק לבעלה ובאותה שעה בודאי היא בכלל אונס ושבועתה באה מתוך צער, ובכל זאת חייבה התורה להביא קרבן. ובמס' תענית כ"ג. מסופר כי חוני המעגל הצדיק בא לידי שבועה בתפלתו על עצירת גשמים, והאם יש "תקנת הרבים" ו"סכנת נפשות" גדולה מזו? בכל זאת אמר לו ר' שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נדוי, ושם לא היה שבועת שקר. ובנוגע לשבועתו של ר' עקיבא במס' כלה, הנה האשה ה"מוכרת קיטניות בשוק" אמרה לר"ע "כשנכנסתי לחופה נדה הייתי ופירש ממני בעלי ובא עלי שושביני והיה לי בן זה". והלא אמרינן (יבמות ל"ד) שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה. וקשה לחשוב, שהבליעל הנואף, שבודאי היה נבהל שלא יודע הדבר, בעל ושנה. ודפח"ח.
אולם עדיין אבן נגף בדרכנו לצאת מן המבוכה ולהסיר הכלימה, שמותר חלילה ליהודי על-פי התלמוד והש"ע לישבע לשקר, והוא פסק הרמ"א המובא לעיל. סגלובסקי, בן מביש זה, התבצר את עצמו בדברי הרמ"א המובאים לעיל וגבב על רבינו הרמ"א אשמה נוראה. הצהרתי אני, שאמנם נמצאים כל אותם הדברים ברמ"א במקום המסומן. אולם גדולה תרמיתו של הבוגד. הוא פסח על המלים "שלא כדין", ו"באונס שלא כדין". השבתי אני: אם בעקיפין ובאלמות באים עלינו, הלכתא גבירתא היא לעשות כהוראתו של הרמ"א. תארתי את הנגישות והרדיפות והמצוקות שסבלו העמים בכלל ובני ישראל בפרט מהשרים והשלטונים האבירים, העריצים והפריצים. מסרתי פרטים מהתנהגותיהם של שרים בפולניה עם יהודיהם. איך שכל שר ושלטון היה מעיק ליהודים ומוצץ את דמיהם בלא דין ומשפט, והבאתי רשימות מענינות על זה מתוך ספרי השאלות ותשובות. ומה שכתב הרמ"א "לעובדי גלולים אסור מפני חלול השם" שכנה את העמים "עובדי גלולים" כתב זאת מהרגל הלשון ואפשר בכונה שלא יהיה נראה, שכותב נגד השר "הנוצרי". המפני
(עמוד 86)
"חלולה השם" הוא אחד מהמושגים אשר ישראל מצטיינים בהם. הוא מעיד על גודל יראת העונש שנשתרש בכנסת ישראל לעשות כל רע נגד כל אדם ואפילו נגד "עובד גלולים". אם לא מהשקפה מוסרית, אז מיראת עון חלול השם.
מתוצאות מחקרי הכינתי מאמר תחת הכותרת "קדושת השבועה אצל היהודים". הסברתי, שכל אותם המאמרים מהתלמוד על איסור שבועת שקר עולים הם גם ביחוסם לבני עמים אחרים בכל תוקף ועוז. לראיה הבאתי את הרמב"ם דעות פ"ב, ה"ו וז"ל: "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקים ופתוי ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי ואפילו מלה אחת של פתוי ושל גניבת-דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נבון ולב טהור מכל עמל והוות". ובהלכות מכירה פי"ח, ה"א: אסור לרמות את בני אדם במקח ובממכר או לגנוב את דעתם ואחד נכרי ואחד ישראל שווים בדבר הזה". ואנחנו יכולים לחשוב שהרמב"ם ידע מה"תחבולות" של ר"י ור"ע.
ועוד לא נחתי בצאתי נגד נביחת זעם של המומר סגלובסקי והבאתי את המדרש ויק"ר פי"ט: "שאל הקב"ה לבית דין של מעלה והתירו לו את נדרו". ואם הקב"ה לא הפר את נדרו בלי היתר בית דין, איך לחשוב זאת על ר' יוחנן ועל ר' עקיבא? ובהוריות יא. איתא: "צדקיהו היה מושלם במעשיו ומה דכתיב ויעש הרע בעיני ה', שעבר על שבועת נבוכדנצר. ועפ"י סוטה י. הוחלה שבועתו של אלימלך (בראשית כ"א) רק מפני שהם עברו על השבועה תחלה. אלמלא זאת לא היה היתר - למרות ה"צרך רבים" - להלחם אתם. כדאי להזכיר גם את השבועה שנשבעו נשיאי העדה לגבעונים (יהושע ט), הגם שהגבעונים באו בערמה, אמרו כל הנשיאים: "אנחנו נשבענו להם באלקי ישראל ועתה לא נוכל לנגוע בהם!" אלו לא היה החומר לעבור על שבועה נשתרש כבר בימים ההם בישראל, היו מוצאין פתח חרטה נגד הגבעונים ביושר ובצדק, יותר מהפרת שבועתם של ר"י ור"ע. אופני הוא מה שהעלה הרמב"ן פ' וישלח למעשה שמעון ולוי, שיעקב אמר להם: עכרתם אותי להבאישני. כי אנשי שכם בטחו בדיבורכם. (העירני ע"ז יד"נ הגאון ר' משה הלוי איש הורוויץ הי"ד אבד"ק סטאניסלוב.) וראוי לתת לב לדברי היורה דעה ס' רל"ז, דאם הנכרי השביע את ישראל לאמר אמן, חל השבועה. ושם גבי נדרי אונסין מבהיר בהדיא דאין חילוק בין נכרי לישראל כלל וכלל. רק אם רוצה הנכרי להעליל על ישראל לקחת את נפשו, מתיר השו"ע לישבע לשקר ואין הבדל אם הוא נגד נכרי או ישראל, ראה שם האריכות.
פרשתי כל הדברים כשמלה בביקור אל העיקר, כי כלתה נפשי להסיר תלונת שוא וחרפת עולם מרבותינו, שהתירו ח"ו לישבע לשקר נגד נכרי. תקותי תשעשעני שכל בעל נפש החרד על כבוד עמו ורוצה לעמוד בסוד ה', יסכים עמי. ומי שלא הוברר לפניו הדבר כל צרכו ידע, שיש בידינו ב"ה עוד הוכחות נאמנות ממפרשים פוסקים ומוכן אני להודיע עליהם לכל דורש ומבקש. ואני מקבל עלי קנס, שאם יעלה ביד מי שהוא, יהודי או לא-יהודי לבטל את הבירור שלי, להשתמש בכל אותן ה"רפואות" המגונות והמוקצות מחמת מיאוס "שמסרה" המטרוניתא לר יוחנן.
מאמרי נתפרסם - מקוצר ומדוחק מחוסר מקום - ב"נייעס וויענער יורנאל" ועשה רושם
(עמוד 87)
כביר גם מחוץ להיהדות. זכיתי, שקרוב לחמשים עתונים באוסטריה, גרמניה, והונגריה הזכירו את מאמרי ואחדים מהם גם הביאו קטעים קצרים, הרב הראשי דר. דוד פויכטוונג ז"ל אמר לי: "הרסת טעות היסטורית באופן היותר נעלה!"
כשפרסמתי בשנת תרצ"ה את ספרי "דער יודענהאסס אים שפיעגעל דער יאהרטויזענדע" הכנסתי את מאמרי זה כפרק שלם עם הוספות רבות. אחר הופעת ספרי העירני חכם אחד (חבל שאיני זוכר עתה מי היה) על המעשה הנמסרת בגיטין לה. המעידה על חומר השבועה.
"מעשה באדם אחד בשני בצורת, שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמה, אפאתו בפת ונתנתהו לעני. לימים בא בעל הדינר ואמר לה: הבי לי דינרי. א"ל : יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה. אם נהניתי מדינרך כלום! לא היו ימים מועטין, עד שמת אחד מבניה. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה מי שנשבע באמת כך, הנשבע על שקר עאכו"כ". הגמרא שואלת שם: "מאי טעמא איענשה?" והשיבה: דאישתרשי לה מקום דינר, היינו נשתכרה בו עיסה כעובי הדינר, שאם לא היה הדינר, היתה נותנת עוד עיסה בככר". ולמה מסרה הגמרא את אותה האגדה? כדי להראות חומר ועונש שבועת שקר אפילו בטעות.
את ספרי שלחתי למלומדים נוצרים. מקרדינל פוילהבר – מינכן, בעל דבביה של היטלר ומתנגד חריף לתורת הנאציזם קבלתי אגרת עם הודאה נלהבה ובמקום החתימה היה כתוב: "תבין בעצמך, מדוע תחסר החתימה". אחר שני ימים הביא לי הדואר גם את הדרשות שלו, שבהן הוא מדבר בהערצה כבירה על כתבי הקדש. (בספרי "בלוט אונד עראס" הבאתי מתוך הדרשה האלה איזה קטעים.) קרדינל הינסלי, ידיד ישראל ואוהב האמת והצדק כתב לי, שלבו עלז מאדשעלה בידי לפתור באופן מוצלח כזה את השאלות המסובכות הנוגעות ליחוס היהודים אל האינם יהודים. ושבעיניו מסוכנת עלילה זו של שבועת שקר כמו עלילת דם. הוצאתי כל הרהור וחשד שהתלמוד או השלחן ערוך התירו לישבע לשקר. כשהייתי בירח נובמבר 1938 אצל הקרדינל אמר לי שעל ידי ספרי - שלשתם היו מונחים על שולחנו - המתקתי חש כל הטפות המרות והאי נעימות שבתלמוד כלפי עמים אחרים באופן היותר נעלה, וביחוד התענג על המחקר בנוגע להשבועות. קבלתי מכתבים רבים ממלומדים מעמנו וכולם ברכו אותי על שעשיתי קץ לקטרוג ההיסטורי בנוגע להאגדות על ר' יוחנן ור' עקיבא. הרב הראשי דר. צדוק העוועשי ז"ל הביא במכתבו אלי את המדרש: "בעלי תלמוד, בשעה שהם יושבים ומבינים כל דבר ודבר שיש בו דומים למלאכי השרת". ר' יחיאל מיכל הכהן גוטמן ז"ל. ראש בית מדרש לרבנים בבודפשט כתב לי, שדבר גדול וכביר עשיתי בספרי בכלל ונעלה מכל שבררתי בנוגע להשבועות, שההתענינות היתה תמיד במדה מרובה להביא אור בזה, וכל אלה שחשבו עד עתה שמצאו באותן האגדות סולת נקיה יתאכזבו ויראו מבירור שלי, שאפילו סובין אין בהן. גוטמן נכנס בעובי הקורה של כל ענין השבועה ובטול בלב ותמך את מחקרי בהערות מאירות, חבל שמכתבו של המלומד נפל גם הוא לןיד הנשטפה ונשאר בידי רק פתקא. עד כמה שבזכרוני, הביא פרו. גוטמן את דברי ר' יהודה החסיד בספר חסידים, שהראשונים אם היו ממיתין אותם לאהיו עוברים על שבועתם. יד"נ הגאון ר' יוסף באב"ד ז"ל, ראבד"ק ווינה אמר לי : "לא עקירה מהתלמוד יש כאן אלא נטיעה פוריה. במחקרים על דברים סתומים כאלה מגדלים ומאדירים כבוד רבותינו ומסירים לעז ושמצה מעמנו".
כשנתפרסם מאמרי הראה לי יד"נ הרה"ח ר' שאול חיות ז"ל, כתב-יד מזקנו הגאון האדיר
(עמוד 88)
ר' צבי חיות ז"ל מזולקווא עם הגהותיו למס' כלה31 שלא נדפס עד עכשיו והעלה ר"צ חיות שהאגדה במס' כלה מר' עקיבא היא שריד מימי הפולמוס הראשונים עם הנוצרים ואיזה תלמיד קנאי הכניסה. ונכדו המלומד הנודע ר' צבי פרץ חיות ז"ל, רב הראשי בוינה, הוסיף הערות מדיליה, שעל כל פנים אין לאגדת זו נאמנות כל עיקר 7.
בימי אלול תרצ"ז שהיתי במריענבד ובישבי שם שעות אחדות בחבורת הגאון ר' יהודה ליב צירלזון הי"ד מקישנוב ואתו עוד רבנים אחדים מפולין הרציתי לפניהם את כל אשר בררתי בענין השבועות. רב אחד קפץ ממקומו והרים את קולו בכעס: "צריכים לבדוק אחריך שמא יש בלבך צד אפיקורסות. גם לנו הרבנים לב כמו לך לחוש על כבוד חז"ל ועד היום לא שמענו שמי מגדולי התורה ערער על אגדות הללו". הרב הזה החליט, שהכל כהוגן והעלה פילא בקופא דמחטא כי ר' יוחנן ור' עקיבא בצדק עשו מה שעשו. אז פתח הגאון מקישנוב את פיו וכה היו דבריו אל אותו הרב: "חשוק שפתותיך זו בזו ואל תבהל להשיב. אל יהיה הדבר הזה קל בעינינו. יודע אני שגם עתונים אנטישמיים ברומניה התעסקו בשבועות הללו והעתיקו את המאמרים מעתונים הנאצים. נשאלתי גם אני משרים ויהודים ובאין ברירה השבתי גם אני שתקנת הרבים היתה בזה ולפיכך ר"י ור"ע התירו לעצמם להשתמש כתחבולות. אך עתה כאשר עורר אותנו ר' חיים שלנו על אותן האגדות בירושלמי ועוד על כמה דברים, חלילה לנו לנגוע בכבודו. באמת פלא בעיני, שלא עמדו המפרשים על כל הפקפוקים והנימוקים שהזכיר ר' חיים, גם אני כמשתומם איך שני גדולי התנאים יעשו את דבריהם חולין באופן זה. והנני מוסיף על דבריו ואני שואל: הלא אמרו חז"ל כל המחליף בדבורו כאילו עובד ע"ז? חלילה לדחות את מסקנותיו של ר"ח מבלי להתעמק בכל הענין". אני בקשתי רשות לנמק את דעתי עוד יותר והגאון הישיש צירלזון קרא אלי: "פתח פיך והאר דבריך!" אמרתי: "כל מי אשר ירנן אחרי על שאני מפקפק באמתיותן של אגדות השבועות בתלמוד בבלי הרי הוא באותה שעה מוציא לעז על אמתיותן של אותן האגדות עצמן בהירושלמי".
אחר ישוב קצר אמר הגאון מקישונב: "בנוגע לשבועתו של ר' עקיבא נמצאת תימה גדולה, שר' חיים שלנו לא עמד עליה. איך האמין ר"ע לאותה האשה כי נטמאה, הלא כלל בידינו, שהנשים אינן נאמנות לאסור עצמן על בעליהן מפני החשד שמא נתנה עיניה באחר ובפירוש אמרו חז"ל: "האומרת טמאה אני, תביא ראיה לדבריה". ורב נחמן הכריז במאורע אחר: "לא תשגיחין בה, נותנת עיניה באחר היא!" הגאון מקישנוב אמר, שהאגדות הללו נזקקות לבדיקה גדולת ושחוב עלינו לפקוח עימם ולהוציא מלב ההמון שיש ח"ו נדנוד היתר ופתון פה לישבע לשקר ולהתנהג ברמאות עם בן אומה אחרת. בשוב הגאון לביתו ערך אלי תשובה בת ד' דפים ובה תמך את יסודותי עם ראיות השובות מתשובות קדמונים. (לצערי נאבדה בווינה.)
וכדי שלא יחשבו המתענינים בשאלה זו כי צר עין אני, אמסור גם מה שעוררני המלומד
(עמוד 89)
המפורסם פרופ. ישראל לוי ז"ל. רב הכולל מצרפת, אחר קראו את ספרי "דער יודענהאסס" ביחוד על שאלת השבועות. וזה הוא: ר' לוי גינצבורג נ"י מביא ב"הגדות קטועות" (הגורן ספר ט') אגדה אודות ר' עקיבא ואשתו השנית שהיתה רשעה ופ"א בא כובס אחד לבית ר"ע ואמרה לו זאת הרשעה: "השבע לי, שאין אתה מגלה סודי, ואני מגדת לך מה שלבי חפץ". באותה שעה נשבע לה הכובס שאינו מגלה סודה לשום אדם". לדעתו של ר' ישראל לוי יש "סמיכת אפרשיות" בין האגדה במס' כלה על אדות שבועתן של ר' עקיבא להמוכרת בשוק ובין אגדה זו שמביאה גינצבורג. הר"י לוי הצהיר שזה שנים רבות לא היה לו תענוג רוחני כמו אותו התענוג בקראו את מחקרי. נשאר בידי תרגום ממכתבו בפרנצית והוא אומר: "ספרך זה עולה בערכו על כל ספריך שיש לי ממך והוא משופרא דשופרא בספרות עמנו בגרמנית טוב תעשה שתכין ספר זה בעברית כי בשפת קדש יש להמאמרים שאתה מביא פנים אחרות".
מכתב מלהיב עד מאד קבלתי מהקרדינל מאוטרעכט, המכתב אין בידי ואני כותב עפ"י קטע מהעתקה שנשארה לי: אנשים שאינם מכירים את התלמוד השתוממו תמיד במצאם בספרי משטמה נגד היהודים על שבועת שקר של החכמים שלכם. בשנים האחרונת חדשו הנאצים על סמך השבועות הללו את הקטרוג, שמו את היהודים ללעג ולקלס וכל דבריהם בענין זה מלאים רעל ושנאה ואתה בררת את כל הענין המסובך היה באופן היותר בהיר. כמו שעלה לך להביא אור על קטרוגים אחרים נגד עמך ואמונתך. אגב הכנסת את הקורא לסתרי נפשם של חכמיכם הגדולים והעברת לפנינו פרצופי הדורות אשר סבלו אבותיכם רדיפות וצרות מאנשים שונאי-ישראל. מביא אתה בספרך פתגם "אין דבר קשה בעולם מלשון הרע" ונתפעלתי ממנו עד מאד. גם לקריאת ספרך "תגולם, אקח לי מועד".
בימי הזעף ואני כבר הייתי בלונדון פניתי אל הקרדינל הנזכר בבקשה שישתדל אצל ממשלת הולנדיה לתת לבני משפחתי (בתי, חתני ושני ילדיהם, אחי, אשתו ובנו) לבוא לשם. קבלתי ממנו מכתב נעים והוא שמור בידי, שאי אפשר לו לעשות בענין זה כלום, והוא גם חושב, שיותר טוב שאשתדל להביאם לאנגליה או לארצות הברית. לא אכחד, שדבריו עוררו בי אכזבה. אולם כאשר התנפלו הנאצים על הולנד הבנתי כי דחה את בקשתי מפני שראה את הנולד.
אחר בואי לארצות הברית וערכתי את מחקרי זה עד תומו, הראיתיו לחכמים אחדים. ידידי, המלומד הנודע פרופ. מ. אלבוגן ז"ל33 נתלהב על כל הביאור. אלבוגן אמר, שאם גם נכריח את עצמנו לומר, כי דין שבועות לא היה לשבועתם של ר' יוחנן ור' עקיבא, בעל כרחנו עלינו לדון את אותן השבועות לנדרים ואנו יודעים כי חכם אין מפר נדרי עצמו ואלמלי היו שם התנאים עוברים על נדריהם, נמצאו עוקרי פרשת נדרים מן התורה34. יד"נ הגאון ר' מרדכי אריה ליב הברמן ז"ל מווינה עוררני שהפתגם "אשתבע לי, אשתבע ליה" מובא בתענית כ"ט. גם השאלה "אי מצילגא לך מייתינא לי לעלמא דאתי?" ראה שם כל המעשה.
(עמוד 90)
היש בספריתנו העתיקה שנאה לנוצרים?

לא רחוק מווינה נמצא מנזר עתיק-ימים בשם "הייליגעקרויץ". בו שימש הנזיר וו. קריל בתור מרצה לידיעות בספרות היהודים העתיקה. בראותו כי השעה משחקת לה לאנטישמיות, מיהר וחיבר כתב פלסתר מתועב. בו השליך שיקוצים על ישראל. חזר על מימרות בתלמוד ובשולחן ערוך אשר כבר דשו בהן רבים מצוררי עמנו. נגד הספר הזה יצאתי במאמר הגנה בעתון "נייעס ווינער יורנאל". גם החכם הרב דר. מ. גרונוולד יצא נגדו במאמר חריף, בו גילה את פרצופו "המדעי" של הנזיר הזה.
באחד הימים, והיה זה אחרי פסח תרצ"ז, העירני הרב הראשי דר. ישראל טגליכט ז"ל35, שבמנזר "הייליגעקרויץ" נמצאות תעודות מהמאה השלישית לספירת הנוצרים ומתמציתן אפשר להביא ראיה, שכבר במאה השלישית ישבו בני ישראל בווינה. פניתי לראש המנזר (שכחתי את שמו) מלומד נוצרי נודע. בבקשה להרשות לי לחפוש בכתבי הגניזה. הוא ענני באגרת מלאה כבוד, כי בחפץ לב ימלא את בקשתי, והוסיף שישמח מאד אם אמצא בהכתבים ידיעות תשובות לתולדות היהודים באוסטריה. כשבאתי אליו קיבלני בחיבה ואמר, שנזיר אחד יהיה עומד על גבי בשעת העבודה ויתן לי את כל הידיעות הדרושות. מקרה היה, שהכומר קריל, מחבר ספר השיסוי, היה השומר שלי. ג' ימים עבדתי בגניזה. אגב ראיתי שם כמעט כל ההוצאות של התלמוד, הרמב"ם ועוד ספרים יקרי-ערך. על ספר השיסוי שלו ותשובתי עליו לא נדבר ביני ובין הנזיר אף דבר.
לפני עזבי את המנזר הלכתי בלויתו אל הראש להודות לו על ההרשאה ולהפרד ממנו, בהזדמנות זו נסבה בינינו שיחה. הראי הצהיר, שאיננו לא אנטישמי ולא פילושמי והוא יעץ לו להנזיר שלא יפרסם את "מחקריו" כדי שלא יבוא לידי משטמה נגד היהודים, כי דבר כזה הוא בניגוד לתורת הכנסיה. אגב הביע את תמהונו, שיהודי חרד לדת כמוני, מתרועע עם מלומדים נוצרים. ביקשתי את הנזיר להביא אל השולחן את "ערוך השלם" לקוהוט, חלק א' והראיתי לו את המבוא שם בשם ר' מצליח, רבו של רבנו נתן בעל הערוך ז"ל, שרבנו האי גאון היה נושא ונותן עם הקרדינאל הנוצרי ויושבים בשלום כשבת אחים גם יחד. הנזיר רצה לקחת ממנו נקם בעד מאמרי נגד ספרו המביש ולהביא אותי במבוכה. הוא הראה לי מחברת חדשה שהכין לדפוס, מלאה מימרות מהש"ס ומהפוסקים המעידות על השנאה של היהודים לנוצרים ולכנסיה הנוצרית. ראש המנזר אמר: "אין זה נבון להביא את אורחנו הנכבד במבוכה". אולם אני ביקשתיו שלא יחמול ולא יחוס עלי. פניתי להנזיר בשאלה: "מה יהיה אם אבאר לך את כל המימרות והראש הנעלה ימצא את דברי נכונים?" הנזיר ענני: "אז אני מקבל עלי לקרוע את מחברתי זו לגזרים בפניך. אולם איזה קנס מקבל אתה עליך, אם הראש לא ימצא את תשובתך לנכון?" אני: "אם כבוד הדרתו לא ישפוט, שלי הצדק, אז אשלם מכיסי הוצאות הדפוס של ספרך ואעיד בכתב, שכל אשמותיך מיוסדות הן". ראש המנזר הסכים, אחרי פיתויים מצדי למשא ומתן ביני ובין הנזיר.
הנזיר פתח בשאלה: "בתלמוד נמצא פעמים אין ספורות הכינוי מין. הכינוי הזה נטבע על הנוצרים והוא מורכב מראשי התיבות "מאמיני ישו נוצרי" או "מרים ישו נוצרי". והנה אתם היהוודים מתפללים בכל יום "וכל המינים כרגע יאבדו". ראש המנזר הסתכל בי כאילו היה שואל: "האם אמת הדבר?" הנזיר הרים את קולו: "המימוני שלכם הכריע בהלכות רוצח ושמירת נפש
(עמוד 91)
פרק ב' י'-י"א כי ההורג את ישראל או ההורג עבד כנעני, שנחשב לקנינו ורכושו של ישראל, הרי זה נהרג עליו, אבל ישראל שהרג גר תושב איננו נהרג עליו בבית דין ואין צריך לומר שאיננו נהרג על עכו"ם, כלומר על נוצרי. האם אמת הדבר או לא?
פניתי לראש המנזר ואמרתי: "אם רוצה כבודך לדעת האמת, תטיב שאת לי, אם אטריחך אל הספריה. נעיין במראה המקומות של המימרות. אצלינו אומרים: אותיות מחכימות". הלכנו אל הספריה, שם לקחתי מארון הספרים מסכת סנהדרין, אמשטרדם שנת ת"ד, והראיתי לו המאמר ל"ח, ע"ב: אדם הראשון מין היה, ורש"י מפרש שם נוטה לעבודה זרה. שאלתי את הנזיר, אם אפשר שהתלמוד חשב את אדם הראשון למאמין בישו הנוצרי. הראיתי את המאמר בחולין י"ג, ע"א: "אין מינים באומות". בעל המאמר היה אחד מגדולי האמוראים וחי אחרי התפשטות הנצרות אמרתי : "לזה אבקש לשום לב ולדון על הדבר. ברור הוא, כי מין משמע מחזיק בשטת מוניזם". הראיתי להם עוד כמה מאמרים ואמרתי כי צוררי ישראל אינהו דקא מטעי נפשייהו של הנוצרים התמימים כדי לעשות אותנו שנואים בעולם".
ראש המנזר הושיט לי את ידו ואמר: "טובים דבריך! ולא לחנם הובילך ה' לכאן"
הנזיר הוסיף לשאול: "ומה דעתך על הכרעותיו של מימוני?"
"גם אותן ואת טעמן אבאר לך. אתה מבין רק את המלות על פי המלונים, אבל לא את פירושן. מימוני הוא רק מבאר התלמוד. והנה התלמוד סנהדרין נ"ח, ע"ב כתב נכרי שהכה את ישראל חייב מיתה. זו ההוראה היתה למימוני לקו בכתבו את ספרו. הוראה זו נראית אמנם כמוזרה. אבל כל אוהב האמת ויודע פרק בתולדות עם ישראל וספרותו, ימצא, שרבותינו אמרו מה שאמרו על הנכרים בימיהם ורק עליהם, בשביל שהיו אכזרים ופראים וחיי אדם, ובפרט חיי היהודי, לא נחשבו להם לכלום. גם עלינו להבין כי ההלכה ההורג את ישראל עולה הן על ישראל והן על נכרי בלי הבדל ונוהגת רק בזמן שיש לישראל מלוכה בארצם ומשמע זאת בהדיא ממימוני הלכה ח': אם רוצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו".
ראש המנזר נענע לי ראשו כמודה על דברי ואמר: "יודעים אנו היטב איך היה המצב המשפיל אצל העמים הקדמונים, אין אנו משתוממים כלל, שנמצאים בתלמוד דברים שאינם מתאימים לרוח זמננו. הם חיו בין אנשים, שלא היה גזעם ושרשם טוב".
אך הנזיר לא פסק מפולמוסו והשתמש בכלי נשק היותר חד : "ומה דעתך על דברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק י' הלכה ה'-ו', שעל היהודים להתנהג עם העמים ביושר רק בזמן שאתם בגלות, או שיד הנכרים תנקיפה עליכם, אבל בזמן, שיד ישראל תקיפה, חובה עליכם להתנהג עם הנכרים בלי רגש חמלה ואסור לכם להניח אותם ביניכם".
השבתי: "בא וראה מה שהרמב"ם אומר כאן: עד שיקבלו ז' מצות, שנצטוו בני נח. ובני ברית הנוצרית מקיימים את כל אלה המצוות".
הנזיר קפץ ממקומו מלא חימה: "אבל המימוני הכריע, שאנחנו הנוצרים נחשבים לעובדי אלילים ואנחנו בכלל מורידין ולא מעלין!".
"שב נא והרגע את רוחך" אמרתי להנזיר, "לפני שנתים שלחתי לך את ספרי "בלוט אונד עראס אין יודישעם שריפטטום אונד לעבען". בו בררתי, שמימוני הכריע כך רק בנוגע למומרים, היינו ישראל המקבל עליו דת נוצרית, בוגד באמונת אבותיו. הואל נא בטובך להניח את ספרי הנזכר לעיני כבוד ראש המנזר וישפוט אם לא צדקתי".
ראש המנזר הסתכל בי ושחוק קל על שפתיו: "ראיתי את דבריך אלה זה כבר ונכונים
(עמוד 92)
הם. גם אנחנו מחזיקים את הקתולים הבוגדים באמונתם ומחליפים אותה באמונה אחרת לעובדי אלילים".
לבסוף אמרתי: "לכאורה היה בידי להשיב, שאנחנו היהודים אין מטילים עליכם אחריות בעד העוולות, שנעשו נגדינו מצד נושאי הנצרות בכל אלפי השנים, וגם לכם אין זכות להטיל עלינו אחריות בעד דעות שהגו רבותינו לפני מאות ואלפים שנה. רק לב חורש מחשבות און יוכל להטיח אשמות עלינו בעד זה. לצד האמת הכלל אצלינו "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב" והוא שקול כנגד כל המאמרים. שלא נתבררו כל צרכם ושכמה פנים להם".
ראש המנזר הושיט לי את ידו ברגש: "נכונים כל דבריך. ודע, שגם האמונה הנוצרית מתנגדת לכל שנאה וקנאה נגד אחינו בני ישראל. הלא כולנו בני אב אחד אנחנו ואבינו שבשמים אינו מפלה באהבתו בין בני אדם".
"ואתה אחי, פנ ראש המנזר אל בעל דבבי תן תודה, שלא היטבת עשות בפרסום מחברתך הראשונה וקיים את דבריך לבער את מחברתך החדשה מן העולם".
בפני קרע הנזיר את כתב מחברתו לגזרים. נפרדתי משניהם בידידות.

"תקוותו של העם היהודי להנקם בכל עמי העולם ולעשות בהם כלה!"

במינכן התקיים שנים רבות שבועון בשם "שענערע צוקונפט". עתון זה שמש מיום הוסדו לכלי מבטאם של הכומרים הקתולים בגרמניה וגם באוסטריה. כשעלה היטלר ימ"ש לגדולתו ופרש רשתו על גרמניה נדחו עורכי העתון, עד כמה שהיו מוחזקים לקתולים מסורים ונאמנים לכנסתיותםת מעל שלחן המערכת ובמקומם באו נאצים, שנשאו מסוה האמונה על פניהם, שנים מהם התחפשו לקתולים נלהבים ולנוצרים קנאים - לוחמים נגד היהדות. מאז לא פסקו מעל שלחנה של ה"שענערע צוקונפט" מאמרים מלאים דברי בלע ושטנה על ישראל. לפעמים עלו המחברים ברשעתם אפילו על עורכי ה"שטירמער" או ה"אנגריף" אלא שניתן להם מעטפה דתית או מדעית. להכנסיה הקתולית באוסטריה היו נמוקים חשובים להתנגד לכל מה שפרסם השבועון הזה מעת שנתהפך לנאצי. זה גרם, שלפעמים יצאו עתונים קתולים נגד העתון הנזכר גם בדברים שנגעו לישראל. לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן.
ביום אחד קבלתי מכומר נודע לי מכתב עם גליון מה"שענערע צוקונפט" שבו נתפרסם מאמר בשם "תקוותו של העם היהודי להנקם בכל עמי עולם ולעשות בהם כלה". מחבר אותו המאמר המביש סידר מאה ותשעה פתגמים מהתלמוד ומהמדרשים המעידים על "החוצפה ועל הרשעות" של עם ישראל. בעיני נתברר מיד כי "אחד משלנו" היה הממציא והמסדר לאותם הפתגמים ויחד עם זה נתברר לי כי זה הוא מעשה תעתועיו של ה"פרוטסטנתי" משה סגל - מרטין סגלובסקי. הכומר פנה אלי בבקשה להודיע לו אם נמצאים אותם המאמרים בספרותנו. ואם כך הוא מה טיבם ומה פירושם. בשאלה דומה לזו פנה אלי גם הכומר אוסטרייכר, מומר מנהל בית מיסיונרי ועוך הירחון המיסיונרי "ערפיללונג" בווינה.
בתשובתי לשני הכומרים הצהרתי, שהפתגמים נמצאים אמנם בספרותנו, אף אחד לא נעדר, אולם המסדרים ב"השענערע צוקונפט" הביאום מקוטעים ומסורסים מלפנים ומאחור, באופן שבמדה ידועה הם גרועים מזיופים ממש. בעל המאמר הפלסתרי התחיל עם פתגם של ר' יהודה
(עמוד 93)
ברבי, בספרי ריש דברים : "משא דבר ה' בארץ חררך (זכריה ט',א') חררך זה המשיח, שהוא חד לאומות ורך לישראל". והנה נמצא אמנם פתגם זה באמת בספריי אך כותב המאמר השמיט את הדברים הנגררים אחר הפתגם: "אמר לו ר' יוסי בן דורמסקית לר' יהודה: עד מתי אתה מעוות עלינו הכתובים?" אנו רואים איפוא, שהסברא של ר' יהודה ברבי נדחתה. ודבר המובן מאליו הוא, שגם ר' יהודה התכוין רק על האומות האכזרים והעריצים, שנואי ה' ומכעיסיו. וכך הוא גם עם הפתגם בירוש' פסחים פ"י, ה"א : ארבע כוסות של פורעניות הקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם". בעיקר בררתי, שהפתגמים נתפרשו ב"שענערע צוקונפט" לא כהוגן ושניכר הוא, שהתרגומים נעשו לא ביד שונא ישראל נוצרי אלא ממומר, שמטבעו הוא שונא למקור מחצבתו יותר מן השונאים מבין האומות. הבאתי דברי המלומד הנודע ר' יחיאל מיכל הכהן גוטמן ז"ל במחקר שלו "אליהו הנביא באגדת ישראל", שמהאגדות על זמן משיח בולט רעיון נצחון הצדק והיושר של החלש ואין אונים על החמס והעושק של בעלי זרוע, רעיון שהיה כעין נחמה לבני ישראל בימי הבינים, כשכל קיומה של כנסת ישראל בנס היה עומד ולולא האמונה בנצחון
הכחות המוסריים והרוחניים על זרוע עריצי עמים שבאו להכחיד שם ישראל, היה יאוש נורא גובר באומה ומבטל כל בטחון ותקוה לימים יבואו. אמרתי גם אני, שמהמאמרים האלה נוטף רצון לחרות מוסרית ולגאולה כפי שמסר הרמב"ם זאת בדברים ברורים בסוף הלכות מלכים. זאת אמת, שאיזה מרבותינו, שראו עוד בעיניהם את החרבן של ארץ אבותם, שריפת המקדש ואת כל האכזריות הנוראות של "אומות העולם" מאותם הזמנים - הבבלים, היונים, הפרסיים, הרומיים - או שאבותיהם מסרו להם, הוציאו מפיהם מחשבות שבעיננו כמוזרות הן. אפשר יהיה לנו לעמוד על אפים של מאמרים ופתגמים הללו, אם נתחשב עם מעמד רוחם, כעסם ויאושם של בעליהם. במלה אחת הפתגמים האלה הם פרי הרדיפות והמצוקות אשר עברו על אבותינו, אחר שבניהם נפלו בידי צר אבדו את מנוחת נפשם ודרשו תלי תלים פתגמים על ה"וניקיתי דמם לא נקיתי". כל כך היתה הכלמה מצד האומות מורגשת ומדכאת עד שדרשו: "חרפת אדם ובזוי עם, מה התולעת הזו בזויה בין הבריות כך ישראל בזוין מן האומות". אוי לו ליחיד שנהפך עליו הגלגל, עאכו"כ לעם כלו. צער גדול טמון היה בלבם ואין אדם נתפס על צערו. הבאתי את דעתו של הגאון ר' צבי חיות ז"ל מזולקווא, ששמעתיה מפי בן בנו, הרב הראשי ר' צבי פרץ חיות ז"ל, שבוראי הפתגמים האלה היו נחפזים ברוחם ברצותם להפיח תקוה בלב העם, שהקב"ה ישבור עול מלכות הרשעה והעריצה מעל צואריהם וישלם לה כגמולה. ובמה היה יכול היהודי האומלל הנענה והנרדף להשקיט את רוחו ול"הנקם" במתקוממיו, אם לא בפתגמים. הרוצח אינו צועק כלל, אלא הנרצח, כל עוד נשמתו בו. בהפתגמים הללו מצאו גם שומעיהם מעט נוחם לנפשם העגומה והרצוצה.
הבאתי תעודות ורשימות מספרי העמים על התנהגותם חאכזרית של "אומות העולם" עם ישראל, והצהרתי, שאחר כל אלה, המאמרים מחוג זה הם דרשות בעלמא. אין להם שום ערך להלכה ולא נפקא מהם כלום לדינא. חוב עיקרי הוא על היהודי להאמין בביאת המשיח, שהקב"ה יגאל את ישראל ואת כל בני האדם - אמונה שהיא קדושה גם להנוצרים אם גם בנסחא אחרת, שאנחנו היהודים מחולקים בה עפ"י מסורת אבותינו. צריך להעיר, שהסברות המקושרות בביאת המשיח אינן מתאימות זו לזו כל עיקר ויש רשות לכל אחד לבחור אחת מהן המתאמת לנפשו. הרבה פנים לאמונת המשיח ול"הימים האחרונים".
לעומת המאה ותשעת פתגמים שמסר בעל המאמר לקטרג בהם את ישראל, סדרתי אני מאה ותשעה פתגמים המכים לרסיסים את כל מסקנותיו שנמצאו בהמאמר הקטרוגי ב"שענערע-
(עמוד 94)
צוקונפט". עפ"י הפתגמים שסדרתי אני הטובים שבאומות יזכו לגאולה ולעתיד טוב. בלעם, סמל הרשעות והחנופה, לא יבוא לעולם הבא, אבל נכרים אחרים יבואו. (ראה סנהדרין קה. ורש"י שם)
סימתי את תשובתי באגדה נעימה ומלאה טעם, שמצאתיה בספר אנגלי "פולקלור מארץ הקדושה" מאת י. האנוער, שתרגם אותה הסופר זאב ווילאי בירושלים בספרו "אגדת ארץ ישראל". אולם פה אני מוסרה כפי שהביאה יד"נ הרה"ג הסופר ר' מאיר שוורצמן נ"י מוויניפעג שבקנדה בספרו "מאיר עיני חכמים" והוא לקחה מספר "צרור המור" מר' אברהם סבע הספרדי ז"ל. כששהיתי בימי נדודי בלונדון העירני החכם הגדול ר' משה גסטר ז"ל על מקורה של האגדה, שעתיקה היא יותר מספר "צרור המור" אך הרשום נאבד ממני.
וזו היא:
"ידוע, כי מדרך החושקים והאוהבים אשר יתפארו לפני חשוקתם יעשו גבורות ונפלאות ויכניס עצמו בסכנה לעשות מה שאין בכחו לעשות. וכמסופר משלמה המלך, כי פעם אחת היה יושב על מגדל ציון וישמע שני צפרים קטנות מצפצפות ואמרה אחת אל חברתה: "אם תרצי, הנה אני אהרוס בנין המגדל הזה!" וישמע שלמה ויתפלא ויאמר לה: "אמרי נא: איך בריה חלשה כמוך תוכלי להרוס מגדל חזק זה?" ותען הצפור: "אתה שלמה, איה חכמתך? הלא ידעת, כי מדרך החושקים לדבר גוזמאות גדולות לפני חשוקתם כדי שתאהבהו. כן אני דברתי גוזמא גדולה לפני חשוקתי".
הנמשל מובן, ביחוד לעומת הפתגם "כל ישראל בני מלכים הם" ופתגמים דומים לו. את תשובתי לשני העורכים סימתי בפתגם : "בשעה שדן הקב"ה את אומות העולם מזכיר להם זכות מישרים שבהם" ואמרתי: "אם יהיו האומות חסידים, מישרים, אוהבי אדם, הקב"ה לא ישקה אותם כוס התרעלה לעתיד לבוא", גם לא "יפלו מהגשר הגדול אל התהום".
תשובתי נתפרסמה בשני עתונים קתולים בלינץ ובזלצבורג; פיסקא אחת הביאה גם ה"רייכספוסט", עתון הרשמי של הקתולים באוסטריה. קבלתי אז מכתבים למאות מנוצרים שהביעו את שמחתם על דברי ואגב הביעו את צערם, על שנמצאים נוצרים חורשים מזימות על היהודים. מענינות ביותר היו אגרות אחדות נוצריות מחוגים הגבוהים: הם באמת פחדו פחד ואימת המאמרים היתה עליהן. מאמרי נתפרסם אחר כן מקוצר הרבה (מחוסר מקום) בהשבועון "יודישער פראנטקעמפפער" בווינה ולבסוף נכנס בהרחבה גדולה אל ספרי "דער-יודענהאסס".
את אותו הפרק בספרי סימתי בדברי ישעיה סו:
"ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים אל הגוים האיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמי ולא ראו את כבודי והגידו את כבודי בגוים".
אחר פרסום ספרי הנ"ל העירני המלומד המובהק בחקירות ארץ ישראל, פרופ. שמואל קליין - ידידי משכבר הימים, אשר נקטף בלא עת - זכרונו לברכה על המאמר: "אע"פ, שאומות העולם דוחקים אותנו בשעבוד ועושים עליםנו שררה, אנו נזכרים נחמות שכתבת לנו ומשתעשעין בהם ("מדרש תנאים" תוספות צד 262).

(עמוד 95)
"התלמוד מפקיר את נכסי הגוים!"

המלומד האנטישמי פרופ. עריך בישוף פרסם בה"אנגריף", עתונו של גבלס, שחיק טמיא, "פרק על היהדות והיהודים" מתוך כתביו של "הרב" דר. ברנהרד פישר מלאיים קטרוגים על היהודים וחז"ל.
בטרם אמסור את קטרוגי הבוגד הזה, צריך להציג את דמותו לפני הקוראים.
בשעתו הודיע לי יד"נ הרב החכם דר. פ. גולדמן ז"ל רב הקהלה בליפסיא, ש"הרב" פישר היה אדם הפכפך אומלל, בוגד בעמו. הוא נולד בשנת 1821 בקובנה והיה אחד מבחורי הישיבה המצוינים. כבן עשרים שנה בא לליפסיא והשתלם שם בלמודי חול. שנים רבות היה מורה דת של הקהלה, עד שנתקבל לרב בבית הכנסת אחד. פתאום נתרעש הצבור היהודי, שיש ל"הרב" פישר יחוסים עם שתי נשים נשואות, האחת ישראלית והשניה נוצרית. לאחר שנתגלה קלונו והוברר הדבר, נדחה תיכף ממשרתו. מתוך כעס הסיר את אמונתו. בשנת 1884 נתפרסם ממנו ספר "תלמודישע כרעסטאמאטיע". בו התיצב על יד הצורר פרופ. רוהלינג והעיד, כי אהבת היהודים לארצות מולדתם היא רק כסות עינים. נדפסו ממנו גם מחברות "ביבעל אונד תלמוד", "תלמוד אונד שולחן ערוך, איין פאטראג פיר דען אנטיסעמיטישען בונד" (ליפסיא 1891) המלאות בוז ושטנה למקור מחצבתו. פישר מת בשנת 1906. בספרו "הדם בספרות היהדות" עריך בישוף מתרברב, שהוא "תלמידו המובהק" של "הענק התלמודי" הרב דר. ברנהרד פישר.
ועתה נשוב להקטרוגים של אותו "הרב". הוא מטפל בכתביו עם המאמר "נכסי נכרים הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהן, זכה בהן". "הרב" הביא גם קטעים מרש"י ומפרשים אחרים. עד כמה שמצא אותם מסוגלים למלשינות ודבות על ישראל. צריך להודות, ש"הרב" פישר "חריף" גדול היה והיה יכול להעלות "פילא רבא בקופא זעירא דמחטא". קוראים תמימים, שאינם יודעים את מהותה של הספרות התלמודית, יכולים באמת להאמין שהתלמוד דן חס ושלום את נכסי הלא-יהודים להפקר, ואם כן למה לא ידונו גם הם את נכסי היהודים להפקר?
על סמך מסקנתיו של "הרב" פישר הקדיש גם בישוף "טורים אחדים" כדי לברר את הפרינציפים והעיקרים, שהיהדות נשענת עלינם.
מאמרו של בישוף תחת הכותרת "התלמוד מפקיר את נכסי הגוים" היה מלא חידודים. בישוף התעטף בטלית של צדק ויושר ודרש מהעולם להתנהג עם היהודים במשפט הדדי: כשם שהיהדות קבעה חוק שעל פיו נכסי הלא-יהודים הפקר הם וכל ישראל המחזיק בהם אין מוציאים אותו מידו, כך על הממשלות לעשות חק כזה בנוגע להיהודים. בישוף חתם את מאמרו המלא צביעות וחנופה בהאי לישנא: ועתה נשמע מה יאמרו אותם המליצים הטובים בין הנוצרים, המתיחסים ליהודים ברוח נדיבה ובאדיבות. בישוף הרים הרבה פעמים בגאוה ובגודל לב על נס שהוא תלמידו של הרב פישר. הוא יצא נגד המתנצלים היהודים והמגינים על ישראל בין האומות במשפט קשה והביא גם משפטם של "יהודים נאמנים מנהיגי העם" נגד ה"אגודה הכללית של אזרחי גרמניה היהודים" שהקדישה חלק מעבודתה להרוס קטרוגי הצוררים.
המאמר של ה"זווג" הנאה, "הרב" פישר ופרופ. בישוף תפשו מקום הגון על עמודי העתונות האנטישמית בגרמניה. נפוץ גם במגלות עפו. נקל לשער, שאותו הקטרוג עורר בהלה רבה וגם התמרמרות בקרב ההמונים. אפילו יהודים קראו תימה על אותו הדין הקשה.

(עמוד 96)
לדרישתם של הרב הראשי דר. דוד פויכטוונג ז"ל ושל נשיא הקהלה דר. יעקב אורנשטיין נ"י נזדרזתי להביא אור על כל השאלה.
ראש לראשונה תרגמתי את כל הסוגיא בגמרא המטפלת בנכסי נכרים, בשלימותה, הראיתי לדעת, כי בעל מאמר זה, שמוא, הוא גם בעל המאמר "דינא דמלכותא דינא" ורש"י מפרש שם: "כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא".
וממרוצת דברי הגמרא רואים אנו גלוי כי בנכסים שגזלו נכרים מישראל קא עסקינן. ויוצא זאת מרש"י בהדיא: "חזקת פרסיים ארבעים שנה היא, על ידי דינא דמלכותא, דאע"ג דלא קנין אלא בשטר, מיהו אם החזיק בה נגרי מ' שנה ובא ישראל וקנאה הוא קנין גמור ולא יוכל ישראל לומר שלי הוא, שגזלה נכרי ממני. ואע"ג דבשאר מקומות הויא חזקה לישראל בשלש שנים, בארץ פרס אינה חזקה בפחות מארבעים שנים דדינא דמלכותא הוא שם כן". (ב"ב נה:)
והמענה היותר נכונה על טענתו של "הרב" פישר ותלמידו עריך בישוף אנו מוצאים באותו הפרק עצמו, ב"ב לה: "ישראל הבא מחמת נכרי, הרי הוא כנכרי, מה נכרי אין לו חזקה אלא בשטר, אף ישראל הבא מחמת נכרי אין לו חזקה אלא בשטר". לפי זה הדבר מבואר, שהנכרי שיש לו שטר קניה על הנכסים על פי דינא דמלכותא, נכסיו אינם "הפקר". תרגמתי גם דברי רש"י למאמר זה במילואם. בשום אופן אין לחשוב, שמלכות פרס היתה מסכימה שהיהודים, משועבדיה, יתחלקו עם נכסי בני המדינה. ואלמלי היתה מלכות פרס מסכימה לזה, כי אז לא על התלמוד התלונה אלא על המלכות הנזכרת. שנאתו של "הרב" פישר למקור מחצבתו, קלקלה את "תורתו" כולה. על כל פנים הראה למדי, שלא לקח מישיבת וולוזין את האמת ששתלו המורים הגדולים בלב תלמידיהם.
את מאמרי סימתי : ועתה נראה, אם עריך בישוף יתנהג כאותן הנשים מן הסוג הידוע, כשיורקים בפניהן, הן אומרות, אך גשם הוא שירד. וישיבני דבר. או יתנהג על פי הפתגם התלמודי: "הוי פקח ושתוק!"
מאמרי נתפרסם ב"נייעס וויענער יורנאל". אך מוכרך הייתי, על פי דרישתה של המערכת, לקצרו ולהוציא ממנו את "דם התמצית" ודברים חריפים ביותר.
ומה עשיתי? שלחתי את המאמר בנוסחו המקורי ישר אל מערכת ה"אנגריף" בברלין בבקשה לפרסמו, וגם המערכת מהרה לכתוב לי אגרת בכבוד ובנימוס. בה הודיעה אותי ששלחה את המאמר לבישוף כדי לתת לו הזדמנות לחזור על אשר העליתי. אחר שבועות אחדים קבלתי את המאמר חזרה בלי שום מכתב. הכנסתיו אחר כן מרוחב מעט אל ספרי "דער יודענהאסס".

התעסקותי עם "הרב" ברנהרד פישר גרמה לתוצאות, שזמן מה דאגתי בשבילן. הסבה אותה שהכנסתי אל ספרי את תורף המכתב של הרב גולדמן, כמובן בלי להזכיר את שמו. שהעתונות הנאצית התנפלה עלי בחירופים וגידופים קשים, לא הכאיב את לבי. אולם פתאום הודיע לי עורך דין בווינה, שהשיג יפוי-כח ממשפחתו של "הרב" פישר - נכדיו היו "אריים טהורים" - להגיש נגדי קובלנא לבית המשפט על שפגעתי בכבוד המת. עורך דין זה הזמינני ללשכתו ובמשך השיחה התאמץ להודע ממני מי כתב לי את אותו המכתב, בידיעה שהיו לפישר ענינים עם נשים נשואות. כמובן לא יכלתי להגיד לו זאת; הרב גולדמן נפטר בנובמבר 1934,
(עמוד 97)
אך חסתי על משפחתו. והנה ידידי העורך דין דר. ש. ר. לנדוי ע"ה ערך מכתב להעורך דין הלה וקרא בשם את האשה האריית, האהובה של "הרב" פישר גם הודיע לו, שמוכן אני לברר את האמת בבית המשפט. בזה בא גמר לדבר. כשפרשו הנאצים את רשתם על אוסטריה וחבוש הייתי בידם חששתי, שיתעוררו בנו משפחתו של "הרב" פישר מחדש. אבל כפי הנראה חששו גם הם להזכיר קרבות משפחתם עם "היהודי" פישר...

"התלמוד מטיל חוב למרוד בעמים ובממלכות!"

אחת מהאשמות היותר מסוכנות שהפיצו הנאצים הארורים על עם ה' היא, שהתלמוד מאלף ליהודים לשלוח מדון בין העמים ולערוך תהפוכות מדיניות. בספרי "בלוט אונד עראס" יצאתי נגד עלילה זו וסדרתי מאמרים ופסקי הלכות להוכיח, שהתלמוד ואחריו הפוסקים אסרו בכל חומרי הדין כל מרד נגד מלוכה. הם הטילו חוב לשמור את דתי המלכות ולדרוש בשלום העמים שאנחנו שוכנים ביניהם. אם נמצאים יהודים עוברים על חוקי המדינה, הם עוברים על ידי זה על חוקי אמונתינו.
כתובות קיא: "השביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות" תנחומא נח. "אמר הקב"ה לישראל: משביע אני אתכם, שאם תגזור המלכות עליכם גזירות קשות, אל תמרדו עליה. רק אם תגזור עליכם לבטל התורה, אל תשמעו לה"36. ואם נאמר "אל תשמעו לה" אין זה משמע מרד בחוקי המלכות, אלא מסירת נפש בעד קיום תורתנו ואמונתנו. "אמור לה (להמלכות) אני פי מלך שמור בכל מה שאתם צריכים, אכל על דברת שבועת אלקים וכו'".
ועולא על כולם דברי הטורי זהב יו"ד קנ"ו ח': "בזמננו מי שפושע ומורד במלכות שלו, מוסרין אותו והוא הדין בשאר עבירות שאחד מוחזק בהן, כגון עוסק בזיופים או שאר דברים שיש בהם סכנה, פשיטא שמוסרין אותו. ומן הראוי למסור שמו, כיון שהוא כמו רודף לשאר ישראל על ידי מעשיו הרעים שעושה בפשיעה". הקורא ימצא בספרי "דער יודענהאסס" חומר רב נגד קטרוג זה.

"כל המקיים נפש אחת מישראל - כל המאבד נפש אחת מישראל!"

בגלל המימרא הזאת שאנו פוגשים בה עשרות פעמים בתלמוד ובמדרשים ונעשה לפתגם שגור בפי העם טפלו עלינו צוררינו זה מאות בשנים, שקרים ועלילות ובאו בוגדים ועוכרים מישראל והוסיפו עבטיט על עבטיט כנודע זאת לבקיאים בספרות האנטישמיים.
הפלפלנים הנאצים, יעקר זכרם, הרעישו את העולם במאמר זה ממשנה בסנהדרין לו: "כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא וכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא". הנאצים צעקו, שבעיני היהודי קיום או איבוד של הנפש מישראל הוא העיקר, בעוד שחייו של הנוצרי לא נחשב בעיניו לכלום. הם באו בשאלה : אילו היה נמצא באחד מחוקי המדינה פתגם : כל המקיים נפש אחת מהאריים או מנוצרים כאילו קיים עולם
(עמוד 98)
מלא וכל המאבד נפש אחת מהאריים או מהנוצרים כאילו איבד עולם מלא, היתה היהדות העולמית סואנת ומרעשת את כל התבל, כי אין זה צדק רק רשעות. כנודע, גם הרבה ממשכילי עמנו יצאו בערעור על פתגם זה ואמרו כי חז"ל נתנו בזה שהעמידו את היהודים בגדר איגואיסטי, כאילו באמת לא נברא העולם רק בשביל היהודים, מכשול לפני העמים ושבשביל זה אנחנו שפלים ונבזים ושנואים בעולם.
בהפולמוס הנודע בין הסניגור הגדול בעד כבוד עמנו דר. יוסף ש. בלאך ז"ל עם האנטישמיים בשנת השמונים למאה העברה, היה מאמר זה אחד ממבוכותיו הגדולות של בלאך. האנטישמים השתמשו בפתגם זה בעלילות הדם. בימים ההם הודיעו החכמים ר"א ילינק, רא"ה ווייס, ר"מ איש שלום לבלאך, שבזכרונם נמצא פתגם זה בתלמוד או במדרש בלא המלה מישראל, אולם לפי שעה לא ידעו את המקור. הדבר היה נחוץ ובלאך פנה במכתבים לרבנים מובהקים באירופה ובארץ ישראל בבקשה להודיע לו מקור הפתגם בלא הנוסח "מישראל". הגיעו לידו הרבה תשובות, אולם אף אחד מהגאונים לא ידע ממאמר זה בלא ההוספה "מישראל". זוכר אני רק כי רי"א שפקטור, הנצי"ב, ר"ש מוהליבר, ר' ישעיה מאיר כהנא שפירא (רבו של בלאך) זצ"ל הודיעו לבלאך רק על הטעם מפני מה הדגישו חז"ל מישראל וטעמים מטעמים שונים.
ובעוד שבלאך חוקר ודורש על זה, האיצו בו מלומדים נוצרים דליטש, ווינשה ואחרים להודיע לו שרש דבר, אחר שגם להם באו ידיעות שנמצא הפתגם בלא "מישראל". אז פנה בלאך לר"ש בובר, שזח"ה, יה"ש בשאלתו זו. אך גם הם לא ידעו מזה. יה"ש שפך בתשובתו את כל חמתו על רבותינו וצעק מר, שבאותה ההדגשה העמידו חז"ל את עם ישראל על עמוד הקלון ושעל ידי פתגמים כאלה אנחנו כל ימינו בצרה1. דר. בלאך הפליא אז להשיב בהפרלמנט האוסטרי : אמת הדבר. הפעם לא זייפו האנטישמיים מאמרים. ואלמלי לא היו מתנגדינו באים עלינו בתמידות בשקרים ובלבולים ולא היו עושים אותנו אחראים בעד מה שנכתב לפני ב'אלפים שנה, בזמן אשר קרני ההשכלה עוד לא זרחו על פני העמים, כי אז היינו משיבים להם כיאות: אתם לא תדעו את כל מכאובינו ואת כל יסורי נשמותינו מיום גלינו מארצנו. אבל עכשיו שאתם באים עלינו ומפיצים אתם דבות רעות עלינו בלי הרף, אין אנו רואים חובה לעצמנו להצטדק לפניכם. לנוצרים ישרי לב המבקשים לדעת את האמת אנחנו אומרים ואני מכריז זאת מבמה זו: לא טובים ולא רעים אנחנו היהודים משאר בני האדם החיים על-פני האדמה ורק ליחידי סגולה שבנו, יש כח להקרא באמת בשם עם סגולה ישראל. אלמלי היינו כולנו טובים והגונים ושלמים, כי אז לא היינו מרוחקים מארצנו, לא היינו מקבלים מכות וצרות אלא יושבים בטח בשלוה והשקט על אדמתנו. לא בימינו ולא בימים קדמונים היינו צדיקים, גם בינינו היו בעלי אגרוף וזרוע, לסטים, רוצחים, גנבים, דלטוריים, מלשינים מכוערים. ובהיותינו גולים בין האומות, היו אנשי בליעל מישראל, גורמים לאבותינו צרות גדולות וגזירות קשות. וכל שכן שהיה לנו לסבול מהעריצים והפראים בין האומות. חיי היהודים נחשבו להפקר, לפיכך אמרו חז"ל: כל המקיים נפש אחת מישראל וכו' וכל המאבד נפש אחד מישראל וכו'. אותם התנאים המעציבים והנוראים של ישראל בגולה, בראו גם שתי הנחות ששום עם בעולם לא היה נזקק להן ולא ידע את גדלותן: אהבת ישראל ופדיון שבויים. אלמלי עמים אחרים היו
(עמוד 99)
חיים תחת תנאים כמו היהודים, מפוזרים ומפורדים בכל העולם ונפשם היתה תלויה להם מנגד, כי אז היו גם העמים הללו מרגישים צרך להדגיש כל המקיים נפש אחת מההונגרים, מפולנים, הטשכים וכו', וכל המאבד וכו'. תנו הודאה לאלקי עולם כי אתם לא נזדקקתם לזה. אם נשארנו "קנה רצוץ לא ישבר" זה הוא הודות למאמרים כמו כל המקיים וכל המאבד. מאמר אחד יספיק להוכיח, עד כמה נחוץ היה פתגם זה. בילקוט משלי אני מוצא פתגם זה: אם יאמר לך פלוני הוא עשיר, נלך ונהרגהו ונטול ממונו, אל תשמע לו, מפני שמחשבותיו לרעה, ואם עשית כן נמצאת מקיים כל התורה כולה, שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו כו' וכל המאבד נפש אחת מישראל".
כך הסיק דר. בלאך ז"ל. עכ"פ נשאר מוסכם מכל הצדדים שחז"ל קבעו הכלל "מישראל" ודברי הדר. בלאך מתיישבים על הלב.
ועתה ראו דבר פלא.
בהיותי עדיין בווינה מלקט בין העמרים, משוטט ומחפש חומר ולבנים לאכסניה של תורה - ל"היכל" זה, האיר הקב"ה את עיני ומצאתי תורף פתגם זה, בלא הצירוף "מישראל". שמחה ואורה מלאו חדרי לבי כשנגלה לפני המקור הראשון של הפתגם בלא ההוספה "מישראל". הנה הוא בירושלמי, סנהדרין פ"ד, ה"ט וכה תוארו: "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא וכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא". וכך היא הנוסחא בהירושלמי דפוס וויניציא שלא חלו בו ידי הצנזורים37. בנוסח זה מובא הפתגם גם באבות דר"נ פל"א, ב' בפרקי ד"ר אליעזר פמ"ח38 ובמדרש משלי (הוצ' בובר) פ"א דף 44. לפי זה ברור הוא, שבתחלה נאמרו הדברים על כלל נפש צאצאי אדם הראשון שלא היה ישראל, ונחשב בספרות התלמוד לנכרי. כשנתרבו הרדיפות והסכנות הוסיף העם "מישראל". ונוסח כיון רעל על ונעשה שגור ובדמות זה נכנס אח"כ לכמה מקומות בש"ס ומדרשים ונשארה גירסא זו עומדת. הכנסתי לספרי "דער-יודענהאסס" פרק שלם על אדות הפתגם הזה והרבה עתונים לא-יהודים, כמובן אנטי-נאצים הביאו בקורת על ספרי בהסכמה מוחלטת.
אל ספרי הכנסתי שמונה מאמרים תלמודיים המפיצים אור על הפתגם, איך נשתלשלה הנוסחא "נפש אחת מישראל". אסתפק להביא שנים מהם.
ירוש' תרומות פ"ח, ה"ד: "נשים שאמרו להן גוים עובדי אלילים תנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאין כולכם, יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".
שם: "סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך, פגעו להן גוים ואמרו: תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם, אפילו כולן נהרגין, לא ימסרו נפש אחת מישראל".
ובעוד שספרי עורר רושם כביר בעתונות יצא נגדי המלומד "ידידי" הצורר פרופ. עריך בישוף ב"נטיונלסוציאליסטישה רונדשוי" וכתב: "הא תינה, שבירושלמי ובאבות דר"נ הגירסאות כמו שהביאן חיים בלאך. אבל מה ישיב היהודי הזה על דברי מהרש"א למאמר זה בסנהדרין דף כא? הלא כה דבריו: דקדק לומר נפש אחת מישראל, שצורת אדם שנברא יחידי, היא דיוקנו של מעלה. אבל שאר עכו"ם אינן צורת אדם רק כשאר הנבראים והמאבד נפש אחת מהם אינו מאבד עולם מלא, ובישוף הביא עוד גרגיר אחד ממס' חולין ה: מן הבהמה, להביא בני אדם שדומים לבהמה".
(עמוד 100)
החלטתי לערוך תשובה גם על המאמרים הללו. וטרם נגשתי אל העבודה שאלתי את פי הגה"צ הישיש ר' ישעיה פירסט ז"ל אבד"ק שיפשול בווינה, אם להשיב ומה להשיב כי דברי מהרש"א נראים באמת תמוהים. הגאון קמט במצחו כאילו רוצה לזכור נשכחות ואמר לי כדברים האלה:"בימי חרפי, כשלמדתי בישיבת הכתב סופר זצ"ל היו גם לי ולחברי קשים דברי המהרש"א הנ"ל ושאלנו את פי רבנו הגדול ועננו במתק שפתיו: לא ידענא מה תימה בדברי מהרש"א. אל תטעו לחשוב, שהתכוין להאומות אשר בשם ה' יקראו ואליו הם נושאים את נפשם. וידוע תדעו, שרבותינו הפוסקים נגרים ונסרכים אחר לישנא דשגירא והרבה מאמרים הם רק הלכות לימודיות ולא למעשה. הן ברור שמהרש"א לא חשב כך חלילה על העמים המאמינים באלקים ומעריצים את התורה. ואל יפלא בעיניכם שמהרש"א לא העיר כאן, שלא על הנוצרים כוונתו רק על העמים הקדמונים, שאכזריותם עם ישראל היתה עצומה ולא ידעו את ה' ולא היה להם תורה כלל ולא קיימו ז' מצות בני נח. רבותינו הפוסקים החזיקו זאת לדבר המובן מאליו, אחר שגלו זאת כמה פעמים. מהרש"א לא חשב, שיהיו נמצאים נוצרים, שיבואו בעלילות להפוך את מחשבותיו הטובות. ומה שנוגע להמאמר בחולין ה: "מן הבהמה להביא בני אדם, שדומים לבהמה" הלא רש"י מפרש עם הדומה לבהמה שאינם מקיימים את המצות". זאת אומרת, שאפילו בן ישראל הכופר באלקים ואינו מקיים המצוות הוא בכלל בהמה. הגאון ספר לי שכבר לפני ס' שנה בערך הדפיס מומר אחד בהונגריה מחברת ובו הביא את דברי המהרש"א וכתב במקום עכו"ם "נוצרים" על פי פקודת הממשלה נהרסה המחברות. ובימי נדודי בלונדון עוררני ת"ח פליט מברלין על מה שכתב הגאון מווילנה ז"ל ב"אבן שלמה" פ"ב שהנכרים יותר טובים בעיני ה' מרשעי ישראל שכופרים בתורה ובמציאת ה'.
ופה בניו-יורק השתעשעתי הרבה על כל הענינים שדנתי עליהם עם יד"נ החכם פרופ. אלבויגן ז"ל מברלין והעירני על דברי המפרשים לירמיה ל"א, כ"ז "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה", בין החשובים שבהם הנקראים אדם ובין הפחותים שבהם שנדמו כבהמה. והפסוק הזה מוכיח אגב שהפתגם "אתם קרויים אדם ואין אוה"ע קרויים אדם אלא בהמה" עולה רק על הנכרים העוברים על ז' מצות שנצטוו עליהן. ואכמ"ל יותר.

על מאמרי אגדה בעניני אישות

עוד מילתא בפומבי. בש"ס ומדרשים מפוזרות רשימות הנראות היו כנבול-פה וכדברים של שמצה. לא לבד שונאינו, אלא גם בינינו נמצאים אנשי לצון המלגלגים על אותם הפתגמים והם בעיניהם כעגבים. ברם איש לא יבין ילבט בהם, קורא פשוט יוציא משפט, שרבותינו לא השתמשו תמיד בסגנון טהור ח"ו. תמימים שואלים למה הכניסו מסדרי התלמוד ענינים ומאמרים אלה.
על זה אשיב: דעת רבותינו ז"ל היא שהאדם באשר הוא בשר ודם עלול הוא לחטוא. אבן נגף הוא בצדו של כל אדם על הדרך הגדול והנורא הנקרא עולם הזה, והוא יצר הרע, שצפון ועומד בלבו של אדם (סוכה נב.) כל יצר מחשבות לבו של האדם רק רע כל היום ו"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", גם בבני אדם היותר גדולים והיותר קדושים בוער היצה"ר כלפיד אש. והן "בקדושיו לא יאמין" כתיב. רבותינו היו פסיכולוגיים מצויינים, יודעים צפונות נפשיות
(עמוד 101)
ואמרו: אין היצר תאב אלא דבר שאסור לו (יומא פ"ו, ה"ב) אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? מוראם של רבותינו מלפני היצה"ר היה כל כך מופלג, עד שהתפללו שהיצה"ר יעשה עמנו שלום ואמרו "אשרי שמתגבר על יצרו". (ע"ז יט.) לא בושו חכמים כלל להביע רעיון כי ישראל קבלו עליהם עריות בקטטה! (שבת קל.) ש"יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדוה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא (סנהדרין סג:) לא קל הוא הפתגם: "אפילו חסיד שבחסידים אין ממנין אותו אפטרופוס על העריות!" (כתובות פ"א, ה"ח), "אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהא בו צד אחד בעון" (שמעוני תהלים תשס"ה). אין ספק, שרק להיות מופת ברבים ולשמור את עצמו מזנות קרא תנא אחד "הזהרו בי מפני בתי!" ותנא שני "הזהרו בי מפני כלתי!" וכדי לכבוש את לבות בחורי ישראל ולהבדילם ולהרחיקם מפריצות אמרו: "עתידים בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שיתנו ריח כלבנון!", "כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת את היפים" (סוטה פ"א, ה"ה) "על כל הקב"ה מוותר חוץ מן הזנות!" (תנחומא וירא ט'). כמה קדושה ושאיפה לטהרת הגוף והנפש תקועות בשני המאמרים האחרונים! ברור הוא, שכל הסיפורים מסוג זה באו לשם אילוסטרציה והוכחה על ההפסד הגדול שהזנות והתאוות הגופניות גורמות להיחיד ולהעם ולשם הדרכה טובה, יראו בני ישראל וישמרו את עצמם מליפול במכמרתם של התאוות הבשריות. ואיזה גיבור שבגיבורים? הכובש את יצרו!
ובהיותי בזה לא אחדל מלמסור מה שהשבתי לנוצרי אחד, שהתעסק בלימוד התלמוד בתרגומו של גולדשמיד, בנוגע להבעיות המוזרות שנמצאות במסכת יבמות וכריתות. והשואל לא להקניטני התכוון. אמרתי לו, שבימי חז"ל היו אנשים רבים עושים תועבות והיו גם מבני עמנו כאלה שלמדו ממעשי הגוים אשר שכנו ביניהם ועשו תועבות. אחר שהעמים הטיבו דרכם השפיעו בזה גם עלינו לטובה. ואם גם בימינו נמצאים הרבה זמרי ונואפים הן בין העמים והן בינינו, הם עושים לכל הפחות הכל בצנעה כי בושה על פניהם.
בספרי "דער יודענהאסס" דברתי על ענין זה ביותר אריכות. ולשם הכנסתי משפטי גדולי העמים, שלקטתי מספרים הרבה, כי היהודים עד כמה שהם מחזיקים באמת בתורתם ובמסורת אבותם והולכים בנתיבות רבותיהם, עומדים בטהרת המשפחה ובמחשבותיהם המוסריות למעלה מכל בני אדם. ואותם החכמים, אוהבי האמת גם הטעימו, שחכמי התלמוד הם אשר נטעו בלבות בני ישראל דרך אץ וצניעות.

טעות היסטורית על פגישתו של ר' יוחנן בן זכאי עם אספסינוס
בהתימי את "קונטרס ההגנה", שהו בארתי והארתי דברי ופתגמי חז"ל, שהשתמשו בו מתנגדי התלמוד שבינינו וצוררי ישראל, כדי לאלף בהם קטיגוריות על אמונתנו, אמרתי כי פה הוא המקום הראוי להביא נוגה על המאורע ההיסטורי ופגישתו הדרמטית של ר' יוחנן בן זכאי עם אספסינוס, ולהראות את כל המאורע ותוארו של ר' יוחנן בן זכאי באור האמת.
לפני חמש עשרה שנה בערך יצא אחד מגדולי סופרנו בקטרוג גדול על ר' יוחנן וישים אותו
לבוגד בארצו ובעמו. הסופר הזה שפך את כל חמתו על התנא הקדוש – אשר מימיו אנו שותים עד היום הזה, ושאלמלא הוא היתה תורה משתכחת מישראל ועמנו ממילא היה נבלע בגוים – בדברים גסים וחצופים, בשביל שלא בקש מאספסינוס רק את יבנה וחכמיה ושלשלת דרבן
(עמוד 102)
גמליאל ורופאים שירפאו את ר' צדוק. להסופר הזה שמש קטרוגו של אליעזר בן-יהודה במכתב לסמולנסקי משנת תר"מ ששמור היה בהארכיון של הקהלה בווינה, שבו תאר בן-יהודה במכתב יוחנן ל"מתבולל", "עוכר ישראל", "בוגד", ו"עבד מוג רוח"39, בן-יהודה סמך את אשמותיו על הנמסר בגיטין נו. ע"א. כי קרא רב יוסף או ר' עקיבא על ריב"ז את הפסוק מישעיה משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. בן-יהודה עשה את התנא אחראי בעד זה שאבד הלאום העברי את מעמדו המדיני גם בשביל שלבות היהודים אטומים כעץ ומתחשבים לכנסיה דתית. בן-יהודה כתב כי ריב"ז היה אחד מ"החכמים השבעים" בא"י, שהשתרר והתגאה על העם כמו הרבנים והמנהיגים בימינו והחליט, שכל אשר עשו בימים ההם "אוהבי השלום" לכבוד ולטובת עצמם עשו. בן-יהודה הסיר העטרה מר'יוחנן בן זכאי באופן היותר מביש.
צוררי ישראל לקקו את אצבעותיהם ממאמר הלועז הזה. וגם הם באו אחריו בתואנות על "המתבולל" ר' יוחנן בן זכאי.
במקרה מוכרח הייתי באותם הימים לבקר את המלומד הגדול, זקן חכמי אירופה המערבית, דר. אריה שווארץ ז"ל, רקטור של בית המדרש לרבנים בווינה ומדי שיחתנו, שאלתיו מה הוא אומר על הזלזולים נגד ריב"ז. הרקטור אמר לי: "הנני בן פ"ב שנה. מימי לא ראיתי, שסופר יהודי יפרסם דברים כאלה על גדול האומה, הנה חיים אנו בדור, שכל לבלר בלתי אחריותי לוקח לו הזכות להתנפל על בחירי תולדותינו. איני יודע מה היה לו להסופר עם הארץ הזה לבוא עם ההתקפות האלה והוא כתב את מאמרו מבלי שום שכל ולב. כל מסקנותיו מיוסדות על הטפשות ועל הבערות וכל יודע ההיסטוריה בוז יבוז להן". הרקטור התעצב, שאחר המאמר הזה באה נביחת זעם מצוררי עמנו ושאנחנו בעצמנו נותנים נשק בידי הצוררים הכי גרועים במלחמתם נגד ישראל. הוא אמר לי שמהנכון יהיה לצאת נגד אבא סיקרא מימינו בכל החומר ולהגן על כבוד התנא, שעם כבודו יתקיים ויפול ישראל. לא אכחד, כי לבי היה נוקפי ומהסס לדון עם אותו הסופר, שהשפעתו היתה רבה מאד בווינה וידעתי, שדברי ישארו בלי רושם, כי הלבבות אבנים והאזנים ערלות. ואני ראיתי כבר אז איך העולם היהודי באירופה מתמוגג מעט מעט. אך חפצתי למלאות את רצונו של אותו הזקן. ובבואי לדרוש בכל אותם האגדות הנוגעות להפגישה ולהשיחה של ריב"ז עם אספסינוס באתי לידי הוכחה, שהאגדה בגיטין המתארת את הפגישה ושהיא היסוד להקטרוגים על ריב"ז, עומדת בסתירה כלפי שתי אגדות אחרות.
בגיטין מסופר, כי אספסינוס אמפר לר' יוחנן: "בקש ממני דבר ואתן לך". ור' יוחנן השיבו: "תן לי יבנה וחכמיה ושלשלת של רבן גמליאל ורופאים ויירפאו את ר' צדוק". בשביל זה קרא עליו רב יוסף ויש אומרים רבי עקיבא: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", כי היה צריך לשאל לאספסינוס, שיניח את ירושלים פעם זו. אמנם נמצא שם גם מליץ יושר אחד על ריב"ז שאמר, כי ר' יוהנן חשב שמא לא ימלא אספסיטס את בקשתו ולא תהא אפילו הצלה מועטת.
מדרש רבה איכה פ"א, פסוק "היו צריה לראש". מוסר את הפגישה והשיחה בשנויים מעט, אך העיקר הוא שבעל אגדה זו ידע לספר, שר' יוחנן בקש מאספסינוס "שיעזוב את המדינה וילך לו" אספסיטס השיבו: "וכי בשביל זאת המליכוני שאניח אותה? והלא לא המליכוני אלא כדי שאכבש אותה!" ורק אז הציע לו ר' יוחנן בקשות אחרות.
ובעסקי בבירור שאלה זו, העירני הגאון הישיש ר' שלמה סופר ז"ל אבד"ק בערעגסאס
(עמוד 103)
על מה ששמע מפי אביו ה"כתב סופר" ז"ל בשם הגאון הקדוש ר' נתן אדלר ז"ל מפרנקפורט דמיין, הנה בריוני ירושלים לא ראו את הסכנה הכרוכה במרידתם במלכות רומי וכל מי שהגה דעה נגד המרידה שלא היתה רצויה להבריונים, נקרא "בוגד" בעמו ונחשב בין "בעלי כיסים ועשירים"; הם קפצו בראש האומה ועשו כל מה שלבם חפץ כי לא פחדו מפני שום הרס וחרבן. אך לב ר' יוחנן היה מלא דאגה. הוא ראה ברוח קדשו כי הארץ תשום ובית המקדש יחרב בעון ביטול המצות והתורה ודבר אל לבו: אם אציל את התורה אז ישאר ישראל חי וקיים. וכשעמד ריב"ז לפני העריץ הרומי, מדוכא ונשבר מכאב לב בראותו את התוצאות הנראות של המרידה, חשב, שאם יציל את יבנה וחכמיה, יציל את האומה וממילא את "המדינה", ויביא עזר ותרופה למנהיגי העם והם יחזקו את ידם הרפה של ישראל לתת בלב בני עמו תקוה ובטחון לגאולה.
וכדאי לשום לב לתיאור המאורע הדרמטי באבות דר' נתן פרק ד', כי משם נראה עד כמה גדלה הסכנה שישמיד אספסינוס את כל בני ירושלים. ובשביל שכל כותבי תולדות עמנו לא נגעו בהמסופר באדר"נ כל עיקר אני מביא את אותה האגדה בשלימותה. וזה הוא תורפה:
כשבא אספסינוס להחריב את ירושלים, אמר להם: "שוטים, מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת, ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו קשת אחת או חץ אחת40 ואלך לי מכם". אמרו לו: "כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום, כך נצא לפניך ונהרגך!" כיון ששמע ר' יוחנן בן זכאי, שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם: "בניי, מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? וכי מהו מבקש מכם? הא אינו מבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחת וילך לו מכם!" אמרו לו: "כשם שיצאנו על שנים שלפניו והרגנום, כך נצא עליו ונהרגיהו!" היו לאספסינוס אנשים שרויין כנגד חומותיה של ירושלים וכל דבר ודבר שהיו שומעין היו כותבין על החצי וזורקין חוץ החומה, לומר, שרבן יוחנן בן זכאי מאוהבי קיסר הוא41. וכך היה מזכיר לאנשי ירושלים. וכיון שאמר להם ריב"ז עם אחד ושנים ושלשה ולא קבלו ממנו, שלח וקרא לתלמידיו לר' אליעזר ור' יהושע. אמר להם: "בניי, עמדו והוציאוני מכאן. עשו לי ארון ואישן בתוכו. ר' אליעזר אחז בראשו, ר' יהושע אחז ברגליו והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה, עד שהגיעו אצל שערי ירושלים. אמרו להם השוערים: "מי הוא זה? אמרו להן: "מת הוא, וכי אין אתם יודעין, שאין מלינין את המת בירושלים?" אמרו להן: "אם מת הוא, הוציאוהו!" והוציאוהו. עד שהגיע אצל אספסינוס, פתחו הארון ועמד לפניו, אמרו לו: "אתה הוא רבן יוחנן בן זכאי? שאל מה אתן לך?" א"ל: "איני מבקש ממך אלא יבנה! אלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות האמורות בתורה". א"ר: "לך, וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה!" אמר ליה: "רצונך שאומר לפניך דבר אחד? אמר ליה: "אמור!" א"ל: "כך מסור לנו, שאין בית המקדש נמסר ביד הדיוט אלא ביד המלך שנאמר: "ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול!" לא היה שלשה ימים עד שבא דיופלא מעירו שמת קיסר ונמנו עליו לעמוד במלכות הביאו לו נסרים של ארז ונתן לתוך קשת של זירים והיה מכה בהן על החומה
(עמוד 104)
עד שפורץ לו פירצה. הביאו ראש חזיר ונתנו לתוך קשת של זירים והיה משליך אותו כנגד איברים שעל גבי המזבח. באותה שעה נלכדה ירושלים והיה ריב"ז יושב ומצפה וחרד, כשם שהיה עלי יושב ומצפה, שנאמר: "הנה עלי יושב על הכסא יד דרך מצפה, כי היה לבו חרד על ארון האלקים". כיון ששמע ריב"ז שהחריב את ירושלים ושרף את ביהמ"ק באש, קרע בגדיו וקרעו תלמידיו את בגדיהם והיו בוכין וצועקין וסופדין ואומרים: "פתח לבנון דלתיך - זה ביהמ"ק - ותאכל אש בארזיך אלו כהנים גדולים שהיו במקדש". האגדה פה ברורה יותר מהאגדה בגיטין ומשונה היא הרבה. פה אנו מוצאים רק שאלה אחת מה ששאל ריב"ז לאספסינוס. פה רואים אנו בעינינו איך ירושלים, ביהמ"ק, הולך וחרב ואנו מבינים היטב כי עלילה מבישה ומחפירה היא להחליט כי "שיח ושיג" היה לו לריב"ז, גולת הכותרת של עם ה', לבגוד בעמו. רק הגאוה וההתרברבות של הבריונים, קפדנים וקשים כברזל אשר אחזתם רוח שטות גרמו האבדון, ואילו היתה נהפכה שלייתם על פניהם ולא היו יוצאים לעולם כי אז נשארנו בארצנו ולא היה נחרב בית מקדשנו. ר' יוחנן הזהיר בהבריונים כי אין לבטוח בקשת והחרב לא תושיע את ישראל42.
מאמרי נתפרסם בעתון "נייעס וויענער יורנאל" ועורר התענינות רבה. ביחוד עשתה האגדה מאבות דר' נתן רושם חזק. קבלתי מכתבים מחכמים מעמנו ומנוצרים והודו שלא עמדו מימיהם על הנמסר שם. רק עתונים אחדים, שמלחמתי נגד האשמות הספרותיות של הנאצים לא ישרו בעיניהם לא מצאו קורת רוח במאמרי. ה"פעלקישער בעאבאכטער" הקדיש גם הוא שורות אחדות תחת הכותרת "קול יללת הרועים" וישימני ל"תלמידו" של ריב"ז, שאלמלי הוא כי אז לא היה נשאר ח"ו יהודי בעולם. . .
את מאמרי הכנסתי לספרי "דער יודענהאסס" ושוב התנפלו הנאצים עלי.

"פרוטוקולים של זקני ציון" מלפני חמש מאות שנה
"הפקודה" של הריש גלותא מקונסטנטינופול

חברים שאני מקשיב לקולם יעצוני להכניס אל "קונטרס הגנה" פרק על הנושא דלעיל, המציג זיופים נגד היהדות היותר נוראים. ידידיי אמרו לי כי שייכים הדברים לקונטרס זה. שמעתי להם.
כשהיה הפרק נגמר לדפוס נודע לי, שהחכם א. ז. אשכולי קדמני. הוא פרסם בשנת תש"ה ב"ציון" (היו"ל בירושלים ע"י י. בר ובן ציון דינבורג) מחקר שלם על הענין הזה. אשכולי הביא גם טופסי הכתבים במקורם ובתרגומים.
כשקראתי את מחקרו של אשכולי נוכחתי לדעת שגם מעיני החוקר המצוין הזה נעלמו פרטים רבים וחשובים על הכתבים המחוצפים, ולכן אני בא אחריו בהשלמות - כי לדעתי
(עמוד 105)
יש להם חשיבות היסטורית וינוחו במקום נאמן.
א. החכם דר. יוסף שמואל בלאך ז"ל מצא בספר "אייניגע קוריאסע נאכריכטען" (פרנקפורט, 1737), פרק ח', את אותם "המכתבים" בנוסח משונה מעט מזה שהביא אשכולי על פי הנוסח שמצא בארסינל בפריז, מספר 4968. המחבר האינונימי של ספר זה אומר בהקדמתו: "יוליאן די מודראנו מודיע לנו שאיש ידוע בשם קרימטאנו די סלמנצה מצא את הכתבים מהארכיון של טולידו". ראה בלאך "ישראל והעמים" (גרמנית) צד 699.
ב. הצורר קונסטנטין פון פווליקובסקי הביא את "המכתבים" באחת ממחברותיו נגד היהדות. ושוב הנוסח משונה.
ג. גוטפריד פון בק מקדיש בהקדמה שלו ל"פרוטוקולים של זקני ציון" שני דפים וב"המכתבים" שהוא מביא נמצאים גם כן איזה שנויים. ראה ספרו הנזכר, הוצאה שמינית, ברלין 1923, דף 25.
ד. בשנת 1930 פרסם "הפילוסוף של הממלכה השלישית" הנס בליהר ספר בשם "דיא רהעבונג איזראעלס געגען דאס קריסטענטום" ("התקוממותו של ישראל נגד הנצרות") וגם ב"המכתבים" שהביא ודן עליהם נמצאים שנויים. ב"תמימותו" כותב בליהר: "המכתב מריש גלותא נתגלתה על ידי בוגד או על ידי גניבה". ומודה הוא אגב כי "יש יסוד שלא להאמין באמיתיותו".
ה. בשנת 1923 בא לידי מתנה מדידי הסופר והחוקר בחכמת הנסתר של העמים, דר. הרברט זילברר - נוצרי בעל נפש זכה, מבין מעט בעברית ונחשב ליודע "רזי הקבלה"- טופס "המכתבים" במקורם בספרדית והוא ערך בשבילי תרגום מדויק. זילברר העתיק את "המכתבים" באיזה גניזה בברצלונה בשבילי.
ו. נשיא ראש ממשלת אוסטריה, הכומר פרופ. איגנץ סייפל הזכיר לי בשנת 1923, שבאיזה מנזר עתיק באיטליה נמצאים ה"כתבים" בשפה רומית. על בקשתי פנה סייפל אל ראש המנזר בבקשה לשלוח לו תצלומים מ"המכתבים", וגם תרגום מדויק לגרמנית. פלא הוא שבנוסח הרומי "השואל" הוא "הרב פטר ראש הכנסיה היהודית במנטובה" בעוד ש"המשיב הוא "שרירא, ריש גלותא בבבל". גם התאריכים הם אחרים מאלה שעל הזיופים הספרדים והצרפתים. עם משלוח "המכתבים" סייפל הודיע לי שהן נוסחי ספרד וצרפת, והן נוסח רומי זיופים הם בלי כל ספק. אך אחת הוא ברור, ששונאי ישראל היו הזייפנים והכתבים חללו "כלימת הגוים" הם וחללו שם הכנסיה.
צריך להעיר שהרבה מהמטפלים באותם ח"כתבים" החליטו שהזייפן (נראה שהיו זייפנים אחדים) לא התכוין להסית בהיהודים, אלא שאיזה יהודי ליצן וציני עשה נבלה זו כבדיחה רעה על הנצרות. להוכחה זו באתי גם אני. ואם היינו יודעים שם היהודי החכם הרע הזה היינו אומרים שישא כלימתו על התועבה אשר עשה, וישא עונו עולמית.

על כל נוסחי ספרד וצרפת חותם "השואל" בשם "חמור", ו"המשיב" בשם "עזות". חפצתי לצרף לפרק זה את טופס הנוסח הרומי עם התרגום והוא עולה ברשעתו על נוסחי ספרד וצרפת. אולם לבי מהסס להכניס מכתב מתועב זה למקום קדוש.
ואם אמנם שהזיוף של ה"מכתבים" האלה מגולה הוא, הם הולכים סובבים בקרב מרירי בהפרופגנדה חאנטישמית. החומר הרעלי שבהם עולה על רעל שב"פרוטוקולים". בכל מלה ב"השאלה" וב"התשובה" המחבר הוא כנופח בגחלים להלהיב אש המשטמה נגד ישראל.

(עמוד 106)
אחר שפרשה החברה הנאצית את רשתה, התחילה הפרופגנדה שלה להפיץ את כתבי מרי אלה, כדי להראות את "תועבותיהם" של היהודים בגוים; הנאצים השתמשו בכתבים אלה לראיה על אמתיותם של ה"פרוטוקולים של זקני ציון".
הרעיונות המוזרים הנמצאים בה"מכתבים" מעוררים גועל נפש בלב כל אדם. אולם בכחם היה לעשות רושם מר ומזיק ביותר על נוצרים תמימים. על יסוד מאמרים שונים וביחוד "הכתבים" האלה עשו הנאצים להיהודים שם בעולם שהם עצרת בוגדים. הנאצים דברו על לב הנוצרים כי חוב עליהם לעמוד על נפשם ולהגן על בני משפחתם הנמצאים בסכנה תמידית על ידי היהודים השוכנים בקרבם, ובידם לרפאות את שבר עמם הגרמני על נקלה, אם ירחקו את היהודים.

בווינה היו בצקלוני אחת עשרה נוסחאות מזיוף זה.
לפני חמש עשרה שנה בערך פרסמתי בהיומון "נייעס וויענער יורנאל" מאמר, שבו דנתי על הזיוף, גם הבאתי את חוות דעתו של הכומר פרופ. סייפל עליו. מאמרי נכנס אחר כן בשלימותו בספרי "דער יודענהאסס אים שפיעגעל דער יאהרטויזענדע" (ווינה 1935).
על פי מקרה נשארו בידי שתי נוסחאות ואת האחת - זו שקבלתי מסייפל - מצאתי ביום 25 נובמבר 1946 בספר "דיא יודען אונד דיא יודענגעמיינדע בראטיסלאווא (פרעשבורג) אין פערגאנגענהייט אונד געגענווארט" (ברין 1932) אחר שחשבתי כי נפלו בווינה עם שאר הכתבים ליד הגשטפה.
ומציאה גוררת מציאה.
אגרת זו מלאה ענין; ביחוד בשביל שנכתבה בימים שכבר שלטו הטמאים בגרמניה.
בהספר הנזכר מצאתי גם אגרת מסופר גרמני נודע, הרברט פריטשה.
מי יודע אם לא שנה הסופר הזה גם הוא את טעמו ולא התחבר סוף סוף להטמאים. על כל פנים חושב אני שראוי הוא מכתבו להצטרף ל"קונטרס הגנה" כתעודה מהתקופה המבולבלה. המכתב הוא משנה השניה לממשלת היטלר.

ברלין - נויקלן 11 מאי 1934
מר בלאך המכובד מאד,
תודה לבבית בעד דבריך החביבים על אדות ספרי43. היום קבלתי מידידינו נויברט את מאמר הביקורת שלך בה"נייע פרייע פרעססע".
אני מאושר מאד, שחכם מומחה במקצוע זה כמוך, דן על ספרי באופן נאה זה. אני מצאתי בספריך עושר ולמדתי מתוכם בשפע רב. לעתים תכופות אני מדבר על אודותיך עם ידידיי לודוויג מיידנר44 ופרנץ שפונדה45.

(עמוד 107)
שמחה מיוחדת היתה לי שהבעת נפלאות על אומץ רוחי בזמן הזה ובמקום הזה. האמן לי, מר בלאך היקר, שאני אשאר באמונתי לחכמים, ואם גם יהיה זאת קשה, קשה עד מאד.
הואל נא בטובך להודיעני כשיצא ספרך החדש "על הקבלה וחכמת הנסתר של עם ישראל". הספר הזה מענין אותי ביותר46.
אחלך, מר בלאך הנכבד, להעלות את זכרוני בתפילתך לאל מרומים. אנחנו המאמינים באל חזק וגדול נתנסינו כמה נסיונות קשים לסבול בעולם זה אשר השטן הזדווג לו, אבל מאלקים מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו.
שמחה יפה היא אם המאמינים מכל הכנסיות הולכים אחוזי יד באהבה וחבה ומרחיקים כל איבה וקנאה מלבם. זאת לא יוכל להיות נגד רצונו של הכל יכול, ואם גם העולם יתיצב נגד התאחדות זו.
וכמה נכסוף נכספתי להושיט לך את ידי באהבת אחים. שנאה ומשטמה הן רק קנין אנשים המבלים את ימיהם בתוהו.
עוד הפעם תודה לבבית ודרישת שלום נאמנה.
מוקירך המסור לך
הרברט פריטשה.

שמח אני שאחר נעילת "קונטרס הגנה" וה"פרוזדור" מצאתי בין מעט הכתבים המוצלים מאש הנאצי בווינה, העתקה מאגרתו של ידיד נפשי, הרב הגאון, איש האשכולות, חכם וסופר ומשורר בחסד עליון ר' אליעזר לאדיער ז"ל אבד"ק סטרי.
חשובה אגרת זו הן מצד תוכנה והן מצד כותבה. הרב הזה (נולד ג' אדר תרל"ד ונפטר ז' תשרי תרצ"ג) היה בנו חורגו של אדמו"ר הגאון העצום מוה"ר אריה ליבש הלוי איש הורוויץ ז"ל בעל "שו"ת הרי בשמים", ונחשב לאחד מן הרבנים שמדע ויראת ה' היו צמודים בו.
יען שלא נשאר מקום פנוי אחר להכניס את אגרתו היקרה, אני מביא רק קטעים, שלדעתי הם היותר מענינים, ובעיקר שראויים הדברים להספח ל"קונטרס הגנה".
"איעצך וכה תעשה לעורר בהקדמתך מיחוד לרבנים ודרשנים וסופרים הבונים על יסוד דברי חז"ל שלא יסמכו בשום אופן על הזכרון.
"תדירא היתה בפי מו"ר, אבי חורגי הגאון זצ"ל שהזכרון הוא מטעה בלי רחמנות. היו פעמים כששאלתיו על ביאור איזה מאמר אמר לי בחבה: "זיל בדוק! ולא יהיה לך קשה כלל". וכאשר בדקתי נוכחתי שלא אמרתי לפניו את המאמר ככתבו וכלשונו. אחר הבדיקה עלה הדבר כהוגן.
"ואירע זאת גם לגדולים מפורסמים, מי לנו גדול מרבנו מהרש"א ז"ל, שהראה בחידושיו נפלאות בכח זכרונו, בכל זאת עלה לרבנו בחידושיו לסוטה ל"ז, ע"ב ד"ה "ללמוד וללמד" מעין חריפתא שבשתא.

(עמוד 108)
מהרש"א כותב שם: "יסוד אחד לכל התורה והיא האמונה כמ"ש במכות בא מיכה והעמידה על אחת כמ"ש וצדיק באמונתו יחיה".
"והמאמר שם (כ"ד, ע"א) "בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב הגיד לך אדם מה טוב וכו' בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה".
"טעה רבינו במחילת כבודו בשתים. החליף חבקוק במיכה וגם שם בפי מיכה דברים שאמרם חבקוק. הגיע לרבנו זאת כי סמך על זכרונו.
"זקני, הגאון החסיד ר' שניאור זלמן אבד"ק לובלין זצ"ל בעל "שו"ת תורת חסד" (עלה לשמים ביום ה' ניסן תרס"ב בירושלים) הזהיר אותי כמה פעמים במכתביו לבדוק תמיד אם אעלה מאמר חז"ל בעל פה או בכתב אם לא טעיתי וע"ז אמרו "הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון".
"ועל אשר שאלתני אם נודע לי הספר "משפחת סופרים" מר' שמואל רוזנפלד על השנויים הנמצאים מחז"ל נגד ספרי כתבי קדש, אודיעך שספר זה נמצא אצלי עם הערות רבות ממורי אבי חורגי ורק מי שלבו לב הארי יוכל לעסוק בבירור והערותיו מאירת עין ולב. אל לך לנגוע בשאלות הללו בספרך. לא זה הדרך לפניך בכלל ובספרך זה בפרט.
"גם איעצך שלא תטפל בספרך בפלפולים, כמו שנראה מכמה שאלותיך, שאתה חושב לעשות זאת. עליך להיות בספרך זה מסביר ולא מפלפל ולאחוז בכללן של חז"ל שהסובר יפה מהפלפלן. ותעשה זאת רק אם תתיצב נגד קטרוגי צוררי ישראל. לבי בטוח שתתישב הרבה על כל דבר, ודוקא לבקי בחדרי תורה כמוך אומרים אל בינתך אל תשען. תשאל תמיד בעצת חכמים כדי שלא תבוא חלילה לידי תקלה, כי באמת רבים הם המאמרים שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם עד לבארם".
"ומדי דברי בזה אדכרנא מילתא יקירא מה ששמעתי מפי מו"ר וא"ח, שאנחנו לא נוכל להבין היום על בוריה הכוונה של מאמר סתום זה או זה ועל מה אדניו הטבעו, וכשאנחנו באים לדברים תמוהים, עלינו לחשוב באותה שעה שהכל מידו יתברך ולהרגיש בקרב לבנו פנימה שם הסתר זה מהש"י הוא. בפרט שגם דרך טבעי הוא שעתיקתא קשיא מחדתא. האמין לי שגם בידי פתגמים רבים שעמלתי בהם עמל רב לחוורם ולחנם היתה העבודה הרבה שהטלתי על עצמי. ואם בתחלה היה נראה לי כי העליתי ביאור נפלא, נוכחתי אחר יותר התבוננות כי העליתי חרסא. ואם ה' לא יתן לאדם בינה להבין את המאמר, שוא כל עמלו, חריצותו והתמדתו.
"עליך להטעים ביחוד שלא כל מאמר ופתגם נותן לנו ציור על זמן התהוותו. עדיין חסרה לנו הבנת החיים והזרמים השונים באותם הזמנים שנאמרו אותם הדברים שמערערים עליהם. אמרות רבות מקושרות עם מצב המדיני של אותם הימים.
"ואתה יודע בטח שאותו החכם אשר שמך כשמו אשר עמד כסלע עז וכצור מוצק נגד מנדינו וצוררינו שאל לעתים תכופות בעצת מו"ר בעל "הרי בשמים" על כמה מאמרים תמוהים ולא תמיד היה ביד המשיב לחוור הדברים כשמלה וללמוד מפורש מן הסתום ויעץ אותו לדבר בשער שהרבה פעמים פליגי רבנן דאגדתא על רבנן דאגדתא ושאין לאיש אוהב צדק ומשפט ללכוד אותנו על דברים שאין אנחנו מבינים אותם ושאי אפשר לעמוד על הבירור. באחד ממכתביו לדוקטור בלאך העירו על דברי הרשב"א במסכת ברכות ועוד בכמה מקומות בש"ס שכוונת החכמים ז"ל בדרשות מופלגות היה להסכימם אל הפסוקים שלא תשכח זכרונם, ולא שהיתה כוונתם לפרש הפסוק כן.

(עמוד 109)
"מה שהביאו עתוני האנטישמיים שהרמ"א הכריע בהלכות פו"ר הלכה א' סעיף ו' שאם היה הבן ממזר או חרש שוטה וקטן קיים המצוה ואתה תמה על הכרעה זו. ואני תמה עליך שלא הבנת בעצמך כי לא הכריע זאת הרמ"א מעצמו רק מדברי הרשב"א וכוונתו היתה על הבא בשוגג על א"א, למשל שנתחלפו לו היתר באיסור וכוונתו היתה מש"ש. לענ"ד יש לישב זאת בלי דוחק. ומי שמכיר את חיי אבותינו וקורותיהם בימי התלמוד ותנאי הדירות יבין שחלוף כנ"ל היה באפשרות.
"ובבואך לצאת נגד מנדינו ראוי להעיר על מאמר הספרי שופטים שאם יקרבו ישראל להלחם על עיר "לא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה במיתת תחלואים". האם מתנהגים העמים במאה העשרים במוסר וברחמנות כאבותינו מלפני ארבעה אלפים שנה?
"ועתה בחירי רצתה נפשי שאני נא כי חותם הנני את מכתבי. והיה כאשר יבוא ספרך היקר על מכבש הדפוס ותשלח לי גליון אחר גליון מוכן אני בחפץ לב לכתוב לספרך הערות ולא למענך אעשה זאת רק לכבוד עמנו בפרט בימינו, שעמד מעיק ומיצר לישראל חדש47.
"יתן לך ה' כח ועצמה להמשיך את עבודתך הקדושה ואין להרבות בדברים כי ספרך זה יהיה ספר טוב ומועיל וה' אלקים יתב' ינחה אותך בדרך אמת.


אחר שיצא ספרי "דער יודענהאסס אום שפיעגעל דער יאהרטוזענדע" (ווינה 1935) לאור קבלתי מאות מכתבים מחכמי ישראל ובהם הרבה הערות מדעיות. בזה אני מוסר קטע ממכתבו של המלומד פרופ. דר. אלכסנדר קריסטיאנופולר הי"ד שמצאתיו בין הכתבים המעטים שהצלתי.
ידידי וכו',
היום השלמתי את קריאת ספרך היקר "השנאה לישראל". בלא שפתי חנף אני אומר לך כי שם עולם עשית לך אשר לא יכרת בהוצאת ספרך זה. אשרי לך כי כל לבבך הכנת לדרוש את כל החומר הנחוץ להגן בעד כבוד ישראל ואמונתנו. הצלחת במפעלך זה עד מאד וידעת לסדר דבריך היטב.
אין אני רואה חשש כלל להביע את דעתך על דברים הנראים לזרים לדרכם של חז"ל. הביע סברא זו אז"ק הגאון בעל "יד המאיר" לפני מאה וחמשים שנה. זקני הביא סברות על זה מרבותינו ואני מזכיר פה רק מה שכתב רש"י לחולין פ"א, ע"א ד"ה "התראת ספק": "ופירוש משובש הוא מאדם חריף ומפולפל". והמהרש"א ז"ל לא חש גם הוא להביע דעתו כמה פעמים ש"דבריהם תמוהים". ראה דבריו נדה סב. ע"ב, ד"ה "אמר רבי אבא": "ונראה דטעות נפל בדבריהם". ברור הוא שלא כיון רבינו כי רבותינו טעו אלא שטעות נפלה מצד אחר.
לענין מה שבררת שחז"ל באמרם "כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח" התכוונו לנחש העמוני ולא לנחש השרץ, כמוסיף אני בא: איך אפשר שחז"ל ידמו תלמיד חכם לנחש ממש שנאמר עליו בתורה "ארור הוא מכל הבהמה"? אקוה שתנוח דעתך אם אודיעך שכבר קדמוך אחר בזה. בכתבי אז"ק שלא נדפסו עדיין הוא מרמז אפשרות שכוונת חז"ל היתה לנחש העמוני.

(עמוד 110)
בהזדמנות זו רוצה אני להעיר שחכם אחד מווילנא מר פייגנזון הוציא לאור מחברת "עלבונה של תורה" שבה בא לידי מסקנא מוחלטת, כי כל מקום שמובא בש"ס ומדרשים "משיח בן יוסף" זיוף הוא. כבר בימי זקני בעל "יד המאיר" ז"ל היו חכמים שחשבו כך ובכתבי זקני נמצא הברור שלא כן הדבר. והא לך ראיה אחת שהביא מתנא רבי אליהו פי"ח ש"אותו התינוק שהחיה אליהו, משיח בן יוסף היה". אני חושב שהידיעה הזאת תהיה נחוצה לך לרגלי עבודתך.
לזיופים שונים ממומרים יענין אותך לדעת כי מומר אחד העקים את הפסוק "וישמן ישרון ויבעט" על "ויבעט ישרון – וישמן"! המומרים הרעו לנו הרבה יותר משונאינו בין העמים.
הבקורת על ספרך ב"נייע וועלט" היתה בכוונה טובה. אני השתוממתי רק על ההערה של המערכת שאין איש מאמין שיש ערך למלחמת דברים עם משטינים ושאין עם היהודי רוצה בסניגוריה. ראוי הדבר לתשומת לב מיוחדת שהרב הראשי פרופ. חיות ז"ל לא בוש גם הוא למנות בים הסניגורים, להילחם מעל הבמה בעד האמת והצדק ולהסיר את הדבות והעלילות של בני בליעל; כל דרשותיו היו סניגוריות על היהדות ועל עם ישראל ותורתו. חיות התאמץ ליתן ביד שומעיו כלי נשק מוכשרים להגנה על קניני עמנו. השוה ספרו של פרופ. מ. רוזנפלד "צ. פ. חיות, חייו ומפעלו" צד 69. הרבה פעמים הזכיר הרב הראשי בשיחות פרטיות, כי הסניגוריה היא מנכסי עמנו מן קדמת דנא, שזקנו הגאון ר' צבי חיות ז"ל, שי"ר, הרנ"ק כל עיקר עבודתם המחקרית היא סניגוריה. השקפתו של חיות היתה שהטענהכי "רק דברי אגדה הם" אינה כלום וסוף סוף אנו אחראים גם בעד "דברי אגדה". ולא רק שניתן הרשות לכל אחד מאתנו להאיר התימה, אך חוב קדוש הוא על כל איש היודע לנצח במקצוע זה. עד שלא נהיה יושבים ושלוים בארץ אבותינו ועד שלא ינצח הצדק הנביאי והאמת האלקי בעולם עלינו יהיה לעמוד במלחמה נגד שונאינו המתגרים בנו.
אין ספק שיש לספריך במקצוע האפולוגיטי ערך לדורות ואני אומר לך: מקומך אל תנח.

בהשלמת הספר, עוד הפעם אברך על הרעה מעין הטובה אשר הגלה ה' אותי, גולה אחר גולה לארצות הברית, בהודאה עמוקה להשם יתברך שהחייני וקימני לראות "היכל" זה נגמר בדפוס ותהי הופעת ספרי מעט נחמתי על שלא זכיתי לעלות לארץ, משאת נפשי. אין מלה בפי לתאר את כל העמל שעמלתי בספר זה.
מיום עזבי את ווינה אני מרגיש עצמי כאילן שנשרש משרשו, מוטל על הדרך ונרקב. נאלמתי דומיה וכאבי נעכר על החרבן האיום שגרמו הטמאים. ולולי תורת ה' שעשועי כי אז אבדתי בעניי. בעבודתי מצאתי מנוחה לנפשי.
ואל אלקי השלום אשים תהלה על שהמדינות המאוחדות נגד כחות הנאצים השיבו חרבם אל נדנה בנצחון ושונאינו לבשו בשת.
באחרונה ברכה ותודה בפני עצמה לכל אותם הגאונים והחכמים שהועילו לי בבנין ה"היכל" ובעריכת "קונטרס הגנה" בעצותיהם. וכל אלה שהבאתי דברים בשמם יהיו שפתותיהם דובבות בקבר ושמם ישאר לזכרון ב"היכל" זה.
------------------------------------
1. ר' בנימין בסוף כרך שני להספר "זכרונות ימי חיי" מאת דר. יוסף ש. גלאך, שנתפרסם בשנת תרצ"ג בתל אביב. נולד תר"י ונפטר תרפ"ד בווינה. הוא עמד ימים ושנים ו"פלס מאזנים" בידו והוכיח לנוגשי עמנו את גבלותם ואת שקרותם וראה את האפולוגיטיקה כצורך נצחי לעם ישראל.
2. פרי מחקרי אלה הם: "דיא געמיינדע דער חסידים", "פריעסטער רער ליעבע", "עולם החסידים".
3. בשפת קדשנו המשכתי את עבודתי "אוצר חיים", ילקוט השו"ת ו"היכל לדברי חז"ל ופתגמיהם". אדותם דברתי ביותר אריכות בהקדמה לה"היכל".
4. בספרי "משומדים ובוגדים משני אלפי שנים" (גרמניה, ווינה 1934) הקשתי להבוגד הזה פרק שלם. כפי שהודיע לי ידידי דר. פ. גולדמן ז"ל רב ליפסיא, בא משה סגל אחר מלחמת העולם הראשונה למינכן. שם התנצר והחליף את שמו למרטין סגלובסקי. אחר התנצרותו נשא לאשה את אחותו של בוריס פרייהער פון מינכהוזן שבימי חרפו נחשב ל"אוהב עם היהודי", מחבר ספר השירים "יורא". על אגרת ממני, השיב לי הבוגד שהוא יליד פרוזינה ומוסמך. יחד עם זה העיר שהוא שונא ישראל. כפי ידיעות בעתונים נגזר גם הוא לפולניא. זכות בגידתו לא עמדה לו להנבל הזה. אני משער, שמינכהוזן, אחי אשתו, רצה להפטר ממנו אחר שמצץ ממנו את "תורתו" על היהדות.
5. אני חשבתי, שעלילה היתה בזה מצד הבוגד על ריב"ל, לבשתנו נודע לי זה מקרוב, שבאמת "אביר הסופרים" שלנו, ריב"ל, עשה נבלה זו. עפ"י שרפשטיין ("תולדות החנוך בישראל", תש"ה צד 257) ערך ריב"ל תזכיר אל ממשלת רוסיא, "שנחוץ לשרש את הבערות וקנאת הדת של התלמוד והמפרשים, שנתנו לדת ישראל נטיה מזקת ליהודים עצמם ולארץ המולדת". ידיעה כזאת הפיצה גם העתונות היהודית ביום 9 לפברואר 1946, על יסוד תעודות שנמצאו בהגניזה ברוסיא. מר הוא גורלנו! אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר. מלשינותו של ריב"ל גרמה, שנסגרו בתי דפוס לספרים עברים, עד שיסדה הממשלה את הצנזורה החמורה.
6. ראה ספרי "דע מה שתשיב", ניו יורק תש"ג.
7. הוא היה אחד מהרבנים המצויינים שבדור היתום הזה באירופה. אוהב שלום ונוח לבריות והתרחק ממפלגות. טרם בואו לווינה היה אב"ד בקאליש שבגליציה. חוץ גדלו בתורה נחשב לאחד מגדולי המלומדים ושמו נתפרסם על ידי מאמריו ב"השלח" (תחת השם : "תוספאי", "הבבלי", "יהושע בן נון") וב"התור". הוא היה אחד מידידי הנאמנים. נפטר ביום ב' אדר תש"ג בגלותו במנשסטר. בימי נדודינו המרים, אני בלונדון והוא במחנה גולים בהולנד, החלפנו מכתבים וכל אחד שפך את לבו העגום בחיק חבירו. באחד ממכתביו התאונן מר על שלא זכה לעלות ולהתקדש בקדושת הארץ. לפני עזבי את לונדון בדרכי לארצות הברית כתב לי : "שמח אני, שכבר קרוב הוא לצאת לרווחה בשטו"מ. ד' יובילוהו, אותו והנלוים לו לשלום ויצוה מלאכיו הטובים לשמרו בדרך ולהגיעהו למחוז חפצו לחיים ולשלום ויתחדשו שם חייו החדשים ויהיו כחותיו דשנים ורעננים לעבודת עמנו בדרכו אשר הולך". כשהגיעה אלי (לאחר י"א חדשים) הבשורה המרה מפטירת אמי מורתי הצנועה מרת אדיל הינדא ע"ה בימי הכעס בווינה, קבלתי מידידי הרב באב"ד מכתב תנחומים בדברים האלה: "אברכו בזה בברכת תנחומים. ד' ירחם אותו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא יוסיף לדאבה עוד ואך טוב ישמע אצלו. חז"ל התאוננו ודברו מצערו של האב שהגלה את בניו מעל שולחנו ולא דברו מבנים שגלו משולחן אמם? כי זה דבר שאי אפשר. אי אפשר לאם, שתשכח עולה וכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם ובכל מקום שהם, בכל ההסתר וההעלם, יש לכהפ"ח חלון להשגיח בהם וחרך להציץ עליהם וכל מחשבתם בהם. ואם שגלו משולחן אביהם המלא כל טוב, האם הרחמניה מושיטה להם בהצנע ובהסתר והיא מסככת עליהם ומברכותיה יבורכו. אני מבין את צערו על שלא היה אצל אמו ברגעיה האחרונים, ותהי זאת נחמתו, אם כי היה בריחוק מקום, כי אין ספק שמחשבתה היתה עסוקה בו וברכה אותו בהפרדה מהעולם ומברכותיה יבורך". גם בשיחה תנחומית זו תורה. והצגתיה פה לזכרון ידידי הגאון, שנעדר בגולה ולא נספד כהלכה וגם לזכרון אמי הצדקנית מרת אדיל הינדא ב"ר מרדכי שנפטרה ט"ו אלול תרצ"ח בווינה בימי הזוועות הנוראות.
8. הוא עלה בחורף 1939 לארץ ישראל ואחר שעשה שם איזה ירחים נפטר.
9. ה"שיחה" הזאת, ערוכה בידי ידידי המנוח, שמורה היא בידי בגרמנית ותרגמתיה לעברית, מקוצרת מעט. דברים דומים לאלה אמרו לי גם המלומדים הנודעים ר' אברהם ביכלר ור' משה גסטר ז"ל.
10. ראה עליו היר"א מערכת ספרים.
11. תשובות הרמב"ם הוצ. פריימן ס' מ"ב. ראה שם כל התשובה המעניינת.
12. לפני עשרים שנה בערך כתבתי מאמר מקיף על השאלה הזאת ושם בררתי כי יש שני סוגים של מומרים. אך אין הבירור הזה נוגע לענין שלפנינו.
12א העירני ע"ז יד"נ הגאון ר' מרדכי אריה ליב הברמן ז"ל, בעברו על הכתרים של הקונטרס בעודו בכתב יד.
13. כששהיתי בחורף תרצ"ח – תרצ"ט בלונודון היה אז שם גם אדמו"ר, הגה"צ הישיש ר' ישעיה פירסט ז"ל אבד"ק "שיפשול" בווינה (נפטר בלונדון כ"א אדר תש"ג), תלמיד מובהק של מרן הכתב סופר זצ"ל, והוא הציגני לפני רבנים גולים שבאו לקבל את פניו וספר להם מה שעבר עלי בווינה תחת יד הנוגשים הנאצים ושסכנת מות רחפה עלי בשביל שיצאתי בספרים נגד עלילותיהם על ישראל ותוה"ק. רב אחר העיר: "לפיכך פלא גדול,שהניחו אותו הנאצים בחיים כל עיקר, הלא דרכם להתנקם בכל מי שהרהיב לכתוב נגד שסתם". אז ענה הגאון בתמימות: "בשביל ספריו ענו הנאצים את נפשו ובשביל ספריו ניצל מהחיות הטורפות. זכותם של רבותינו עמדה לו לר' חיים. הוא יצא להגן על כבודם המחולל במסירת נפשו והם הגינו על נפשו". גם לכאן כתב לי הגאון באחד ממכתביו: "זכות יגיעת כ"ח ליישב דברי חכמים ולהציל כבוד ישראל יעמוד לכ"ח בכל אשר יפנה ויהי חלקו ברוך לעולם".
14. ראה תשובתי ע"ז בספרי "דער יודענהאסס".
15. אחד מידידי, תלמיד חכם מופלג ובר אבהן, ספר לי מאורע זה מעצמו. בערב אחד למד מסכת סנדהרין ועלה חמתו על אחז, שהתיר את הערוה, על מנשה, שבא על אחותו ועל אמון, שבא על אמו (סנהדרין קג:) בחזיון לילה באו שלשה אלה אליו ואנסו אותו לבוא על כל העריות שבתורה. כשנתעורר משנתו כמעט יצא מדעתו מרב עגמת נפש. והנה עלו בזכרונו ה"פתרונים" בברכות ומיד שככה תוגתו!
16. נפטר ביום הפורים תרצ"ט בלונדון. בימי שהותי בלונדון נהג בי המלומד עין טובה וזכיתי לישב פעם במסבתו כשעה שלמה. דברנו הרבה גם על שאלת היהודים ועתידותינו בעולם. שיחה זו מזקן וממנהיגי עמנו בדור עני זה מענינת מאד ושמורה היא אתי בכתב, לעת מצוא.
17. עוררני ע"ז יר"נ הרב הגאון המובהק ר' מנחם מענדיל כשר נ"י, בעל "תורה שלמה".
18. גם מלאך רע ענה אמן. הסופר הגרמני אדולף ברטלס כתב בירחונו "דייטשעס שריפטטום" מאמר גדול על ספרי ויהלל את היהדות המסורתית המתנהגת בלי שאון והמולה אף "הכיר לי תודה" שלא הכחדתי את שמי העברי.
19. ובדידי הוה עובדא בקיץ תרס"ז כשהייתי במרחץ דארנא וואטרא, מצאתי כיס עם סכום מסוים. בלי שום היסוס הבאתי את הכיס אל המשטרה והושב לבעליו הנכרי בויתור על שכר המוצא אבידה. ובעיקר אני מזכיר זאת, יען היהודים אמרו לי "הקדשת את השם!"
20. אגב כדאי להעיר שדברי רב בסנהדרין שם סותרים לדברי רב בב"ק שם. על פי סנהדרין רב אוסר השבת אבדה לנכרי ובב"ק הוא רק מתיר שלא להשיבה. הופעה שצריכה חקירת גדולים ממני.

21. אדותו אריכות בספרי "משומדים ובוגדים משני אלפי שנים" (ווינה 1934).
22. סברא זו שמעתי גם מפי הקרדינל החסיד שבעמים הינסלי בבקרי אותו בהיכלו בלונדון. והצהיר כך גם הקרדינל אגליארדי במכתב להדר. יוסף ש. בלאך ז"ל עוד לפני חמשים שנה.
23. עפ"י ירוש' ברכות פ"ט, ה"א מחבר ברכה זו הוא ר' יהודה.
24. אני מזכיר מתוך עצב רב וצער עמוק, שנודע לי אחר כן, שהמאמרים האלה לא היו זיופים. גדול עונם של הסופרים הללו מנשוא. הם נתנו לצוררינו אמתלות לטענות שקר. מוציאי עלילות אלה אין להם חלק באלקי ישראל וגרועים הם מצוררים זרים.
25. ראה יוחסין (דפוס קעניגסבערג דך ק"ל), שבימי הרמב"ם היו אומרים בקדיש בחייכון וביומיכון ובחיי מרנן משה ב"ר מימון שהשמיד המינין, החולקים על הקבלה, ומובן שעל מינין מישראל הכונה.
26. אני מביא קטע אחד ממאמרו של סגלובסקי במקורו:"דער גייסטיגע צוואממענהאנג צווישען תלמודיזמוס אונד יעזואיטיזמוס ציינט זיך רעכט דויטליך אין איהרער גלייכארטיגען שליוהייט. איהרע מאראל איזט בעדענקליך. דיא פרינצפיען דעס טהונס ווערדען פאן דען איינגעבונגען עגאאיסטישער קלוגהייט אבהענגיג געמאכט. ביידע לאססען דיא פערווערפליכסטען מיטעל צו "אום דעס גוטען צוועקעס!" איהרע בעשעניגונג פאן מיינאייד אונד פערברעכען אללער ארט דורך ווילקירליכע ווארט- פערדרעהונג, פערוויררענדע אוסלעגונג אונד היימליכען פארבעהאלט – reservatio mentalis – דיא לייכטיקייט איהרער לעהרמעטהאדען; זיטליכא ערגערניססע, שמוטציגע האנדעלס - שפעקולאטיאגען ווערדען דורך דאס פרינציפ "דער צוועק הייליגט דיע מיססעל!" גערעקט דארין פינדעט זיך "יעזואיטימוס אלס פאלגזאמעס קינד דעס תלמודיזמוס". הפרוטסטנט משה סגל סטר בפעם אחת על פני היהדות והכנסיה הקתולית.
27. במאמר חשוב "עונש שבועת שקר לדעת פילון והרמב"ם" שנתפסם ב"חורב", הוכיח המלומד, הגאון
ר' דובער רעוועל ז"ל את הטעם, שאין חיוב מיתה על שבועת שקר "משום שהעבירה חמורה כל כך, שהנשבע לשקר אינו נפטר במיתה והשבועה שהוא עובר עליה כעובד ע"ז ויותר אין ראוי לכפרה ופטור ממיתה". ועפ"י הרמב"ם שבועות י"ב, אין לשבועת שקר נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול, ועון זה הוא יותר מכל העבירות.
28. הרשע מביא קטע משו"ת "משיב כהלכה" להג"מ זאב פרנקיל ס' י"א, שנשאל מרב אחד אם מותר
לישבע לשקר במשפט עם נכרים. אך מה שהשיב הגאון לאותו השואל השוטה לא הביא. אני מוסר דברי הגאון פה: "הס כי לא להזכיר ובכל ספרי הקדש אשר איתנו ובתלמוד בבלי וירושלמי ובשו"ע אין דבר כזה". פלצות אחזתני בראותי שאיש בישראל בא בשאלה זרה מן הזרה כזו.
29. נפטר בניו יורק חמשה עשר באב תש"ג. הוא היה נכדו של הגאון הצדיק ר' שאול לנדוי ז"ל מקראקא.
30. השתעשתי בענין זה עם שנים מחכמי ניו-יורק מבלי להזכיר את האגדה הירושלמית והשיבו לי דברים מתוך הדחק. כאשר הראיתי להם את האגדות המקוריות בהירושלמי ואת כל אשר בררתי מצאו נחת והודו לכל דברי.
31. נעלה מכל ספק הוא, שכתב יד זה נמצא ביד אלמנתו של ר' שאול חיות ז"ל, שהצילה את נפשה לארץ ישראל. חטיבה גדולה יעשו חכמי ישראל שם, אם יפרסמו את המחברת בדפוס.
32. בשנת תדצ"ו פרסם המלומד המתמיד הנודע דר. מיכאל היגער מסכת כלה ומסכת כלה רבתי עפ"י
כתבי יד ישנים עם הערות יקרות ומונה כל הכתבי יד והוצאות שונות של המסכתות הללו והראה גם על
השינוים השונים. מענינת היא הוספה אתת : "אמר לה ר' עקיבא (להמוכרת קטניות בשוק) אני לעצמי איני
יכול לקרב אותך לחיי העולם הבא ולא למלט אותך מדינה של גיהנם אלא בואי ואמרי כן לפני רבותינו ואני
והן מקרבין אותך לחיי עוה"ב. למחר נכנסה אצלו לבהמ"ד ושאלה ר' אליעזר על בנהה ואמרה לו כשם שאמרה לר' עקיבא".
33. נפטר בניו יורק ביום א' מנחם אב תש"ג.
34. נפטר זקן ושבע ימים ביום ט"ז כסלו תש"ד העיר קמברידזוש אצל לומדון, בהיותו פליט שם. ראה מאמרי עליו ב"ייווא בלעטער",כרך כ"ג, מחברת ב.
35. ונמצא פתגם זה בשנוי מה גם באגדת בראשית פרק ז'.
36. עשרות מכתבים בענין זה, שיש להם חשיבות מדעית-הסטורית מיוחדה, מסר דר. בלאך לידי לפני
הלכו לחיי עולמים במתנה ובהרשאה להשתמש בהם לעת הצורך. ביום המהומה בווינה במרץ 1938 החרימו השודדים הנאצים החלק היותר גדול מאסף הכתבים שלי וגם כל אותם המכתבים נפלו בידי צר.
37. אפריון אמטיה לידידי החכם הסופר היקר ר' יצחק ריבקינד נ"י שבדק בירושלמי דפוס וויניציא.
38. עפ"י פרדר"א פה אמרה זאת בתיה בת פרעה, לפ"ז היא הראשונה שהשתמשה בפתגם זה.
39. גם במאמריו ב"השחר" שנה ט' ושנה י' נגע בן יהודה כמה פעמים בכבודו של ריב"ז בזלזולים גסים, אך כפי הנראה מחק סמולנסקין כמה דברים. ראה קלויזנר, "יוצרים ובונים" ספר א'.
40. כפי ששמעתי מפי החכם ר' משה גסטר ז"ל היה זה בימי הרומאים סימן שמבקשים שלום כמו בימינו הדגל הלבן.
41. עפ"י "אבות דר' נתן", שהדפיס רש"ז טויסיג, ע"פ כתב יד מוכן, בשנת תרל"ב היו האנשים האלה "חסידים כשרים". גם על זה העירני החכם גסטר ועל פי השערתו היו מתלמידי ריב"ז. נוסחא אבות דר' נתן זה משונה היא הרבה מהנוסח באבדר"ג הנספח לספר נזיקין.
42. גם גרץ-שפ"ר לא ידעו מהמסופר באיכ"ר הנזכר כי ר' יוחנן בקש מאספסינוס שיעזוב את ארץ ישראל וילך לו. ההיסטוריון הגדול מוסר : "מה השתומם שר צבא הרומאים, בשמעו, כי לא הפיל התנא רבן יוחנן את תחנתו לא בעד עמו וארצו, גם לא בעד הארמון אשר עוד עמד על משפטו, ויבקש ממנו שאלה קטנה וקלת הערך לפי דעתו". ("דברי ימי ישראל", ח"ב דף 158.) גם טעות היא, כי האנשים, שכתבו מכתבים וזרקו בחצים מעל דחומא מרגלים היו. כי (ראה ההערה הקודמת) מאדר"נ כתב יד מינכן יוצא, שהאנשים שכתבו המכתבים וזרקו בחצים היו "חסידים כשרים".
43. "קליינעס לעהרבוך דער ווייססען מאגיע", (פראג, 1934). אני כתבתי עליו בשעתו מאמר בקורח. נויברט הנזכר הוא אדם יקר, ידיד יקר לי ואוהב ישראל בפרג-סמיכוב. תודה לאל נשאר, למרות הרבה רדיפות, בחיים. היו לו קרובים מצד אשתו, יהודים וכולים נשמדו באושויץ.
44. סופר גרמני העוסק בחקירות הנסתר של כל העמים.
45. סופר גרמני מפורסם בווינה. כשכבש היטלר את אוסטריה התחבר אל הטמאים; הוא שאף "לפרנסה טובה ונוחה". עכשיו אני מקבל ממנו מכתבים והוא מביע חרטה גדולה. הוא מתנצל שלא תאר בנפשו שהיטלר הוא שד ומזיק נורא כמו שהתראה... הוא סובל ממחסור ומבקש ממני לרחם על ילדיו...
46. מהספר הזה נתפרסמו כמה פרקים בירחונים מדעיים בגרמניה שלפני היטלר. כל החומר שהיה כמעט מוכן לדפוס, נפל לידי הגשטפה.
47. למגינת לבי נעדר חדשים אחדים אחר כתבו אגרת זו, בנו יחידו שלמה לאדיר פרסם אחר פטירת אביו את הדרשה שהכינה אביו לשבת שובה זה שבו עלה למרומים. ובראשה פתח דבר מהה"ג ר' ישעיה הכהן יאללעס הי"ד, ידידו וסגנו. גם ר' שלמה לאדיער הוא בין הקדושים, הי"ד.