תקציר המבוא:

אודות המחבר

המבוא מתאר בהרחבה את קורותיו של המחבר בתקופת השואה.
בראשיתו, מודה המחבר לה' ומציין את החובה לספר מה שאירע.
בפרוץ המלחמה, למד המחבר בישיבת חכמי לובלין. הוא מתאר את ההפצצות על העיר, בריחתו, נדודיו, חזרתו ללובלין ובריחתו השניה לעיירה דובענקא.
המחבר מתאר את רציחת היהודים ליד נהר הבוג בגבול הרוסי-גרמני.
המחבר ברח לקראקא, שם חלה בטיפוס, החלים וחזר לבני משפחתו בעיירה אושפיצין. הוא מתאר את בנית מחנה המוות אושוויץ, ומספר על גרוש המשפחה לגטו בנדין. מתאר את החיים בגטו, את הסלקציה גדולה שנשלחו למות עשרות אלפים יהודים, וכיצד ניצל מסלקציה זו.
כאן מפסיק המחבר את תאורו, ומציין כי במשך כל השנים לא פסק להתאבל, והמראות הקשים עומדים מול עיניו גם בזמן שמחה.
מבנדין נשלח המחבר למחנות סאקראו, בגנברג, גרדיץ, פאול בריק, לנגה בילאו, דירנאו-ויסטיגיס דורף. הוא מתאר את את עבודת הפרך ואת הרעב הכבד.
בסיום, המחבר מתאר את השחרור ואת קבלת הידיעה הקשה על אבדן כל בני משפחתו.

המבוא:

(עמוד א)
הקדמה

בס"ד

יתברך היוצר וישתבח הבורא שהגיעני עד הלום וזיכני להוציא לאור חלק ראשון מחיבורי הנוכחי ולראות מעט טוב בעמלי, ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם, ועמל תרתי משמע עמל כפשוטו ועמל כמדרשו שדרשו בפרק חלק עה"פ כי אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה נברא או לעמל מלאכה נברא וכו' כשהוא אומר לא ימוש ספר החורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא, והנה במה שנוגע לעמל כפשוטו מי בארץ יודע עמל ותלאה יותר ממני, אם אמרתי אספרה את כל העמל והתלאה אשר עבר עלי בשנות האיומות והנוראות תרצ"ט-תש"ה תקצר היריעה מהכיל, ובכלל אין ענין זה מקומו בספר של הלכה, אף על פי כן שמתי אל לבי למסור קצת מן המאורעות האיומות אשר עברו עלי ועל אחב"י שבארץ פולין בכלל בימי המבול האלה, ומזקנים אתבונן ה"ה רבינו הגדול הש"ך ז"ל שלא חש בזה משום ביטול תורה ומצא לנכון להעלות על הספר מה שאירע לאחב"י בכמה עיירות בשנות ת"ח-ות"ט אף שרוב דברים לא ראה בעיניו רק שמע מפי עדי ראייה, כ"ש מי שראה בעיניו את החורבן הנורא האחרון אשר לא הי' כמוהו מיום ברוא אלקים את האדם על הארץ לשום אומה ולשון שמחויב להגיד מה שראה ואם לא יגיד ונשא עוונו. ומלבד זה יש לי עוד טעם גדול להעלות את המאורעות האיומות האלה על שער הספר אבל איני יכול עכשיו לגלותו, ואולי אגלה זאת אי"ה אחרי כן. והאמת אגיד כי עבודה מאוד קשה היא זאת אצלי כי בגשתי אל פרשה זו חלחלו מעי בקרבי מגודל הצער, אבל מה אעשה כי אנוס אני לכך.

ביום י"ז אלול שנת תרצ"ט שהיה אז יום ששי עש"ק פרשת תבוא פרצה המלחמה בין הגרמנים ימ"ש להפולנים ולא היה מעולם יום קשה לישראל כיום המר הזה, ואני נמצאתי אז בישיבה גדולה שבעיר לובלין הנקראת ישיבת חכמי לובלין ונגרשנו תיכף אחר ש"ק מן הישיבה ע"י החיל הפולני שהסתדרו בה. בשבוע השני' כאשר ממשלת פולין העתיק את מושבה מווארשא ללובלין הופצצה העיר לובלין חזק יום ויום ונהרגו הרבה מן הפצצות, החלטתי אני ועוד קבוצה של תלמידי הישיבה לעזוב את העיר, והלכנו ברגל איזה לילות רצופים כי ביום היה סכנה מרובה מחמת הפצצות שהגרמנים ימ"ש הפילו על המונים שזרמו על הדרכים.

בראש השנה היינו בעיירה קטנה שעלישטש. לפני חג הסוכות כאשר המלחמה כבר נגמרה ונחלקה ארץ פולין בין הגרמנים ימ"ש לבין הרוסים חזרנו ללובלין למרות כי עיירה שעלישטש לא היתה עדיין מיושבת לא מזה ולא מזה והיינו יותר סמוכים להרוסים, כיון שאבותי וכל משפחתי היו באשפיצין סמוך לגבול הגרמני ואיך אפרד מכל משפחתי. בעת שהרשעים הארורים כבשו את העיר לובלין לא היה כל כך נורא כמו בכמה עיירות שעשו מעשי אכזריות מיד בבואם העירה. בלובלין לא היה אתרוג ורק אצל מו"ר הגאון האדיר קדוש אלוקי מרן מהרא"צ פראמער זצוק"ל מקאזיגלוב היה אתרוג היבש משנה הקודמת, והוא בעצמו עמד כמה שעות עם האתרוג בידו ומסר לכל אחד בידו הקדושה ואמר לכל אחד שיברך בלא הזכרת השם, ומאות יהודים או אולי אלפי יהודים עברו על ידו , ולא ידעתי אז כי לא אזכה לראות עוד את יהודי קדוש זה הנצמד בקירות לבי תמיד כל ימי חיי, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אכי"ר. לאחר חג הסוכות, והיות כי הרשעים הארורים התחילו להראות את אכזריותם והתחילו לחטוף לעבודה והיהודים הוכו בשעת עבודה והפחד היה גדול, וראיתי כי מלנסוע לביתי אין יכול להיות מדובר כי בכלל אסור ליהודים לנסוע במרכבת הברזל ואף יראים לצאת לרחוב, החלטתי לילך ביחד עם איזה קבוצה של תלמידי הישיבה לנהר בוג שבסביבות עיר חעלים אשר שם היה הגבול שבין הגרמנים להרוסים, אבל כאשר באנו אל הגבול כבר היה הגבול סגור וקשה לעבור ובע"כ נשארנו בעיירה קטנה הנקרא דובענקא כמעט כל החורף, וכבר היה לי חליפות מכתבים מביתי,

באמצע החורף סמוך לימי חנוכה באו פתאום לברוח לעירינו דובענקא יהודים אומללים פליטי חרב מעיר חעלים הסמוכה, ונחרדנו כולנו למשמע אזנינו אשר סיפרו יהודים האומללים האלה. ביום אחד נתנו הגרמנים ימ"ש צו אשר כל היהודים שבעיר חעלים מגיל חמש עשרה עד ששים יעמדו ביום פלוני ובשעה פלונית במרכז העיר במקום פלוני, וביום זה נתנו הגרמנים ימ"ש צו כזה ממש בעיר ריבישוב הסמוכה, ומיד שהגיעו היהודים למקום המוגבל בשתי העיירות האלה ראו מיד אסון נורא נגד עיניהם. ראשית הכריזו הרוצחים על אתר כי כל אחד ישליך כל מה שיש לו בבגדיו ארצה, ויחד
(עמוד ב)
עם זה הוכו באופן אכזרי על אתר, והצעקות הנוראות של נשיהם ובניהם אשר ראו זאת בקעו רקיעים, ואח"כ נגרשו האומללים האלה מחוץ לעיר על הדרך המוביל לנהר בוג שהיה הגבול הרוסי בעת ההוא ונאלצו לרוץ, והרוצחים נסעו במרכבותיהם, ועל כל הדרך ירו הרוצחים ימ"ש ביריות לתוך המחנה, ולא די כי מי שלא היה בכח לרוץ יותר נהרג על אתר רק ירו גם באלו שרצו ג"כ, ועד שהגיעו אל הגבול לא נשאר כי אם קומץ קטן של איזה מאות מתוך הרבה אלפים, אינני זוכר בדיוק כמה היה המספר של כל היהודים שהתיצבו אבל בכל אופן היה הרבה אלפי יהודים, וכשהגיעו אל הגבול נתנו פקודה אשר כולם צריכים לעבור את הנהר עד זמן קצר. הרוסים שומרי הגבול צלצלו למאסקאווא עיר הבירה שלהם ושאלו מה לעשות, והשיבו להם במאסקאווא שישלחו אותם חזרה לעבר השני של נהר בוג, והרוסים שלחו אותם בכח חזרה. היהודים האומללים נשכו את ידיהם של הרוסים בשיניהם והתחננו אליהם בדמעות שליש שלא ימסרו אותם חזרה לידיהם של הרוצחים האכזרים האלה ולא הועיל כלום, רק שהועילו עד כדי כך שהרוסים דיברו עם הרוצחים הגרמנים שישאירו אותם חיים ולא יעשו להם יותר כלום, והיהודים נאלצו לחזור לגיהנם הזאת.

ודבר ברור אצלי כי הרוצחים לא עשו זאת אז בעת ההוא על דעת עצמם כי בחורף שנת ת"ש לא נשמע עדיין מאורע כזה בשום עיר אחרת כי השמדה המונית התחילה בשנת תש"א ובעיקר בקיץ שנת תש"ב, ואם כן ודאי אי אפשר שאיזה מושל יחידי ירשה לעצמו לעשות דבר כזה על דעת עצמו, ובוודאי קיבלו צו ופקודה מבערלין עיר הבירה שלהם לעשות זאת, וזה היה נסיון אצלם לידע איך יגיבו הרוסים לרציחה נוראה כזו, ועד כמה הוא כח של היהודים ברוסיא, ורצו גם כן לנסות בזה את הפסיכאלאגיע של היהודים עצמם אם הם מוכנים לילך כצאן לטבח או לא, ובכלל רצו בזה לידע מה יאמר העולם הרחב, שהרי כיון שהדבר הזה נעשה לעיני הרוסים מסתמא ידעו כל האומות מזה. ולצערינו ראו האכזרים האלה אז כי עם יהודים יכולים לעשות הכל ואין מי שימחה בידם ולכן עשו אחר כן מה שעשו. ופלא גדול בעיני כי עד הנה לא ראיתי ולא שמעתי אף מחוקר אחד מחוקרי המאורעות של ימי השואה שישים לב למאורע נורא זה.

ואחרי המאורע נורא זה מובן מאליו כי פחדנו מאז יום ולילה, כי אם אירע היום בחעלים הסמוכה כשלושים פרסה, מי יודע כי לא יארע זאת למחר גם אצלינו, ומי יעצור בידם. הייתי בעיירה דובענקא עד חודש אדר ואז נסעתי בעגלות שכורות לביתי, ויען שהיה חורף קר עלתה בידי להטמין את פני בלבוש מכוסה שלא יפגעו בי מלאכי חבלה עלי דרך. וכשהגעתי בשלום לעיר קראקא נחלאתי במחלה מסוכנת והמסכנת גם אחרים הנקראת טיפוס בלע"ז, ואם כן מובן מאליו שהיהודי אשר לנתי אצלו לינת לילה היה מלא פחד להניח אותי בביתו, ובבית החולים היהודי לא היה מקום כי היה מלא ממש מפה אל פה, ורק הודות להגה"ק אדמו"ר ר' משה'ניו מבאיאן זצוק"ל שמסר נפשו בעדי והבטיח את היהודי שלא יזיק לו, הניח אותי בביתו עד שיהיה מקום בביה"ח. אבל סוף כל סוף הוצרכתי לילך לבית החולים העכו"ם והייתי בסכנה כפולה כמובן, אחד, מחמת המחלה עצמה כידוע כי פלעק טיפוס היא מחלה מסוכנת אף בשעת שלום וכ"ש בעת צרה כזו, והשנית, אם החיים של יהודי בריא לא היה שווה כלום על אחת כמה וכמה חולה מסוכן, וממש בנסי נסים חזרתי לבריאותי ויצאתי בשלום בערב פסח. ולטוב יזכר פראפעסאר אחד שבבית החולים שהיה מחסידי אומות העולם, כי לא די שריפא אותי בזהירות מיוחדת, כתב בעצמו מכתב בקשה ערוך אל שומרי הגבול, כי בעיר טשעבין היה אז הגבול המבדלת בין עירינו אשפיצין שהתאחד אז עם גרמניא לבין קראקא שנקרא פראטעקטאראט, ואף נכרי לא היה יכול לילך מכאן לכאן בלא רשיון, ומיהודי להבדיל לא היה מדובר בכלל כי לשום יהודי לא הורשה לילך חוץ מגיטו שלו, רק אחותי רחל זכרונה לברכה הי"ד מסרה נפשה בעדי ובאה לקראקא בלי אות קלון של יהודי אשר כל יהודי היה נאלץ לשאת אותו הנקרא געלע לאטע, ולקחה אותי על סמך של מכתב זה של הפראפעסאר, והצלחתי לבוא לביתי במרכבת הברזל וגם לעבור את הגבול של גרמניא אשר זה היה נס בתוך נס כי שניהם היו אסורים ליהודי בעונש מות כנודע.

וראה זה מנפלאות תמים דעות כי בהיותי זמן רב אחרי זה בשנת תש"ד במחנה עבודה הנקרא קאצעט בגרעדיץ בגרמניא ופרצה מחלה זו הנקראת טיפוס, ובמשך שני שבועות או שלש שבועות, איני זוכר בדיוק, לא נשאר משתים עשרה מאות אנשים כי אם שלש מאות חיים, ואני הודות לזה כי כבר נחלאתי פעם אחת על מחלה זו לא נחלאתי שוב עוד בפעם ההוא, כי דבר זה מקובל בחכמת הרפואה כי מי שכבר נחלה פעם על חולי זו שוב לא נחלה, ומלבד זה אירע אז נס גדול לכל אחד
(עמוד ג)
מאלו שלש מאות שנשארו אז חיים, כי היה אז מדובר במחנה כי הגרמנים ימ"ש המושלים במחנה מכינים את עצמם להדליק את הבנין של המחנה וישרפו את הבית עם היהודים אשר בתוך הבית יחד, לפי שמחלה מהלכת היא ושכנים הגרמנים יכולים לסבול מזה, ואירע נס ממש כי פתאום עזב המושל הגרמני קיסקא ימ"ש, שהי' אכזר נורא, את משרתו, ובא מושל אחר תחתיו ושמו היה לעהמאן, והוא היה איש טוב אשר לא מצאתי בכל המחנות גרמני אחד דוגמתו, ואולי היה בו איזה ניצוץ יהודי ע"י ההתבוללות שהיה בגרמניא מלפנים, והוא הציל ממש את שלש מאות היהודים הנשארים ממות לחיים, ראשית הביא מזון לתוך המחנה אשר לא חלמנו לראות כזה במחנה, וגם קצת רפואות, ואח"כ לקח את כל הבריאים למקום אחר, יזכר לו זאת לטובה.

כשבאתי לביתי בעיר אשפיצין אשר שינתה אז את שמה לאושוויץ לא מצאתי שם גיהנום אחר ממה שראיתי בשאר ערי פולין אשר עברתי. בקראקא היו היהודים מלא פחד כי היו מדברים שהולכים לשלוח את כל היהודים מגיל חמש עשרה עד ששים שנה למחנות עבודה כפייה לגרמניא, אשר משמעו של עבודה כפייה כזו ידעו היהודים היטב כי פירושו הוא ענויים קשים עד כליון רח"ל, וגם באשפיצין כבר שלחו יהודים צעירים לגרמניא. איזה חדשים אחר כן נשלח גם אחי הגדול ר' שמעלקא ז"ל שהיה ת"ח ויר"ש גדול הי"ד, ומי יכול להשיג את הצער בביתינו. גם היה שמועה מהלכת כי הרשעים ימ"ש הולכים לעשות זריקות בכל יהודי אשר לא יוכל להוליד. ואיזה חדשים לאחר שבאתי לאשפיצין נבנה שם בית מוקד הנורא עם תאי הגז אשר היתה אחר כן מקום מטבח של מיליונים יהודים קדושים אנשים ונשים וטף מכל ארצות אייראפא כנודע, ובגלל זה נגרשו כל היהודים מן העיר בסוף חודש אדר שנת תש"א. אותו פורים שהיה אז סמוך לגירוש היה ממש כמו תשעה באב, והרבה יותר מזה. קריאת המגילה היה בבכיות נוראות. משפחתינו נגרש לעיר בענדין, ומובן מאליו כי מאז והלאה עוד הורע מצבינו, לא ידענו אף פעם אחת מלאכול לחם לשובע, הלחם היה נחלק בשווה לכל אחד ממשפחתינו, והאחיות שהיו עדינות מאוד צעקו כי לאנשים מגיע קצת יותר מלנשים. זכורני כי פעם אחת ביום ש"ק התארח בביתינו ילד קטן כבן שש או שבע בן אחותי הגדולה מרת נענא הי"ד, וכשניסו להעניק לו עוד משהו לחם אמר כי מוטב יותר ליתן זה לסבא לפי שהוא משתעל. גם פחדנו לילה ויום מלהיות נחטף לשלוח לעבודה כפייה בגרמניא, והתחלתי לעבוד בבית חרושת להיות ניצול בכך מלשלוח לגרמניא.

בסוף חודש אב שנת תש"ב נתנו הרשעים ימ"ש פקודה אשר כל היהודים שבגיטו בענדין צריכים להתיצב ביום ד', א' דר"ח אלול, במקום פלוני אשר שם היה מוקף חומה סביב. המושלים היהודים הנקרא יודען ראט רימו את ההמון באמרם כי לא יהיה כלום והוא רק בשביל שהגרמנים ימ"ש רוצים לידע כמה אנשים התעסקו וכמה לא, וגם אמרו שצריכים להתיצב בבגדים הגונים, וקראו את הרבנים אשר גם הם ידרשו אשר כולם יתיצבו ביום המיועד. וככה ממש היה בעיר סאסנאוויץ הסמוכה ובכל ערי זאגלעמביען הסמוכים, אשר בכולם היו היהודים צריכים להתיצב ביום אחד, ועשו זאת בערמה כדי שלא יתאפשר להתוודע בינתיים לאנשי עיר אחת אשר אירע בעיר אחרת הסמוכה לה. ונתקיים אז ממש הפסוק ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, כי אנשים חכמים נעשו טפשים כילדים קטנים, וכאשר בא היום המיועד זרמו כולם להתיצב בבגדים נאים כמו על חתונה, ומיד כשהגענו לשם ראינו כולנו כי אנחנו במצודה ואין מנוס מכאן, הגרמנים ימ"ש עושים סעלעקציא, מי לחיים ומי למות, אני נשלחתי לצד אחד בין הצעירים אשר היה נראה כי זה לעבודה, ואבי ואמי ואחות אחת לצד השני. אני עשיתי נסיון איזה פעמים לברוח לצד השני כי אמרתי מה שיקרה לאבי ולאמי יקרה גם אותי וגורלם גורלי, והרשעים גירשו אותי חזרה במקלות ובמכות אכזריות, אבל אחר כן באה הגרמנית בעלת בית החרושת שעבדתי שם ושחררה אותי, ושתי אחיותי ג"כ ניצולו אז. הרבה אלפים מאותם הנידונים למשלוח למות בתאי הגז שבאושוויץ נשארו בעיר בענדין בבנין היודען ראט עד יום ש"ק ושכבו כולם על הארץ תחת תנאים אכזריים, והטעם על זה מה שלא נשלחו תיכף ביום ד' או על כל פנים למחר התברר אחר כן, ושהיה זה מפני שהבית מוקד שבאושוויץ היה מוגבל רק עבור שנים עשר אלף אנשים ביום, וכאשר עלתה בידם עכשיו בפעם אחת לצוד איזה פעמים ככה היו אלו אנשים שבבענדין צריכים לחכות. אבל אנשי היודען ראט לא הפסיקו מלרמות את ההמון, ואמרו כי אנשים הללו אינם הולכים להריגה רק הם רוצים להתרכז היהודים בערי המזרח שבסביבות לובלין, אבל כל בר דעת ידע את האמת המר, כי היה אפשר לראות מן האכזריות הנוראה נגד הנשלחים קודם הנסיעה שלהם, ובכלל כבר שמעו הרבה מן נכרים שסיפרו באר היטב שהטראנספארטען הקודמים הלכו לאושוויץ, ומיד שבאו לשם מובילים אותם להריגה, כי עיר בענדין היה רק
(עמוד ד)
כשלושים או ארבעים פרסה מאושוויץ. וביום ש"ק לפני המשלוח האחרון אירע נס לאבא מארי ז"ל כי שוטר יהודי אחד לחש לו לאזנו כי יפיל עצמו לארץ ויעשה עצמו מת, והוא אמר להגיסטאפא שעמדו שם לשמור כי יהודי זה כבר מת, ואח"כ הראה אותו שוטר יהודי לאבי ז"ל איזה חור בעלייה שבבנין היודען ראט שיוכל לברוח, וכך הציל אותו אז ממות לחיים שיחיה עוד אחד עשר חודש, כי בחודש אב שנת תש"ג נחסל הגיטו שבעיר בענדין ויצאו כולם להריגה.

בעת כתבי זאת אני שואל את נפשי איך אתה יכול לכתוב הדברים האלה בלא ידים רועדות, וכי בשביל שכבר עברו מאז ארבעים ושבע שנים כבר התרגלת לזה ואין אתה דואב יותר כמאז וכמקדם? ח"ו, לא, ולא. ואעידה עלי שמים וארץ כי מימי החרבן ואילך לא פסקה מעולם אבילות שלי, ומעולם לא מש מנגד עיני ולבי המחזה האיום והנורא הזה איך ששלושים אלף יהודים התרכזו יחד במקום אחד, וכבקרת רועה עדרו כן צריכים כולם לעבור דרך רוצח אחד אשר רוצח נורא הזה מחליט ע"י רמיזה באצבע מי יחיה ומי ימות, ובעל כרחם נפרדו אבות מבנים ובנים מאבות, אחים מאחיות, זה לחיים וזה למות, עונש איום כזה לא נמצא גם בתוכחה. אמהות וילדים קטנים נגרשים יחד לתאי הגז והאמהות רואות ביסורי גסיסה של ילדיהם וילדיהם באמותיהם. וא"כ איך אפשר למי שהוא מזרעו של אברהם אבינו שראה בעיניו מה שנעשה כל זה לאביו ולאמו או לאשתו ולבניו והוא לבדו נשאר מכל משפחתו, שיפיל את עצמו למצב של שכחה ולנער עצמו מן העבר ויאמר העבר עבר, המתים כבר מתו ואני אלכה וארדפה אחר תענוגים ומותרות כשאר אנשים אשר בארץ, אם לא שיהיה אכזר פשוט אשר איבד גם את הצלם אלקים אשר העידה תורתינו הקדושה כי בצלם אלקים עשה את האדם, אשר זה כולל גם אנשים מאומות אחרות כדאיתא בסה"ק צדה לדרך. ועי' בתשו' הרדב"ז סי' תתקפ"ה שכתב שם וזה לשונו שאלה על אחד מגדולי הדור שמת לו בן ולא הוריד עליו דמעה אחת אם זו מדה טובה או לא, תשובה זו מדה רעה מורה על קושי הלב ועל רוע תכונת הנפש והיא מדת אכזריות וכו' והבוכה ומתאבל ומוריד דמעות על קרובים וכ"ש על אדם כשר מדת חסידים ונביאים ואנשי מעשה היא ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו ויתאונן על חטאיו ויתאבל על עוונותיו אשר היו לזה סבה עכ"ל, הרי שהרדב"ז ז"ל קורא לזה מדת אכזריות. ואף שאמרו שאין ראוי להתקשות על המת יותר מדאי, וגם אמרו גזרו על המת שתשתכח מן הלב, משם ראיה להיפך דמשמע דהוצרכו לגזור על המת שתשתכח מן הלב משום דאי לאו שגזרו שתשתכח מן הלב, מצד הטבע של רחמנות הטבועה בלבות בני אברהם יצחק ויעקב היו בוכים כל ימיהם על מיתי קרוביהם. והרי לא מצינו שגזרו אלא על מת שתשתכח מן הלב היינו מת יחידי, ומה זה דמות יערוך לאסון הנורא אשר קרה אותנו אשר לא קרה עוד דוגמתו לשום אומה ולשון מיום הוסדה ארץ עד הנה. ואם אבותינו לא שכחו את קדושי ת"ח-ות"ט מאות שנים אחרי כן והתענו ביום כ' סיון ואמרו סליחות בצבור, איך אפשר לנו לשכוח מהר ולמצוא נוחם על האסון הנורא אשר קרה אותנו ואת אבותינו ומשפחתינו ורבותינו וכל בית ישראל בשנות ת"ש-תש"ה האומללים, אשר מספר ההרוגים שבהם עולה על הרוגי ת"ח-ות"ט חמשים פעמים ככה, ואין כאן המקום להאריך יותר בזה, האב הרחמים יראה את עניינו וימהר ויחיש את גאולתינו ע"י משיח צדקינו בב"א.

וע"ד צחות אמרתי לפרש הכתוב תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, כי בירושלים הנהיגו חכמי ישראל הקודמים שלא לזמר בכלי זמר על חתונות זכר לאבילות על חורבן בית המקדש, ולכאורה תמוה אטו חורבן הבית הוא אבידה יותר גדולה לאנשי ירושלים מלשאר אחב"י הגרים חוץ לירושלים, ולמה הם מחוייבים להתאבל יותר מכלל ישראל כולו, הלא כולנו סובלים שווה מה שאנחנו בגלות ואין לנו לא כהן ולא קרבן שיכפר בעדינו, וע"כ שראו רבותינו חכמי ישראל דאע"ג שכולנו אבלים על חורבן בית קדשינו ותפארתינו מכל מקום ראוי יותר לאותם הקרובים אל החלל לעשות סימן והיכר בנפשם כי אינם שוכחים את צערם ויגונם גם ביום שמחתם, ואם כן יש לנו ללמוד קל וחומר בעצמינו, אנחנו שרידי חרב הקרובים אל החלל בין במקום ובין בזמן, לא חלל אחד רק ששים מאות אלפי חללים חללי בית ישראל הקדושים, ובתוכם חללי אבותינו ורבותינו ואחינו ואחיותינו וילדינו אשר אלף שנים לא יספיק להתאבל על השבר הגדול והנורא הזה, שראוי לנו לעשות היכר גם ביום שמחת כלולת בנינו ובנותינו כי אבלים אנחנו כל ימי חיינו עלי אדמות. ובזה יתקדש ש"ש על ידינו כי יראו כל עמי הארץ כי רחמנים אנחנו, והצעקות של האמהות וילדיהן הנאבקות יחד ביסורי גסיסה בתאי הגז צולל תמיד באזנינו ומלוות אותנו אף בעת שמחתינו, וכאמור בשו"ת הרדב"ז שהבאנו לעיל כי מדה זו להתאבל על מה שראוי להתאבל הוא יסוד מוסרי, ועל
(עמוד ה)
ידה יכולים להכיר את תכונת הנפש של האדם, אם רחמן הוא או ח"ו להיפוך. וזהו שנאמר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ר"ל כי ראוי לנו להעלות על ראש שמחתינו את המנהג הטוב שנהגו אנשי ירושלים על פי רבותינו חכמי ישראל הקודמים, ובזכות זה נזכה לראות במהרה בנחמת ציון וירושלים אכי"ר.

ועכשיו נחזור למה שקרה לנו אחרי כן בימים האיומים האלה. בחורף שנת תש"ג כבר הגיע לאזנינו שמועות מעיר ווארשא ושאר ערי פולין כי כל מה שאירע כאן בקיץ העבר אירע כמו כן ממש כמעט בכל ערי פולין, ומווארשא שלחו לטרעבילענקא הסמוכה, ומערי גאליציען לבעלזיץ, וגם היו כמה עיירות שהרגו על אתר גם כן אלפי ישראל, כמו לדוגמא בעיר טארנא הרגו ביום אחד בתוך העיר שמנה אלף יהודים, וכולנו חשבנו עצמינו כנידונים למות, והשאלה היא רק אם נשאר לנו עוד איזה חדשים לחיות. כן חשבו אז כמעט רובם ככולם בעירנו בענדין וערי זאגלעמביען הסמוכים, עכ"פ מי שהיה לו מוח פתוח ולא רצה להטעות את עצמו חישב כן, ואני בהיותי עובד אז בבית חרושת של מזוודות היו שם בחורים חילוניים, ובתוכם היה אחד שאביו היה שוטר יהודי, וסיפרו כולם אשר יש שמועות ברורות שסיפרו נכרים הגרים סמוך לאושוויץ כי מיד שבא איזה טראנספארט יהודים מגרשים אותם לאיזה בנין אשר כתוב עליו בית המרחץ, ומה שאירע הלאה כבר נודע היום לכולנו, אוי מה היה לנו. בתחלת החורף באה לביתינו נכרית אחת מעיר אשפיצין שהיתה שכנה שלנו והביאה עמה שני דרכונים של פאלאקים המתאימים לשתי אחיות שלי, ועל סמך של אותם דרכונים הי' אפשר להם להשתלח לעבודה לגרמניא עם עלמות נכריות פולנים, ולא רצו אחיותי לעשות כזאת כי אמרו חלילה לנו לעזוב את אבינו ושאר בני משפחתינו ולילך להציל את עצמינו לבד, רק גורל אחד לכולנו. ועובדות כאלה היו הרבה אין מספר גם במשפחות אחרות, שאם אחד מן המשפחה הי' לו אפשרות להציל את עצמו לא רצה אם לא ראה אפשרות להציל את כל המשפחה יחד. אח"כ התחילו אנשי היודען ראט לשלוח למחנות עבודה כפייה הנקראות קאנצענטרעישאן קעמפס בגרמניא צעירים וצעירות, אף אלו שעבדו בבתי חרושת על אתר, וגם אותי רצו לשלוח, והטמנתי עצמי איזה שבועות עד שחטפו את אבא מארי ז"ל ורצו לתפוס אותו למשכון עבורי, ואז הוצרכתי להתייצב לפדות את אבי ז"ל. ועל פי עצת איש נכבד אחד שהי' לו קשרים עם אנשי היודען ראט שפכתי קאווע חם מאוד שיד כל אדם נכוית בה על רגל הימין שלי, וחשבנו כי ברגל שאי אפשר לילך עמו אצליח להשאר לעת עתה בביתי, כי ידענו אז כי מחנות האלה אשר גבורים נופלים שם כזבובים נחשב עבורי במצב הבריאות שהייתי אז גזירת מות ודאי, כי שמונים אחוזים מן הנשלחים מתו ברעב או נשלחו משם לאושוויץ לאחר שעברו עליהם זמן רב של יסורים נוראים. ואני לאחר שרגלי נכווה חזק כל כך שהי' זב ממנו ליחה כמו מים והי' לי יסורים גדולים התייצבתי, ולא הועיל זה כלום ושלחו אותי במצב כזה ביום ו' ערב שבת הגדול שנת תש"ג. ובליל ש"ק הוצרכתי לילך איזה פרסאות עם רגל זה ביסורים נוראים עד שבאנו אל המחנה הנקרא סאקראו בסביבות עיר ברעסלאו, ושם נגלה לעינינו גיהנם ממש במלא מובן המלה. ראש המחנה הנקרא לאגער עלטעסטער היה מן אפריקא והיה חצאי יהודי, נראה ככושי ממש, ואכזר נורא עם רצועה גדולה בידו. מיד שנדמה לו כי אחד אינו עומד ישר בעת ההתיצבות הנקרא אפעל, התנפל עליו והכה אותו עם הרצועה אשר בידו מכות אכזריות, ומובן מאליו כי מיד שראיתי כי נתקרב אלי פתאום לראות מה אירע לרגלי חשכו עיני כמי שרואה את המלאך המות וחרבו שלופה בידו לחתוך את ראשו. ואירע אז דבר בלתי רגיל לתמהון כל אנשים, כי האכזר הזה דיבר אלי בנחת וצוה עלי לילך מיד אל ביתו של הרופא, וכשבאתי אל הרופא שהיה יהודי דיבר אלי בלשון זה שנתרגלנו לשמוע מן הגיסטאפא ימ"ש, אתה עשית זאת בעצמך, לך ישר אל בית החולים ומשם ישלחו אותך לאושוויץ לבית השריפה, אבל מיד בא פתאום אל ביתו ראש המחנה הנזכר לעיל ואמר לו שירפא אותי ולא ישלח אותי לבית החולים רק אישן בחדרו הפרטי ואהיה משרת בביתו לעשות כל מילי דנקיון ולא יותר, וזה היה נס גלוי לעיני כל המכירים אותו כי אמרו אשר לא יאומן כי יסופר דאפשר שיתנוצץ באכזר זה איזה ניצוץ של רחמים.

הרופא לא היה לו שום רפואה לרפאות את רגלי הפצוע זולת רפואה אחת דכתיב בקרא שמש צדקה מרפא, ולקח מלקחים והפשיט בה את כל העור שעל הרגל וצוה עלי לישכב נגד השמש איזה שעות בכל יום, ובמשך חמש שבועות נתרפא הרגל. וכל הזמן ההוא הייתי משרת אצל הרופא כנזכר לעיל, ובהיותי שוכב בשבוע הראשון בחוץ נגד השמש והשבויים שבתוך המחנה עברו וראו את פני הצנום וחלוש עם רגלי הפצוע כל כך קשה, נעו בראשם ואמרו זאת שולחים לכאן, כאילו המדובר היה מן איזה חפץ הנפסד והנרקב, וכאחד שאומר בתמהון כמה ימים אפשר לבריאה כזו לחיות כאן.
(עמוד ו)
אבל האמת הוא שאף בתוך ההסתר פנים הכי גדול שבימי דין הנוראים האלה היה מבצבץ ניצוץ של השגחת הבורא מתוך ההסתר הנורא בבחינת מציץ מן החרכים, כנראה בעליל בעובדא הנזכרת לעיל שאין לה הסבר הגיוני, כי בעצמי ראיתי באותו גיהנם איך שאותו ראש המחנה מכה האסורים באכזריות ומענה אותם בעינויים קשים, לדוגמא, אם אחד לא תיקן את מטתו בחדרו כראוי נענשו כל האסורים שבאותו חדר שהיו צריכים לרוץ איזה שעות, ומי שאפסו כוחותיו ולא היה יכול יותר לרוץ הוכה באכזריות. חולאים שלא היו יכולים לעבוד נשלחו לבית השריפה. ובשבוע הראשונה כשראיתי כמה אסורים לבושים בגדים לבנים שאלתי מה זאת שמלבושים שלהם משונים משאר אסורים, השיבו לי כי זה לא כבר היו כאן אנשי געסטאפא ועשו סעלעקציא במחנה, ומי שלא היה נראה בעיניהם ראוי יותר לעבודה נידונו להשתלח לבית השריפה באושוויץ, והלבישו אותם בגדים האלה לאות כי הם כבר נדונו למות, והם מחכים רק על המרכבה שלהם. וא"כ מי היה יכול להאמין כי ראש הגיהנם הזאת ילך בעצמו אל הרופא ויאמר לו שישמור אותי ויניח אותי לישן בחדרו כדי שאינצל בכך מלשלוח לבית השריפה מפני שאברך טוב אני, וכי יש לזה איזה הסבר הגיוני? מה ראה בי ומה מצא בי יותר מבאותן אנשים שבעצמו עינה אותם בלא שמץ של רחמנות. ועובדות אחרות דומות לזה ראיתי אחר כן במחנות אחרות, ואין כאן המקום להאריך בזה.

מסאקראו נשלחתי למחנה באגענבערג אבל שם לא הייתי כי אם איזה ימים, ומשם נשלחתי לגרעדיץ, ושם הוצרכתי תחלה לעבוד עבודת הפרך בחומר ובלבנים תחת תנאים קשים נוראים, וגם סבלתי רעב נורא עד שראיתי כי אפסו כוחותי, ואירע נס כי באתי פעם אחת בלילה חזרה מן העבודה והקבוצה שלנו היה של מאה אנשים, ועמדנו כולנו ישר בשורה כרגיל בכל יום, עבר זקן המחנה היהודי דרך כל השורות וליקט לו עשרה אנשים שילכו למחר לעבודה במקום אחר, ואני גם כן הייתי בין אותם עשרה אנשים. ונושעתי מיד למחצה כי שם במקום החדש נפתר הבעיה של עבודה קשה כי עבדנו בבית האוצר של בגדים, ועבודה שלנו היה עבודה קלה, ובתוך הבית ולא בחוץ כמקדם, ונוסף לזה כי השומרים של המחנה לא יכלו ליכנס לבית האוצר רק הוצרכו לשמור אותנו רק מבחוץ, והגרמנים שעבדו אתנו יחד בפנים לא היו שונאי ישראל כל כך זולת איזה יחידים מהם, באופן שהיה לנו הרווחה גדולה לעומת עבודה הקודמת. אבל עדיין לא נפתר לנו בכך הבעיה של רעב כי המזון שנתנו במחנה היה לרזון ולא לשובע, למוות ולא לחיים, ומקרא מלא כתיב טובים היו חללי חרב מחללי רעב. התחלנו לגנוב בגדים כמו מכנסיים או אנפלאות וכדומה ולהביא אותם לתוך המחנה, ובמחנה היו איזה אומנים שעבדו בבתי חרושת גדולים כמו קרופ וכיוצא בה ביחד עם בני אומות אחרות, והם קנו מאתנו והביאו תמורתן לחם וחמאה באופן כי נעשינו כבריות חדשות ממש. ואני הרווחתי עוד דבר אחר גם כן, כי מאז לא הוצרכתי לסכן נפשי יותר כל כך לשאת את התפילין שלי בכל יום בפחי נפש רק השארתי את התפילין מוטמן שם, והיה אפשר לי אף להתפלל בהם ברווח באיזה פינה כי לא היינו שם כל כך תחת משמר כל היום ממש כאשר כבר הזכרנו לעיל כי השומרים מן המחנה לעולם לא באו פנימה. פעם אחת נחטף אחד עם גניבה בידו ואז ראינו כי הטוב שבגרמנים הרוג, כי למרות שאותו גרמני היה נראה בעינינו כאוהב ישראל, מכל מקום מסר אותו להשוטרים שבמחנה והוא קיבל את עונש הידוע ארבעים מכות אשר הרבה הלכו מיד לעולמם מזה. וכאן המקום לספר בשער בת רבים שני נסים נגלים, לא נסתרים אשר יש מקום לתלות קצת בדרך הטבע, רק נסים נגלים ממש אשר אירעו לי בקשר לגניבה זו, שגם אני נאלצתי לנהוג כך כמובן, דאף שידעתי היטב את הסכנה הכרוכה בזה אבל הלא מאידך גיסא היה סכנת רעב וטובים היו חללי חרב מחללי רעב. פעם אחת הטמנתי איזה כתונת כי לפי ידיעתי לא היה שם שום איש, וכוונתי היה שלעת מצוא אקח אותו לתוך המחנה, ופתאום נגלה לנגדי גרמני אחד זקן שהיה מוחזק אצלינו לשונא ישראל מאוד, ותפס אותי עם הגניבה בידי ואמר לי בזה הלשון, ידוע תדע כי בעבור זה הייתי אני נענש למות כי עכשיו שעת חרום ואם כן אתה יכול לצייר בעצמך מה מגיע לך, אבל אני בן אדם, אינני עושה לך מאומה, אבל זכור שלא יארע כזאת עוד הפעם. וזה היה נס נגלה שלא אירע כמותו מעולם בעת ההוא, כי הגרמני עצמו סיכן את עצמו בכך כמובן, וכל שכן שהוא היה נודע בינינו לרשע מרושע ושונא ישראל, ועוד פעם אחת אירע כזה לעיני הרבים אשר כולם ראו ותמהו, האם יכול להיות דבר כזה להיות רואה ואינו רואה. כאשר מלבוש העליון שלנו היה דק מאוד הוצרכתי להדק יפה בחבלים על גופי את המכנסיים שגנבתי, ופעם אחת באמצע הדרך שמן מקום העבודה, היינו בית האוצר הנזכר לעיל, עד המחנה, נבקעו החבלים והיה ניכר לכל שיש לי איזה דבר טמון תחת הבגד עליון שלי, ובא אלי השוטר עם הרובה שבידו ופתח את מלבוש העליון שלי ושאל מה זאת, ואמרתי זה מכנסיים התחתונים שלי, וזה
(עמוד ז)
היה ממש כאחד שאומר על מנורה, זה לא מנורה רק קערה, והשומר נעשה ממש כמשוגע וכעוור שאינו יכול פתאום לראות כלום, והוא הלך לו חזרה לדרכו ואני באתי בשלום לתוך המחנה כאילו לא אירע כלום, ומכרתי עוד את המכנסיים הללו. ובמחנה נפלו עלי אותם שראו זאת בעצמם וחיבקו אותי, ובחור אחד שהיה חילוני נשק אותי ממש, ואמרו כולם כי זה לא דבר פשוט הוא, הוא נס ממש.

אבל לא ארכו לי ימי הרווחה האלה כי בחורף שנת תש"ד פרצה מגפת הטיפוס במחנה גרעדיץ, וכבר הוזכרנו לעיל כי משתים עשרה מאות אנשים נשארו חיים רק שלש מאות ונלקחנו למחנה פאול בריק, ושם לא הלכנו לעבודה שני חדשים כי הגרמנים ימ"ש היו יראים שלא ידבק בהם המחלה, ומובן מאליו כי סבלתי אז רעב נורא במחנה, ואח"כ חזרנו לעבודה הקודמת אבל רק על זמן קצר, ואח"כ נשלחנו למחנה לאנגע בילאו ושם הוצרכתי לעבוד עבודת הפרך תחת תנאים קשים ונוראים. יצאנו מן המחנה בשעה חמש בבוקר והוצרכנו לילך איזה פרסאות עד שבאנו למסילת הברזל ומשם נסענו עד למקום העבודה וחזרנו בעת שכבר היה לילה. החתיכה לחם שהגיע ליד כל אחד בבוקר קודם שיצאנו לעבודה היה חוטף כל אחד ובולע אותו כרגע מגודל הרעב, וכמעט לא אחד היה לו כח המעצר להניח מעט על שאר חלקי היום, ובשעה שתים עשרה ניתן לנו במקום עבודה מרק מן עלים ועשבים שהיה ודאי נפסל מאכילת אדם, ואולי אף מאכילת כלב, אך מגודל הרעב בעת ההוא התרגלו לאכול כל דבר מאוס שמצאו על הדרך אם חי אם מבושל, והרבה מתו מזה מהר, אבל הרעב לא ידעה גבול ואף אם ידעו כי ימותו חטפו כל דבר הבא לידם ואכלו. באמצע החורף שנת תש"ה כבר עמדו הרוסים בסביבות ברעסלאו לא רחוק מאתנו ומצאנו עוברים עלי דרך מחנות של אסורים יהודים ממקומות שכבר נכבשו תחת הרוסים, ובתוכם גם אסורים מאושוויץ, והגיע לאזנינו את מצבם של פליטים הללו שרובם מתים ונופלים על הדרך, כי מי שאינו יכול לילך מהר נורה על אתר, וכמה מתים מעצמם מחמת חולשה וגודל הרעב, ואמר אז זקן המחנה כי יען שיכול להיות כי מכאן ג"כ יצטרכו לעקור על כן יתיצב כל מי שמרגיש עצמו שלא יוכל לילך ברגל ויוכל לנסוע במסילת הברזל, והייתי נבוך ולא ידעתי מה לעשות, כי מצד אחד הרגשתי כי אי אפשר לי בשום אופן בעולם לילך עשרות פרסאות ביום אחד לסיבת חולשתי וזאת אומרת מיתה ודאית, ומצד השני היה זה כלל גדול ישן נושן כי אצל הרשעים הללו ימ"ש לא טוב להיות עם החולאים, ויען כי היה במחנה רופא אחד יהודי שהיה נראה לי איש עדין החלטתי שאשאל עצתו וכאשר יצא מפיו כן אעשה אי"ה, דמכיון שנפל בדעתי מחשבה זו מסתמא הוא כן מן השמים. ושאלתי את הרופא ואמר לי עצתי הוא כי כל זמן שאפשר לך בכוחות האחרונים שלך להשאר כאן תשאר. אח"כ שמענו כי אלו שנסעו עם המרכבת כולם מתו על המרכבות מרעב ומקור. אני נשארתי שם בלאנגע בילאו עד ערב פסח שנת תש"ה, ובערב פסח בבוקר בא קאפא אחד עם רשימה בידו ואני הייתי על הרשימה למשלוח עם החולאים והחלושים מאד. מיד שנכנסנו אל המרכבה שאלנו את השוטרים שהיו נראים לא רע כל כך אם אנחנו הולכים להריגה, השיבו לא, רק הולכים למחנה אחרת אצל הגבול של מדינת טשעכין. וכך הוה, כי באנו למחנה דירנאו-וויסטיגיס דארף, ומיד שהגענו לשם נודע לנו כי שם אין הולכים לגמרי לעבודה זולת קבוצות קטנות, אבל הרעב הוא נורא מאוד, ממש בכל יום נופלים הרבה על הארץ רק מחמת רעב בלבד, כן הוא המצב שם. וראיתי איזה פעמים שבא למחנה יהודי אחד אשר שם משפחתו היה וויעדער והוא היה מעיר סאקמור, והיה בידו איזה חתיכות קטנות של לחם, והתנפלו עליו כמה יהודים ממדינת אונגארין כי שם היו רובם יהודים חרדים מאונגארין ומקצת יהודים מן האחרונים שבגיטו לאדז שנשלחו לאושוויץ כמעט בזמן אחד עם יהודי אונגארין, ושאלתי מי הוא זה ואיזה הוא אשר בידו לחלוק לחם בעת רעב נורא מאוד כל כך, והשיבו כי הוא ראש של המטבח. ועלה בדעתי כיון שנראה קצת לחובב תורה, כי שמעתי שנתן לחם לאיזה דיין מעיר אחת, הלא פיקוח נפש דוחה כל איסורים שבתורה וגם אמירת שקר בכלל, אם כן מה איכפת לי אם אומר כי אני עילוי גדול מפורסם ממדינת פולין ואני גוע מרעב, אנא הצל את נפשי. וכן עשיתי, והוא אמר לי בזה הלשון אם כן הדבר היכולים אתם לחשוב לי את י"ח דבר. והשי"ת נתן מענה בפי והייתי מונה והולך האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני והשותה משקין טמאים, וכן הלאה, והאיש משתאה כי במצב שנמצאתי בעת ההוא אם אחד זכר את שם אמו היה ג"כ חידוש, והחליט ליתן לי בכל יום חתיכה לחם אשר בזה הציל ממש את נפשי, השי"ת יזכור לו זאת לטובה. אבל אחר כן הפסיק הענין, כי הגרמנים שראו את המוני מתים שנופלים בכל יום מחמת רעב חשבו כי זהו איזה מגפה וסגרו את הבנין מבלי יוצא ובא, והאיש היקר הזה נשאר בבנין אחר ולא יכולתי יותר להפגש עמו. חולשתי נהיה נורא מאוד. פעם אחת בבוקר
(עמוד ח)
ראיתי כי אותם המושכבים אצלי מימין ומשמאל כמעט כולם מתים ואני לבדי נשאר עם עוד איזה יחידים עדיין בחיים. ראינו דרך החלונות כי הגרמנים ימ"ש התחילו לברוח והסוף של המלחמה יוכל להיות היום או למחר ממש, אבל כל אחד חושב מי יודע אם אני אהיה עוד בין החיים או ח"ו בין המתים שנופלים משעה לשעה, כי בימים האחרונים היה אצל רובם ככולם באותו מחנה כפסע בין החיים למות. אחד דיבר עם חבירו ופתאום נופל לארץ והוא מת, כן היה החולשה. אבל פתאום בשעה אחת נשמע כי הגרמנים כבר ברחו והרוסים באו, ואני נלקחתי לבית החולים עד שבעזרת השי"ת באתי לכוחותי קצת, ונסעתי ישר לעיר אשפיצין כי חשבתי אולי ע"פ נס נשאר אחת מאחיותי בחיים, אבל לצערי הגדול ראיתי כי נשארתי גלמוד, ואז התחיל אצלי האבילות והצער המלווה אותי כל ימי חיי, השי"ת ירפא את שברון לבבינו על ידי ביאת משיח צדקינו בב"א.

ולאחר שמסרתי כאן קצת מן העמל והתלאה אשר מצאתני אעבור לעמל השני היינו עמל כמדרשו שהוא עמל תורה ועליה רמזו רז"ל כי רק לעמל זה נברא האדם, וכ"ש אוד מוצל מאש כמוני שנבראתי עוד הפעם מחדש, ע"ד שראיתי מפרשים מה שאמר אאע"ה ואנכי עפר ואפר, כי מאחר שניצלתי בדרך נס מכבשן האש אם כן ראוי הייתי ע"פ טבע להיות נשרף ואז הייתי עכשיו עפר ואפר רק שעשה הקב"ה נס והלביש אותי עפר ואפר צורת אדם חי, א"כ בצדק אני יכול לזמר ואנכי עפר ואפר, ועד"ז יכול גם אני לומר כיון שלא נשארתי בחיים אלא ע"פ נס ממש, ולא נס אחד רק הרבה נסים, ואמרינן בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע"ח.) ההורג את הטריפה כ"ע מודים שפטור, ולחד מ"ד גוסס בידי אדם נמי דינו כטריפה וחשבינן ליה נמי דגברא קטילא קטיל, והרי אני הייתי קרוב למות עשרות פעמים ע"פ טבע, א"כ נמצאת שנבראתי מחדש, ובוודאי לא היה כל זה אלא כדי לחזור לעמל תורה שהתחלתי לעמול בה קודם שנות החורבן. ואמרתי לנפשי כאשר הוצרכתי לעבוד אצל הרשעים הארורים ימ"ש בחומר ובלבנים כפשוטו, עכשיו שהציל הקב"ה אותי מתחת ידם הטמאים אלכה ואתחיל בעזר הבורא ית"ש ויתעלה לעבוד בחומר ובלבנים כמדרשו בחומר דא ק"ו ובלבנים דא ליבון הלכתא.

והנה מימרא זו דאיתא בזוה"ק והובא בהקדמה לספר אגלי טל לכאורה צריך ביאור קצת, שהרי כתוב שם וז"ל דבגלותא בתראה אתקיים בהו וימררו את חייהם בעבודה קשה זו קושיא בחומר דא ק"ו ובלבנים דא ליבון הלכה ובכל עבודה בשדה דא ברייתא את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך דא תיקו עכ"ל, וצ"ע, בשלמא בעבודה קשה זו קושיא ניחא, אבל את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך דא תיקו קשה מה זה ענין עבודת הפרך שהוא עבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו לתיקו.

ונראה עפ"מ דאיתא בש"ס שבת (דף ס"ג.) דאמר רבא בר רב שילא ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא א"ר ששת מאי דכתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא אלא למיימינין בה אורך ימים איכא וכ"ש עושר וכבוד למשמאילים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא, ופרש"י למיימינן של תורה שמפשפשין טעמיהן בדקדוק ובוררין כימין המיומנת למלאכה, למשמאילין בה שאין יגעים בה כל צרכן עכ"ל, הנה דאף העוסקים בתורה אם אינם יגעים בה כל צרכן לפשפש טעמיהן בדקדוק נקראו משמאילים בה, לפי דאדם לעמל תורה נברא ועמל מיקרי שמייגע עצמו עד מקום ששכלו מגעת להשיג האמת בתורתינו הקדושה, וכמו שנא' אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ואמרו רז"ל אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה ע"מ לשמור ולעשות, ונראה הכוונה בפשטות לפי דחדא תליא באידך, אם הלימוד יהיה ח"ו שלא בעמל ויגיעה לבוא על כוונה האמיתית של רבותינו הראשונים ויטעו בכוונת דבריהם תצמח מזה קלקולים גדולים בהלכה וממילא לא יהיה השמירה והעשייה כתיקונה, וכמו להבדיל בשאר חכמות הטבע, כגון לדוגמא חכמת הרפואה, שבאם הרופא ינסה מדרך האמת וירצה להטעות את עצמו ולא יעיין להבין כל דבר על בוריו כדי שלא יארע לו מכשול בוודאי יצא מכשול מתחת ידו וימותו כמה אנשים על ידו, כן הדבר ממש בעמל תורה, שבאם לא יעמול בה באמת ובאמונה כמו הרופא ברפואתו ימותו רבים על ידו, וכמו שאמרו כל המחטיא את חבירו קשה מן ההורגו, ולכן נקראו מי שאינם יגעים בה כל צרכן משמאילים לפי שגרועים הם הרבה יותר מעמי הארץ שיודעים כי המה ע"ה ומה שאינו יודע הוא שואל לת"ח, משא"כ אותו שלא יגע בה כל צרכו ולימד רק מקופיא ועומד על דעתו לפי שחושב בלבו כי הוא יודע הכל, אף אם לא יפסוק לאחרים רק לעצמו ודאי יבוא מכשול על ידו. וזהו שנא' אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה ואח"כ ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, והקדים עמל תורה לשמירה ועשייה כי עמל תורה היא היסוד של שמירה ועשייה ובלעדה לא משכחת שמירה ועשייה כתיקונה, והוא ממילא היסוד של