תקציר המבוא:

אודות המחבר

בפתח המבוא המחבר מודה לקב"ה על שזיכהו להקים שארית למשפחתו שנספתה בשואה. הוא מזכיר את בית גידולו –חסידות קוצק, ואת דברי רבותיו. לאחר מכן הוא מספר על היותו דרשן בבית המדרש "עטרת ישראל" בפריס בתקופה שלפני המלחמה, ועל הצלתו ממשלוח שאנשיו הושמדו בשנת תש"ג (1943).
המחבר מציין שאין הניצולים יוצאים ידי חובתם בפרסום חיבורים כציון לנרצחים, אלא בעשיית נפשות לתורה ולמסורת ישראל.

המבוא:

(עמוד יב)
בית רבי

ואחר כל זה הנ"ל המאלפנו, כמה לו להאדם הבריא לבל לצאת ברחבה של עיר עם "סחורה" שלו, ולהתיצג "לראוה" לפני כל, הנה הרבה למדתי מרבותי, ואשא עיני אל ההורים - הרים מאלפי ומעבדי, אלה הררי עולם אלופי וקדושי עליון, חבריא קדישא, שבינם גודלתי, והתאבקתי באפרם - כפי שזכרתי כבר בהקדמה הראשונה לחלק הראשון מספר זה - בית החסידים דקאצק, האריות שבחבורות החסידיות, הידועים כה בעולם לשרפי קודש ואנשי המעשה בחסידותם הקיצונית ובקרתם העקצנית על כל דרך איש הישר בעיניו, אשר רבים מהם התפשטו מהויות העולם ובולמוסו, בחירי האלקים הברים, וסגולת החסידים, טרדם מורא הבורא ממורא הברואים, ושעשעה אותם אהבת הבורא ית' מחשוב באהבת בני אדם, והספיק להם מה שיש להם אצל האלקים (לשון "חובת הלבבות" בשער הפרישות), ובחסידותם הנלהבה והאצילית שעברה כל גבול המעשי והמחשבתי לא פרצו את גדר ההצטמצמות בתוך תוכם הפנימי - נפשי, וכל הסתערותם ולהבת שלהבתם לא יצאה מתוך תחומם, כי אם בבחינת "סתר רעם", שכל עבודתם לא היתה כי אם בהסתר, והסתפקו כמו רבם - האדמו"ר הגדול - בביטויים קצרים, חריפים ונוקבים ותו לא, כי אם אולי בליווי אנחה ונאקה חרישית מתפרצת... ובתוך עולם שכזה לא עלה על דעת מישהו להוציא את מחשבותיו, הגיוניו - אם אפשר לכנות לכאלה שם כזה - ומה גם לפרסמם ברבים, שהרי זה דומה היה למפרסם קלונו ברבים לפי המושג בעידנא ההיא ואצל הסביבה ההיא.

והלא כה פירש פעם ר' אלעזר ביאליסטוקר ע"ה (החסיד הידוע ואיש המופת בין החסידים) את המקרא "ותשלך אמת ארצה" - וכי מה חטאה האמת שהושלכה משמים ארץ? אלא כיון שהאמת אמרה - כששאלוה אם לברוא אדם על הארץ - אל יברא שכולו שקר (לפי דברי חז"ל). ענו לו להאמת: בא נא ר' אמת! הכי אתה חושב באמת שאצל הכל הוא שקר, ורק אתה היחידי הנך אמת? לך ארצה!... ובהצביעו על פלוני החסיד איש הבינים, ממולא בתורה ובחסידות המתרברב ומתגנדר בחכמתו תורתו ומעלותיו, היה אומר: הידעתם .. - רבותי - מדוע צומחים לו להשור קרנים בזקנותו? על שבצעירותו היה עגל. ואם החסיד הזה נעשה לבעל קרנים, ודאי היה עגל בצעירותו, ועל כן כשנזדקן מנגח בקרניו.

אמנם, מתוך דברי הגר"א הנ"ל, שאמר שהחובה לכתוב "רק" בכדי לזכור ולהזכיר, הלא עלינו ועל דורותינו החובה לא לקצר כי אם להאריך. והלא לא כדורות הראשונים שלא היו זקוקים לאתערותא דלתתא, ודי היה להם רק להזכיר נשכחות, והסתפקו לכן בלישנא קלילא לסמנם בקוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, ובמילתא זוטרתא לעוררם ולהעירם לדרגין עילאין דקדושה - לא כן הם דורות האחרונים: דלי התבונה, חסרי המעוף וקטני ההשגה, שכל מצטמק הרי רע להם, אחרי שהעיקר עודנו חסר להם. ולכן דרך קצרה הנה ארוכה היא למדי לאטומי המוח והלב, וכל מצטמק רע הוא להם, אשר לכן מרבים האידנא להרחיב הביאור מתוך הכתב, ולהכביר ולשים כשלחן ערוך לפני הקורא והלומד. וכל שכן לבל להעלים לגמרי ממה שחננו השי"ת, ואסתייע ליה מילתא, מלמנוע בר ולמאס חסד מחברו, והלא הגר"א ז"ל בעצמו, בכתביו הנדירים שיש בהם כדי חיזוק, האריך בלשונו הזהב המוסבר והמעודד.

וכדברי ר' יהודה החסיד בספר חסידים (סי' תתק"ל), שכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי זה גוזל, כי לא גילה לו אלא לכתוב. וזהו שנאמר: יביא במשפט על כל נעלם - שגורם שנעלם, אם טוב שגילה לו, ואם רע שאינו כותבה.

(עמוד יג)
וכן איתא בזוהר (תזריע): כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה בישא, כך ענשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה ויכול למללא ולא מליל. ובפנים ביארנו בזה בשם בעהמ"ח ספר "שם משמואל", מה שכתוב במדרש על הפסוק: קנים תעשה את התבה, אמר ר"י מה הקן הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהרתך וכו'. עי"ש, שיפלא מה חטא ואיזו טומאה היתה לו לנח שהוזקק לקרבנות? אלא שנח היה לו לדבר ולהשפיע על בני דורו וכבש את מעינו - מעיני החכמה והמדע - ומנע מהם על ידי זה הכרת האלקות ודרכי התשובה, וגרם על ידי זה לחורבן כל העולם כולו. ואף שודאי הוכיחם ולא קבלו תוכחתו ודבוריו, אולי שאילו היה מתמסר בכל מאודו להצלת דורו היה מספר מה מהם שבים מדרכם, וזכותם היה מגין על כולם, והוא לא עשה כן, ולזה הוכרח לכפרה, וגילה לו השי"ת - בעל הרחמים - שעשייתו את התבה בפרסום רב, ושהייתו בבניית התבה שהיתה נמשכת ק"כ שנה - זה גופא היה המעורר הכי גדול להכרת העוול ומציאות בעל הבירה התובע ועושה דין, וזה היה תקונו.

ובכן מאן מפיס לן ששום אחר לא יתעורר במשהו מן הדברים הנכתבים והנדפסים, שיאמר על זה שכדאית היא המניעה מלפרסם דברי תורה והתחזקות.

ויפה אמר הגאון החסיד ה' ישראל סלנטר ז"ל, שכדאי הוא כל הימים ללמוד וללמד מוסר, אף בכדי למנוע לשון הרע אחת וכדומה.

ואף אזהרת והקפדת רבינו הקדוש על המכריז חכמת התורה בחוץ (מו"ק ט"ו), הלא כל זה אדרבה מחייב את כל מי שהגיע - במקצת - להוראה זו שאינו מורה. דהא ז"ל שם פעם אחת גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק. מאי דרש - "חמוקי ירכיך כמו חלאים" מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר. יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק - שמע רבי איקפד. ...שלח לו תא הדר, לא אתא... לסוף אתא, א"ל אמאי לא אתית? א"ל את זה לא ראית. מאי טעמא עבר מר הכי וכו'? א"ל אם קרית לא שנית וכו', עי"ש. והקישו של רבי "מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר" אומר דרשוני. וכי לא מצא רבי דבר יותר מתאים לד"ת מהירך הלזה? אתמהה! אמנם למדתי מחמת תמיהתי זו בפירוש המלים של ההיקש, מה ירך - אף ד"ת, פירוש - לפי מדת הצניעות של הירך כך היא מדת צניעותם של ד"ת. מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר, לפי מה שהירך בסתר וכו'... וא"כ, בזמן כשהשנים היו כתיקונם והירך וכל מילי דצניעותא היו בצניעות הראוי, חיי עם ישראל הכללי, השווקי והמשפחתי הלך וזרם לו בשקט ובהצנע, באין פרץ ואין צוחה, אף נתיבותיה של תורה ג"כ התנהגו במשטרם הנאות והראוי. אולם בשנותינו ותקופתנו הטרופה והפרוצה, כשהפרוץ מרובה מאוד, ואין גודר גדר, ו"הירך" הלזה מתהלך לו ברחבות בשווקים וברחובות יתן קולו, וההסתר הפך לריש גלי, הלוך וטפוף תלכנה וברגלים תעכסנה, הבושה נהיתה לחרפה והצניעות לצנע... הלא אם כן גם לתורה שנמשלה לירך הלזה בכל אופן ועל כל פנים לצאת ברחבה של עיר, הלוך ורנן בשווקים וברחובות, הלוך ותופף ליחיד ובצבור, כי את זה לעומת זה הלא עשה אלקים, ומי יתן והיה כחה ופרסומה של התורה ככחה ושחצנותה של "הצנועה" הלזו!...

וראיתי שביארו דברי הגמרא (תענית ט"ז) סדר תעניות כיצד, היו מוציאין את התיבה לרחובה של עיר. למה יוצאין לרחוב? ר' חייא בר אבא אמר, לומר זעקנו בצנעא ולא נענינו נבזה עצמנו בפרהסיא. אמר ריב"ל לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונינו. והוסיף רש"י: "וידוי". וצ"ע מה בעי רש"י בזו ההוספה, ואיזה וידוי יש בזה, הלא אינו אלא לשון קינה? אלא שפירושו שעלינו להתוודות על שלא יצאנו עם הארון הזה לרחבה של עיר והצנענו את התורה
(עמוד יד)
מפני הרבים, ואילולא זה לא היה הצבור חוטא כ"כ ולא היינו נצרכים לתעניות צבור... וז"פ "כלי צנוע היה לנו", שהצנענוה על לא דבר, וזהו החטא עצמו של ראשי העדה בראותם את הפירצות והפריצות שהציף את כל הרחבה, הלא זה המחייב הכי גדול והתובע ודורש להתפרצות תורנית ועזות דקדושה גם היא לעבוד לעודד ולהרעיש עולמות, ולא לשבת בקרן זוית במנוחה ויאוש אדישי המלווה באנחות ותענית, ובזה לצאת ידי חובתם של כל התורה כלה...

ומובן לכן מה שהבאנו לעיל בדברי רבי (מו"ק), אחר שאמר לו רבי חייא, את זה לא ראיתי, קרי עלי' ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (מו"ק שם). לפי מה שהבאנו בפרשת נח את הפירוש של "ישלים אתו" הוא שהגם שאתה עומד על משמרתך משמרת הקודש עדיין לא יצאת ידי חובתך, כי גם אויביו - פירוש אויבי ה' כביכול - גם הם יראה שייטיבו מעשיהם ואז יהיה נרצה לכפר עליו. וכיון שע"י שר' חייא שדרש בחוץ הלא גרם גם שאנשי החוץ ישמעו את קול דברי אלקים חיים, ועי"ז גם הלא גם אצלם יתעוררו ניצוצי הקדושה שישנים בהם בתוך תוכיותם של אנשי החוץ, והנהו משלים עי"ז לד' גם את אויביו, כביכול. ולכן קרא עליו רבינו הק' את הפסוק הזה: ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.

עובדא ידענא

ודכירנא מעובדא מאלפת שכדאי להזכירה. נהגתי - כאמור - ללמד בכל יום בין הערבים פרשת השבוע לפני הצבור וענינא דיומא. אירע פעם וכשבועים לפני העצרת, עת למדי לפני השומעים מגילת רות וביאורה, ראיתי באחד מן הערבים נכנסת איזו בחורה לבית המדרש ושוהה זמן רב אצל הפתח עד אחר תפלת ערבית. וכה יום אחר יום. חקרתי אצל השמש על המעשה המוזר הלזה, ובקשתי ממנו לפתור את הענין. ענני, שהיא מחכה על אלמוני אחד בשם ק. האלמוני הלזה היה חרשתן ידוע בעיר, והיה בא כל יום לבית המדרש לומר קדיש על אביו שמת. [וכפתגם העולמי: תפלות אבות תקנום, שעל ידי מיתת האבות באים הבנים להתפלל.] וזה כבר שלשה ימים שלא בא לא לשמוע הלקח ולא לומר קדיש, והלזו מחכה עליו עד בוש, שדבר זה היה בו משום חידוש. נודעתי ממנו אחר כך שהיא נכרית, והנם כבר מיודדים ועומדים להנשא, ולמחרת היום קבעו כבר להרשם במשרד האזרחות לנשואיהם, והיא מצטערת לכן מאד, מה שמחמק את עצמו ממנה זה ערך שמונה ימים, ובידעה שהוא בא לכאן מדי ערב בערב, על כן היא מחכה אותו, אבל נכזבה תוחלתה, כי איננו בא אף לומר קדיש. לאחר ימים בא אלי גיסו, ויספר לי בשמחה מכל הנעשה אחרי אשר כל העת העלימו את העסק הביש הלזה מחמת בושה, כמובן, אולם - אמר גיסו - כעת יכול לספר את כל העבר עליהם מתוך שמחה, שבהודעם בבית את החלטתו של הנ"ל לישא נכרית, השתדלו באמצעים ובהסברות שונות למנעו מצעדו זה הנורא, והממיט חרפה על כל המשפחה, וכל זה היה ללא הועיל, לדאבונם, ולאט לאט התרגלו כבר במשפחתם לאסונם הלזה, עד שפתאום כיומים לפני ההרשמה הרשמית בא הביתה, ובשורה בפיו שחוזר מהחלטתו. למותר הוא לתאר את גודל שמחתם בידיעה הלזו. ואחרי אשר נתנו הודאה להשי"ת שהציל את אחיהם מטמיעה ומעכו"מות, שאלוהו: מה המריצו להסכמתו זו ולתשובתו? ענם: שזה בא לו ע"י אותו היהודי, הרב שלומד שם בביהמ"ד שהוא אומר קדיש, ואשר גם הוא בין השומעים. וכאשר שמע מה שהסביר הרב וגלל לפני הצבור את כל פרשתה של רות המואביה, ויותר עוד מתחלת הענין שמסופר "וישאו להם נשים מואביות", וכפי שהסביר הנ"ל את כל המאורע, והטעים - שכל זמן שאלימלך היה חי, לא נשאו נשים מואביות, ומשמת אלימלך עורער כל הבית ונמוטה כל המשפחה, והיה מה שהיה. והתרגשותו
(עמוד טו)
של הרב הדרשן בגוללו כל הפרשה כולה והחיה אותה כמו שהיא בחיים בציור ותיאור ולכל צבעיה, נכנסו הדברים בלבו כארס של עכנאי, בראותו שכל הפרשה כולה עליו נאמרו הדברים, והוא שאביו היה אצלו כ"כ חביב עליו עד מאד, והוא הוא הנמצא כעת בדרגא זו ממש בחללו כבוד אביו, ולא מצא מנוח ער שהסכים לחזור מכל הענין ונשבע להפרד ממנה לעולמים. ואחרי רוב קישויים ודיונים שונים עלה לו להתפטר ממנה, אחרי אשר נתן לה מאה אלף פרנק (בשעה שקודם המלחמה!) או רבע חומה (איני זוכר בדיוק) וישא בת ישראל כהלכות גוברין יהודאין.

ועובדא הלזו עודדה אותי הרבה בראותי מה גדול כחם של דברים, וגם שאי אתה יודע טיבן של מצות. והלא אמירת קדיש דבר קל הוא, ואינו דוחה שום מצוה מהמצות, ואין בה לא קדושה ואף לא הזכרת השם, ונתקן רק לעמי הארץ שאינם יכולים לעבור לפני התיבה. וצא וראה למה יכול הקדיש הלזה לגרום, ומה גדולים ומה קדושים דברי ותקנות חז"ל!

ועי"ז הבנתי דברי המדרש בשיר השירים על הפסוק: דדיה ירווך בכל עת. אמרו בזה"ל: בני! מוטב לחבק חיק התורה מלחבק חיק נכריה. ודוק.

ועוד מזה כדאי לרשם, מהנשאר בזכרוני משנה הראשונה שנתקבלתי בבית המדרש הנ"ל, שבאחרונו של פסח באתי לבית המדרש ומצאתיו מלא אנשים מפה לפה, והדוחק גדול גם בחצר בית המדרש, שסתמה את הכניסה לפנים ביהמ"ד, מה שבעיני - יוצא פולין - היה בזה מן המוזר וחתימה. ואמרתי אז, שעכשו הובהרה לי מימרא אחת שבגמרא, שכל ימי לא הבנתיה, והיא: דרש רבא אפתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב: כי שמעו אמרי פיך, מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך, אלא בתחלה אמרו, לכבוד עצמו הוא דורש, כיון ששמעו כבד את אביך ואת אמך הודו (קדושין ל"א). ותמוה! מדוע דרש רבא זה דוקא אפתחא דבי כנישתא? אולם, אתם רבותי תרצתם לי, כשהנני רואה שכל השנה אינכם יודעים את ביהמ"ד איפה איהו, ובבוא השעה של הזכרת נשמות האבות, ובשביל כבוד אבותיכם כולכם באתם הנה, עד שאין מקום פנוי אפילו בחצר בית הכנסת, אשר ודאי גם זה טוב. וכזו העובדא היתה גם אז אצל רבא שבא לבית הכנסת לדרוש, ולא יכול להכנס מחמת דוחק המקום, והוכרח לכן לומר דרשתו בחצר - אפתחא דבי כנישתא, ודרש להם: אמנם כן, דבר טוב עשיתם שכבדתם הוריכם בבואכם הנה למקום קדוש. אבל דעו נא רבותי ההבדל בין ישראל לעכו"ם. העכו"ם מודים להקב"ה בהגיעם למצות כבוד אב ואם, אולם אנחנו עם בני ישראל מתחילים לא מכבוד אב ואם, כי אם באנכי ד' אלקיך! וגם שמור את יום השבת וגו'. אנו אין לנו התפעלות של גוים, ותורתנו היא תורה שלמה. ועל כן אם אתם מתחילים מן כבד את אביך, הלא עליכם לדעת מי המה השותפים שלכם... ואחר הפסח בא אלי אחד חשוב מאוד והודה לי, שזה הרבה שנים עברו עליו ששכח לגמרי מיהדותו, ידע רק את ה-יזכור, ובשמעו את הדרשה הלזו ואת כל הדברים הנרגשים שב בתשובה, ואני הבאתי בעדו תפילין מוורשה, ועד היום הזה הוא שומר תורה ומצות.

וכל שכן בתקופתנו העזובה, שאין דורש ואין מבקש, בתי הועד בטלים, ואין תורה - ד' ירחם - והאנדרלמוסיא רבה, ואיש אל בצעו פנו, ואין הפרוטה מצויה שלא הכל רצין אחר ההלכה, כמה גדולה היא החובה לדרוש בכל מועד ובכל עת מצוא, כי אין ידוע איזה מהן יכשר. וכדמצינן (סוטה נ') בר' אבוה ורחב"א, ר"א דרש באגרתא ורחב"א דרש בשמעתא. שבקוה כולי עלמא לרחב"א ואזלי לגביה דר' אבוה. חלש דעתיה דרחב"א. א"ל:
(עמוד טז)
משל לאחד שמוכר מרגלית ואחד שמוכר מיני סדקיות, לא הכל רצין להמוכר סדקות... פרש"י ז"ל: בתמיה, מתוך שדמיהם קלים יש להם קונים הרבה, ולהפיס דעתי היה אומר כן. והוסיף ב"עץ יוסף" דליכא למימר על צד האמת, דהא באמת מעלת ההגדה היא גדולה, כמאמרם ז"ל: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה! רק שהמשל הוא, שהיא קלה להבינה, ולא שהיא קלה במעלתה. ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה, עי"ש. והלא הלכה הנה יותר מעולה מאגדה, אבל הרי החיים והמציאות הראו ומראים שהלכה ודאי הנה עיקרית, ובפלפולא אפשר להחזיר תורה שנשתכחה, אבל לא להחזיר את האנשים התועים אל התורה, מה שאין כן דברי אגדה. והא ראיה, שהרי כולם באו לשמוע דברי האגדה.

וכן מצאנו כדברינו הללו במה שנאמר בתורה: עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי (בשלח), שאמרה הגמרא על זה: בהדי הוצא לקי כרבא (בבא קמא צ"ב). פירוש - מפני שנאמר בלשון הכולל גם את משה רבנו ע"ה, וכל הענין הלזה מוקשה למדי.

ויעוין בספורנו שז"ל עד אנה מאנתם (לשון נוכח וגם משה בכלל) הנה החטא בשמירה נעשה בין כולכם כי אתה אף על פי שלא יצאת עמהם ללקוט, גרמת שיצאו, שלא למדת אותם הלכות שבת וענינו רק אמרת: ששת ימים תלקטוהו, ובזה מרו את פיך, ואמרת: וביום השביעי שבת לא יהיה בו, והם לא האמינו לדבריך, אבל לא למדתם מצוותי, שבכלל מלאכה תהיה לקיטת המן שחייב בה הלוקט משום תולש, והבאתו מרשות לרשות, שהיא מכלל המלאכות גם כן, עי"ש.

[והאע"ז הסביר טעם לשון רבים - מצוותי ותורותי, כי כל המצוות והתורות הם אמת בלי ספק כמשמעם, ויש להם סודות בדברי הנשמה, ולא יבינום רק המשכילים. ועל כן כל מצוה היא שתים.]

הרי שלא היה די לנו במסירת דינים יבשים ומשפטים בל ידעום לטעמיהם, כי אם בהרחבת הענינים באופנים שונים ונאותים לפי טיבם של השומעים. והן הנן האזנים לתורה השלמה והתדעא לדרתא דעבידנא. והן הן הדברים אשר הבאנום מהירושלמי בשם ר' חגי בר' שמלאי: הדא אמרה אותם שבפה הם חביבים, שעל ידם נכרת הברית של כל התורה העיקרית. ואף שודאי מרובים באיכותם הדברים הנדרשים מן הכתב, זאת אומרת - כל התורה שבעל פה שניתנה על פי י"ג מדות מן הדברים שנדרשים לגמרי בעל פה.

וכה היה הדבר שבולמוס הפרסום ותאות "מחבר" ואביזרייהו לא נראה ולא נמצא בתוך מחנה זו הצנועה והבוחלת הפרסומת. וכשהוטל עלי ולגורלי - בהיותי כבר בפאריש לאחר שטולטלתי הנה זה מלפני עשרים שנה - להעשות לדרשן ("זאגער", לפי התרגום החסידי...), אשר אודה ולא אבוש שב"ה נתקיימה בי ברכתו של אותו צדיק אדמו"ר זצ"ל, שהתאוננתי לפניו על מצבי ומעמדי החדש שנותתי בו כבהפתעה, ולשינוי ערכין לעמדה וסדן שלא נסיתי בכמו זה להיות דורש ונואם מדי יום ביומו בביהמ"ד "עטרת ישראל", שהייתי בו בראשונה בפאריש - מה שלא הורגלתי, ולא חשבתי ולא עלה על לבי. ואחרי אשר תנותי לפניו את צרותי, שאלתיו אם לעזוב את עמדתי החדשה, ענני במכתב וברכני שאהיה כמעין המתגבר, ואני לפי מיעוט ערכי ודלות שכלי אודה לומר שברכתו נתקיימה בי לפי ערכי. ובמשך כל שנותי פה לא פסק מעל שולחני בלמודי לפני הצבור דברים של טעם, וב"ה שדברי עשו רושם וזכיתי שדברי היוצאים מן הלב נכנסו ללב השומעים ועשו פרים.

(עמוד יז)
בעל הנס מכיר בניסו

חסדי ד' אזכיר, שדין גרמא לי להוציא לאור חלק מאמרים, למרות שבתחלה לא סליק אדעתאי לדבר הלזה, אולם בשנות הפרעות, כשהחושך כסה ארץ והחרב יצאה מנדנה להכרית שם ושאר מאחינו בני ישראל - הי"ד, וגם אני עם בני ביתי הייתי בתוך הצוקה, ובראש השנה תש"ג בקר הוציאו אותנו מתוך הבור שהיינו נמצאים בו, יחד עם הרבה מבני ישראל להרג, ועל ידי נס נצלנו אז, אני ורעיתי ע"ה, וכולם שהיו עמי נלקחו והובלו להשמדה - הי"ד. ונדר גדול נדרתי אז, שאם אזכה עוד לראות עולם חדש, אשתדל לזכות בתורה בכל האופנים האפשריים. ובזה הנני משלם נדרי את אשר דבר פי בצר לי. וכפירוש רבותינו שקיום ושילום הנדר יהיה בזה הרוח והכוונה הנכונה כפי שהיה בעת הנדר ובצר, ששם ודאי היתה בכוונה, הרצויה ומעולה.

ודאי שעלינו הנצולים המכירים בנס, אין אנו יוצאים בעשיית חבורים כדרושים וציונים, כי אם בעשיית נפשות לתורה ולתעודת ישראל סבא, להעמיד דור שמהם תצא שוב תורה ויראה. וכל אחד כפי כחותיו עליו להיות בכלל יוצאי צבא. - - -

ואם בדורות שקדמונו כשהיו עשירים היו מקמצים בחדושים כנ"ל בחוגי החסידים, הלא בשעת המכנסים עלינו לפזר ולהגדיל תורה.

בן יכבד אב

ובזה אשים ציון לנפש חיה, הוא ניהו אבי המנוח מורי ורבי מוה"ר ירמיה מנחם ז"ל, תלמיד לאותו צדיק בעל "אגודת אזוב" ז"ל, אשר מכל המשפחה הכבודה והמסועפה בין מצד אביו ובין מצד אמו אחים ואחיות, לא נשאר אף זכר מכולם - הי"ד, ואני נותרתי לבדי, ואף משאר משפחות מחותננו מרובי האוכלוסין, ובתי תחיה שהיתה נשואה לאחי, שגם בה פגעה מדת הדין, והיא הגלמודה והמסכנה, לא היה לה אף ממי להחלץ, כי כולם כאחד - חמשה אחים שלי - נשמדו - הי"ד, ועלי להקים שם ושאר לכל הני דאזלי. וקראתי את שם הספר על שם ראש משפחתנו - אבי זצ"ל.

ואף דידענא שבדרכי זה נכנסתי במקום צר ובפרצה רחוקה, כשנתוסף לי שם לווי - בעל מחבר, ומה גם ב"נאה דורש", והלא אמר לו הקב"ה למשה - רב לך! "בחוטרא דמחית בו אתה לקי" (סוטה י"ג): אמר ר' לוי ברב בישר ברב בישרוהו, ברב בישר, דכתיב: רב לכם בני לוי, ברב בשרוהו, ברב לך. וקשה מאוד, וכי משחק מלים יש בזה? וגם מה היא "הבשורה" שאמר משה לבני קרח?

אולם כן הנם הדברים, שאמר לו משה לבני קרח: אמת הוא, שאתה קרח הנך אדם גדול מאוד, ורב אתה! גם החטא הלזה שאתה עושה, אינו חטא גדול כל כך, שכדאי להרעיש עולמות עליו כל כך, כיון שאתה חפצת באמת להשיג מעלת ודרגת הקדושה הכי עליונה, ועשית בשביל זה מה שעשית. אבל הלא זהו החטא עצמו - ולגבי דידך חטא גדול הוא מנשוא. רב לך, מחמת שאתה רב, החטא הוא רב לך! וזהו - ברב בשרו, בשרו משה לקרח שהנהו רב וגדול עכ"פ. אולם בבשורה זו עצמה הודיע לו השי"ת למשה: אמת הוא שחטא של מי מריבה איננו אף צל של חטא, ודורות על דורות יחקרו וישוטטו רבים לחפש איה מקום החטא הוא, אבל לגבי דידך - משה רעיא מהימנא - הוא חטא, ורב לך!

(עמוד יח)
וזה הוא לימוד מוסרי לכל אדם. ובכן הלא אותי אפשר לתפשני כעת ברב לך, ולא נאים מעשי לפי רוח המאמרים, שיטתם וסוגיהם, אלא שאף על פי כן נכנסתי בפרצה הלזו בכדי להעמיד הפרצה.

לפי דברי הירושלמי (סנהדרין פ' חלק, ומס' פאה) על לשון המקרא: והחוט המשולש לא במהרה ינתק, וז"ל: לעולם לא ינתק אין כתיב כאן אלא לא במהרה ינתק, אי אטרחית עליו הוא נפסק. כי הגם שת"ל באפשרותי להמנות בין שלש אלה של החוט למשפחת אבות, וכדפרש"י ותוס' (בבא בתרא נ"ט) ד"ה והחוט, לפי משלשתן ראו זה את זה, ובפאריש עצמה בניתי בחסדי השי"ת בית נאמן לד', ואף חד מינן הוא חתני נ"י - אף ,שהנהו מעורב בין שכבות אנשים שונים, ולרגלי מקצועו הרפואי הנהו במגע עם אנשי העולם הנאור והמפורץ - הנהו זהיר אף במנהג קל ממנהגי ישראל, ולא הניח דבר גדול וקטן מתורת וחובת ישראל ותעודתו. אמנם ירא אנכי מאוד מאוירה של פאריש המפסקת, ועלולה לנתק אף את החוט שהנהו כפול שמונה.

ואמרתי פעם בצחות "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות", שהיושבים בערי הפרזות, נעשים הם נפרזים בדעותיהם והליכותיהם. וחומת הדת נהרסה לאט לאט ח"ו.

אי לכן, כוונתי בהוצאת זה החבור, כדי שצאצאי וצאצאי צאצאי שיחיו לאוי"ט יזכרו בימים יבואו, שאביהם זקנם הוא אשר חבר ספר בתבונה ודעת ד', ועל ידי זה דמות דיוקנן של אבא יתראה להם בהעלות על דעתם באיזה מעשה מן המעשים אשר תעשינה או לא תעשינה, וכדאי הלא הוא בעדי כל החוטרא דמחינא בו.

זכורני, שאדמו"ר זצ"ל כבדני פעם בימי חורפי לעבור לפני התבה לתפלת מוסף. לפי מצבי וערכי אז התביישתי בפני עצמי על הכבוד הלזה, נחמני אז זקן אחד שכדאי הוא הדבר לקבל את הכיבוד הלזה, פן יבואו ימים ויפחז עלי יצרי לאיזו מעשה שטות, זכור אזכור שהתפללתי לפני אדמו"ר במוסף...

יהיב דעתיה למיהדר

ובזכרוני - ואולי שמעתי פעם מאדמו"ר זצ"ל - על מה שנאמר אצל יעקב אבינו ע"ה: ויפגע במקום, אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בה יהיב דעתיה למיהדר, מיד קפצה לו הארץ וגו' (חולין צ"א). וקשה, מאי ס"ד דיעקב אבינו ע"ה בתחלה שלא התפלל שם? ומעיקרא מאי קסבר, ולבסוף מאי קסבר? וביארתי, שבתחלה כשעבר על מקום תפלה זה שנתקדש על ידי אבותיו הגדולים, הרגיש שהוא אינו ראוי לעמוד עמם בשורה אחת, כי וכי מה הוא שיתפלל במקום שהתפללו אבותיו והוא ישב על כסאם?! ולא עלה לכן על דעתו בתחלה לעשות אפילו מעשה כל דהו שתוכל להתפרש כתפלת אברהם ויצחק, אמנם אחר שעבר כבר משם והלאה, ונתקרב לעבר של ארם נהרים, לצד של לבן ובתואל, למקום ממשלת החושך והטומאה, התיישב אז שלפי הדור הלזה שהנהו בא ומתקרב אליו, אזי אם יעשה עצמו לפי מצבו האמתי שלו, אשר ידע אינש בנפשו את מצבו הוא, הלא אז יתרסק לגמרי בין סלעי מגור הללו, ואם כן הלא כדאי יותר להסתכן באבק של התרוממות ולהעמד בשורה של הגדולים ולעמוד במקום גדולים, ואז אם יעשה עצמו כגדול וכמשפיע ועצמאי, הלא לא יקולקל מהם, ואז - יהיב דעתיה למיהדר.

(עמוד יט)
וכן אמרנא אנא שידענא ודאי שלמקום זקוקין דנורא מאן עייל בר נפחא תמן, ורחיקנא אנא מדוכתא פלן לעמוד במקום אבותי נו"נ. אולם בדורנו המיותם, ובראותי צאצאי הדורות חוזרני כעת מדעתי הראשונה ומהתחבאותי בין הכלים כביכול, ועלי על כרחי לצאת ברחבה בתרמילי אף הלזה הצנום ולעמוד בפרצה.

פטפוטי אורייתא

וידעתי גם ידעתי שלא חדשתי בזה החבור כלום, כי אם פטפוטי אורייתא טבין, והלא אף כדבייא דאורייתא טבין אינון, כמ"ש בירושלמי (פ' הרואה). (לפענ"ד רמזו בזה על הני תלת מילי דמשני רבנן במילייהו), כל שכן הפטפוטים, וודאי שלא הגעתי לתכלית שום ענין לבארו, אף על פי כן לא נמנעתי מלכתוב הרבה דברים.

סיפר לי מלמד של תלמיד אחד אטום המוח שיגע עליו מלמדו בוורשה להעמידו על דרגא, לו אף קטנה, בלמוד ובפרשה. לימים עלתה על דעתו של אבי הנער, שהחדושי הרי"ם ז"ל ינסה את בנו "התכשיט". מובן שימים אחדים הקודמים למדהו מלמדו את כל תורתו בשניה ובשלישית, באשר ידע המלמד שבנפשו הוא, ובכשלון קל הוא יאבד לחמו. אבל מה היה לו להמלמד המסכן הלזה לעשות בכדי להכניס למוח המטומטם הלה משהו מן הלמורים?! ויהי היום והנער הלזה נבחן, והנה זה פלא! "בוחנו" החדושי הרי"ם פסק עליו "נישקאשע" (לא רע!) ולשמחת האב אין גבול אחרי שהגאון והקדוש הרבי אמר עליו כך. המלמד שלא נוכח בשעת הבחינה, ברואו את התוצאות, שאל אח"כ את בעל החדושי הרי"ם: ילמדנו רבנו, איך אמר ב"ק על בור זה - "נישקאשע"? וענהו: אילו היתה לה להתורה גבול, אפשר היה להגביל את מדת הטוב והרע, אבל כיון שארוכה היא מארץ מדה, הלא בין הנער שעבר את גבול הא"ב ובין הגאון שניהם כאחד חשובים לעומת גדלה האמתי של התורה.. ואמר בל"א: און מיר קענען דען?

כן הוא בנדון דידן. ועל כל פנים תורה היא, וביגיעה ולימוד באה אלי, ותורה היא שאפשר להתגדר בה.

והובא בשערי תשובה (סימן תקמה או"ח) בשם הברכי יוסף כת"י של ר"י הלוי מטרויש (קדמון), השיבו לו מן השמים (אם מותר לכתוב חדושי תורה בחול המועד): אוהב ד' שערים המצוינים בהלכה שמחדשים (חידוש) בהלכה ומעמידים אותה על בוריה, אותם שערים נאהבים יותר מכל משכנות יעקב, וכל אותם החושבים מחשבות וסברות בהלכה חמורה, ובפוסקים חמורים, אהוב ונחמד לפני מלך עליון. ואם על אבידת כסף הותרה מלאכה בחולו של מועד, כל שכן וכ"ש שיש לחוש על אבידת המרגליות היקרות שהם סברות ומחשבות התורה היקרה, שיש לכתבם שלא ישתכחו ויאבדו. וכל הכותב אותם מקבל שכר עליהם. זהו פירשו לי ושמו בפי אמת...

וראיתי במהרש"א (בבא בתרא י':): "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". יש לפרש, כי עיקר ושנעשה בו רושם הוא הלמוד הבא מכתיבת יד, על כן נקראו חכמים סופרים. ולפי דברים הללו לא כדאי היה אי-כתיבתי כל השנים, עד שבאו באחרונה הרבה מכירים וידידים, שבהם גדולי תורה ומדע ממדינה ומחו"ל דאיקלעו לאתרין ועמדו על הענינים שהמריצוני ועודדוני לכתיבתם לבל יאבדו מתוך הקהל.

(עמוד כ)
ואני תפלה שדברי יעשו פרי למעלה ושורש למטה, וישמחו בי חברי על הדברים היוצאים מן הלב ולא אכשל בדבר הלכה, ואף בדבר אגדה.

ואף שהחבור הלזה הלא איננו בהלכה כי אם באגדה, אלא שהדבר שישנו בהלכה ישנו גם בדרוש. וכפי שראיתי (בספר הלכה למשה), שמדייק את המלה היתירה "דבר הלכה". וגם מה לו להתפלל ומאי נפקא מינה לו אם ישמחו חבריו בדבריו או בכשלונו, הכי לשמחתם הוא צריך? אלא שההלכה היא לאמתתה ולא נכשל בהוראתה, אלא שלא יכשל גם בדבר ההלכה, פירוש - בהסברת הענין, וחבריו לא יבינוהו היטב וישמחו בו ולא ישיבוהו, כי יסברו שטעה בזה, ועל ידי זה הלא יענשו, והתפלל לכן שאף בהסברתו והטעמתו לא יכשל ויצא מתחת ידו דבר מתוקן.

וד' יראנו נפלאות מתורתו לאהבה וליראה שמו הנכבד, ותמלא הארץ דעה את ד' לעבדו שכם אחד. והשארית שלנו שרידי הפליטה נזכה לבא יבוא מנחם ב"ב, א"ס!