שארית מנחם א - ר' שמואל יעקב רובינשטיין

הספר יצא לאור בפריס בשנת תשי"ד
נושא הספר: פירוש על חמשה חומשי תורה
מיקום המבוא בספר: הקדמה - בעמודים: יא - יט

תקציר המבוא:

בראשית המבוא המחבר כותב כי ספר זה הוא שם ושארית לאביו, מנחם רובינשטיין, שהמחבר הוא השריד היחיד שנותר מששת ילדיו.
המחבר מכנה את המבוא "הקדמה מעין התנצלות". הוא מתנצל על שהוא, הקטן, הינו השריד היחידי לתורתם של גדולים וחשובים ממנו. מזכיר את מורו ורבו, הרב נח שחור מביאלא, חמיו של האדמו"ר מגור, וממשיך להאריך בהתנצלותו על שהוא מרהיב להוציא ספר בחידושי תורה.
לאחר מכן המחבר מתאר את בית אביו, מתנצל על שעזב אותו ועבר את ימי המלחמה בשלווה יחסית, בעת שבני משפחתו סבלו.
בהמשך הוא מביא מקורות רבים ומרחיב את התנצלותו.
בסיום, הוא מקונן על הרצח הנורא ורואה בספר שארית לכל קרבנות השואה, גם אלו שעזבו את הדרך.

המבוא:

שארית מנחם א

(עמוד יא)
ב"ה

הקדמה מעין התנצלות

יתברך הבורא, וישתבח היוצר, על אשר גמלני עד כה, וזיכני להקים שארית לבית מנחם הוא אאמו"ר ר' ירמיה מנחם בר ר' שמואל יעקב רובינשטיין עליו השלום, הי"ד, שנהרג יחד עם שלשת אלפים יהודים חרדים בביאלא ביום א' דסוכות תש"ד, להיות למזכרת נצח, כי בעונותינו הרבים נשארתי אני לבדי מששה אחים, בני אב אחד מיוחד שבעדרו, חסיד משרידי הדור הישן, וגם תלמיד חכם גדול, תלמיד הגאון הצדיק בעל "אגודת אזוב" זצ"ל - אביו של הגאון הקדוש בעל "אבני נזר" זצ"ל. וכולם כאחד עם הראש לבית אבות, הוא אבינו עטרת ראשנו, נפלו שדוד במיתות משונות על ידי הנאצים הארורים ימ"ש.

והגם שיודע אני מיעוט ערכי, ריק מכל חכמה ומדע, ובפרט בפנת יקרת תוה"ק העמוקה מני ים, ואשר לכן בושתי וגם נכלמתי להרים יד לכתוב למזכרת ולמשמרת, ואשר אני אהיה השארית ששיריה יהיו ניכרים למשפחה מפוארה משפחת חסידים, גדולי תורה ויראה, וע"ד שאמרו המליצים על הכתוב (איכה ב'): כי גדול כים שברך מי ירפא לך, פירוש - בזה עצמו שברך הוא גדול כים, בראותנו מי ירפא לך, היינו - מי הם הרופאים שלך, וד"ל.

ובפרט לפי רוח הסביבה שבה נתגדלתי ונתחנכתי בין חסידי קוצק זלה"ה, מי שמע שם או ראה שיאמר כי הוא זה ראוי לדרוש, ועוד - ליקח עט לכתוב למשמרת, סביבה שכל עניני אנכיות ואביזרייהו היו מהם והלאה, ובל יראה ובל ימצא בגבולם (כי לולא זאת הלא הייתי רושם למזכרת והייתי ביכולת כהיום הזה להוציא לאור מהחידושים שנתחדשו בעת השיעורים שזכיתי ללמוד אצל מורי ורבי המובהק, הגאון חסידא ופרישא, רבי נח שחור מביאלא זצ"ל, חמיו של האדמו"ר מגור זצוק"ל, שבמשך ארבע שנים לא זזתי מפתח ביתו, ומדי יום ביומו למדנו שיעור גפ"ת ד' שעות, ואף בשבתות וימים טובים לא פסקו השיעורים, רק היה אז השיעור ברמב"ם, ולולא זאת האדישות לכתוב למשמרת הלא היו ת"י תלי תלים חידושים נפלאים והיו כהיום הזה לאור עולם ולמשיב נפש, כי היה גאון אדיר עסקן נפלא, אמנם רובא דרובא לא באו בכתובים לא ממנו ולא מתלמידיו מטעם הנ"ל, ואף המעט מיעוטא דמיעוטא שכתבתי והיו אתי למשמרת, גם אלו נאבדו ונשטפו בהגלים השוטפים שעברו עלינו ר"ל, וחבל על דאבדין).

ובכן כסתה כלימה פני, אשר אני השפל אהיה העומד בהפרוץ המרובה, ועל ידי יזכרו אלו, ואני אני הוא שאתן שם ושארית לאלו התמימים והישרים, הוי ואבוי מה עלתה לנו, כי גדול כים שברך מי ירפא לך.

הנעים זמירות ישראל אומר (תהלים נ"א): הן אמת חפצת
(עמוד יב)
בטוחות ובסתום חכמה תודיעני, ועי"ש במצודת דוד (המפרש הפשטן) ודוקא הוא שפירש וז"ל: הן אמת חפצת בטוחות, הלא חפץ אתה להיות נשרש האמת אף במחשבות הכליות, ולזה רע מאד מחשבה רעה כי היא נעשת בכליות, מקום נביעת החכמה, ולפי גדול החטא הגדיל בי היצר הרע עכ"ל. דברים יורדים חדרי בטן ולב.

הגם שהאבן עזרא מפרש שם בהפסוק הזה וז"ל הן אמת, הטעם אע"פ שחטאתי, אבל אמונת לבי באלקותך לא השתבשה וזה הוא אשר תחפוץ ותרצה מן האדם, דברים מזהירים כספירים ומשמעותם להפך מפירוש הנ"ל כי בזה הם דברי זכות, כי זאת אומרת: אם האמת עכ"פ נשאר בטוחות בהכליות בהמחשבה, הלא גם בזה חפצת וגם מזה שבעת רצון, כביכול.

והם ע"ד שפירש בעל העקדה (תהלים מ"ד): לא נסוג אחור לבנו ותט אשורינו מני ארחך. כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות. אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר. הלא אלקים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב. (תמצית דבריו בשער י"ד), אשר לפניך נגלו כל תעלומות, ואתה יודע אשר איך שיהיה לא נסוג אחור לבנו, הלב לא נסוג אחור אף בזמן כי ותט אשורינו מני ארחיך מ"מ הלב לא נסוג אחור, ואם היות כי לעיני בשר נראה אשר ונפרוש כפינו לאל זר, אבל אתה אלקים תחקור זאת, כי רק אתה יודע תעלומות לב, ואתה יודע שלא נסוג אחור לבנו.

אולם נחזור לפירוש המצודות הנ"ל. הן אמת חפצת בטוחות, אשר חפצו של המקום ב"ה הוא להיות נשרש האמת אף במחשבות הכליות. וכמו שהבאתי במקום אחר מה ששמעתי מאדומו"ר מלומז זצ"ל שאמר על הפסוק (ישעיה נ"ה): יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, שהפירוש בזה הוא, כי הרשע אף שכבר כבש לו דרך ברשעות רח"ל וזה הוא "דרכו", דרך ברשעות, ועכ"ז יוכל לעזבו בקלות, "יעזוב רשע דרכו", כי מחמת קלות וקטנות דעתו אין מדקדקים עמו כ"כ, משא"כ ואיש און מחשבותיו, פירוש - אבל האיש המעלה אצלו גם מחשבה לא טובה, לאון יחשב וזה און מחשבותיו.

ובכן וכי אין דרכם ושיטתם של אלו הנ"ל קב ונקי במה שרצו להיות נחבאים אל הכלים? ואיך יבא איש כמוני וישא פנים ויאמר: אני האמירה נעימה בכתיבה יהיבה, ואנכי נפשי כתבית יהבית (שבת ק"ה). אני אחדש ואני אוסיף ביאורים וחידושים.

אמנם, אחר כל אלה אמרתי אני בלבי, אשר כמו שאמרו על הכתוב: ולא תקים לך מצבה אשר שנא ד' אלקיך (פ' שופטים), ובפרש"י והוא מהספרי: אף על פי שהיתה אהובה בימי האבות עכשיו שנואה וכו'. כמו כן הוא גם כן לאידך גיסא: מה שהיה שנוא בימי האבות, הוא עכשיו נרצה, מאחר שספו וגם תמו אבותינו הראשונים, אשר היו כמלאכים. ובמקום שאין איש - בעו"הר - הלא על זה אמרו: בעת המכנסים פזר (ברכות ס"ג), ועיין ברש"י שבת ק"ד. בד"ה פה פתוח: בשעת המכנסים פזר, ובד"ה פה סתום: בשעת המפזרים כנס, אם יש גדול ממך, עכ"ל. ובאתר דלית גבר תמן הוי גבר, עי"ש.

ובזה אני מרהיב עוז בנפשי לברך על המוגמר מה שחנני ד' בידיעה רבה לכתוב מה ששמעתי וראיתי וגם מה שהוספתי מדעתי לבאר דבריהם הקדושים לפי קט שכלי.

הפרי מגדים בהקדמתו לאורח חיים שם הוא בא בארוכה ומטפח על פני המלעיגים ומלעיזים נגד מחברי ספרים, ומביא גם כן דברי בעל העקידה (בשער ל"ו), אשר מבטל דבריהם ואומר כי איך שיהיה המחברים הועילו הרבה יותר מהמלעיגים, והוא הבעל פרי מגדים אומר
(עמוד יג)
שם וז"ל: ואני דומה לעני אשר ניתן לו רשות מאת המלכים, להשכים לילך בחצריהם וטירותם יום יום לעת האוכל ללקוט משיורי הסעודה, ומתוך הרגלו שם מכיר ברמיזתם וקריצתם ונהנה מהם. ולפעמים מוצא שם דרך הילוכו איזו אבן יקרה בחצריהם, וגם לוקח מהם בגדים ישנים וחתיכות קטנות אין בהם ג' על ג', ועושה לו בגד ממנו ושש ומתפאר בגוונין הרבה, כן אני במלי. והוא בגד לנפשי, במה אשכב אם לא במעט אשר חנני ד' וכו', עכ"ל, עי"ש.

והגם שהנמשל והנדמה אינו דומה למשל, כי מה לתבן את הבר להתדמות לאיש חי רב פעלים, שהוא לנו לעמוד אש להורות לנו דרך התורה, דרך החיים אשר בצלו נחיה, אמנם לענין זה שאומר אשר הוא מלקט שושנים ומוצא אבנים יקרים בחצרות מלכים (מלכי רבנן), בזה גם אני הדל אומר, אשר רוב דברי הלא הם בנויים על מה ששמעתי, ראיתי ולמדתי אצל רבותינו נ"ע מאורי עינינו, ודבריהם הם לי לדרבונות ולמסמרות. ואם הרהבתי עוז בנפשי לפעמים להוסיף על דבריהם בהסבר וביאור וגם חידוש דברים, הלא בפירוש אמרו (חגיגה ג'), עה"פ: דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים (קהלת י"ב): אי מה מסמר חסר ולא יתיר, אף ד"ת כן? ת"ל נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין עי"ש.

ובזה אמרתי בדרך דרושי במה שנאמר ארץ זבת חלב ודבש, נאמר חלב קודם, ובמקום אחר (שה"ש ב') שם נאמר: דבש וחלב תחת לשונך, נאמר דבש קודם, הלא דבר הוא? אבל י"ל בזה, לפי פה שאמרו (בכורות ז') דבש דבורים מותר לפי שמכניסים אותו לגופן ואינן ממצות אותו מגופן (עיין יו"ד ס"י, פ"א), משא"כ חלב היא באה מעצמותה או מחמת הדם שנעכר ונעשה חלב או מחמת שאבריה מתפרקין עי"ש, אבל היא שלה ממש.

ולזאת בענינים חומריים בנוגע לשבח הארץ, שם השבח של עצמו "החלב" קודם. ואז כשיש לו משלו אז מוסיפים לו ומכבדים אותו מאחרים, ע"ד שנאמר: מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו
(תהלים ע"ב), כי באופן אחר אז חכמת מסכן בזויה, והעיקר הוא מה שיש לה משלה. ולכן מקדים הכתוב חלב קודם, שהיא שלה, וד"ל.

אמנם, בענינים רוחניים - כמו שם בשיר השירים, שמוסב על דברי תורה - שם "דבש" קודם, כי שם נהפוך הוא, אם אין היסוד משל אחרים - משל ראשונים, רבותינו הקדושים, עמודי התורה והיראה - אז הכל ישא הרוח, הכל מתרוסס. ורק מה שנבנה על יסודות חזקים משל אחרים - רק זה הוא דבר המתקיים, והנוף הולך אחרי העיקר, ונחלתם לעולם תהיה. ואז כשהיסודות מוצקים, יכולים להוסיף עליהם. ועל כן אומר: דבש וחלב תחת לשונך. ואם הדבש קודם, אז החלב יהיה למשיב נפש. ודוק כי נכון הוא.

והבט וראה במדרש פ' דברים (פרשה ז'), שם: רבנן אמרי, בה' דברים נמשלה התורה: במים, ביין, בדבש וחלב ובשמן וכו'. גם שם מחשב דבש קודם לחלב, מפני שמדבר בתורה, כנ"ל.

לכן, הלא גם אנכי, כמעט שהייתי נזהר מלומר חדשות, בלי יסוד ישן נושן, ורובא דמינכר מכל מה שאמרתי וכתבתי, הם דברים שכבשו לנו רבותינו נ"ע. ואם הרשיתי לי להוסיף ביאור בדבריהם הק', על פי הרוב, כוונתי היתה, להציג דבריהם במחזה לפי רוח היום, ולהראות כי דבריהם הם חיים ואקטואליים גם היום. להראות כי מה שאמרו בענין, אשר אנכי נותן לפניכם היום, "שיהיו בעיניך כאילו היום ניתנו", אינם סתם דברים אבסטראקטיים,
(עמוד יד)
רק פשוטם כמשמעם, אשר כל דברי התורה הזאת, כל דבריה חיים ממש, והם רעננים בכל עידן ועידן, ולא כדיוטגמא ישנה. ואולי גם כן בשביל זה כדאים הם הדברים שיבואו בכתובים.

מצאתי יפה אף נעים להזכיר כאן דברי החתם סופר (בס' תורת משה שלו עה"ת בפ' צו). תמצית דבריו שם, כי הנה דבר הרגיל בכל יום ויום, נעשה כדיוטגמא ישנה. וזה שאמרו חכז"ל: יכול מראש חודש, ת"ל ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, ת"ל בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. פירוש - כי חששו חז"ל, אם יוסיפו בסיפור יצי"מ קודם זמן אכילת פסח מצה ומרור, אז כשיגיע הזמן כבר יהיה אצל הבן דוקא כדיוטגמא ישנה. ואשר לכן, והגדת לבנך ביום ההוא ובשעה הזאת דוקא, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.

אמנם אומר, וז"ל: לא כן עבדיו הגדולים, שאנו אומרים: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו וכו' שאנו משכימים ומעריבים ואומרים פעמיים בכל יום: שמע ישראל וגו'. הכוונה בזה, אשרינו שזכינו כי אעפ"י שאנו אומרים פעמיים בכל יום ומיחדים שמו הגדול, והיה ראוי שתתקרר אש האהבה, ומ"מ אנו אומרים שמע ישראל ואהבת באהבת עולם, כאילו היום תחלת קבלת עול מלכות שמים. ע"כ תמצית דבריו לעניננו.

וכן ראיתי דבר מושכל בספר שם משמואל בפרשה הנ"ל, עה"פ: זה קרבן אהרן ובניו וגו'. שם מאריך בענין, אשר הכהן הגדול היה מקריב חביתין בכל יום, וכהן הדיוט רק ביום חניכתו. תמצית הענין גם כן לפי דרך הנ"ל, אשר מנחת חביתין היא באה ביום חנוכו, מחמת חביבות, שכל דבר חדש חביב הוא על האדם, (ידועים הם דברי הרוקח: "אין חוזק כחסידות בתחלתו"). ומהאי טעמא הלל ומגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין, "איידי דחביבה יהיב דעתיה". והחביבות היא משום דאתי מזמן לזמן. ועל כן ברגל יש תוספת קרבנות משבת, ואף דשבת מעלתו גבוהה, מכל מקום הרגל דמזמן לזמן קאתי, חביבא ליה.

ולכן הכהן הגדול, אצלו כל יום הוא בהתחדשות, ובכל יום השגותיו מתחדשות, מה שלא היו לו אתמול. ומעלה הוא בקודש. ובכן כל יום אצלו כיום החינוך הוא, משא"כ הכהן הדיוט בעבורו חששה התורה שלא תהא כדיוטגמא ישנה. וע"כ צותה עליו להקריב מנחת חביתין ביום חנוכו ממש.

ומביא שם גם כן את הירושלמי אהא דכתיב: וכל אדם לא יהיה באוהל מועד. וכי כהן גדול לאו אדם הוא? ומתרץ דאין הכי נמי, עי"ש, ודו"ק.

אולם עוד דברים בגו, שהביאוני הלום לשום "שארית לבית מנחם", כי לבי עלי דוי, מה שהנחתי אב זקן ונסעתי למרחקים, אף שאז בעת שעזבתי ארץ מולדתי (פולין) עדיין אמי מורתי - אלטא חוה בת ר' זאב עליה השלום, שנפטרה ו' שבט תרצ"ט - היתה עוד בחיים חיותה, ובית אבי היה פתוח לרוחה, ובמלוא מובן המלה קיימו: "ויהיו עניים בני ביתך", כי מדי יום ביומו בחורי חמד מישיבת נובוהרדוק, אשר היתה אז בעירנו, היו מאוכלי שלחנם, ועוד הרבה. ובית אבי היה פתוח לכל רוח לרוחה. אבל אחר כך, אחרי פטירת אמי ע"ה, אז אבי נשאר גלמוד, חולה בלי משען (היינו - משען רוחני), ואני ישבתי פה שקט ושאנן, והייתי מסתפק במכתב מדי שבוע בשבוע, ואנכי נפשי כתבית יהבית. ולזאת אם לא זכיתי לקיים כיבוד בחייו, עכ"פ אעשה פה למזכרת נצח ול"שארית מנחם", כמו שאמרו (קדושין ל'): מכבדו במותו.

(עמוד טו)
ובדרך זה יש להבין בדרך דרושי מה שאמרו (ברכות ט"ז): ר"ז כי קא מסיים צלותיה אמר: "יהי רצון שלא אחטא ולא נבוש ולא נכלם מאבותינו", מה שלכאורה מחוסר ביאור. וכי רק בשביל הבושה מהאבות היה ירא שלא יחטא? וכי המעט לנו שנצטוינו לבלתי תחטאו? הן אמת כי נרשם שם בצד "פירוש - יותר מאבותינו", ערוך בערך הנ"ל, עכ"ל. אבל גם הפירוש אינו מובן. אבל לפי הנ"ל יש לומר שהתפלל ביחוד שלא נבוש ולא נכלם מהחטאים כנגד אבותינו וד"ל ובדרך מליצי י"ל לפי שגם ר' זירא עלה לא"י ואולי עזב אבותיו בבבל (עיין כתובות ק"ב*).

ובעין יעקב מפרש בזה, לפי מה שאמרו (סנהדרין ל"ז): אשר ר"ז היה מקרב ביותר הרשעים, והוא שאמר שם: וירא את ריח בגדיו, "ריח בוגדיו". והנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר"ז, דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא, והוי קפדי רבנן. ועל כן התפלל שלא יכשל בהם, אבל גם זה בלתי מובן, איזו שייכות הוא זה לאבותינו דוקא.

ובכן, גם אני אלך בעקבותיו, אבל באופן אחר, וזה יובן לפי מה שמצינו ביוסף שנראית לו דמות דיוקנו של אביו, להצילו מלנפול בפח ח"ו, וע"כ ר"ז מחמת עסקו עם הרשעים, החטאים והפושעים קלי הדעת, לכן התפלל שיעמוד לו זכות אבותיו, ואחר שהיה מסיים צלותיה, היה קובע בלבו ובמוחו ברעיוניו אדוק היטב דמות דיוקנם של אבותיו, שהם יעמדו לימינו להצילו. ובדוק הוא ומנוסה כמה פעמים, אשר הדמות דיוקן של האבות, הם העמודי אש להאיר את הדרך להנצל מחטא וד"ל, וגם להראות על דברי התנא ואל תתחבר לרשע, ואף בזמן שאתה עוסק לקרב אנשים כאלו, גם אז תזכור את ה-אל תתחבר לרשע, ותראה רק לקרב ולא להתקרב ח"ו.

ובזה אומר גם אני השפל והדל - יהי רצון שלא אחטא ולא נבוש ולא נכלם "מאבותינו", ודמות דיוקנם של אבותינו הקדושים יהיו חקוקים בלב ב"ב ומשפחתי היקרים שיחיו, וגם זה יהיה להם לעזר ולסעד ולעמוד בפני השטף שלא יגיעו אליהם ח"ו!

ובדרך אגב, מדי דברי באותו ענין, בדמות דיוקנו של אביו, אציע מה שעלה ברעיוני בענין מאמרם ז"ל (סוטה ל"ו): באותה שעה באתה דמות דיוקנו של אביו וכו' עי"ש, אמר לו: יוסף! עתידין אחיך שיכתבו על אבני האפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?! מיד וכו' עי"ש. מה שלכאורה קשה מאד, וכי האזהרה מחמת העבירה עצמה איננה גדולה יותר מזה, שלא יזכר על אבני האפוד, ולמה לא בא אביו באזהרת העבירה עצמה? (עיין במאמרינו לפרשת וישב מה שהבאתי בשם הגאון מוהר"י אייבשיץ ז"ל, ענין נחמד), אמנם יש לומר בזה לפי מה שאמרו (שבת דף י'): לעולם לא ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל ב' סלעים מילת, שנתן יעקב אבינו ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

נמצא שכל הצער הגדול הזה מירידת אבותינו למצרים, ואף הדבר הזה מה שנתגרה הדוב באותו צדיק יוסף, הכל תוצאות הקנאה הם, וע"כ יעקב אבינו ע"ה שמצא א"ע הגורם העיקרי בזאת הקנאה. לכן רצה אשר עכ"פ הקנאה בהאחים תצילנו מהחטא, ורק על ידי הקנאה
(עמוד טז)
יפרוש א"ע, ובזה עכ"פ יעשה כנפים למדת הקנאה, ואולי אז ע"י תיקון הקנאה הונח היסוד לגדולת יוסף ואתחלתא דגאולה ולכן י"ל, אשר יעקב אבינו ע"ה בכיוון הסתיר מיוסף את חומר האיסור מצד עצמו, ורצה שע"י הקנאה, מה שהאחים יהיו חקוקים על האפוד ושמו יהיה נמחה, רק עי"ז יפרוש עצמו. והוא ע"ד שאמרו במדרש (בשלח): אז ישיר משה, אמר משה, חטאתי באז ובאז אני מפייסך וכו', הצדיקים במה שהם חוטאים הם מפייסים, ודוק כי נכון הוא.

ובדרך זה יש לתרץ מה שמדייקים בדברי הרמב"ם על מה שאומר (בהלכות נחלות פ"ו, ה', י') וז"ל: צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים "בחייו" אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף עכ"ל, ובטור חו"מ (ס"י ר', פ"ב) אומר וז"ל, ורז"ל אסרו שלא ישנה אדם לבן בין הבנים אפילו בדבר מועט שלא יבואו לידי קנאה עכ"ל.

מניין לו להרמב"ם לחלק ולומר אשר זהו דוקא "בחייו"? ולמה שם בטוחו"מ אינו מחלק בין בחייו ולאחר מותו, ואומר סתם: רז"ל אמרו שלא ישנה? אמנם לפי הנ"ל, יש למצוא בזה הסבר נכון, אחרי שנדייק עוד דיוק קל, מה שהרמב"ם ז"ל, הוא מראה מקום ומקור לדבריו, היינו - שאומר בפירוש שלא יבאו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף, משא"כ שם בטור חו"מ שם הוא בא בסתם: רז"ל אמרו וכו' וחסל! וגם הדיוק הידוע, הלא יעאע"ה עשה עוד פעם כבראשונה ונתן את שכם ליוסף יותר משאר אחיו?

ולזאת יש לומר בזה, אבל בהקדם פירושו של בעל העקדה בפרשת ויחי, בענין: ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. תמצית דבריו שם, באשר שיעקב אבינו ע"ה חשב את שכם שבאה לידו לא בדרך מתנת ד' וגם לא בעצתו והסכמתו כביכול, רק נמשכה מצירוף הבנים ופחזותם, כמו שאמר עליהם: שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם וגו'. ועל כן לא חשב זאת מכלל הארץ אשר נתן להם ד', לא בחרבם ולא בקשתם.

ומסיים שם, כי לדעתו, זה שאמר דוד המלך עליו השלום בקינת שאול ויהונתן (שמואל ב'): ללמד לבני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר. רצה בזה לומר בדרך קינה ועגמת נפש, שכיון שאפסו השלימים ההם שבזכותם יושיע ד', לא בחרב ולא בחנית וכידון, מהיום ראוי לבני יהודה שהם שבט המלכות, שילמדו קשת וחנית ולא יסמכו על זכותם וברכת מלכם, שנאמר לו: שמע ד' קול יהודה. ואמר זה בדרך אנינות, לפי שהנצחון על זה האופן הוא, בלתי בטוח. וכמו שאמר (שמואל א', ב'): קשת גבורים חתים וכו' עי"ש.

ולפי זה מה שנתן יעקב שכם ליוסף היתה בזה כעין תוכחת מגולה ורצה שיהיה זה תמיד לנגד עיניהם ולא יסיחו דעתם אשר הארץ שד' חפץ אינה מה שבאה ע"י חרב וחנית. וע"כ לא נתנה להם בדרך חלוקת הארץ, כדי שידעו זאת, ע"ד שנאמר וחטאתי נגדי תמיד. ובפרט לפי מה שאמרו (סוטה י"א): שכם מוכן לפרעניות שמה קלקלו השבטים, שם ענו את דינה (מובא ג"כ בפרש"י וישב) ועי"ש בפירוש רשב"ם עה"פ: הלא אחיך רועים בשכם, אומר כי יעקב הדגיש באמרו בשכם, פירוש - רועים הם במקום סכנה מחמת שהרגו אנשי המקום, וע"כ הוא בדאגה משלומם עי"ש.

ובזה הלא המה שעשו את המקום מוכן לפרעניות לקטרוג השטן אשר מקטרג בשעת הסכנה, (עיין בפירש"י עה"פ, פן יקראנו אסון) ובזה מצאו א"ע כולם גורמים, האחים וגם
(עמוד יז)
יעקב אבינו ע"ה, כי הוא שאמר על עצמו אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ונמצא שלא נתנו כלום ליוסף רק כעין תשלום חוב, ומשלו נתנו לו, והלואי שיתפייס בזה, וד"ל. איך שיהיה בנתינת שכם ליוסף גם בזה היתה תוכחת מגולה על הקנאה והשנאה שהיתה ביניהם.

והלא בפירוש אמרו כי תוכחה צריכה להיות רק סמוך למיתה (עיין בפרש"י דברים, עה"פ ויהי בארבעים שנה וכו'), והוא מהספרי שאומר מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה, ממי למד מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה עי"ש.

ובכל זה הלא הענין הוא מובן כמין חומר. כי הרמב"ם הלא הוא מראה מקום לענין אחי יוסף עם יוסף כנ"ל, שבזה נרמז ג"כ ענין תוכחה, ושם נמצא אשר קודם מותו שהזמן אז מוכשר לתוכחה, אז יכול מחמת תוכחה לשנות כדי שיתנו על לבם כנ"ל, ואפילו השינוי הוא ג"כ בכלל תוכחה הוא, ומצוה קא עביד בזה השינוי, לכן מדגיש הרמב"ם, אשר זה שאומר שלא ישנה הוא דוקא "בחייו", פירוש - כי אז כל זמן שהוא בחיים, אין מקום לתוכחה, וממילא אין לשנות, אמנם שם בטור חו"מ שאינו מראה מקום לאחי יוסף, רק הוא נחית שם בנוגע לענין ירושת אחים, ובזה אין שום נפקותא, ואף לאחר המיתה אין לשנות כדי שלא יביא לידי קנאה ותחרות. וע"כ הוא אומר סתם לא ישנה ותו לא מידי, ודוק כי נכון הוא.

ובזה נחזור לראשונות, ואומר - כי אם רוב הדברים בנויים על דברי רבותינו נ"ע, והעיקר הוא הדבש כנ"ל... הלא בזה תקותי חזקה כי דברי יהיו לתועלת, ואם אף רק לאחד בעיר, הלא גם בזה די זכות שיהיה שארית לבית מנחם.

ואולי גם תפלת רבי אבא (ביצה ל"ח), שאמרו שם: כי סליק רבי אבא אמר "יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל" - אין כאן מקומה, מאחר שרוב הדברים כבר נתקבלו. והם לנו לעינים. וגם בזה ראיתי בחתם סופר באחת מתשובותיו, שאמר בענין רבי אבא הנ"ל כי באמת אמרו שם בגמרא: כי סליק ר' אבא אשכחיה לר"י ור"ח וכו', אמר להו: הרי שנתערבו וכו' אחיכו עליה. שוב אמר להו, והדר אחיכו. ואמר ר' אושעיא: שפיר עבדי דאחיכו, עי"ש. ואומר החת"ם סופר ז"ל, שכל זה נענש ר' אבא בשביל שבקש דאימא מילתא דתתקבל, כי מה לך אם תתקבל או לא, אתה צריך להתפלל שתאמר דבר הגון, אבל אם תתקבל או לא, בזה נראה כעין רדיפה אחר הכבוד. ע"כ נענש שלא נתקבלה תפלתו, ואחיכו עליה, עי"ש.

וזה כעין ששמעתי משם האדמו"ר מקאצק זצ"ל בענין המרגלים, שאמר, אשר חטאם היותר גדול היה מה שאמרו: ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. בשלמא ונהי בעינינו - לחיי, אבל מה לך לחקור ולידע האיך אתה בעיני פלוני ואלמוני, ודוק.

וכן ראיתי מפרש אחד מגדולי בעלי המוסר במה שנאמר בסוף פרשת נח: "אבי מלכה ואבי יסכה", ובפרש"י: "יסכה זו שרה, ע"ש שסוכה ברוה"ק, ושהכל סוכים ביפיה". ודייק הלא שני הפירושים הם ב' הפכים בנושא אחד, בעלת רוח הקודש והכל סוכים ביפיה של אשה? אמנם אמר, ענין גדול באו חכז"ל ללמדינו בזה, אף שהכל סוכים ביפיה, ביופי מעשיה של שרה, וכל פינות פונים אליה לדרוש ולחקור אחרי מעשיה לעשות כמוהם, אבל היא לא ראתה ולא נתנה לב לכל זה, היא ראתה רק ברוח הקודש, פירוש - בחצר הפונה אל הקודש,
(עמוד יח)
שם לפי זה הצד והרוח, היא שקלה ופלסה מעשיה, ולא לפי רוח המסתכלים והמביטים אחריה. היא לא ראתה כל אלה היא הסתכלה רק ברוח הקודש.

ועתה נחזור על הראשונות, אשר אף שהיה שנוא בימי האבות, אהוב הוא עכשיו לעשות עכ"פ איזה שארית ממי שהוא. וממה שהוא. ואולי בשביל זאת נשארתי, הלא מקרא מלא דיבר הכתוב: ואולם בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כחי, ולמען ספר שמי בכל הארץ (שמות ט'). כי אולי רציתי להציע אף מעט מזעיר מהנסים שנעשו עמדי אחר שכבר הייתי נתפס בידי הרשעים ימ"ש. והייתי נמשך מן הבור שהיינו טמונים וכל חבורתינו נלקחו והובלו להשמדה הי"ד, ולי ולז' הרבנית הצדקת ע"ה אמרו: קחו ולכו! לוא באתי לתאר כאן אף ממקצת ממה שראינו אז נסים גלויים, קצר המצע מהשתרע. - - -

הן אמת אשר בימים הקרובים אל החללים לא היה נדבר כ"כ בקלות אשר מאושרים המה הנשארים בחיים. ואשר נחשב זאת להם לנס. אוי לנו מה עלתה בימינו עד שת"ח גדול אחד (ידוע לי מי הוא זה ואיזה הוא), בשובו מאושוויץ, אחר שהשאיר שמה כל משפחתו, האם ושבעה בניה - ר"ל, בניו ובנותיו. והיה זה בחג השבועות, ובאמצע אמירת הלל זלגו עיניו דמעות, וצרח בקול: יסר יסרני י-ה ולמות לא נתנני. פירוש - בזה יסרני י-ה, שלא נתנני למות, כי טוב היה לי, להיות אתם, עמם במחיצתם, במחיצת הרוגי המלכות אשר עין לא ראתה וגו', מלהיות נשאר בחיים גלמוד, שבור ורצוץ. הם עכ"פ נאספו על קידוש השם וחלקם בחיים הנצחיים! - - -

ומחמת שאני כותב זאת ההקדמה בפרשת וישלח, עולים בלבי דברי ה"ספורנו" בפרשתנו עה"פ: כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים. פירשו המפרשים, אשר מלת והכני, מוסב על שניהם, היינו - והכה אותי, וגם יכה האם על בנים. וזה: והכני אם על בנים. אבל הספורנו אומר וז"ל, והכני אם על בנים. פירוש - יכה אותי עי"ז שיהרג האם על בנים. גם שאוכל אני להמלט מידו, אבל בזה שיהרוג האם על בנים, גם עלי יאמר "והכני", כי אז - חיי אינם חיים...

וממילא שכולם ראויים הם לעשות להם שם ושארית ולא ימחה שמם, וע"כ קראתי בשם "שארית מנחם". וזאת היא קצת נחמתם בעניים, כי כולם נתעלו ע"י שנהרגו, רק בעבור היותם זרע ברוכי ד', עי"ז נתעלו כולם, אף אותם שנשטפו עם הזרם בפאריש. ובחייהם לא היו אדוקים כל כך, אבל על ידי המיתות והשטיפה נזדככו גם הם.

ועולה ברעיוני בדרך דרושי בענין מאמרם ז"ל (חולין צ"א): אר"ע, שאלתי את ר"ג ור"י באיטלז וכו' שהלכו ליקח בשר על המשתה כתיב: ויזרח לו השמש, וכי לו לבד זרחה ולכל העולם לא? א"ל שמש ששקעה בשבילו זרחה בשבילו עי"ש, כבר נאמר הרבה בזה המאמר באריכות הדברים ובהמראה מקום והזמן באיטלז, ושהלכו ליקח בשר.

אבל לעניננו י"ל, אחר שנקדים דברי בעהע"ק בפרשתנו: ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו וגו' (מאחר שכל מעשי האבות כולם סמנים הם לבנים, ולזאת אף ענינים שנראים פחותים, אמנם מאחר שכל זה אינו נוגע להם לבדם ח"ו רק לבניהם ולבני בניהם, ובכן יכולים הם להאמר, ובפרט שבדמותם וצלמם נאמרים המה שם בבעל העקידה עי"ש). אומר כמעט וז"ל: ויאבק איש עמו עד עלות השחר. ראה נפלאות מרמיזות סיפורי תורתנו. כי הנה בהטרד יעקב אבינו אחר הטפל יותר מדאי, כמו שאמרו חכז"ל (חולין צ"א) שחזר על פכים קטנים ועי"ז מצא שרו של עשו המנגדו והמטרידו תמיד מקום להאבק עמו, ואף שלא יכול לו. פירוש - לו לעצמו -
(עמוד יט)
אשר רב זכותו, לא יכול לו, כי מיד ישוב לאיתנו. אבל זה הענין עצמו הספיק ליגע בנחשלים אחריו מיוצאי ירכו, אשר חטאו בזה לגמרי, כמו שהיה בעמלק, ובכל דורות החורבן והשמדות. והוא מה שאמר: ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. כי בפועל נתקיים בהם - והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צואריך (בראשית כ"ז), ונפל זרעו ביד עשו.

וזשה"כ: ויזרח לו השמש וגו' והוא צולע על ירכו, אחר שמדייק בזה שאמרו ויזרח לו, לצרכו ולרפואתו. וא"כ הלא סיפא דקרא סותר זאת באמרו, והוא צולע על ירכו, והאיך הוא לצרכו ולרפואתו? אמנם לפי הנ"ל הפירוש בזה ויזרח לו, פירוש - בנוגע לו לעצמו, אז ויזרח לו השמש, פירוש - לו לעצמו השמש היא מביאה מרפא בכנפיה, ואינה קשה לו זריחת השמש, אדרבה, עוד היא לצרכו ולרפואתו. אמנם כל זה הוא בנוגע רק "לו", אבל והוא צולע על ירכו, פירוש - מה שנוגע ליוצאי ירכו הם נעשו צולעים וחגרים בזריחת השמש והם נותרו לבדם. וכשנאבקו ע"י שרו של עשו, אז נתמלאים מהאבק ונסתמו עיניהם ולבם, וד"ל.

וזה ששאל ר"ע את ר"ג ור"י בהאיטלז, בעת שעשו בפומבי קניה גדולה בשר ויין, ועשו הכנה דרבה למשתה של בנו. ואחר שראה את הרחבות יתירה בפזרנות עד אין שיעור, בא בשאלתו, כתיב: ויזרח לו השמש, וכי לו לבד זרחה, והלא לכל העולם זרחה? וכדרך דברי חכמים וחידותם, ובפרט באיטלז. לכן דיבר ברמיזה, כאומר: והלא לכל העולם זריחת השמש מביאה להיות צולע על ירכו, ורק לו לבד הזריחה היא לצרכו ולרפואתו. אבל לכל העולם לא כן הוא. וע"כ האיך אתה מתנהג ברחבות כ"כ, בהכנה דרבה על המשתה, וממנו יראו וכן יעשו. וכאומר: הלא בפירוש נאמר "לו", לרמז אשר רק לו לצרכו הוא, אבל לא ליוצאי ירכו, ואם כן מה אנחנו עושים באיטלז בפומבי ורעש? וע"ז השיב: שמש ששקעה בשבילו זרחה בשבילו. זאת אומרת, בעת ששקיעת השמש פגעה רק ביעקב ויוצאי ירכו בכל מקומות מושבותיהם, נהנים מזריחת השמש, אז הדין עמך, אשר הזריחה מביאה לידי זריחת ופריחת צרעת במצחם, וד"ל.

אמנם אחר ששקעה חמה שלא בעונתה, אפרוחים נרצחו בחיק אמותם, שלא בעונתם שקעה להם שמשם. ועוד יותר, שלכל העולם זרחה בתקפה, אבל לבני יעקב שקעה ר"ל. ולכן הרף ידך מלקטרג עליהם: שמש ששקעה שלא בעונתה זרחה שלא בעונתה, זאת אומרת, מהיום זריחת השמש לא תזיק להם יותר, אדרבה, יראו בטובה שנות ראו רעה. ויראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם. ובא השמש וטהר, אם בא השמש שלא בעונתה, אז וטהר נברא עם ה-וטהר יומא (עיין ברכות ד').

סיום בשלום

דבר נחמד הנאמר בספר ישמח משה מהגאון הק' ר"מ טייטעלבוים זצ"ל, בסיום התורה ובקישור הסוף לתחלתו. השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. והוא על פי פירושו של ה"כלי יקר" (בפ' בראשית) על הפסוק: ויקרא אלקים לרקיע שמים - שלא רצה ד' לקבוע את השם "רקיע", המורה על הבדל ופירוד, כמש"נ בפירוש: ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים וגו' רק בחר לקריאת השם "שמים", המורה על שלום ואחדות, ואף שנעשו מאש ומים, מ"מ שלום ביניהם. וזה - ויקרא אלקים לרקיע שמים, וד"ל. והוא מוסיף עוד לבאר לפי הכלל, אשר כל דבר נקרא על שם תכליתו ולא על שם החומר, כמו שלחן, כסא, מנורה, אינם נקראים על שם חומרם, רק על שם תכלית שמושם כידוע. ולפ"ז הלא היה צריך להיות נקרא "רקיע", שהוא שם התכלית, ולא שמים, שזה רק שם החומר? אבל כדי להראות את גודל השלום,


********************
*) ובזה שבחר דוקא להתפלל תפלה זו בתר צלותיה? יש לומר, שזה אליבא דמאן דאמר תפלות אבות תקנום (ברכות כ"ו:) אם כן הוא בעת התפלה נקשר עם האבות, לכן מצא הזמן המוכשר להתפלל ולפייסם שלא יבוש ולא יכלם מאבותיו.