תקציר המבוא:

אודות המחבר

בראשית המבוא המחבר מודה לה' על נס הצלתו, ומפרט את מניעי כתיבת ספרו:
כוונתו היא להנציח את גדולי ישראל שנספו. מחשבה זו עלתה בדעתו עוד בהיותו בהונגריה, כאשר הגיעו השמועות על הנעשה בארצות אחרות, והוא החליט לקבץ תשובות שקיבץ מגדולי התורה כדי להעמיד להם זכרון עולם. החלטה זו התחזקה כאשר עמד מול הכבשן באושוויץ. שם קיבל על עצמו שאם יינצל, יתאמץ בכל כוחו להוציא לאור מחידושי הרבנים הגאונים הללו.
בחלקו השני של המבוא מובאים סיפורים של קידוש ה' ושל יהודים שמסרו נפשם לקיום המצוות. המחבר, יליד הונגריה, מעיד על שאלות הלכתיות ומוסריות שנשאל שם, ומתאר את הימים הנוראים של שנת תש"ה באושוויץ.
בין היתר מובא דו שיח מעניין בין המחבר לבין קומוניסט גרמני, שעמד כמעט לרוצחו נפש.
המחבר מתאר את נס הצלתו והצלת בנו. בימים האחרונים של המלחמה הם הובאו מאושוויץ למחנה ברונשוויג. המחבר מתאר את הימים האחרונים במחנה ואת רגעי השחרור בידי האמריקאים.
לאורך כל ההקדמה מובאות הקבלות בין הנעשה במחנות לאירועים מהתנ"ך ומההיסטוריה היהודית.

המבוא:

(עמוד ג)
בעזהי"ת
הקדמת המסדר ומחבר,
בלב נשבר ורוח נכאה מדבר.

אודה ה' בכל לבבי, על אשר הפליא חסדו אתי, להוציא לאור ספר הנוכחי. שו"ת מקדשי השם בהגהות דבר צבי המכיל יותר ממאה תשובות להלכה ופלפולים מאת הרבנים הגאונים וצדיקים, מנהיגי הדור ואדירי התורה, שנהרגו על קידוש השם ע"י ממשלת הארורה, הנאצי"ם הרוצחים, שמם וזכרם יהי' לעד נימוחים.

ועוד בשנת תש"ג-תש"ד בהיותי בק"ק ווייצען (אונגארין) ושמענו שמועות מבהילות שבכל מדינה ומדינה שבאו הרוצחים ימ"ש. דרסו את כרם ישראל, ובכללם גדולי האומה הצדיקים וגאונים, ראשי ישיבות ותלמידיהם, ועל פי הרוב לא נשאר מהם שום זכר, כי השמש שקעה פתאום טרם שזכו להדפיס חיבוריהם, וגם משפחתם נעקרו עמהם.

וכאשר הי' אז בידי הרבה תשובות מהרבנים הגאונים הללו, ועל פי הרוב מה שכתבו לי הערות בנוגע לספרי שו"ת בנין צבי שיצא לאור קודם המלחמה, אמרתי שחוב קדוש מוטל עלי להדפיס דבריהם בספר מיוחד למען להקים להם בזה זכרון עולם ביהדות התורנית, והחילותי להדפיסו עם הערות קצרות, ואף בעת שכבר כבשו הרוצחים ימ"ש מדינתינו ועשו גיטו להיהודים, והגזירות רעות נתחדשו מיום ליום, וכבר ראינו בעינינו, את גודל הסכנה המרחף גם עלינו, עכ"ז בחשק נמרץ עבדתי, ובלי הרף דפסתי, כדי לגמור מלאכתי.

ובעמדי קרוב לגמר עלה המות בחלונינו ונהפך למר גורלינו והרוצחים ימ"ש הובילו אותנו כולנו יחד לאושוויטץ מקום השמדה, ובעוה"ר אז נטרפו ממני זוגתי הראשונה הרבנית הצדקת ושבעה מהבנים, ה' ינקום דמם, ויהי' ברוך זכרם.

ובעת שאצל תנור הכבשן עמדתי, וכמעט שלא נשרפתי, חשבון נפשי עשיתי, ובמחשבה לה' קבלתי שאם יהי' אלקים עמדי, וישמרני בדרך סכנה הנורא, אשר אנכי עומד במורא, מפחד שסבבוני רוצחים הארורים, ושבתי בשלום, ובריא אולם, אתאמץ בכל כוחי להוציא לאור החדושים, מהרבנים הקדושים, למען ישאר מהם רושם, ואשתדל לטובת עגונות ועגונים, ועוד איזה ענינים, דברים טובים וישרים, הנוגע לתיקון צרכי רבים, וכמבואר בשבת ל"ג, הואיל ואיתרחש ניסא, איזיל אתקין מילתא.

וברוך ה' ששם נפשי בחיים, עם שלשה בני קיים, ונתקבלתי לאב"ד ברגן-בלזן ורב הראשי באיזור הבריטי, וב"ה הרבה עבדתי לטובת האומללים המדוכאים, לחזקם ולזרזם שילכו בדרך התורה ויראה, ברוח ישראל סבא ויסדתי שם ישיבה ובית יעקב שהי' לשם ולתפארת, וגם בעניני עגונות עמלתי הרבה והוצאתי לאור קונטרס תקנת עגונות, אשר ב"ה נתקבל בין גדולי הדור חכמי בינות.

ולדאבוני לאחר החירות לא נמצאו הקונטרסים שלימים ממקדשי השם, וכן נאבדו הרבה מחד"ת שלי אשר טפחתי ורביתי, כשלשים שנה שזכיתי, להרביץ תורה ברבים בישיבתי, עם בחורים מופלגים ויר"א, ותלי"ת בעד חסדי השי"ת שעל פי נס מצאו איזה כרכים בחד"ת ובתוכם כשני מאות תשובות שהשבתי לתלמודיי וידידיי, אשר בעוה"ר כמעט כולם עלו למוקד על קידוש השם הי"ד, ואי"ה בקרב הימים יצא לאור ספרי שו"ת בנין צבי חלק שני אשר יהי' רוב מהתשובות הללו, לעשות להם זכרון עולם.

ועתה, הנה הבאתי ספרי שו"ת מקדשי השם חלק ראשן בהג"ה יתירה, אשר אחרי העיון הדק היטב בהתשובות מצאתי להעיר להיות סותר ובונה כדרכו של תורה, וכמ"ש בשו"ת חת"ס ח"ו סי' נ"ח דהמוציא לאור חיבור אפילו מגדולי הדור צריך שילמוד בהכתבים בעיון ובמקום שיש לפקפק או לפלפל יתברר ויתלבן ע"ש. ובפרט בהני כתבי יד הקדושים, שנקטפו פתאום ולא זכו לסדרם שיהי' לדפוס ראוים ואמרתי כדי לחבב דבריהם, בעיני רבנן ותלמידיהם, להראות שהם אמרות טהורות, מפז יקרות, וכמעיין המתגבר, באר מים חיים.

(עמוד ד)
וקראתי שם ההג"ה בשם דבר צבי כי בו מפורש יוצא שמי ושם אבותי הוא כ"ק אאמו"ר הגה"ק מרן מוה"ר דוד דוב זי"ע הי"ד, ואמי מורתי הרבנית המפורסמת בצדקותי' מרת רוזא בלימא ע"ה הי"ד, אשר עלו על המוקד באושוויטץ, ביחד עם הקהלה קדושה והמפוארה מלאה חסידים ואנשי מעשה אוהעל, ה' ינקום נקמת דמם.

הנה דרכי המחברים הקדמונים, רבנים וגאונים, חכמים ונבונים. מקשטים בזה את ספריהם, שמביאים דבר אגדה בשעריהם, אמרתי אלך גם אני בעקבותיהם. וכדי לתת שבח והודי' ליוצרי וקוני, אעלה כאן איזה פנינים מזכרוני, כאשר עלו במוחי בימי עינוי ועוני. כשהיינו במחנה אושוויטץ תחת יד הנאצי"ם, והנוגשים אצים ורצים, ובני ישראל מוכים ונלחצים. ובאו בנים עד יאוש ומשבר, אי' סופר ואי' שוקל זאת לבאר ולהסביר, כי נתקיים במלואו ואנכי הסתר אסתר. וכל דיבור של התחזקות לאמונה תמימה, לחוק כל נפש ולבב עגומה, הי' כמרגניתא דלית לי' טימא. וזכורני כי מדי יום ביומו כששבנו מן העבודה, שבורים ורצוצים מיד צר הרודה, וישבנו על הרצפה בעגול ליתן שבח ותודה. לרבון כל העולמים בורא ארץ ושמים, שחזרנו מן העבודה ונשארנו בחיים, ודמעות עינינו ניגרים כמים.

ואז הי' דרכי לומר איזה דיבורים, להשקיט קצת הצרות והיסורים, ולחזק לבבות השבורים. שימי גלותינו המה ספורים, ובקרב יקוים בנו ההבטחות ויעודים. הנה זה עומד אחר כתלינו, וקרבה ישועתינו וגאולתינו, ויראו עינינו וישמח לבנו.

ופלא אזכיר, שלמרות מה שלא הי' מציאות להכניס למחנה אושוויטץ, שום חפצים וספרים, כי לקחו מאתנו הכל, ואף הטלית ותפילין בכלל. עכ"ז הי' נמצא באושוויטץ כמה ספרי תהלים בדפוס קטן עם פירש תפלה למשה מכ"ק זקיני הגאון הקדוש מאוה"ג מרן מוה"ר משה טייטלבוים זי"ע אבד"ק אוהעל בעהמח"ס השיב משה וישמח משה אשר בו נמצא הרבה דברים שרואים בחוש שנאמרו ברוח קדשו על האי שתא שהיינו במחנה ההשמדה. ולמדתי ממנו ברבים והי' לנו דבריו הקדושים לחיזוק גדול ולשעשועים, והרגשנו כאילו הוא בעצמו עומד ודורש אלינו בכח הגדול והקדוש ומתחנן לפנינו שבל נתייאש ח"ו רק להיות חזק ואמיץ בבטחון שהקב"ה יקיים הבטחתו חיש מהר.

ובזוה"ק פ' תשא (קפ"ח ע"ב) ד"ה פתח ר"י כתב בזה"ל זמין קב"ה למעבד לישראל כל אינון טבאן דקאמר על ידי נביאי קשוט וישראל סבלו עליהון כמה בישין בגלותהון ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא לא הוו יכלין למיקם ולמסבל גלות אבל אזלין לבי מדרשות פתחין ספרין וחמאן כתיבי באורייתא דאבטח לן קב"ה עלייהו ומתנחמין בגלותהון וכו' עכלה"ק. וכ"ק דודי אדומו"ר מרן הקדוש מוה"ר בן ציון הלברשטאם מבאבוב ז"ל הי"ד כתב בשנת תרצ"ט מכתב התחזקות לאחב"י והעתיק לשון הזוה"ק הנ"ל ועורר לדרוש ולתור אחר ההבטחות והיעודים הכתובים בתורה ונו"כ הנותנים עוז ותעצומות לישא ולסבול עול הגליות והשעבוד כי לא יזנח לעולם ה'.

ובמד"ר שמות פ"ה תכבד העבודה מלמד שהי' בידם מגילות שהי' משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן לפי שהי' נוחין בשבת. אמר להן פרעה תכבד העבודה ואל ישעו בדבר שקר, אל יהי' משתעשעין ואל יהי' נפישין ביום השבת (דרשו ישעו לשון שעשוע) עכ"ל. ובמדרש תהלים קי"ט עה"פ לולא תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי וז"ל פרעה אומר ואל ישעו בדברי שקר ספרים הי' להם והי' משתעשעים בהם משבת לשבת לכך נאמר לולי תורתך שעשעי עכ"ל.

ושמעתי בשם רבינו הגאון הקדוש רבי ר' מענדעלי מרומאנוב זי"ע לפרש כעין זה הפסוק בפ' שמות ויצו פרעה לאמר לא תאספון לתת תבן וקשה איך שייך בתיבה זו האלף דהי' לו לכתוב לא תוספין בלא אלף. אלא בא להורות כי מנהג ישראל במצרים שביום שבת שנחו מהעבודה כנודע מחז"ל או בימות החול לאחר העבודה הי' מתאספים יחד ומדברים דברי התחזקות שהקב"ה יקיים הבטחתו להאבות ויגאל אותם. וכאשר נודע זאת לפרעה הרשע גזר לאמר לא תאספון היינו שלא
(עמוד ה)
להניח לישראל לעשות שום אסיפות רק כל אחד ואחד ישב בדד כי האסיפה גורמת שיתחזקו באמונה ובטחון בהשי"ת, וכ"ק זקיני הגה"ק מרן מצאנז זי"ע הי' רגיל לומר בשם רבינו הבעש"ט הקדוש זי"ע כשישראל יושבים ביחד, ואינם מדברים דברים בטלים אין כח למלאך ושרף ליגע בהבל פיהם עכלה"ק.

ובזה יובן שיטת ר"י בפסחים (צ"א ע"א) דאין שוחטיו פסח על היחיד ע"ש. דפרעה גזר שכל אחד יהי' בפני עצמו ולא יאספו, כדי שלא לחזק זה את זה. לכן בא מצוה הראשונה מצוות פסח לעשות דייקא בחבורה, ואין שוחטין פסח על היחיד, דהא היחיד אין לו עם מי לדבר. כדי לעקור מן השורש גזירת פרעה ורק להיות תמיד בחברותא. וזה הענין שנצטווה ישראל ג"כ במצות סיפור יציאת מצרים, דכל זמן שהי' במצרים הרי הי' להם גלות הדיבור שלא הניח פרעה לאסוף כדי שלא יספרו מה שעבר עם האבות והבטחות השי"ת להאבות. לכן לזכר זה בא המצוה דייקא לספר ביציאת מצרים, וכן בקרי"ס בהשירה כתיב ויאמרו לאמור אשירה לה' היינו שהודו להשי"ת שכעת זוכים לאמור זה לזה אשירה לה'.

וכן הי' בעת הצרה כשעמדה מלכות יון הרשעה שלא הניחו את ישראל להתאסף יחד כדי שלא יחזקו זה את זה ושלא יבטלו הגזירה ע"י תשובה ומעשים טובים בתפלה וצעקה להשי"ת. רק הי' מתחבאים בנקרת צורים ובמחילות עפר וכמ"ש באריכות ביוסיפון ומוזכר כמה פעמים בבני יששכר על חנוכה. וכמובן שישראל הי' לבם נשבר בקרבם על אשר לא זכו אף להתאסף ולהתפלל ולעשות תשובה בפועל כראוי וקבלו על עצמם שאחר שיזכו לישועה יעשו הכל כרצונו יתב"ש. והקב"ה היודע מחשבות ראה את מחשבתם הטוב והאמין להם וזכו לישועה.

ובזה י"ל מ"ש ביוסיפון ובראשונים ענין יהודה מכב"י והחשמונאים ושלכך נקרא יהודה מכב"י כשהי' לוחם מלחמות ה' הי' אומר מ'י כ'מוכה ב'אלים י' ר"ת מכב"י. ועיין דרכי אמונה להגה"ק ממונקאטש ז"ל ק"ב אופנים ע"ש.

ולהנ"ל י"ל דתפילתו הי' דנודע דאפילו המלאכים אינם יודעים מחשבה וזה מי כמוך באלים ה' היינו שרק הקב"ה יודע מחשבות האדם ולכן יעזור להם אף שמוכרחים להיות אלמים שלא הניחו אותם להתאסף ולהתפלל עכ"ז יעלה לרצון מחשבותם הטוב. ובזה יובן מ"ש בכהאר"י ז"ל (בפע"ח בשער חנוכה) לכוין בברכת שעשה נסי"ם הוא נ"ס י'"ם מענין נס קריעת ים סוף ע"ש. ולהנ"ל יש לומר השייכות דכמו במצרים שהי' להם גלות הדיבור והישועה בא ע"י קבלת מחשבותם כמו כן הי' בעת היונים והארכתי בזה הרבה ואכמ"ל.

ובכן כאן בספרי מקדשי השם בשער, הנה מקום אתי איזה פנינים להעלות ולבאר, ממה שדברתי אז בעידן נסיון וצער. והיות שאקוה להדפיס בעזהי"ת חמשה חלקים משו"ת מקדשי השם אמרתי לחלק גם דברי האגדה לחמשה חלקים, וכעת בחלק הראשון הנני מדפיס רובא דרובא על ספר בראשית.

וגם מקום אתי פה להדפיס, איזה ענינים נפלאים הנוגעים לקידוש השם. מה שראו עיני באושוויטץ בעת שהובילו את אחב"י לבית המוקד, למען ידעו דורות הבאים את גודל כחם, ורב קדושה שבהם. וכדי שלא לערב הסיפורים עם המגידות הנני מדפיס כל אחד במקום מיוחד וקראתי את שם הקונטרס שער מחמדים זר זהב שבהם אותיות שמי (הירש) ונוטריקין ראשי תיבות משמות אבותי ובניי ביתי המפורטים ב"יזכור" שנהרגו על קידוש השם הי"ד. וגם בתיבת מחמדים נרמז הקדושים שהוליכו לאור וכמבואר לחד גירסא בחולין (נ"ו ע"א) במשנה נפלה לאור ונחמדו בני מיעי' ובסנהדרין (נ"ב ע"א) במשנה ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדות לתוך מיעיו וחומדת את בני מעיו ע"ש. (וגירסת רש"י ורמב"ם נחמרו וחומרות עיין בערוך אות חמד) וגם מצינו תיבת חמד על הריגת ילדים קטנים כמ"ש בפסוק (הושע ט') והמתי מחמדי בטנם ע"ש, ועיין במדרש תנחומא פ' שמות ומי שאמר לעולמו די יאמר די לצרותינו ומכל צרה וצוקה ישמרינו, ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו. ובעין פקוחא עלינו ישגיח ובתורתו ועבודתו להצליח, עד ביאת משיח במהרה בימנו אמן.


(עמוד ו)
ומקום אתי פה לעשות מזכרת נצח לאנשי קהלה קדושה ניימארקט (גאליציען) אשר הייתי שוכן אתם משנת תרפ"ה עד תר"צ, והחזיקו אותי באהבה וחיבה יתירה וגם את בני הישיבה שלי שהיתה לערך מאה בחורים מופלגים בתורה, וביראת ה' טהורה, לומדים בשקידה נפלאה, החזיקו במסירת נפש ממש, צדק ילין בה. ועתה מרצחים האכזרים ימ"ש הלכו בה, והחריבו אותה, בכלל שאר קהלות ישראל שבאירופא, שנפלו לחרב. ה' ינקום נקמת דמם, ויהי' זכרם ברוך.

ומי יתן ראשי מים, ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה, על חורבן בית ישראל באירופה בכלל, ובפרט באבדן קהלתי הקדושה ווייצען (אונגאריא), אשר הייתי חונה שם משנת תר"צ עד יום החורבן הנורא, עיר ואם בישראל. מלאה זרע ברך ה' תלמודי חכמים מובהקים, יראים וחרדים על דבר ה', צדיקים ותמימים בדרכיהם, מסרו נפשם אף על קוצו של יוד מתוה"ק, והחזיקו במסירת נפשם בכל הגדרים ותקנות שתקנו הרבנים הגאונים המפורסמים, ששמשו שם בכסא הרבנות. והתלמוד תורה היתה מפורסמת, בכל המדינה לשם ולתפארת, ומהרבה עיירות, קרובות ורחוקות, הביאו בניהם, ללמוד בשעריהם, וגדלו והצליחו בשתים, תורה ויראת שמים, חריפים ובקיאים, על ידי המלמדים, צדיקים וחסידים, ומופלאים בהאומנות, יקר המציאות, וכמעט שלא הי' בנמצא אף בית אחד שלא שלחו את בניהם ללמוד תורה בהתלמוד תורה ובישיבות, ולא היתה אף אשה אחת שהלכה בפרוע ראש ח"ו. והיתה חומה בצורה למנהגי ישראל סבא.

או לנו שכך עלתה בימינו, לראות חורבן הקהלה בעינינו שנהרגו ונשחטו והומתו במיתות נוראות ואכזריות על ידי הרוצחים הנאצי"ם ימח שמם וזכרם, וה' ינקום את נקמת דמם ויהי' זכרם ברוך.

הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם ה"ה ידידים וחביבים, הבע"ב היקרים, יראים ושלימים, שומרי התורה ומצות קהל שארית ישראל אשר אני שוכן בתוכם באהבה ואחוה מעת בואי לכאן. ויתברכו ממעון הברכות בשפע ברכה והצלחה ולגדל כל יו"ח על ברכי התורה והיראה כאות נפשם היפה, ויזכו לברכת כל טוב סלה עד ביאת גואל צדק בב"א.

ואשא תפלה, לנורא עלילה, כאשר זכיתי להדפיס חלק ראשון, כן יזכינו להדפיס יתר חלקים, מקדשי השם ובנין צבי אשר המה בכתובים, ואזכה עוד להרביץ תורה ברבים, כימי קדם, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ויאיר עיני בתורתו, וישם בלבי אהבתו ויראתו, ולשוב בתשובה שלימה באמת, ובלב שלם, ולראות דור ישרים מיוצאי חלצי, מתוך נחת והרחבת הדעת דקדושה, בזכות הרבנים הקדושים הי"ד הנזכרים בהספר, שיגעתי בדבריהם לסדר ולברר, ובזכות אבותי הגאונים והקדושים, רבותינו שבגולה זי"ע ועכ"י.

והשם הטוב ברוב רחמיו וחסדיו יחיש וימהר לגאלינו גאולת עולם, וישובו בנים לגבולם, ויתרומם קרן התורה והיראה, וקרן משיח בן דוד בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו אכיה"ר.

המחבר.

* * *
מודעה רבה לאורייתא

תלי"ת שהנני מסדר לדפוס יתר ספרי מקדשי השם בהגהות דבר צבי , א) שאלות ותשובות ב) פלפולים בסוגיות הש"ס, ג) אגדה על פרשות התורה ד) דרשות על זמנים שונים.

ובכן אבקש בזה שכל מי שיש תחת ידו איזה חדושי תורה בדבר הלכה או פלפול או אגדה או איזה סיפור ושיחה נאה מהרבנים הגאונים ובע"ב תלמודי חכמים שנהרגו על קדושת השם הי"ד, שיאבו נא לשלחם לי ואדפיסם בעזהי"ת.


(עמוד ז)
שער מחמדים

א.
י"ד מאות ילדים מסוגרים ונדונים לשריפה

ישתוממו הדורות ויתעוררו הלבבות, להשיב לב בנים על האבות, כאשר אספר במקהלות, ענין נורא ונשגב, את אשר ראו עיני באושוויטץ, ביום ראש השנה ושמחת תורה, את גודל מסירת הנפש וקידוש השם, של אלף וארבע מאות בחורים צעירים, בני י"ד-י"ח שנים. שנבחרו ביום ערב ר"ה (בסילעקציע), להיות עולה על מוקדה ולהישרף על קידוש השם.

ולא באתי כאן להאריך בסיפורים מכגון אלה, כי תכלה היריעה והם לא יוכלו, וכבר נשפך הרבה דיו, על כתיבת המאורעות והצרות מימי הנאצי"ם ימ"ש, וכל אחד כותב לפי רוחו וטעמו והשגתו, וכפי אשר יפיק טובת הנאה מפרי עטיו, אך אני לא אמנע בשביל כבוד קדושת שמו יתברך, מלהעלות כאן בשער ספר מקדשי השם. סיפור הלזה אשר עיני ראו ולא זר, מתוך ים של סיפורים ומאורעות, אשר נחרתו בלבי ובמוחי, מאשר עברו על ראשי, משך הזמן שהייתי תחת שיעבוד הנאצי"ם ימ"ש, ואבטיח לקצר במקום שאפשר להאריך, וזה החלי בעזר צורי יתברך.

הנה בערב ראש השנה, נקבצו ונלקחו, ע"י השומרים הנאצי"ם ושליחיהם במחנה, הבחורים הצעירים בערך, מבן י"ח שנה ולמטה, שנמצאו עוד מפוזר ומפורד בכל המחנה, שהצליחו להתחמק באיזה אופן ואמתלאות שונות, מתחת שבט הביקורת של ראש המחנה הצורר הנאצי ימ"ש. בעת היכנסם להמחנה. ונאספו ככה בערך אלף ושש מאות נערים וקטנים, על מגרש ריק מאחורי הבלאקים שבמחנה, וידעו כולם מהגורל שמחכה עליהם. (ובני היקר זלמן ליב נ"י נער בן י"ד שהי' אתי באושוויטץ ניצל בנס בעזהי"ת ולא נלקח שמה עם הנערים).

ואז בא אליהם ראש המחנה הצורר הנאצ"י ימ"ש וציוה לתחוב עמוד של עץ בארץ. ובראש העמוד להשכיב דף של עץ הדוק במסמרים והי' נראה כמין ד', ונתן צו שכל הנערים יעברו, אחד אחד מתחת הדף הזה, וכל מי אשר יגע ראשו בהדף ישאר בחיים ויישלח חזרה במחנה. וכל אלו שלא יגעו בראשם את הדף, יוקחו מבודדים בבלאק מסוגר, כי עד"ז שיער הצורר בעצמו, את גילם וכושר סגולתם לעבודה.

והיות שהנערים ידעו ושיערו מהו הפירוש של אי נגיעה בהדף, שזה נחשב לקטן ונידון לשריפה, היו כמה מהם שהתרוממו על בהונות רגליהם ברגע שעברו מתחת להדף, כדי שיגע ראשם בהדף. והצורר הזה שעמד שם על ידם, ברגע שראה דבר כזה, שהנער מתרומם, לנגוע בהדף, נתן לו מכה חזקה בראשו, עם המקל עב של גומי שבידו. בכח כזה שהנער המסכן נפל ארצה מתבוסס בדמו, ונפח את נשמתו על אתר, או שנשאר בו עדיין קוסטא דחיותא ולקחוהו ככה לבית השריפה, וככה אירע לכמה נערים.

ואחרי הבחינה וצירוף הלז, נשארו בערך ארבעה עשר מאות נערים על המגרש, ולקחו אותם תיכף בבלוק מבודד סגור ומסוגר עד יום מחר שיחרץ גורלם, ולא קבלו יותר שום אוכל ומשקה בפיהם, והשומרים הקאפויס עמדו על השער ואין יוצא ונכנס.

ב.
מסחר נפשות עם הקאפו"ס

והנה ליום המחרת, שהוא יום א' דר"ה, אשר כל בני עולם יעברון לפניו כבני מרון, הי' יום מהומה ומבוכה, ומפה לאוזן נתפשטה השמועה בכל המחנה, שלעת ערב יקחו את הנערים לבית המוקד', (כי בעוד יום לא הי' מכניסים קרבנות חדשים להכבשונות, רק במשך כל הלילה), ולהרבה אנשים שבמחנה הי' להם בנם יחידם, אשר נשארו להם לפליטה, בתוך אלו הנערים או שאר בשרם הקרובים אליהם, או סתם ידידים אהובים אנשי עירם, והמה רצו כל היום בראש מבולבל מסביב הבלאק המוסגר, אולי יופתח איזה קרן אור להציל משם את הנער היקר להם עד שלא תחשך השמש.

אך השומרים הקאפוס לא שעו אל כל תחנוניהם ובכיותיהם להוציא איזה נער וילד, מבין המסוגרים אשר נדונים לשריפה. וכידוע שאלו הקאפו"ס הי' ע"פ רוב רשעים וקשי לב, פסולת שבפסולת מרשעי עמנו, אך במקרה הלזה הי' גם טענתם כטענה צודקת בפיהם, היות שהם אחראים על הסכום הילדים שהופקדו לשומרים עליהם, אשר הי' במספר מדיוק, ולעת ערב עליהם למסור אותם לידי אנשי הס' ס' ימ"ש במספר ובמנין כאשר מסרו להם, ואם יחסר אחד מהם אז דמם בראשם ויקחו אותם לשריפה, נפש תחת נפש.

אכן סוף סוף אחרי הרבה השתדלות ומו"מ של הקרובים עמהם, גברה בהם תאוות הממון, והסכימו בעד תשלום סכומים גדולים, לשחרר איזה נער וילד, ותיכף חטפו במקומו איזה נער אחר, מן הבא בידם בתוך המחנה. (מאלו שהצליחו להתחמק מהאוסף דלאתמול או שנשתחררו בעת הבירור ע"י נגיעת ראשם בהדף) וסגרוהו בהבלאק הנ"ל במקום הנער הפדוי כדי שיהי' המספר שלם.

והנה להרבה אנשים הי' עוד סכומי כספים, או חתיכות זהב או מרגליות, טמון במטמונים ובמנעלים לעת הצורך, וכמובן שהי' כמה אנשים פשוטים ובעלי קוצר השגה שלא עשו שום חשבונות מה נעשה במקום נער הנפדה, וקיבצו במסירת נפש כל הונם הנשאר להם או שהשתדלו לאסוף סכום הנצרך, מאחרים ידידים ומכירים, ופדו את בנם המסוגר מכליון בטוח. וככה נמשך הסחר-מכר הלזה משך רוב היום הדין לעיני כל האנשים שבמחנה (כי ידוע שאנשי הס' ס' לא הסתובבו במשך היום בתוך המחנה רק ע"י השער ומסביב למחנה, אבל במחנה גופא שלטו הקאפוס הישראלים).

אמנם כמובן שהי' הרבה אנשים בעלי השגה, שלא רצו לפדות את בנם, על חשבון חייו של ילד אחר, כמאמר חכמז"ל מאי חזית, ולעולם לא אשכח עובדא נוראה אחת, אשר עיני ראו ואזני שמעו, אז בשעת ענין הנ"ל, אשר מעשה הלזה מסמל את קדושת בני ישראל, והתמסרותם לדרכי התורה הקדושה בתמימות אף בעת צרתם וסבלותם הנוראה.

(עמוד ח)
ג. מסירת נפש של אב מלהציל בנו יחידו

הנה ניגש אלי איש יהודי, שהי' נראה ליהודי פשוט מאויבערלאנד, מתמימות הדברים שלו שאמר לי כדברים האלה.

רבי! הבן יחיד שלי, היקר לי מבבת עיני, נמצא שמה בתוך הנערים הנידונים לשריפה, ויש בידי היכולת לפדותו, והיות שידוע לנו, בלי שום ספק, שהקאפוס יתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל מהרבי שאלה להלכה ולמעשה, לפסוק לי הדין עפ"י התורה אם אני רשאי לפדותו, וכאשר יפסוק כן אעשה.

ואני בשמעי השאלה הלז, רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות, והשבתי לו: ידידי יקירי, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה, על שאלה כזה. במצב כזה, הלא גם בזמן שביהמ"ק הי' קיים, היתה שאלה כזו שהיא בדיני נפשות עולה על שלחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויטץ, בלי שום ספר להלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי שום ישוב הדעת מרוב התלאות והצרות.

והנה אם הי' דרך הרשעים הקאפו"ס, להוציא מקודם הנפדה ואח"כ ליקח אחר במקומו, הי' מקום לצדד קצת להתיר אחרי שהרי הקאפו"ס הי' ישראלים, ולהם בוודאי אסור על פי ההלכה לעשות כזאת בידים, להכניס בסכנה נפש אחר אשר לא עלה עליו הגורל להשרף, והרי הוא בכלל יהרג ואל יעבור. וא"כ יש מקום לתלות שאין זה בירור שיקחו נפש אחר במקום הנפדה. כי אולי ברגע האחרונה יתעורר בנפשם הישראלית שלא לעבור על איסור חמור כזה. ועיין בתוס' כתובות (ע"ב ע"א) ד"ה אי בשם הרשב"א דבזה שהאשה רצתה להאכיל לבעלה דבר איסור אינה יוצאת בלי כתובה דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך ע"ש. וכ"כ י"ל דכל זמן שלא נעשית המכשול בפועל יכול להיות שבאמת לא יהי' נעשית כלל שיתעורר טבע של נפש הישראלי ולא יעשה איסור חמור כזה.

אכן לדאבוני נוכחתי לדעת שדרכם של הקאפו"ס ליקח מקודם נפש אחר מהמחנה ואח"כ מוציאים לחוץ הנפדה. כדי שיהי' בטוחים שלא יחסר להם המנין ומספר שמסרו להם הס"ס אשר המה אחראים עבורם. ואם יוציאו לחוץ הנפדה, ולא יעלה בידם לחטוף נפש אחר במקומו אז דמם בראשם אם הס"ס ימצאו שחסר אחד מהמספר שמסרו להם. וממילא אין כאן ממה לצדד כלל.

אכן איש הנ"ל בבכי' רבה הפציר בי מאד. ואמר לי, רבי, אתם מוכרחים לפסוק לי כעת את ההלכה בזה, כי הוא שאלה בוערת להציל את בני יחידי כל זמן שאפשר עוד להצילו, ואני באחת מתחנן אליו, יקירי צמיד לבבי, הרף ממני בשאלה הלזאת, כי לא אוכל לומר לך לא דבר ולא חצי דבר, מבלי עיון בשום ספר, ובמצב נורא ואיום כזה. והוא ממשיך להפציר בי ואומר לי בזה הלשון: רבי הייסט דאס אז איהר קענט מיר נישט מתיר זיין אויס ציא לייזין מיין איינציג קינד. איז נישט. בין איך מקבל באהבה דעהם פסק דין. עכ"ל.

ואני מתחנן ומוחה גם על דיבוריו ואומר לו ליעבער איד איך האב דאס אויך נישט געזאגט דאס איך בין נישט מתיר אייער קינד ארויס ציא נעהמען. איך פסק'ן נישט לא הן ולא לאו. טהוט וויא איהר ווילט אזויא וויא איהר וואלט מיך גאר נישט געפרעגט. והוא עדיין עומד ומנסה ומפציר בי להשיבו דבר ברור. וכשרואה שאני עומד בשלי ואינני רוצה לענות לו דבר הלכה. ענה ואמר לי ברגש ובהתלהבות גדולה. רבי איך האב געטאהן דאס מייניגע וואס דיא תורה איז מיך מחייב ציא טאהן. איך האב געפרעגט א שאלה ביי א רב אין קיין אנדערער רב איז דא נישט דא. אין אז איהר קענט מיר נישט ענטפערין, דאס איך מעג אויסלייזין מיין קינד, איז דאך א סימן אז איהר זענט בייא אייך נישט פערטיג אין דיא הלכה מתיר צי זיין. ווארין ווען עס וואלט געוועהן מותר, בלי שום פקפוק, וואלט איהר דאך מיר זיכער געענטפערט, אז עס איז מותר. הייסט דאס בייא מיר וויא א פסק דין אז איך טאהר נישט על פי ההלכה. אין דאס איז בייא מיר געניג, אין ממילא וועט מיין איינציג קינד פארברענט ווערין עפ"י התורה וההלכה בין איך דאס מקבל באהבה ובשמחה, אין איך טיה גאר נישט. איהם אויס צי לייזין ווייל דיא תורה האט אזוי געהייסין. עכ"ל.

ולא הועילו כל דיבורי אליו. שאל ישית עלי האחריות על הדבר הזה, כי אני כאלו לא שמעתי ממנו השאלה. אך הוא הכפיל עוד הפעם דיבורים הנ"ל בתמימות לבבו ובבכי' רבה שנקרע הלב לי"ב קרעים וגם ככה קיים דבריו ולא פדה את בנו. והי' כל היום יומא דר"ה הולך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה להקריב את בנו יחידו לה' כי אף שיש ביכולת בידו לפדותו עכ"ז אינו פודהו מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת ויהי' חשוב לפני השי"ת כעקידת יצחק אבינו שהי' גם כן ביום ר"ה.

ואתה אחי יקירי בין והתבונן בצדקת ובתמימות איש הישראלי, ואין שום ספק אצלי שבוודאי עשו דברי האיש הזה רעש גדול בפמליא של מעלה, וקוב"ה כינס את כל חיל שמיא ומשרתי מעלה, והשתבח והתפאר כביכול. ראו ברי' שבראתי בעולמי וכו'. ובצדק נאמר עליו ישראל אשר בך אתפאר.

(עמוד ט)
ד.
בחור מוכן להשרף בעד תמירות חבירו תלמוד חכם

ועוד עובדא בדומה לו אספר כאן מהיום המר הנמהר הזה. אשר ישאר נחרת בלבבי לעד ולעולמי עד. הנה בין אלו הנערים המבודדים שחיכו על גורלם המר הי' נמצא תלמודי היקר בחור נחמד מופלג בתורה וביראת ה' טהורה בשם משה ראזענברג הי"ד מק"ק שאלגא-טאריאן (הונגרי') והוא הי' כבר קרוב לבן עשרים, אך הי' קצר קומה, ומחמת שהבחינה והבירור היתה באופן הנ"ל שמי שאינו מגיע ראשו להדף של עץ צירפו אותו להנערים הצעירים הנידונים לשריפה, ממילא איתרמי בחור בא בשנים אך קצר קומה נידון בקלחת אחת עם הצעירים, ונער צעיר כבן י"ד ט"ו אך גבה קומה נחלץ ממשפט הצעירים הנ"ל, וה"ב מרדכי הנ"ל הי' מתמיד ומופלג בתורה ובעת שלמד בהישיבה בווייצען הי' מלמד עם בחורים צעירים ממנו (הנקרא חזר בחור).

והנה ניגש אלי בחור צעיר כבן ט"ו מעירי ווייצען ושמו עקיבא מאנן בן ידיד"נ הרב החסיד המפורסם ראש המלמדים מוה"ר ברוך מאנן הי"ד ז"ל, ואומר לי בזה"ל רבי. מה יהי' עם משה'עלע? ואני משיבו מה יכול להיות, וכי יש אופן שיכולים להצילו, והוא אומר עוד הפעם רבי. היתכן משה'עלע יישרף ואנו מחשים. ואני משיבו עוה"פ וכי יש לך איזה עצה להצילו? כן הוא משיב לי, יש כבר בידי די כסף כדי היכולת לפדותו. ואני מעיר לו הלא בטח אתה יודע, שזה הפדי' הוא על חשבון חייו של נער אחר. כי המספר מוכרח להיות שלם. ומי יכול לקבל עליו אחריות כזאת. להתיר להצילו באופן כזה, והוא משיב יש לי עצה גם ע"ז. שאלתיו איזה עצה הגד נא לי. ענה ואמר בהתלהבות גדולה, בזה"ל: העצה שאני אכנס תחתיו. ואני מקבל עלי בשמחה רבה, להיות קרבן תמורתו. ובשמעי זאת גערתי בו, ואמרתי לו שזה בוודאי לא אתיר לך, בשום אופן, שאתה תכניס עצמך למקום סכנה, כי כבר איפסק הלכתא חייך קודמין. ובזה חלף הלך לו.

ואחרי איזה רגעים, הנה הוא בא עוד הפעם, ואומר לי רבי אינני יכול למצוא מרגוע לנפשי, שמשה'לע יישרף ואני הנבזה שאינני מגיע לכפות רגליו אתהלך בין החיים, אני החלטתי לעשות זאת וליכנס תמורתו, אף בלי שיאמר לי הרבי היתר מפורש. רק זאת לבד יבטיח לי הרבי שלא אהי' נחשב ח"ו בכלל מאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעוה"ב. ואני גערתי בו עוד הפעם ואמרתי לו שאינני אוכל להבטיח לך גם זאת כי אם אינו מוטל עליך לעשות זאת ספק גדול הוא אם בכלל רשאי אתה לעשותו. ומה נפמ"נ בשמים אם הוא נהרג או אתה תהרג.

וע"ז ענה ואמר לי בקול בכי, רבי הלא בוודאי יש נפמ"נ גדול ביני לבין משה'עלע כי משה'עלע הוא בחור תלמיד חכם ומתמיד בלימודו, והעולם עוד יפיקו ממנו תועלת, לא כן אני בעניי, בער אנכי ולא אדע, ואינני שוה כלום, ובעיני ראיתי כבר אבדן מולדתי, אבותי ואחי ואחיותי שהובילו לצד שמאל, להישרף בבית המוקד, ואני נשארתי לבדי גלמוד שכול, ובמה אני יותר טוב מהם, ומה שווי' כבר כל חיי על פני תבל, ואם אזכה לעשות עוד דבר נשגב כזה, שעל ידי מסירת חיי, שממילא אינו שוה פרוטה אוכל להציל את משה'עלע היקר, שחייו שווים הרבה, והעולם יצטרכו לו, למה לא אשמח ואזדרז לעשות דבר כזאת. ככה טען אלי העלם הצעיר הזה**.

ואני נדהמתי והרגשתי שעוד מעט ולבי יתפלץ, לשמוע טענות ובכיות העלם היקר הזה, אך לא נתתי לו הסכמתי בשום אופן, וגערתי בו שנית. ואחרי רוב ההפצרות ותחנונים הלך לו בפחי נפש ממני.

אחי התבונן נא רגע קט על מעשה הלזו ומה אמרו בשמים לטענות הבחור הצעיר הזה, אשר יצא מקירות לבבו באמת ובפשטות ובגודל חמימות, הלא בוודאי התעלה ברגע הלזו למעלת קדושי קדמאי ומחלקם יהא חלקי והלוואי שיהי' חלקינו עמו.

(עמוד י)
ה.
הצלת רב גדול

והנה הי' שם אתנו במחנה ידידי הרב הגאון החסיד המפורסם מוה"ר מנחם מענדיל קאראדער דומ"ץ ור"מ דק"ק במישקאלץ וידוע שהי' חוק על כל האסורים באושוויטץ להתגלח בכל יום למשעי, והרב ר' מנחם הנ"ל לא רצה לגלח זקנו בימי הסליחות ובשעת ה"אפעל" בר"ה בבוקר כבר הי' נראין על פניו שערות לבנות, והרשע הנאצ"י בראותו זאת, התרגז והתקצף מאד, וברוב כעסו לקחו בעצמו, והובילו להבלאק המוסגר, והשליכו שם בין הנערים, ובזה נחרץ משפטו להלקח לעת ערב, יחד עם כל הנערים לבית המוקד, אך הוא לא הי' מהנפקדים במספר ובמנין יחד עם הנערים, כי זה הנאצ"י שעשה זאת לא הי' לו שום שייכות להענין של הנערים אשר עליהם הי' ממונים ואחראים אנשי הס"ס אחרים, וממילא ידענו שאותו יכולים לפדות גם מבלי שיצטרכו הקאפוס ליקח אחר במקומו, ואני התחלתי לישא וליתן עם הקאפוס, על שחרורו, אך הם יראו לנפשם, כי יפלא ר' מנחם בחוץ ע"י זקנו הלבן, וגם האיש ס' ס' שנתנו שמה יכול להכירו גם בעבור איזה ימים ואז הקולר יהי' על צווארם.
והנה הסדר הי' באושוויטץ, שמפעם לפעם שלחו משם טראנספארטים של אנשים למאות או לאלפים, למחנות או מקומות עבודה אחרות, וגם ביום ר"ה נפל פור, על ערך אלף אנשים, להשתלח לאיזה מקום אחר, ואני השתדלתי למצוא איש מבין המיועדים להשתלח, שיסכים לעשות חלופין עם ר' מענדיל קאראדער הנ"ל, שהוא ישאר באושוויטץ, ור' מענדיל ישתלח במקומו, כדי שלא ימצא שם יותר במחנה אושוויטץ, וכאשר עלה בידי לעשות הסכם עם חלופין כזה, חזרתי להקאפוס שע"י הבלאק המוסגר, והפצרתי בהם שיסכימו לשחררו, בתנאי הלזה שעלתה לי לסדר, שהוא ישתלח משם עוד ביום הזה, והם סוף סוף ברוב השתדלות הסכימו בעד סכום כסף גדול לשחררו, בתנאי קודם למעשה שר' מענדיל יגלח זקנו עוד טרם שיצא מהבלאק, כדי שלא ימשך מבט בני אדם עליו ע"י זקנו הלבן, וגם במפורש נדרש זאת, שלא יקחו אחר במקומו, ודברתי עם ר' מענדיל מרחוק ומסרתי לו מצב הענין, והסברתי לו שלפי דעתי אין ספק שמותר לו להתגלח אף בר"ה כי הוא ממש פקוח נפש והוא נכנע לדברי והשיב לי תיכף הלא גם אצל יוסף הצדיק כתוב ויגלח ואמרו חכמז"ל בר"ה (י' ע"ב) דהי' בר"ה כשהוציאו אותו מבית האסורים ולא אהי' יותר צדיק וחסיד מיוסף הצדיק ובכל לבבי הנני מוכן לגלח עצמי***

ואחרי זה הלכתי בין הידידים והמכירים את הרב הנ"ל וקבצתי הסכום הפדיון וכאשר נתמלא הסכום פדיתי אותו בעזהי"ת וגם סדרתי תיכף החילוף ועוד מעט והטראנספורט נסע מן המחנה והרב ר' מענדיל בתוכם.


ו.
תקיעות שופר באושוויטץ

והנה הטראנספורט הלז נחרת בלבבי בשביל עוד איזה ענין חשוב, הנה ברוב חסדי ה' ובנסי נסים, עלתה בידי להכניס שופר אחד בתוך המחנה. וביום ר"ה הלכתי מבלאק לבלאק, עם השופר בידי לתקוע, והגם שזה הי' כרוך בסכנת נפשות גדולה, שלא ירגישו הנאצי"ם והקאפוס הרשעים, וברוך הוא וברוך שמו על זה שזכיתי ברוב רחמיו וחסדיו לתקוע ביום ר"ה הלז לערך עשרים פעמים את המאה קולות והאנשים גרי
(עמוד יא)
המחנה הי' להם למשיב נפשם האומללה ולהרגיע בזה קצת את מצפונם, שעכ"פ זכו לצאת ידי מצות תקיעות שופר בר"ה גם באושוויטץ.

והנה הטראנספורט הנ"ל של ערך אלף אנשים שנשלחו משם ביום א' דר"ה סמוך לעת ערב, מחמת בהילות והכנות להנסיעה נמנע מהם לשמוע תקיעת שופר, וכבר עמד כל הטראנספורט בסוף המחנה סמוך לשער מוכנים ומזומנים לצאת חוצה מהמחנה, וכאשר הגעתי אליהם יחד עם הרב ר' מענדעלע הנ"ל לעשות החליפין אמרתי להם שיש אתי השופר, ונתמלאו שמחה של קדושה וביקשו אותי לתקוע חיש מהר המאה קולות כדי לצאת המצוה טרם פתיחת השער לנסוע למקום בלתי ידוע.

ועדיין מצלצל באזני הקולות והבכיות שנפרץ מהאלף אנשים בשעת התקיעות. ובפרט קולו הרועד של בעל המקריא שהי' ידידי החסיד המפורסם מוה"ר יהושע פליישמאן הי"ד מדעברעצין שצעק בקול גנוחי גנח וילולי יליל, תקיעה שברים תרועה תקיעה וממש לא יכולתי לצמצם מוחי לתקוע כדת וכהלכה. והרגשתי אז הפירוש של השלה"ק תקיעה שברים תרועה, שמה שהי' מקודם ישר, נעשה שבר ותרועה, שממש שנשבר כל הקהלות הקדושים, שהי' מקודם ישר, ובאחרונה תקיעה פשוטה, שמתפללים ומבקשים מה', שנזכה לחזור לתקיעה פשוטה ולישועה קרובה.

ז.
תקיעת שופר לי"ד מאות בחורים לפני שריפתן

והנה הנערים המסוגרים בהבלאק ונידונים לשריפה, נודע להם שיש לי שופר לתקוע והתחילו להרעיש ולצעוק בקולות ובכיות מרורי תמרורים, מתוך הבלאק שלהם, שאני אכנס גם אליהם לתקוע לפניהם המאה קולות, כדי שיזכו בהמצוה היקרה של תקיעת שופר בר"ה, ברגעים האחרונים, טרם שיושרפו על קידוש השם.

ואני לא ידעתי לשות עצה בנפשי, כי הענין הי' כרוך בסכנה גדולה כי כבר הי' סמוך לעת ערב, אשר הוא הזמן המוכן לפורעניות והנאצי"ם צריכים לבוא לקחתם, ואם יבואו פתאום הנאצי"ם, ובאותו רגע אני נמצא בתוכם, אז אין ספק שגם אותי יקחו עמהם לבית המוקד. והקאפוס הנודעים לרשעים לא יניחו אותי אף לברוח לחוץ, ועמדתי עומד ומהרהר כדת מה לי לעשות, וספק גדול הי' במוחי, אם מותר לי לסכן נפשי, אפי' בספק סכנה, בשביל שמיעות תקיעות שופר של הנערים, והנערים צעקו מרה, הפולחת כל לב, רבי, רבי! בוא נא למען השם, חוסה נא על נפשינו, ובוא נא לזכות אותנו במצוה הלז ברגעים האחרונים. ועמדתי משתומם כי לא הי לי אף עם מי להתיעץ.
ונוסף על ספיקי, הנה בני זלמן ליב יחי' עמד על ידי, והחזיק בי במרורות ותחנונים. אבי, אבי, אל תעשה זאת למעה"ש כי ח"ו ברור הזיקא ואשאר ח"ו גלמוד שכול כתורן בראש ההר. אבי, אבי, אל תלך ואל תכנס, אינך מחויב לעשות זאת. כבר תקעת היום הרבה פעמים, וגם זה הי' כרוך בסכנת נפש. וכבר הי' די והותר מזה. וכדומה דברי תחנונים בבכי' רבה. וכאשר הבטתי על בני יחי' נתעורר בי רחמנות עליו וראיתי שמאד צדקו דבריו.

אכן לעומת זה הקולות והצעקות של הנערים לא נתנו מרגוע לנפשי ועוררו רחמנות גדולה בלבי, ואולי יגן עליהם מצוה זו בעת הצר, וכולי האי ואולי וגם כמה אנשים חסידים ואנשי מעשה, שנתעוררו מקולות הנערים השתדלו והתחננו לטובת הנערים שעוד היום גדול, ויספיק עוד הזמן ליכנס ולצאת משם. ושלוחי מצוה אינם נזוקין ועוד כדברים האלה.

ובאתי לידי החלטה, יעבור עלי מה, לא אשיב פניהם בבקשתם, ולא אשעה לתחנוני בני נ"י. ותיכף התחלתי המשא ומתן עם הקאפוס הרשעים שהתעקשו שלא להניח אותי ליכנס עד שכבר חשבתי שעוד מעט והשעה עוברת ולא יהי' עוד שעת כושר לתקוע לפניהם. אכן אחרי רוב הפצרות מכמה בע"ב, ובעד סכום גדול אשר נתקבץ בעוד איזה רגעים על אתר נענו לבקשתינו אך הזהירו אותי בתנאי כפול, שאדע שאם אשמע קול צלצול הפעמון שע"י השער, שזה מורה שהס' ס' באים להמחנה, ברגע הזה נחרץ גורלי יחד עם כל הנערים הנמצאים בתוך הבלאק, כי לא יניחו אותי לצאת משם בשום אופן.

ואני קבלתי עלי את הכל, ונכנסתי אל הנערים, רק זאת עשיתי מקודם, שצוויתי לבני זלמן ליב נ"י שיעמוד ברחוב המחנה, ולהסתכל מרחוק נוכח שער המחנה, ובאם יראה את אנשי הס' ס' מתקרבים להשער ירוץ תיכף להודיעני ואעזוב תיכף הבלאק, ואף אם יהי' באמצע התקיעות.

והאמת ניתן לכתוב, כי ההחלטה הנ"ל לא הי' מתאים עם ההלכה. כי ידעתי היטב כי עפ"י ההלכה אין להכניס עצמו אף לספק ספיקא שבסכנה מכח מצות תקיעות שופר. אכן עיקר החלטתי באותו רגע הי' מחמת שבין כך ובין כך לא הייתי מחזיק הרבה מהחיות שלי, כי מי הוא זה שהי' יכול לידע באושוויטץ כמה ימים יש לו עוד לחיות, שהרי ראינו בעינינו שבכל יום ויום נהרגים ונשרפים אחב"י אלפים ורבבות, או נופלים בשדה מתוך עבודה קשה ומתים כעמיר אחרי הקציר, ולא הי' שום חשיבות כל החיות שלנו, זה הי' עיקר הסיבה להחלטתי הנ"ל, אף שידעתי שבאמת גם סברא זו אין לו שום מקור בההלכה*.

(עמוד יב)
ח.
הדרשה קודם תקיעת שופר

אי' העט ואי' הסופר ושוקל להעלות עלי גליון, את הרגשות לבבי, בבואי להבלאק המוסגר הנ"ל. ואין זה רק פלאות הבורא, שלבבי לא התפלץ לרסיסים, בפגשי לפני את המון עינים הצעירים, שכולם געו בבכי' נוראה, בדמעות רותחות בקולות ויללות עד לב השמים, ונדחקו כולם לנשק את ידי, ואת המלבושים שלי. ובכל מקום שנגעו בי, וצעקו המילים הללו רבי! רבי! רחמים! רחמים! וכדומה דיבורים שלא שמעו אוזן. וכמה מהם הי' תלמידי ומבני קהלתי. וכאשר פתחתי לומר מן המצר קראתי י-ה וכו'. הפסוקים שלפני התקיעות, והתפרצו כולם בצעקה ובדרישה, שאומר להם קודם איזה דיבורים, והפצירו בי מאד, וממש שלא הניחו אותי לומר הלאה פסוקים הנ"ל, ואני מרוב ההתרגשות נאלמתי דומי' ונדבק לשוני לחכי, ולא יכולתי לפתוח פי ושפתי, וגם פחד השהי' עמד נגד עיני, כי הרגעים חולפים והערב ממשמש ובא, וגדולה הסכנה ח"ו.

אכן נעניתי לבקשתם ואמרתי יעבור עלי מה, והתחלתי לדרוש בפסוק ותקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו שעד כמה היום הכל מכוסה, ואין אתנו יודע עד מה, להיכן הובילו הרשעים כל משפחתינו ומה יהי' בסופינו, מי יצא מכאן לשלו' וגודל הסתרת פנים בכלל וכדומה והזכרתי להם מאמר חכמז"ל בברכות (י' ע"א) אפילו חרב חדה מונחת לו על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. ובירושלמי ע"ז (פ"א ה"א) הלשון ולא עוד אלא חרב על צואר האדם הקב"ה מצילו הימנו שמשה אומר ויצילנו מחרב פרעה ע"ש.

ופרשתי הפסוק בתהלים (קכ"א) אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, דלכאורה למה לו לומר כאן סימן, מי הוא השי"ת', שברא שמים וארץ. ומהו הנרצה נשיאת עין אל ההרים לענין העזר ועיין בבני יששכר חנוכה מאמר ב' מ"ש בזה.

ונראה לפרש דלפעמים האדם מסובב מכל הצדדים, בהרים גבוהים ורמים עד שיודע בנפשו, שאין שום מציאות בדרך הטבע להנצל משם, ואף אם יודע שסוף כל סוף יבוא הישועה בכלל, וגם יודע ומאמין שהשונאי ישראלים יהי' להם מפלה. אכן כל זה אינו נחמה וחיזוק עבורו. כי יודע שחיות שלו תלוי ברגעים אחדים, לזה בא דוד המע"ה לחזק את האדם, העומד במצב רע כזה, שיאמין בהשי"ת שברא שמים וארץ ברגע חדא. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו. ובאות ה' נברא כל העולם, א"כ מכש"כ וק"ו שהשי"ת יכול להציל אותו ברגע חדא, אף בעת שכבר חרב חדה מונח על צוארו. וז"ש אשא עיני אל ההרים, שהנני סגור ומסוגר ביד השונאים הארורים, כהרים סביב לי, מאין יבא עזרי, שהישועה שלי תלוי ברגע חדא. וע"ז משיב לחזקו עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, שנברא ברגע חדא כמו כן אוכל לבטוח בהשי"ת שישלח עזרתו מקודש.

וגם הזכרתי דברי כ"ק זקיני הגה"ק מאוהעל זי"ע בתפלה למשה תהלים ס"ב בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם אלקים מחסה לנו סלה עפ"י הגמ' בר"ה דבישראל אף לאחר גז"ד כשצועקין אל השי"ת הם נענים. וז"ש בטחו בו בכל עת היינו אף לאחר גז"ד. והטעם עם ר"ל דאתם עם כזה שפכו לפניו לבבכם כשאתם שופכים לפניו לבבכם אז אלקים דהוא מדה"ד מחסה לנו סלה.

ויש לרמז ביוצר ליום א' דר"ה מלך זכור אחוז קרן לתוקעי לך היום בקרן נורא וקדוש… דהנה רש"י בפ' נצבים על הפסוק ושב ה' את שבותך וכו' ועוד י"ל שגדול יום קבוץ גלויות ובקושי כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר (ישעי' כ"ז) ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל עכ"ל, וקשה להבין מה הקושי וגם מאי נפמ"נ מאיזה מקום יהי'.

אכן י"ל דבא לרמז על גורלינו ומצבינו ברגע זו שאנחנו מסורים ביד הרוצחים וכבר הכינו הכבשן אש ומכל הצדדים אנחנו מסוגרים ואין לנו שום השגה איזה מציאות להוושע מידם. ורק עצה אחת נשאר שהקב"ה כביכול צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו והיינו אף ממקום רע כזה יאחז הקב"ה בידו ויוציאנו מכאן.

וכבר נודע הפירש ד' צלך שכמו בצל כל מה שאדם עושה, הצל ג"כ עושה, כמו כן כל מה שאדם עושה גורם ג"כ שהשי"ת יתנהג עמו במדה הזאת כדאיתא בזוה"ק עה"פ שלח תשלח את האם עכדה"ק וא"כ בזה שאנחנו אוחזים ביד השופר אף במקום סכנה כאן באושוויטץ אשר הי' בקושי גדול וכרוך במסירת הנפש עי"ז יתעורר למעלה שהקב"ה כביכול יאחוז אותנו בידיו ממש ויוציאנו ממצב הרע הנוכחי וז"ש מלך זכור אחוז קרן היינו שהקב"ה יאחוז בידיו את ישראל הנקראים קרן בזכות לתוקעי לך היום בקרן נורא וקדוש היינו היום באושוויטץ שהוא מקום נורא וקדוש שנעשה מזבח ע"י הקרבנות שמקריבים שם אחב"י הקדושים.
והנה במדרש רבה פ' וישב במעשה יהודה ותמר הביא הפסוק (ירמי' כ"ט) כי אנכי ידעתי את המחשבות וכו', לתת לכם אחרית ותקוה, יהודה עסק בלקוחי אשה והקב"ה הי' עוסק לבראת אורו של משיח ע"ש.

ולענ"ד דכוונת המדרש לחזק את מצבינו הרע הנוכחי דממעשה יהודה ותמר נוכל לחזק להיות לנו אחרית ותקוה אף ברגע אחרונה דהלא כבר הי' הפסק על תמר הוציאוה ותשרף ובמדרש איתא שהי' יושבים בדין יצחק ויעקב ויהודה וגמרו שהיא זונה וחייבת שריפה וגם כבר יצאה להשרף כמפורש בקרא הוא מוצאת ופרש"י להשרף ובתרגום יונתן שלא מצאה הסימנים ותלה עיני' למרום ובעו רחמי מהשי"ת
(עמוד יג)
מיד רמז הקב"ה למלאך גבריאל והחזיר לה הערבון ע"ש. ולא די שלא נשרפה רק באותו שעה הי' עוסק הקב"ה להוליד מיהודה מלכות בית דוד ומלך המשיח. ומעשה אבות סימן לבנים דאף בעת שהגיעה השעה של הוציאוה ותשרף צריכין לתלות העינים למרום ולעורר רחמיו המרובים.

ויש לרמז בזה מה שאומרים בהושענא רבה בהקפה ג' הושענא דמתה לתמר ובבני יששכר כתב לפרש דקאי על תמ"ר כלתו של יהודה ע"ש. והיינו שאנחנו כעת דומה לתמ"ר שכבר דנוה לשריפה ויצאה לשריפה עכ"ז ברגע האחרונה שלח הקב"ה מלאכי מעלה ובא לה הישועה ונצמח עוד ממנה אורו של משיח כמו כן נחוץ לנו בזה הרגע הישועה.

וגם יש להתחזק שכבר נתקיים בנו נביאות חז"ל מגודל חבלי לידה שיהי' קודם ביאות משיח צדקינו וכמבואר בספה"ק דכמו יולדת ע"י גודל חבלי לידה מתקרבת הלידה כמו כן ע"י הצרות והיסורים שלנו מתקרב ביאות משיח צדקינו ובעת שעוסקים בהוציאוה ותשרף הקב"ה עוסק באורו של משיח צדקינו שיבוא ויגאלינו, במהרה בימינו אכיה"ר.

ט.
דיבורים אחרונים לפני שריפתן

ועצור במילין לא אוכל, ואספרה למען ידעו הדורות הבאים, את גודל מסירת הנפש, ודיבורים קדושים ששמעו אזני, מהני בחורים צעירים, כשעה חדא לפני הובילם לבית המוקד. דאחרי התקיעות כשרציתי לצאת חוצה עמד בחור אחד וצעק בבכי' גדול, חברים חביבים הרבי אמר לנו התחזקות דאפילו חרב חדה וכו', אני אומר לכם, מיר קענען האפען אויף דעהם בעסטין - אבער מיר דארפן זיין גרייט אויף דעהם ערגסטין. למען השם ברודער לאמער נישט פארגעסין דיא לעצטע מינוט ציא שרייען מיט כוונה שמע ישראל. וצעקו כולם בקול רעש גדול כל הפסוק שמע ישראל וכו' בבכי' ובהתלהבות גדולה ואחר כך עמד אחר ואמר אין אנו אומרים יישר כח להרבי בעד גודל מסירת נפשו שזיכה אותנו במצוה אחרונה מצות תקיעות שופר, אכן נברך אותו כלנו יחד שבזכות זה זאל השי"ת העלפין אז דער רבי זאל זוכה זיין ארויס פין דאנעט מיט'ן לעבין געזינדערהייט וענו כל העם בקול רם אמן ואמן.

ובעת צאתי החוצה נגשו אלי איזה בחורים, בקול בכי' ובדמעות זולגות שאולי אוכל להמציא להם כזית לחם, כדי לקיים עוד מצות סעודה ראש השנה, ברגעים האחרונים כי זה מעל"ע שלם מעת שנסתגרו בהבלאק לא בא לפיהם שום אוכל ומשקה ולפי דעתם על פי ההלכה אין להתענות בראש השנה ולדאבון לבי לא הי' בידי שום מציאות למלאות בקשתם ולבוא עוד הפעם להבלאק שלהם. והי' להם יום המר הזה יום תענית ומתוך התענית הובילו אותם לבית המוקד השם ינקום נקמת דמם במהרה.

וראה במדרש רבה אסתר פ"ט אות ד' וזה"ל לאחר שעשה העץ הלך אצל מרדכי ומצאו שהי' יושב בבית המדרש והתינוקות יושבים לפניו ושקים במתניהם ועוסקים בתורה והי' צועקים ובוכים ומנה אותם ומצא שם (י"ב) כ"ב אלף תינוקות השליך עליהם שלשלאות של ברזל והפקיד עליהם שומרים ואמר למחר אהרוג אלו התינוקות תחלה ואח"כ אתלה את מרדכי והי' אמותיהם מביאות להם לחם ומים ואומרות להם בנינו אכלו ושתו קודם שתמותו למחר ואל תמותו ברעב, מיד היו מניחין ידיהם על ספריהם ונשבעין בחיי מרדכי רבינו לא נאכל ולא נשתה אלא מתוך תעניתנו נמות וכו' ע"ש.

הרי שכבר הי' לעולמים נוסח זה שעוד המן הרשע קבץ ביחד התינוקות וקודם שמסרם להשומרים מנה אותם כדי שלא יחסר אחד מהם ולגרום עי"ז שיעשו מסחרם וחליפין זה בעד זה.

ומה שלא רצו לאכול רק למות מתוך תענית אולי יש לרמז בזה להמבואר במדרש הובא בילקוט שמעוני פ' וירא עה"פ ויבאו אל המקום וזה"ל אברהם דומה כמי שעושה חתנות לבנו ויצחק דומה כמי שעשה חופה לעצמו ע"ש. הרי מזה דענין קידוש ה' במסירות נפש יחשב כיום החתונה וחופה ובשו"ע אה"ע סי' ס"א ברמ"א ונהגו שהחתן וכלה מתענין ביום חופתן ובב"ש סק"ו בשם מהר"ם מינץ ב' טעמים א' משום דהוא יום סליחה דידהו ונמחל עונותיהם ב' שמא ישתכרו ולא יהי' דעתם מיושבת עליהם ע"ש ובקדושת לוי פ' חיי שזהו הי' ענין שאמר אליעזר לא אוכל עד אשר דברתי דברי ע"ש. והרוקח כתב בשם אגדה הטעם שמצוה החביבה על האדם יש להתענות כדרך שעושין חסידים הראשונים שהי' מתענין על מצוה החביבה כמו לולב וכדומה ע"ש ובס' ויגש אלי' מנהגי ק"ק אלגיר סי' ק"ד אות ט"ו שיש מנהגים שמתענים יום קודם החופה ועיין שלחן העזר סי' ו' אות א' לידיד"נ הגאון מטשאף ז"ל הי"ד ע"ש. וא"כ י"ל דמה"ט לא רצו התינוקות לאכול ולשתות כי הי' חביב אצלם המצוה כיום חופתם שמתענים.

ובזכרי מה שראו עיני ושמעו אזני באותו מעמד ביום הנורא יום ר"ה, שבחורים צעירים כאלה יהי' להם כח וגבורה לקדש ש"ש ברבים בדעה צלולה. הנני מהרהר שבצדק איתא בספה"ק שהזמן מעורר את הנעשה בו מעולם ואחרי דמבואר במדרש דעקידת יצחק הי' ביום ר"ה, הרי נתקדש יום הזה לדורות עולם שיהי' יום זה מוכן ומוכשר למי שרוצה לקדש שם שמים ברבים במסירת נפש כמו שנעקד יצחק אבינו ע"ג המזבח ביום זה. וזה שעמדה להני בחורים צעירים שזכו להתקדש ולקדש ש"ש ברבים באופן נעלה כזה. וכעי"ז בסנהדרין ק"ב (ע"א) בעת רצון עניתיך עת מזומנת לטובה ע"ש.

ומה נעים בזה לפרש דברי חכמז"ל בברכות (ס"א ע"ב) בשעה שהוציאו את ר"ע להריגה זמן ק"ש הי' והי' סורקין את בשרו, א"ל תלמידיו עד כאן א"ל כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו ע"ש. וכבר דקדקו המפורשים על הלשון הייתי מצטער, דהי' צ"ל הייתי מצפה. וגם תיבת מתי יבוא לידי צ"ב. גם תיבת אמרתי נראה כמיותר. וגם וכי מצוה להתפלל שיבוא לנסיון למסור נפשו. ובירושלמי ברכות (פ"ט ה"ה) איתא דר"ע הוה קיים קומי טונסטרופיס רשע והגיע עונתה של ק"ש והתחיל לקרות ק"ש ושחק אמר לו הרשע או שאתה עושה כישוף שלא תרגיש בהיסורין או שאתה משחק להכעיסנו. א"ל ר"ע לא רחש אנא ולא מבעט ביסורין אנא אלא כל ימי קראתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר אימתי יבואו שלשתן לידי וכו' וכדון דמטת בכל
(עמוד יד)
נפשי והגיעה זמן ק"ש ולא אפלגא דעתי לפום כן אנא קרי וגחך לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו ע"ש. ומדיוק בלשונו שעיקר השמחה הי' שהי' אז זמן ק"ש.

ולפי הנ"ל א"ש דכבר פירשו המפורשים כי עליך הרגנו כל היום שזה קאי על כוונת ק"ש שצריך לכוון במסירת נפש בד' מיתות וזה נחשבנו כצאן לטבחה דהמחשבה בק"ש חשוב כמעשה בפועל וזה שאמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה דהיינו שבכל יום ויום הי' מקבל עליו מסור"נ בק"ש והרגיש ממש היסורים כאילו נידון בד' מיתות עכ"ד.

והנה הזמן של ק"ש כבר הי' מוקדש לר"ע כהרגל שנעשה טבע שבאותו שעה נתעורר לבו למסור נפשו לה' מכח שבכל עת וזמן ק"ש הי' מקבל עליו מסור"נ והרגיש ביסורין ולכן הי' בטוח שבאם יצטרך למסור נפשו לה' בשעת זמן ק"ש אז יעמוד בנסיון בחשק ובשמחה דהא יהי' לו לסיוע כל אותן הימים שקבל עליו מסורה"נ באותו שעה, ורק תמיד הי' מפחד שמא יגיע הזמן למסור נפשו לה' בפועל באיזה שעה אחרת ביום שאין אותו השעה מוקדש ומורגל עוד לזה. וז"ש בשעה שהוציאו את ר"ע להריגה זמן ק"ש הי' ושמח מאד שזכה שבשעה כזו שהוא כבר מוקדש ומוכן אצלו לקדש ש"ש הגיע השעה למסור נפשו בפועל וז"ש כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה היינו שבכל ימי קבלתי עלי מסורה"נ בזמן הזה. אמרתי היינו שזה הי' תפילתי מיוחדת מתי יבא לידי ואקיימנו היינו באיזה זמן יבא לידי. ועכשיו שבא לידי היינו שבא לידי עכשיו בזמן ק"ש שכבר מוקדש ומורגל לזה והזמן מסייע לי לא אקיימנו בתמי' - וזה שמדייק הירושלמי שאמר ר"ע דכיון דהגיעה זמן ק"ש לכן אני שחק כי לזה התפלל כל ימיו שאם יצטרך למסור נפשו אז יהי' בזמן ק"ש. וזה בוודאי מותר להתפלל שאם יצטרך למסור נפשו אז יהי' בשעה כזאת שהשעה יסייע לו לקדש ש"ש באופן נעלה. וזה נחמד בס"ד.

י.
מצות לולב ואתרוג ומצות סוכה באושוויטץ

קל להבין שתחת יד הנוגשים הנאצים במחנה אושוויטץ בלתי אפשרי הי' לקיים כל מצות הכרוכה בביצועה בפעולה חיצונית שאפשרי לראותה בעינים. היות שהנאצים עלולים היו את כל מי שפגשו בבצוע מעשה מצוה כזאת לרצחו נפש. ועל כן אפשר לתאר עד כמה קשה וכרוכה במסירות נפש היתה קיום מצות נטילת לולב ואתרוג בחג הסוכות. הקושי היה כפול ראשית עצם השגת ארבעת המינים בתנאים ששררו במחנה היתה בלתי אפשרית, ושנית אם בדרך נס הצליחו כבר להשיגם. הי' קשה לקיים המצוה מבלי שהס"ס ישגיחו בדבר. אולם בע"ה עלה בידי להשיג פעם לפני חג הסוכות אתרוג ולולב ישן מלפני שנה שהביאו אתם יהודי לודז שהובלו אזי למחנה אושוויטץ. כך יצא לי שהיו בידי שלושת מינים, אתרוג לולב וערבות שלקטתי על יד הנהר שעבר על יד המחנה. ואת שלושת המינים העברתי בסתר לעוד יהודים בכדי שיוכלו לקיים מצות נטילת לולב, ולשמחת לבם לא היתה גבול שבמצבם העגום הזה יוכלו לקיים מצות לולב לכל הפחות. ואת המצוה הזאת קיימו אז בחרף נפש ובגבורה עילאית.

בשו"ע תרנ"א סעיף י"ב מבואר דד' מינים מעכבין זה את זה ע"ש ובשו"ת מהרי"ק שורש מ"א סק"ג הביא בשם בעל השלמה שאם חסר לו אחד מהד' מינים יברך על השאר שיש לו ע"ש. וזקיני הגאון ז"ל בחכם צבי סי' קס"א כתב דדעה זו היפך משנתינו והיפך כל הפוסקים ע"ש. והב"י הביא דעת ר"י מאורליינש דביו"ט ב' דחסר כשר ה"ה אם חסר איזה מין לגמרי יטול שאר מינים וראב"י חלק והא"ז הסכים לדעת ר"י והב"י חולק ע"ש. ובסידור דרך החיים וחיי אדם כלל קמ"ט דבחסר מין אחד ינענע בלי ברכה ע"ש.

גם מצות סוכה עלה בידי אז לקיים, היות שבפינה אחת עבדו כמה יהודים בהתקנת מטות וספסלים, אז ביקשתי מהם כמה נסרים, שחברתי יחד וכיסיתי עליהם קצת סכך, וכך בניתי סוכה עבורנו. אולם הישיבה בסוכה זו היתה כרוכה בסכנת נפשות היות שאנשי הס"ס עברו במקום הזה בכל שעות היום כדי להשגיח על עבודת היהודים שם, ואם היו מוצאים מי שהוא יושב שמה בסוכה ואוכל, שזה הי' איסור חמור להמצא שם מי שאינו עובד שם והי' מכים אותו מכות רצח. ובאופן כזה תפסו פעם את בני יקירי זלמן ליב נ"י בעת שאכל כזית באותה הסוכה, ובנס נשאר בחיים אחרי המהלומות הכבידות שניתכו אז על ראשו וגופו. גם בזה אפשר לעמוד על מסירות נפשם העילאית של היהודים בתוך מחנות המוות האיומות עבור מצות השי"ת, ועל מידת הקרבתם העצמאית עבור כבודו ית' בכל זמן ועת שהמצוה רק באה לידם.

יא.
ההצלה הניסית של חמישים בחורים בהיותם כבר בבית המוקד ממש

עובדא נוראה העולה על כולם אספר לדורות, ועובדא דהוי כך הוי. בליל שמחת תורה הובילו הרוצחים לבית המוקד לערך חמישים בחורים צעירים הנותרים עוד בהמחנה, וכאשר באו לתוך בית המוקד, אמרו להם הרוצחים שירחצו את עצמם, להיות נקי וטהור, כי כן הי' דרכם לומר לכל הקדושים שנשמדו בתנורי הגאז הללו, וזה הי' רק מסווה ואמצעי פיתוי זעיר לרמות את הבאים לבית התופת הלז, כאילו שהם עומדים להשתלח לחירות אחרי כך.

אמנם הילדים הללו, שידעו בבהירות מה צפוי להם בעוד איזה רגעים אחדים, לכן התגברו במסירות נפש עליונה על מצב רוחם ועל המציאות העגומה שבה המה נמצאים, וענה אחד ואמר חברים יקרים היצט איז דעך שמחת תורה! אמת מיר האבען נישט דא קיין ספר תורה צים טאנצין, אבער דער רבונו של עולם איז דאך דא מיט אינץ, לאמער טאנצען מיט איהם, בעפאהר מיר ווערין פארברענט. ותיכף התלכדו כולם יחדיו במעגל ריקודים, והי' מזמרים הפסוקים אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו וגם וטהר לבנו לעבדך באמת, בניגונים הידועים, והקולות של שירה וזמרה הי' בוקעות מתוך חדרי בית המוקד. והתלהבות הנערים בשירם וזמרם עברו כל גבול.

(עמוד טו)
והנה השומרים הנאצים שעמדו בחדר החיצונה מוכן לפתוח עליהם הגאז, בשמעם את הקול זמרה נכנסו פנימה בכעס ורוגזה מצד אחד, ומצד שני מלאים השתוממות והתפעלות על שנערים אלה שעומדים על סף המות יכולים עוד למצוא עוז וגבורה בנפשם לצאת בריקודים ושירות ותשבחות. קצפו של מפקד הס"ס המנוול עברה על כל גדותיו בשמעו את התשובה של הנערים, על שאלתו לשמחה מה זו עושה ומה סיבת הריקודים והזמרה בשעה גורלית זו. כי תשובת הנערים היתה, הלא בין כה וכה אנו הולכים להשמדה סופית בכל רגע, וזה גופא סיבת עליזותנו, היות ששמחים אנחנו להסתלק מעולם שפל ובזוי זה, שכלבים שכמותכם המה המנהלים והקובעים בו את חוקיו והליכותיו לבני אדם הנמצאים בו. אם ישנה רק אפשרות להיפטר ממנוולים ארורים כמותכם זאת היא השמחה והחדוה העליונה עבורנו. ועוד סיבה ישנה לששון לבנו, כי עומדים אנו עוד מעט להתראות יחד עם הורינו ובני משפחותינו אשר רצחתם בשפלות ועינויים על אנושיים, ובזה יאופשר לנו להתאחד שוב עם משפחתנו.

הקצין הנאצי הסאדיסט התמלא כעס עד להתפקע וצעק לעומתם אני אלמדכם לקח ואפר את מחשבתכם הזאת, ובמקום להרוג אתכם בפעם אחת באופן מהיר, אאריך את תקופת גסיסתכם ככל האפשר, ואעביר אתכם למקום מיוחד, שבו יטפלו בכם באופן מיוחד בכל מיני עינויים ויסורים נוראים, וחתיכות חתיכות יחתכו מגופכם החי עד שנשמתכם תצא מכם לאט לאט מתוך סבל בלתי אנושי.

הנערים לא שעו לדבריו ולצווחותיו והמשיכו בשירם וריקודיהם ברוב התלהבות ודביקת אין סופית וצחקו בפניו עד שהי' נראה בעיניו שעושים ליצנות ממנו ואינם יראים ממנו ומדיבוריו. ומתוך כעס גדול העמד את הרקידה שלהם והובילם לחוץ מבית המוקד חזרה לתוך המחנה והכניס אותם לבלאק מסוגר עד שיסדר להם העינויים קשים כאשר אמר.

אך בעזרת השי"ת נתהווה להם נס גדול כי ביום מחרת בהשכמת הבוקר הי' מוכן טראנספארט גדול מכמה מאות אנשים ליסע משם למקומות עבודה שונים בגרמניא, ועלתה בידם חיש מהר שרובא דרובא מהחמישים נכנסו בתוך הטראנספארט השיירה החדשה ויצאו מתוך מחנה אושוויטץ ונשלחו למקומות עבודה שונים במדינה. והמעט מזעיר שנשארו עוד באושוויטץ נתערבו בבלאקים שונים שלא יהי' ניכרים, ובאופן הזה ניצלו כל החמישים נערים ממות לחיים, והי' לנס ופלא בכל המחנה.

נודע כי בימי הה"ק מבארדיטשוב זי"ע בעל קדושת לוי הי' הגזירה רח"ל שלא יניחו ללמוד הילדים את תורתינו הקדושה והרשעים תפסו הילדים והובילו אותם למרחקים למען ישכחו כל דת היהודים וכאשר בא יום הדין הנורא ר"ה ויוהכ"פ עוד הי' בזכרונם התפלה ותקיעות שופר אבל הלא לא הי' לפניהם אפילו סידור להתפלל וזכרו את עצמם מן ענין אמירת תהלים אבל הלא גם זאת לא הי' יודעים בעל פה ויעצו זה לזה כי זוכרים הם עוד לכל הפחות הניגון מן אמירת תהלים והסכימו יחד וצעקו בקול גדול את הניגון של אמירת תהלים ובזה פעלו ועוררו מדת הרחמים ונתבטלה הגזירה ושבו בנים לגבולם ע"כ סיפור המעשה - וכמו כן נוכל לומר על ענין זה שלא הי' בידם לא ספר תורה ולא שום סידור רק ע"י הניגונים נתעורר רחמים עליהם וזכו לישועה חוץ לדרך הטבע.

יב.
נס ע"י עטרה מטלית כ"ק זקיני הגה"ק מסיגוט ז"ע

אמרתי לספר לדורונו נס ופלא שהי' לי בשבוע האחרון טרם כלות המלחמה. הנה על הטלית שלי הי' העטרה של כ"ק זקיני הגאון הקדוש מסיגעט זי"ע בעהמח"ס ייטב לב אשר קבלתי במתנה מכ"ק חותני (הראשון) הגה"צ מלימאנוב ז"ל וכמובן שהיתה יקרה לי מאד מאד. ובעת שהרוצחים הוציאו אותי ואת ב"ב מביתי חוצה להוביל לאושוויטץ לקחתי בידי הטלית עם העטרה הנ"ל, בהיות לבי בטוח שתהי' לי לסגולה ושמירה שכל זמן שהנני מתעטף בו הנני שמור מן המזיקין, ומכל מיני פורעניות המתרחשות לבוא לעולם, ועל כן היתה כל מגמתי ושאיפתי בשעת הרס עולם להתעטף בטלית זו בכדי להנצל מחרב הרוצחים השפלים ימ"ש.
אמנם כשנלקחנו למחנה אושוויטץ לקחו מכולנו את כל חפצינו, וממילא הוצרכתי בעל כרחי להפרד גם מטליתי עם העטרה אהובי לדאבון ושברון לבי ונפשי, ותיכף בבואי למחנה העבודה חקרתי ודרשתי על המקום שהחפצים והבגדים מונחים שם, ועלה בידי להגיע למקום הלז בתואר לעבוד שם לסדר החפצים טובים אשר שלחו משם למדינתם, ובתוך העבודה מצאתי גם הטלית שלי ובקושי' גדול עלתה בידי להכניסו להבלאק שהייתי שוכן בתוכו.
אך היות שבתנאים שבמחנה עם השומרים הקאפו"ס הרשעים לא הי' שום אפשרות להיות בטלית גדול כזה אפי' תחת הבגדים ובכן חתכתי אותו, ועשיתי ממנו טלית קטן, ואותו לבשתי מאז כל הזמן עד איזה ימים טרם השחרור הסופי ע"י האמריקאים.
וגם לבישת טלית קטן כזה היתה כרוכה פעמים בסכנה מפני שכולנו היינו מלובשים במלבוש הרשמי של אסירי המחנה וע"י לבישת טלית קטן כזה התנפחה צורתי החיצונית והי' ניכר השינוי, ואם הי' תופסים אותי בצורה כזו, הייתי עלול לקבל עבור זה מכות רצח עד לנפוח נשמתי ח"ו .

וכך איתרע פ"א כשיצאתי מבית המרחץ ועמד ראש השומר "פעניקס" ימ"ש שהי' ראש הממונה בבית המרחץ להשגיח שלא יקחו יותר ממלבוש אחד, והוא הי' קומוניסט גרמני לשעבר ועבור חטאיו קבל תפיסה לכל ימי חייו ועתה נתמנה לשומר עלינו וכאשר הביט בנפוח היתר שגרם הטלית קטן שלי, צוה עלי לגשת אליו בכדי שיוכל לברר מה גורם לכך. ובמששו את בגדי מצא הטלית קטן שלי, ומיד חמתו בערה בו כי מעולם לא ראה בגד בצורה כזה, ושאל אותי מה זה ועל מה זה, וכדי שלא יחשב שגנבתי זאת אמרתי לו שזהו (מלבוש אלוקי) "איין ג-אטטעס קלייד" שהבאתי עמי עוד מביתי, והתחיל תיכף ומיד להוריד על ראשי ועל גופי מכות רצח בזעקות גדולות עלי וצוה עלי בא אתי להחדר שלי ושמה אלמוד אותך קצת אודות הרבש"ע.

בשמעי את הפקודה הנוראה הזאת הסתמרו בי שערות ראשי כי כל אחד הי' יודע את הפירש של אותה פקודה מן הראש הצורר הזה. שפירושה ח"ו מות בטוח תחת ידיו הגסות ע"י מכות רצח אכזריות, אולם מה
(עמוד טז)
יכולתי לעשות נאלצתי ללכות אחריו לחדרו ושם התחיל בהכאה חדשה מלא כעס ורציחה וצווח עלי כדברים האלה "חזיר שכמותך אתה מדבר עוד מ "ג-אטעס קלייד" בו בזמן שהנך רואה בעיניך שבכל יום ויום משמידים לעיניך את בני עמיך ובני משפחתיך בכל מיתות משונות ואכזריות, בתנאים שכאלה הנך עדיין יכול עוד להזכיר את שם השי"ת ולהאמין בו ובהנהגתו את העולם. איך יעלה על שפתיך ועל שכלך שישנו רבש"ע בהעולם שהוא מנהיג העולם מדוע איננו מונע מהנאצים להעבירכם מן העולם בעינויים ויסורים שדוגמתן עוד לא סבלו בני אדם עלי אדמות, אלא מן הסתם לית דין ולית דיין ח"ו ועוד דיבורים קשים כאלה.

ואני שכבתי על הארץ כמעט כאבן דומם מרוב יאוש ודכאון רוח ומרוב היסורים וההכאות עד שהדם הי' מבצבץ כמעט מכל חלקי גופי - עד שענה ואמר לי שאעמוד בעצמי ולהגיד לו הסבר מספיק ואם לאו אז לא אצא מחדרו בחיים.

וכמובן שמצבי בשעה זו הי' נורא כי ידעתי בנפשי שעלול הוא האכזר הלז להרגני נפש אם לא אמצא לו איזה תחבולה מחכימה להסביר לו להשקיט הרציחה שבו. ועל כן אמרתי לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לפרופיסור גדול המפורסם בכל העולם שהוא איש מוצלח לעשות נתוח על גוף חולה ומסוכן ופעם נקרא לשר גדול לעשות לו נתוח כזה, וכדי לבצע את הנתוח התחיל לחתוך חתך עמוק ורחב בתוך גופו של החולה וגם חתך בתוך גופו חתיכות שונות כפי מה שראה לנחוץ.

והנה לדוגמא אם אומן מנעל מסתכל מן הצד במעשי הפרופיסור ואיננו מבין שום דבר על דבר המחלה ודרך רפואתה, ישתומם ויחשוב בלבו, ראה נא כיצד הוא מענה ומייסר את החולה האומלל הזה ללא תכלית וסיבה לא די לו במחלתו הנוכחית שהוא בא ומוסיף לו עוד יסורים נוראים גדולים כאלה בחתכו את גופו הנאה באמצע הגוף לחתיכות - הלא אם אני מתקן מנעלים לא אחתוך העור במקום היותר נאה ומשובח - וכי ס"ד שהפרופיסור לא יוגמר מה שנחוץ לו לעשות מכח המנעל הזה שאינו מבין ומשיג מה הוא עושה. דע"י זה שאין אחר מבין ומשיג מה הוא עושה לא יופסק הוא מלגמור מה שרואה לנחיצות לעשות.

כך הענין עם הנהגות הבורא יתברך שמו האמת הוא שאנחנו אין משיגים ואין מבינים כלל הנהגתו ולמה עושה החתיכה במקום היותר נאה בתוך כלל ישראל עכ"ז עלינו לדעת שבזה שאנחנו בשר ודם קצרי דעת אינם משיגים ומבינים הנהגתו של יתב"ש עי"ז אינו מתקטן ח"ו אצלינו. והסברתי לו משל זה באריכות ההסבר וסיימתי לו במליצה מכ"ק אאמו"ר הגה"ק ז"ל הי"ד המוזכר בבנין דוד פ' חיי שאמר הרה"ק מוהר"ש מיעריסלאב ז"ל דלכן הי' זקן כי לא הי' לו מעולם קושיות על הנהגות השי"ת וקבל הכל באהבה כי הי' ירא שמא יאמר לו השי"ת אם אינך מבין אז עלה השמימה ותראה שהכל הוא על מכונו ולטובה וכאשר לא רציתי עוד לעלות לשמימה לא רציתי להרהר אחר מדותיו של הקב"ה, עכדה"ק כמו כן עצתי שגם הוא לא ישאל הרבה קושיות על השי"ת כי אולי עי"ז יקראו אותו לעלות השמימה ובידעי שגם הוא מקוה עוד לצאת חפשי ולהתחיל לחיות חי נחת ע"כ יותר טוב לו שלא להקשות כלל על הנהגת השי"ת.

וברוך רחמנא שדברי מצאו חן בעיני הקאפו הרשע, ובצחוק קל על שפתיו אמר לי הנך יהודי פקח ותוכל ללכת מכאן לשלום ומהיום והלאה תוכל לבוא לבלאק שלי ותקבל מהמאכלים הטובים שבבלאק שלי, נוסף על מה שקבלתי בבלאק שלי, באופן כזה נצלתי בעזרת השי"ת ממות בטוח ואכזרי ואודה לה' כי טוב כי לעולם חסדו.

יג.
נס הגלוי על ידי הטלית קטן הנ"ל

במחנה שהייתי חונה היינו לערך חמשה עשר מאות יהודים, ואיזה שבועות לפני שהשתחררנו על ידי האמריקאים טלטלו אותנו ממקום למקום, ועיקר כוונתם הי' להרחיק אותנו ממקום שהאמריקאים מתקרבים ובאים כדי שלא ניפול ביד האמריקאים ולהשתחרר, ובשבת קודש האחרון לפני השחרור וכבר שמענו מרחוק קול חיצים וברקים קול יריות ותותחים של האמריקאים, והי' ניכר שהמה כבר קרובים למחנה שלנו ונתמלא שמחה לבבנו שקרוב יום הישועה, פתאום בא פקודה להרחיק אותנו ממקומינו ולהעביר אותנו למקום חדש בלתי ידוע, והפחד שלנו הי' שכוונתם כעת להוביל אותנו למקום שיש בשם בית המוקד כדי לקיים צוואת הרשע ימ"ש שלא להניח חי שום בר ישראל ח"ו.

והנה דרכם של הקאפו"ס הרשעים השומרים שלנו, בעת טראנספארט כזה, לחפש אצלינו, אם יש עוד מה שהוא בעל ערך אצל מי שהוא בכדי שיוכל לגזול ממנו, ובאופן זה בזזו מאתנו מנעלינו ומלבושינו הטובים האחרונים וכך התנהג הקאפו שתחת מרותו נמצאת הבלאק שלי המכונה בשם ווילי, ופשפש וחיפש אצלינו וכאשר ניגש אלי ומשמש ומצא אותי מלובש בטלית הקטן עם הציצית, מיד התקצף עלי, ואולי משום שלא מצא אצלי איזה מלבוש או חפץ מועיל עבורו, וקרע בשתי ידיו בחזקה את הטלית קטן וזרקו לתוך התנור עד שנשרף לנגד עיני.

אין כח בעטי להעלות עלי גליון את גודל הצער שהי' לי מאבדן הטלית קטן הנ"ל שהוא הי' לי למגן ומחסה בעת צרה וצוקה, ולא יכולתי להשלים עם העובדא שהטלית קטן החשוב איננו עוד, והרגשתי את עצמי מחוסר שמירה והגנה הראוי' לשמה, כפי שהיתה לי עד כה בהיות הטלית קטן על בשרי, ומעשה הרשע הלז היתה התפרצות היסטרית של בכי ויללות עד אין שיעור, בידעי שאנחנו עומדים בימים האחרונים לפני הישועה וצריכים אנו רחמים גדולים ושמירה מעולה לזכות לצאת לחיים ולשלו'.

ובני יקירי ר' זלמן ליב נ"י הנמצא על ידי ניסה לנחמיני על אבידתי שהלא כל החמשה עשר מאות יהודים שאתנו אין להם טלית קטן מרגע הראשונה שבאו לאושוויטץ, ומה לי לעגם נפשי כל כך, אין לנו אלא להסתכל כלפי מעלה שכאשר הי' בעזרתינו עד עתה כן נזכה שיוציאנו בקרוב למרחב.

והנה הובילו אותנו למרכבת משא, ושמו אותנו בתוך קרונות-הבקר שבהם נדחקנו בצפיפות איומה אחד על גבו של השני, וישבנו איש על יד אחיו מחוסרי אונים, בתוך דוחק וחום מחניק מבלי מזון ומשקה כידוע צורת הטרנספורטים של הגרמנים עם קרבנותיהם היהו-
(עמוד יז)
דים וחכינו רק על בואם של האמריקאים, שישחררונו חיש מהר מידי המחבלים הזידוניים הללו.

והנה באמצע הלילה כשאנו ניסינו להרדם קמעה, שזאת היתה בעצם מן הדברים הקשים ביותר בתנאים בהם נמצאנו בתוככי הרכבת. כי צורת שינתינו היחידה והאפשרית היתה רק זאת שאיש ישים את ראשו על כתף חבירו וינסה לישון מעט אם יעלה רק בידו לבצע את התרגיל הזה בהצלחה. הקאפו ווילי ששמר על קרונינו הי' משתרע על ספסל ארוך שאותו העמיד באמצע הקרון, ואנו הצטרכנו להצטמצם בשאר המקום הנשאר בהצטופופת איומה. ואני השענתי את ראשי על כתף בני היקר זלמן ליב נ"י שישב על ידי. אך אחרי שעלה בידי אחרי קושיים מרובים להרדם קצת, נתעוררתי על בני שהתלונן שכתפו זה שראשי נשען עליו כואב לו עד למאד ואמר לי בזה"ל טאטע עס טיט מיר אזוי ווייא. איך קען עס לענגער נישט אויס האלטען והוא מבקשני שאשים ראשי על כתף חבירי שיושב לידי מצד השני, כדי שלא יסבול יותר כאבים מהשענת ראשי על כתפו. ובהשקפה ראשונה הייתי מרוגז על הפרעתו את שינתי באופן כזה, אך נעניתי כמובן לבקשתו ושמתי את ראשי על כתף רעי מצד שני, וכן בני נ"י הניח ראשו על כתף אחד מצד שלו וכמעט באותו רגע נתעוררנו מקולות נפץ אדירים, שנגרמו מידי להקת אווירונים אמריקאים שהשגיחו מלמעלה בהרכבת הזאת, ובחשבם שנוסעים בו חיילים גרמנים הפציצו אותו כהוגן. פצצות האויר התעופפו סביבינו ברעש מחריש אזנים, ולפתע פתאום עברו בינינו, זאת אומרת בין ראשי וראש בני, שאותם החזקנו לפני רגע פצצת הרס קטנה ופגעה ישר בקאפו ווילי ששכב שרוע על הספסל וקטעה בבת אחת את שתי ידיו. מובן מאליו שהוא התפרץ בשאגות פראיות מרוב כאב ויסורים, והתחנן אלינו שנצילו ממות יסורים. חבריו המריעים התלוצצו ממנו בהיותו במצב נורא כזה, בלגלגם עליו, נו וילי קענסט דו נאך מיטדיינע הענט רייסין אונד פערברענען א טלית. והוא התחנן רק שיצילוהו, וממני ביקש סליחה על מעשהו, ושאתפלל עבורו שישאר בחיים.

יד.
הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל

במד"ר פ' מקץ עה"פ ויאמר ישראל למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח, מעולם לא הי' יעקב אבינו אומר דבר של בטלה אלא כאן אמר הקב"ה אני עסוק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעתם הה"ד נסתרה דרכי ה' עכ"ל. הרי דבזה שבניו אמרו שיש להם אח ויעקב חשב שעי"ז עשו לו בניו רעה. בזה גופא עסק השי"ת לטובתו להמליך את יוסף. וכן הי' אצלי שמה שהקיץ אותי בני שיחי' שהי' נראה בהשקפה ראשונה לרעה, נתגלה תיכף שבאותו הרגע עסק הקב"ה לטובתינו ולהציל את נפשותינו.

ונודע פירוש הפסוק בתהלים (קכ"א) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל וצ"ב כפל הלשון דאם לא ינום מכש"כ שלא יישן וגם לא יישן הוא לשון פועל יוצא. ואומרים בשם מלך מוויען, שפעם אחת לא הי' יכול לישון כל הלילה והתחבא כאיש פשוט ויצא לשוק, וראה שרוצחים הרגו לילד והניחוהו בבית הרה"ק ר' שמשון מווינא ז"ל כדי לעשות עליו עלילות דם. וע"י המלך ניצול וקרא להה"ק הנ"ל ואמר לו פירוש פסוק הנ"ל שהקב"ה הוא שומר ישראל כזה עד שאינו מניח לאחרים לישון כדי להציל עמו ישראל עכ"ד.


וכן זכינו בזה ששומר ישראל לא הניח את בני נ"י לישון באותו רגע, והיה נס בתוך נס, כי מקרה כזה שאשכב על כתפות בני נ"י לא הי' חדשות, ופעמים אין מספר שכבנו כן ובשום פעם לא הקיץ משנתו, ואף גם זאת שיקיץ אותי מרוב היסורים שא"א לו לסבול יותר, הי' ג"כ שלא על פי הטבע. כי הי' שומר אותי ובריאות גופי במסירת נפשו ממש בכל משך העינוי והעבודה. ועתה פתאום קם עלי בלי שום רחמנות על מצבי הרע והקיץ אותי להסיר ראשי מעליו. אין זה כי אם אצבע אלקים לראות הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

ולא אמנע מלהעלות עלי גליון מה שבמשך כל ימי עינוי ועבודה, וביותר בששה חדשים האחרונים שעבדנו בעיר בראנסווייג ומחנה הדירה הי' רחוק מהעיר כמה פרסאות, ובכל יום בהשכמת הבוקר הובילו אותנו ממחנה הדירה למחנה העבודה, ובלילה חזרנו למחנה העבודה. וכנודע שהסכנה היתה גדולה על הדרך ובמחנה הדירה ובמחנה העבודה מרוב ההכאות הנאצי"ם ימ"ש.
ואני הייתי רגיל לנגן בחשאי עם בני זלמן ליב נ"י פסוקי תהלים מזמור (קכ"א) עם הניגון שעשה עליו כ"ק דודי אדמו"ר מרן הקדוש מוהר"ר בן ציון הלברשטאם ז"ל הי"ד ובהפסוקים עזרי מעם ה' לא ינום ולא יישן שומר ישראל - ה' ישמור צאתך ובואך הרגשנו כאילו כל זה כיוון דהמע"ה רק עבורינו להתחזק באותו מצב האיום והנורא.
וכאשר קרה נס הנ"ל התחלנו לנגן בקול רם מזמור הנ"ל, וביותר הפסוק הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ונתחזק לבבינו שהשי"ת בוודאי יהי' בעוזרינו גם להלאה וישמרינו לצאת לחיים ולשלום.

והנה כבר הזכרתי בריש ההקדמה שהי' אצלי התהלים דפוס קטן עם פירש תפלה למשה מכ"ק זקיני הגאון הקדוש רבינו משה טייטלבוים זי"ע אבד"ק אוהעל בעהמח"ס ישמח משה. ונחמה יחידה וסגולה ברוכה היתה לי בכל דרך עינויינו ודכוי נפשינו ובו שמתי כל תקותי ותוחלתי, וגם בעת ישבנו באפס כוחות בתוך הקרון לא הרפינו מדברי דוד המלך המשורר אלוקי ומצאנו בתוך דבריו הקדושים חזוק ועדוד לעמוד מול נחשול הפורעניות המתרחשות עוד לבוא עלינו. מעט מזעיר מאנשי המחנה אמנם האמינו עוד בפסוקי תהלים ובתכליותו הממשי כאמצעי לתשועה גדולה, ולדאבון נפשינו היתה המציאות העגומה הפוכה מזה, כי רובם שהי' אתי בקרון הרכבה לגלגו והתלוצצו מאתנו התהלים היות שרואים המה בעליל את יד ההשגחה ואומרים כסדר תהלים, בתקוה שרק הוא יצילנו מצפרני חיתי הטרף הנאציים.

אמנם אחרי מאורע מופתי הנ"ל שהוא הי' נס גלוי באופן התרחשותו, הצלחנו בעזה"י לשכנעם שכנוע גמור בתרופתו ואמיתותו של ספר תהלים זה, עד שבאו אלי החפשים הישראלים שעד כה התלוצצו אודות אמירת התהלים שלנו, וביקשו ממני שאמשיך באמירת התהלים, היות שרואים המה בעליל את יד ההשגחה העליונה, בהנקמה מידי הצורר הקאפו הזה בצורה נוראה כזאת עבור שרפו את טליתכם, ואם כן הדבר אנו יכולים גם להגאל לחלוטין מידי הצוררים הנאציים. אחרי
(עמוד יח)
התרחש המאורע המופלא הזה, שבו נצלנו שנינו, אני ובני ממות בטוח על ידי הטיית ראשינו לצד השני, שבאופן כזה ניתן רווח לפצצת המוות לעבור בינינו, ולפגוע בגוי השוכב על הספסל, ניתנה לי הזדמנות נוספת לעמוד על סגולתו המיוחדת של הטלית המקודש של זקיני זי"ע, שגם אחרי השרפו בידי הערל, עמדה לי סגולתה לבצע שתי פעולות בחדא מחתא, את פעולת הצלת חיינו, ונגד זה פעולת הענשת מחרפינו הקאפו ווילי. ואף בפעם הזאת הודיתי להשי"ת על רוב חסדו וטובו.

טו.
אכילת עשב בימים אחרונים

עוד ראיתי להעיר באותה פרשה של הרכבת המוות הלז, ולא ניתנה לנו שום מזון ומשקה והרעבון והצמא עברה כל גבול, עד שהגיענו לשערי מוות מרוב יסורי רעב, יצאנו החוצה ולקחנו מהעשבים הצמחים בשדות ואכלנו אותם כמות שהם, והעשב הזה שימש לנו בתור מאכל מעודד ומחזק בשעת צרה כזאת, ואיפשר לנו בזמן ההוא להמשיך להתקיים ולחיות. אז ראיתי בעליל את פירושו של הפסוק "קוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה". כי אז נוכחנו לדעת בכח תזונתו של העשב וגם בסגולות רפואתו עבור מחלות שונות כפי שמשתמשים בו בצורות שונות לשם רפואה והבראה. היות שבמצב גופנו הירוד, יכולנו להתגבר על חולשתינו ורפיון נפשינו הודות לעשבים הללו, שאותם אכלנו אז ועל ידיהם התקיימנו עד שהשגנו איזה מאכל אנושי אחר חוץ ממנו (ואולי על אותו העת זלגו עיני אדה"ר דמעות. פסחים קי"ח ע"א).

נודע די"ג מדות שהתורה נדרשת בהן המה מכוונים נגד הי"ג מדות של רחמים הכתובים בתורה זה כנגד זה ומדת ק"ו הוא מעורר מדת א"ל. והרה"ק ר' בער זי"ע פירש בזה מה שמשה התפלל על אחותו במדת א"ל (א"ל נא רפא נא לה) רצה לעורר מדת א"ל השיב לו השי"ת במדת ק"ו (ואביה ירק ירק בפני') היינו למוד ק"ו ויתעורר מדת א"ל לגרום רפואה עכדה"ק הובא בבני יששכר כמ"פ.

והנה הק"ו הראשון בבריאת העולם הי' הדשאים כמבואר בחולין (ס' ע"א) בשעה שאמר הקב"ה למינו באילנות נשאו דשאים ק"ו בעצמן ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינו אנו על אחת כמה וכמה ע"ש. וי"ל דלכן זכו הדשאים שניתן בהם כח הרפואית, כיון שהם למדו הק"ו הראשון, ועי"ז עוררו מדת א"ל ומדת הרפואה בדין הוא שיטלו שכרם מדה כנגד מדה. וכעת בעת ההדפסה מצאתי דבר זה בשם הרה"ק ר' יחזקאל מקוזמיר ז"ל.

וכאשר באותו מעמד עמדנו בסכנה גדולה בכל רגע ורגע, וגם היינו רובם ככולם חולים מסוכנים מבלי ניתן לנו שום רפואה. לכן בראותי שנתגלל הדבר שניתן לנו האפשרות לאכול עשב השדה. נתתי שמחה בלבי, והי' לבי בטוח בזה, ובזכות שלש עשרה תיבות שאינן חוזרת ריקם. כי ע"י אכילת הדשאים שנשאו ק"ו בעצמן יתעורר מדה הראשונה של הי"ג מדות של רחמים ואחריו עד גמר כל הי"ג מדות של רחמים ויהי' לנו רפואות וחסדים מרובים בישועה קרובה.

ואמרתי עוד לסימנא טבא אכילת הדשאים בעת ההוא דבמס' ר"ה (י"ז ע"ב) עה"פ ויעבור ה' על פניו ויקרא מלמד שהתעטף הקב"ה כש"ץ ואמר כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ודקדקו הרבה מהקדמונים דכוונת חז"ל בתיבת יעשו היינו יעשו ממש כמדותיו ית"ש מה הוא רחום וכו' והרבה ס"ל יעשו היינו יקראו במו פיהם ע"ש.

ונודע דברי בעל הפלאה ז"ל דלפי דעת הזוה"ק והאר"י ז"ל דמדה הראשונה הוא מדת א"ל, א"כ אי אפשר לאדם שיהי' א"ל אלא ע"כ מן מדת א"ל נשמע להוראה דהכוונה באמירה בעלמא סגי ומפרש בזה בנוסח הפייט א"ל הוראת לנו לומר שלש עשרה ר"ל דממדת א"ל יוצאה הוראה דסגי לומר שלש עשרה והקב"ה מוחל עונותיהם עכדה"ק. ועיין בבני יששכר אלול מאמר ברית כרותה ובמאמר הפורים דבזמן שהי' צריכים לישועה כתבו ההלכה זאת לישראל דסגי באמירה והוא הנאמר שם "דברי" שלום ואמת עי"ש.

ולפי הנ"ל דהדשאים נשאו ק"ו הראשון ונתעורר על ידן מדת א"ל, ושוב איכא ראי' להלכה דסגי אמירה שלש עשרה לעורר רחמים לכן בעת ההוא שחכינו בכליון עינים על רחמי השי"ת להשאר בחיים, לכן כשניתן לנו אז האפשירות לאכול עשב השדה, ראיתי בזה התחלתא דישועה בעזהי"ת.

טז.
השחרור ע"י האמריקאים ודרשה הראשונה

ביום רביעי בשעת צהרים נוכחנו לדעת לפתע שהשומרים של שער המחנה התחילו לברוח מעמדותיהם בהשאירם אותנו חופשיים לנפשינו בלי כל משמר. אז ידענו תיכף מה פירושו של בריחתם זאת, ושהאמריקאים עומדים להגיע בכל רגע אל המחנה. והנה לא עברה אף שעה והמכוניות עם האמריקאים הגיעו אל המחנה. לשמחתנו ועליזות נפשינו לא היה סוף וקץ. ואיש נפל על צווארי אחיו וחיבק ונישק מרוב התלהבות וששון. אותי הרימו על שכמם באמרם שאני גרמתי להם הרבה להצלתם על ידי שנפחתי בהם רוח של עדוד והתחזקות נפשית בכל העתים של שעת הרס וסכנות נפשות, ועל ידי הגדת תהלים השפעתי למעלה שיפדינו מלרדת לבאר שחת. וברכנו ברכת הודאה להשי"ת בעינים זולגות דמעות, ופניתי אליהם בדברי, "רבותי, עלינו לומר כעת שמע ישראל ברוב התלהבות ומסירות נפש, כי עלינו לקבל כעת עול מלכות שמים בלבב שלם. דעד עכשיו לא היינו מוכשרים כל עיקר לקבל עלינו עול מלכות שמים בהיותנו עומדים כל יום על סף המות, אמנם כעת שבחמלת ה' עלינו יצאנו לחירות עלינו לקבל עול מלכות שמים בהתלהבות ובשלימות".

ובזה י"ל המדרש רבה ויקרא סוף פ' כ"ח א"ר פנחס ובקריאת שמע הי' עוסק ולא הפסיק שנאמר למען יזמרך כבוד (בשעה שרכב מרדכי על הסוס) ע"ש.

ונראה עפי"ד כ"ק זקיני הגאון מליסא ז"ל בעל חו"ד בביאור דברי רש"י פ' ויגש ויבך על צואריו אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהי' קורא את שמע והוא פלא אם הי' זמן ק"ש מדוע לא קרא גם יוסף אז ק"ש. אכן נודע דענין ק"ש הוא קבלת מסורה"נ ומובן דאיש
(עמוד יט)
המדוכא ביסורים שחייו אינם חיים בניקל לו למסור נפשו לא כן איש מלא ברכת ה' ואפ"ה מוסר נפשו לה' זהו חשיבות וכל זמן שהי' נעלם יוסף מעיני אביו והי' לו חיי צער ולא הי' חשיבות אצלו המסירת נפש והי' מצפה שיעזור לו השי"ת לחיי נחת ולראות את בנו יוסף בחיים ואז יהי' אצלו חשיבות המסירת נפש ולכן כאשר זכה לראות את בנו החביב והי' שמחתו לאין קץ וחייו הי' חיים לכן קרא ק"ש שהגיע העת המוכשר למסור נפשו לה' עכדה"ק.

ולפי"ז א"ש גם גבי מרדכי דכל זמן שהי' הגזירה להשמיד ולהרוג את היהודים והי' בסכנה גדולה לא הי' רבותא המסירת נפש אכן כעת שנתהפך הכל לטובה ובמדרש ששלחה אסתר והביאה ז' אלף נושאי כלי זמר והלכו לפניו בכל העיר וקראו לפניו ככה יעשה לאיש ואז הרי ראה שחייו יש איזה חשיבות לכן קרא אז ק"ש לקבל עליו מסורה"נ.
ובזה יש לשלב סיום תוה"ק לתחלתה עפי"ד הרמב"ן ולכל המורא הגדול מדת הרחמים כענין שכתוב אותו תקדישו והוא מוראכם ע"ש וא"כ הרי זמן כזה יש להחיות חשובות לכן אז העת בראשית ובמדרש ברית אש לקבל עליו מסורה"נ והבן.

ובפשטות י"ל עפ"י הירושלמי ברכות (פ"ג ה"ד) דעבד פטור מק"ש דכתיב שמע ישראל וכו' ה' אחד מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר ע"ש. (ועיין בישמח משה פ' יתרו על המדרש מהיכן זכו ישראל לק"ש ובדרכי אמונה אות ז' ע"ש). והנה אסתר אמרה ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי ופי' באלשיך דאחשורוש הסכים לעבדם והמן כתב לאבדם וא"כ הרי הסכימה אסתר שיהי' עכ"פ המכירה לעבדים וממילא הי' אז פטורים מק"ש ולכן כעת שראה מרדכי מפלת המן ותבטל המכירה לעבדים ונתחייבו בק"ש לכן קרא אז ק"ש והבן.

ואמרתי אז לפרש הפסוק (תהלים ל"ה) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך ובילקוט שזה קאי לאחר תחיית המתים שאז יאמרו עצמותיו של אדם שירה ע"ש. ואולי י"ל דקאי גם על זמן הזה, שאם אנחנו מביטים על עצמותינו ורואים שב"ה המה בריאים ושלמים אף אחרי גודל ההכאות ועינוים שעבר עלינו, אז רואים בחוש כוחו של השי"ת שהצילנו מיד הרוצחים הללו ימ"ש. וז"ש כל עצמותי - בזה שאנחנו רואים שיש לנו כל העצמות - תאמרנה זה גופא אומר ה' מי כמוך שרק בכח השי"ת זכינו לזה והבן.

ובזה פרשתי הפסוק (תהלים כ"ב) אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך והיינו דוגמא דשמים מספרים כבוד א' דע"י שרואים השמים ניכר גדולת השי"ת. וז"ש אספרה שמך לאחי ומפרש שאין כוונתו לספר בפה רק בתוך קהל בזה שאני עומד בתוך קהל שנשארתי בחיים בזה גופא אהללך והבן.

ובזה יובן מ"ש בתפלת נשמת ואלו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנחנו מספיקים להודות וכו' על אחת מאלף וכו' נסים ונפלאות שעשית עמנו וכו' ע"כ אברים שפלגת בנו וכו' הן הם יודו וכו' ונודע פירש רבנו הבעש"ט הקדוש זי"ע בהא דמתחלה קאמר אין אנחנו מספיקים להודות ואיך מסיים ההיפך ע"כ אברים שפלגת

ולהנ"ל יש לפרש דהדין הוא דהמציל מזוטו של ים הרי אלו שלו דקנאו ביאוש. וא"כ אחרי שעשה הקב"ה אתנו נסים ונפלאות כאלה אשר לא הי' שום כח בנו להנצל רק ברוב חסדי השי"ת וא"כ שוב כל הרמ"ח אברים אינם שלנו יותר רק של הקב"ה שהוא הציל אותנו מזוטו של ים וממילא המה משועבדים לעבודתו ית"ש וכשרואים הרמ"ח אברים זהו בעצמו נותן שבח והודי' להשי"ת.

וז"ש ואלו פינו וכו' ולשונינו וכו' אין אנחנו מספיקים, והיינו דכל זמן שאנו חושבים שהרמ"ח אברים המה שלנו, אז אין אנחנו מספיקים להודות וכו'. אכן אחרי שמזכיר הנסים ונפלאות שעשה השי"ת אתנו והרי ע"י הנסים קנה אותנו השי"ת שכל הרמ"ח אברים המה שלו. ע"כ אברים שפלגת בנו וכו' היינו שכולם שלך הן הם יודו היינו הרמ"ח אברים בעצמם יודו וישבחו - ומסיים כל עצמותי. וכנ"ל שבזה שיש לי עוד כל עצמותי תאמרנה זה בעצמו אומר ה' מי כמוך והבן.

וראיתי במראה יחזקאל עה"ת פ' חיי לכ"ק חו"ז הגה"ק ז"ל שכתב וז"ל והוא שאמר הוציאה ממסגר נפשי לא בשביל עצמי רק להודות את שמך כי נפשו היתה משחוקקת מאד לזמר שירות ותשבחות וכדמשמע בזוה"ק שע"כ אמר בסוף תהלים כל הנשמה תהלל שלא הי' יכול להספיק ולרוות צמאונו בכל הק"נ מזמורים שאמר עד שסיים כל הנשמה תהלל עכלה"ק. ולפי"ד הנ"ל יש להוסיף דאחרי כל הההודאות שאמר על הנסים שנעשה עמו הי' מסיים שבזה גופא שנשאר לו הנשמה אחרי הרדיפות והצרות מהשונאים זה גופא הוא מהלל להשי"ת והיינו כל הנשמה תהלל והבן.

טוב.
סיבה טובה מן השמים

ואזכיר חסדי השי"ת שאחרי החירות נודענו שהסיבה טובה מה שזכינו לישאר בחיים, הי' זה מה שטלטלו אותנו ממחנה האחרונה שהיינו בשם עד שבת האחרון כי לא הי' באפשירותם להוביל אותנו למקום בית מוקד כרצונם הרע, מחמת שנתקלקלו הדרכים ונפסקו כל הגשרים שעל הדרך ע"י האמריקאים, ואלמלא נשארנו על מקום הקודם הי' עוד עצות לרשעתם ח"ו.

ונזכרתי מה ששמעתי כמה פעמים מכ"ק דודי אדמו"ר מרן הקדוש מוה"ר בן ציון הלברשטאם מבאבוב ז"ל הי"ד לפרש הפסוק בפ' מקץ ויבואו בנ"י לשבר בתוך הבאים כי הי' הרעב בארץ כנען, ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר ודקדוק באוה"ח הקדוש למה הוצרך לחזור כאן שהי' רעב בארץ כנען וגם הא דיוסף הוא השליט הוא מיותר לכאורה. ופירש דתוה"ק מלמדת אותנו להתחזק באמונה שלימה בהשגחת הבורא על כל צעד וצעד. ואף שנדמה לפעמים בעיני בשר שענין נסיעתו ומעשיו הוא לרעתו, לסוף נתגלה שהכל הי' סיבת טובות מן השמים לתכליתו, וכמו ירידת בני יעקב למצרים, שהי' נראה לעיני כל שהוא מחמת צרת הרעב בארץ כנען אכן האמת הי' כל זה מן השמים כדי שיתגלה כל הענין עם יוסף.

וז"ש ויבאו בנ"י לשבור בתוך הבאים כי הי' הרעב בארץ כנען והיינו שגם ביאתם הי' נראה משום צרת הרעב כמו שאר הבאים, אכן התוה"ק מסיימת דבאמת הי' ביאתם משום ויוסף הוא השליט הוא המשביר ולתכלית התגלות כל זאת הי' ירידתם למצרים
(עמוד כ)
עכדה"ק. וכמו כן ראינו בעינינו שמה שהי' נדמה לעין כל שהנסיעה היא לרעה ח"ו נתגלה אח"כ שנסיעה זו הי' הסיבה טובה מן השמים בעזהי"ת.

במדרש רבה פ נח עה"פ צא מן התיבה הביא הפסוק הוציאה ממסגר נפשי ותמהו המפורשים הלא בעת שאמר לו השי"ת צא מן התיבה למה לו להתפלל על היציאה הלא נצטווה לצאת. ובמדרש תנחומא איתא כשהי' נח בתיבה הי' מתפלל תמיד הוציאה ממסגר נפשי אכן ממדרש רבה נראה שקאי על עת שכבר יצא מהתיבה. וגם לשון ממסגר נפשי צ"ב.

ונראה עפיד"ק רבינו הבעש"ט הקדוש זי"ע לפרש הפסוק א' נקמות ה' עפ"י משל לשר שחטא לפני המלך וגדלו עוד יותר ועי"ז שראה גודל חסדו וטיבו של המלך זה בעצמו הי' לפניו לנקמה להתבייש שחטא כנגד המלך וז"ש א' מדת החסד נקמות ה' שהשי"ת נוקם ע"י החסד עכדה"ק.

ובזה פירש כ"ק אאמו"ר הגה"ק ז"ל הי"ד בבנין דוד פ ויצא הגמ' בברכות (י"ז ע"א) ומה שחטאתי לפניך מרק ברחמיך הרבים היינו למחוק העונות ע"י שישפיע לו רחמים רבים אבל לא ע"י יסורין וחלאין רעים עכ"ד. וזהו כשראה נח שהקב"ה הצילו והתנהג עמו ברחמים התבונן שזה כדי שיתבייש ויעשה תשובה לכן התפלל הוציאה ממסגר נפשי היינו על הנפש שיזכה לעשות תשובה שלמיה ולהודות להשי"ת והבן.

א"י עפי"ד ישמח משה פ' נח וברב טוב פ' במדבר דלעבוד ה' בגלוי בלי מחשבות פיגול הוא מדריגה גדולה ועבודה אמיתית ובסתר הוא דבר קל להיות זך בלי סיג, וכ"ז בעת שהעובד ה' הוא בכבוד, משא"כ בדורו של נח או בגלות מצרים שלא הי' שום חשיבות העובד ה', אז הי' גם בגלוי דבר קל להיות בשלימות בלתי לה' לבדו ע"ש. מה שפירשו בזה.

וזהו שהתפלל נח אחרי שניצא ויהי' לתפארת ולכבוד העובד ה', והי' ירא שלא יצטרך לעבוד ה' רק בהתבודדות מקום שלא יפול לו מחשבות זרות. לכן התפלל הוציאה ממסגר נפשי שלא אצטרך מהיום והלאה לעבוד ה' בהסגר רק שאזכה לעבוד ה' גם מכאן ולהבא בגלוי בלי שום מחשבת פיגול והבן.

הנה המדרש מתחיל בלשון עתיד להודות את שמך לתת הודי' לשמך, ומסיים בלשון עבר, שגמלת עלי ואמרת לי צא מן התיבה.

ונראה דמרומז כאן דברי קדשו של רבינו הקדוש החוזה מלובלין זי"ע שבכל עת שזכה האדם לישועה ואומר ברוך ה' על העבר, יאמר תיכף כן יעזור השי"ת גם להלאה. דלא"כ הרי זה כמעמיד ומופסק מעייני הישועה כשמברך רק על העבר והרמז לזה בלאה שאמרה הפעם אודה ה' ולא בקשה מיד על העתיד ע"כ כתיב ותעמוד מלדת עכדה"ק. וז"ש המדרש דנח כאשר זכה לצאת מן התיבה ונתן הודאה על העבר שגמלת עלי ואמרתי לי צא כן יעזור לי השי"ת להודות לשמך לתת הודי' גם להלאה והבן.

כמו כן עלינו להתפלל להשי"ת שכאשר עזר לנו כעת כן יעזור לנו גם הלאה להוציא ממסגר נפשינו ולזכות בקרב לישועה קרוב בגאולה שלימה ולעלות לציון ברינה בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אכיה"ר.