שארית ישראל, מעמק הבכא - ר' ישראל שבתי שציפנסקי

הספר יצא לאור בניו יורק בשנת תשנ"ז
נושא הספר: בירורי הלכות וסוגיות וענייני השקפה ומחשבת היהדות.
מיקום המבוא בספר: הקדמה - בעמודים: 4 - 3 מעמק הבכא - בעמודים: כב - לו

תקציר המבוא:

המבוא מתאר את קורותיו של המחבר בתקופת השואה.
בראשיתו, מציין המחבר שלא ניתן להשוות את תקופת השואה לכל אסון אחר מבחינת הממדים שבאכזריותה ומספר המשפחות וגדולי ישראל שנספו בה. המחבר מוסיף שאם יש קורטוב של תנחומין, הרי זו התחייה והשגשוג בעולם התורה והיהדות החרדית שבאו אחריה.
המחבר מספר על התקופה הראשונה של הכיבוש הנאצי בפולין, עת התגורר בעיירה ידובה הסמוכה לורשה, ועל הגזירות נגד היהודים שנלוו לכך. לאחר תקופה קצרה ברח לליטא, לעיר ראסיין, שם התאכסנה ישיבת קמניץ, שאת ספסליה פקד לפני המלחמה.
לאחר מכן המחבר מתאר את הכיבוש הסובייטי של ליטא ואת קורותיו בסיביר אליה גורש. המחבר נלקח לעבודות כפייה באסיה התיכונה: קירגיזסטאן ואוזבקיסטאן. לבסוף, מתאר המחבר את קורותיו בעיר אש (קירגיזסטאן) כנתין פולני חופשי, את מחלתו הקשה ואת החלמתו, ומסיים בהגירתו לארה"ב בסיוע ועד ההצלה בארה"ב.

המבוא:

שארית ישראל, מעמק הבכא

(עמוד 3)

הקדמה

ספרי זה מהווה אוסף של חידו"ת שפרסמתי בקובצים תורניים שונים פה, בארה"ב, ובארץ ישראל, על הרבה נושאים תורניים, כי הודות לא-ל עליון מיום עמדי על דעתי היה כל עסקי בתורה בעיון מעמיק ובשקידה עצומה, בפרט אחרי שזכיתי לשאוב מבארות מים חיים של גדולי הדור הגאונים פאר ישראל ותפארתו ה"ה הגה"ק ר' אלחנן וואסרמאן זצוק"ל הי"ד והגאון הנפלא ר' ברוך בר לייבוביץ, בישיבות באראנאוויטש וקמניץ. בתכונה זו לנתח כל עיוניי בתורה ולחדש בהם דברים בכוחות הגמרא והסברא, להרצותם בחבורת בני תורה ולהעלותם על הכתב הושפעתי בעיקר מרבי הראשון הגרא"וו זצ"ל, כי רוב מה שלמדתי מבחינה זאת לבאר נושא תורני בהיקפו בישרות ההבנה ובהסברה נכונה למדתי אצלו, שכן היתה דרכו ושיטתו בשיעוריו כמו שיש להיווכח מחיבוריו. מרבי השני למדתי גישה אחרת שהעיקר הוא העמקה חודרת לתוך-תוכו של ענין והמבין יבין, אולם לצערי לא הספקתי להתחמם הרבה מאורו, שכמו שנה אחרי שבאתי לפניו פרצה המלחמה שהשמידה את כל מוסדות התורה בפולין ובליטא, ואחרי שהגעתי לווילנא אחרי כמה תלאות שהסכינו את חיי, במטרה ובתקווה לחזור לד' אמותיו ולשמוע לקח מפיו אולי אזכה ליהנות מזיו תורתו כבר עלתה נשמתו הקדושה למרומים ושחל"ח ונתקיים בו "כי מפני הרעה נאסף הצדיק".

מאז התחלת שנת ת"ש עד סוף המלחמה בשנת תש"ה עברו עלי שנים של תלאות ומצוקות שבכולן היו חיי תלוים לי מנגד הרחק מתורה ומאוירה תורנית וכמעט ששכחתי כל מה שלמדתי קודם המלחמה, שבכל אותה תקופה הייתי בבחינת חולה מסוכן וכדברי חז"ל על רב יוסף ד"איעקר ליה תלמודיה" בחוליו כמאה"כ כל משכבו הפכת בחוליו (נדרים מא א). כשנאלצתי בשנת ת"ש לעזוב את משפחתי ובית אבי מפני חמת המציק, מסרתי לאבי את הקונטרסים של חידושיי, ביניהם פרקים של קונטרס "אלו הן הלוקין" על הלאוין שאין לוקין עליהם בתקוה לגומרו ולפרסמו כשאגיע לגיל י"ח, ונאבדו ממני יחד עם אבדן משפחות בית אבי ובית אמי כולם. המעט מן המעט מהם שנשאר בזכרוני ימצא המעיין בתוך פרקי הספר הנוכחי. וראוי להזכיר כאן מה שכתבתי במכתב ברכה שפרסמתי בספרו של בני מחמדי הרב הגאון ר' ראובן שליט"א - "ביכורי ראובן" על מס' כתובות - ובו גרגיר מחידו"ת על המסכת: ש"על תורתו יש להמליץ: 'ראה פניך לא פיללתי והנה הראה לי אלקים גם את [תורת] זרעך'." [בני הנעלה שהוא ר"מ בישיבת מיר בברוקלין כבר פירסם ספרים תחת אותו השם על כמה מסכתות וברוך השם שנתקבלו ברצון בעולם התורה והישיבות, יה"ר שכן ירבה וכן יוסיף במנוחת הנפש והגוף ומתוך נחת ממשפחתו המפוארה].

קראתי שם הספר "שארית ישראל" מחמת שני טעמים: א) ע"ש הפסוק "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב", שבילדותי כתבתי הרבה חידו"ת על דרך הפלפול שע"פ רוב אינם ע"ד האמת רק לחדודי וכמו שכבר צווחו נגד זה גדולי האחרונים בכמה דורות. על אלה דנתי גניזה, ואף מה שכתבתי ופירסמתי בשנים האחרונות לא כללתי בספר זה אם היה לי בהם ספק שהם על הדרך האמורה, כדי לקיים דברי הפסוק הנ"ל. ב) השם הזה הוא מעין תפילה שחיבור זה וכל שאר הספרים שפרסמתי ונתפזרו בעולם התורה והישיבות באלפי עותקים וברובם נתקבלו בחיבה ויש אף בהערצה מחמת יעילותם,
(עמוד 4)
והם: א) ארץ ישראל בספרי התשובות - בג' כרכים, ב) רבינו אפרים תלמיד הרי"ף - על ידו העליתי מתהום הנשייה אחד מגדולי חכמי התורה בזמן הרי"ף ותלמיד החבר שלו, ג) התקנות בישראל בארבעה כרכים ונספח אליו קונטרס המנהגים בישראל. יהי רצון שהספר הנוכחי ושאר החיבורים ינחלו לי שם ושארית בישראל עד עולם.

קראתי הספר שארית ישראל גם מפני ששמי בקרבו כדרך המחברים האחרונים ולכן קראתי גם ספרי על התקנות ומנהגים; התקנות בישראל; המנהגים בישראל.

ייזכר לטוב הרב הגאון ר' יהושע הוטנר שליט"א מירושלים, מנכ"ל של האנציקלופדיה התלמודית, שלא רק הרשה לי להשתמש בחומר שכתבתי בשביל האנצ"ת אלא אף השתתף בהוצאת הספר. יאריך ה' את שנותיו עמוע"ש בבריות גופא ובנהורא מעליא עם רעיתו הרבנית מנב"ת.

המחבר

===========

(עמוד כב)

ו. ממאורעות חיי בשנות השואה

בסוף דברי המבוא לקונטרסי זה הערותי שאם יזכני השי"ת לסיים ספרי זה שארית ישראל והקונטרס מעמק הבכא אשתדל לציין מקצת ההרפתקאות שעברו עלי בשנות השואה והנסים שנעשו לי להנצל מהם. ולא באתי אף כאן לכתוב את תולדות חיי בימים ההם אלא להזכיר הנקודות היותר חשובות מאותם המאורעות, ומטעם המובא שם שכן היתה שיטת חז"ל וגדולי הראשונים שחיו בתקופות של חורבן. ברם יש להדגיש שאין להשוות השואה שבימינו לשום אחת מהן. זוהי תקופה משוללת השוואות מבחינת הממדים שבאכזריותה ומספר משפחות וגדולי ישראל שנספו בה לגמרי ולחלוטין. אם יש בה קורטוב של תנחומין הם התחיה והשגשוג בעולם התורה והיהדות החרדית שבאו אחריה שכמעט לא ראינו כמותם לעולמים.

* * *

תחת הגרמנים

המלחמה פרצה בי"ז אלול תרצ"ט, (הראשון לחודש ספטמבר 1939) בערב שבת קודש. ביום שני הבא קיבלתי מברק מאבי לחזור הביתה תומ"י. מו"ר הגאון ר' ברוך בר זצוק"ל לייבוביץ היה באותו ערב בישיבה והשתעשע עם בני ישיבה בד"ת. ברגע שנשאר לבדו ניגשתי אליו לקחת רשות לנסוע הביתה לעיירתי יאדאווע הסמוכה לעיר הבירה ווארשא. כשמעו את בקשתי התפלא עלי ועל אבי, היתכן לעזוב את הישיבה כמו עשרה ימים לפני ראש השנה? הכל יודעים שמקומו של בן תורה בימים הנוראים הוא בישיבה, ואמרתי לו שכך רצון ההורים והראיתי לו המברק. מו"ר שאל למה רוצים שאחזור, וכשהשבתי לו מפני המלחמה הביט עלי בתמהון: "ככה"? ואני זוכר שהשאיר רושם אצלי ששמע על כך בפעם הראשונה, [כנראה שבני המשפחה ובני הישיבה המתיקו סוד שלא לצערו בכך]. אחרי רגעים אחדים קם על רגליו וחיבקני ונשק אותי בחום הטבעי לו ואמר: אם כן נסע לשלום משום מצות כיבוד או"א, ויהי רצון שתוגמר המלחמה לפני ראש השנה ונתראה אי"ה בישיבה בעוד מועד.

הדרך לעיירתי היה תחילה מקמניץ לבריסק ומשם לווארשא ומשם באוטובוס למקומי. בכל הדרך ראיתי והרגשתי בכל החושים שאכן החל הנגף. המטוסים של האויב זרקו פצצות וירו במכונות ירייה בלי הרף ואנחנו הנוסעים רצנו לצידי הדרכים ולחורשות הסמוכות למצוא מחבוא. כשהגעתי לווארשא הרגשתי כבר שהחורבן נורא. באוטובוס לעיירתי כבר היו פצועים ואצל אחד מהם היתה חבילה בצורת רגל ואמרו לי שזוהי רגל אדם שנתרסקה בווארשא. בעיירתי נפגשתי ביללות שעוררו זוועה, שגם בה פגעה המלחמה בכל תקפה. בעוד ימים אחדים כבר נמצאו הגרמנים בכל האיזור הסמוך לבירה, ושמענו שבעיר ווישקאווע הסמוכה הוציאו הצוררים לרחוב העיר כמו 500 יהודים בתואנה שהם הראו סימנים למטוסי הפולנים בערב שעבר לפגוע בהם. את המון היהודים האלה רצחו כולם ולא הרשו להביאם לקבורת ישראל. מעיירתנו נשלחה קבוצת בנ"א מהחברה קדישא להטפל כקבורתם ולא חזרו. ורק כשיצאו שנית מאנשי ח"ק לשם במס"נ חזרו אחרי יומיים וסיפרו מה שראו, שההרוגים היו טרף לעוף השמים ולחיות הארץ ואחד מהם, ר' שמחה שנעק, שהיה מפורסם כגדול בתורה ובקי בש"ס נמצא בלי אצבעות ידיו ופניו בלי חוטם, ה' ינקום דמם.

(עמוד כג)
ימים אחדים לפני ראש השנה לקחו הצוררים את היהודים לנקות רחובות העיר בידיהם בלי שום מטאטא או בית קיבול, את החסידים קצצו צד אחד מזקנם כדי לעשות חוזק מהם, ביניהם היו אבי ודודי הי"ד, וגם אני בתוכם. אני הייתי אז בשנות העשרה אבל נראיתי כילד בגיל בר-מצוה. מזג האויר היה חם ולוהט והעמידו אצלנו דלי עם מים וכלי לשתות. באמצע השוק - במקום שעמדו הדוכנים של מוכרי בשר חזיר בימות השוק אירגנו הגרמנים מחנה-ריכוז בזעיר אנפין בשביל היהודים שהביאו לעיירתנו מעיירות אחרות ועיסקו את הצעירים שביניהם בהבאת אלומים גדולים של קש מהמשקים (farms) שמחוץ לעיר לישן עליהם. הם עבדו על זה מנץ החמה בלי הפסק. הצוררים העבירום דרך הרחוב שאנו עבדנו בו. פתאום נשמע מביניהם קול צווחה דרמטי: ישראליק! (שמי) נא תן לי מעט מים מהדלי כי אני ממש גווע מצמאון. הרימותי את עיני אל הבחור הצווח וראיתי את חבירי מישיבת קמניץ שהיה קרובי מצד האם שקראו לו בישיבה "שלום שעניצער". הצורר הס"סניק שהיה מפקח עליהם הכהו על קדקדו ברציחה עם הרובה שבידו ושלום נפל ארצה כולו שותת דם. הרוצח הפך מיד את הרובה בכוונה לדקור את שלום בכידון שעליו כדי לחסלו, כשראיתי את זאת רצתי אל הרוצח וחטפתי אותו בזרועו בכל כוחי בצעקה: נא אל תכנו נפש; מה חטאו, הוא רק ביקש קצת מים לרוות את צמאונו הממית מחמת השרב והחמימה. רגעים אחדים עמד הס"ס כמהסס, אח"כ פנה אלי בתמהון ואמר: "ילד טפש אתה, סיכנת את חייך, שבדעתי היה באותה שעה לדקור את שניכם למוות, אך בדיעבד נראה לי מה שעשית, ובכן מהר תן מים לרעך לרוות את צמאונו ותן תודה לאלקיך שהצילך מידי".

שנים אחדות לפני המלחמה נוסדה בעיירתנו ישיבה תיכונית מהנוברדקאים, סניף ישיבת ביאליסטוק עם ראש ישיבה גדול בתורה ובמוסר, ר' זאב לעווין שקראו לו "דער קעלמער". מיום בואם לא הרשו לנו הצוררים להתפלל בבתי תפילה קבועים, והתפללנו בימי הסליחות וגם בימים הנוראים בבתים פרטיים. בראש השנה התפללתי אני ושאר בני ישיבה וצעירי החסידים [שעיירתנו היתה בעצם עיירה חסידית ורק מעט מזעיר למדו בישיבות הליטאיות] בביתו של הקלמר שהיה נמצא בפרוור העיר וקיווינו שלשם לא יגיעו הצוררים. עוד טעם שהתפללנו אצלו בראש השנה - לשמוע ממנו דברי התעוררות. וגם כי שבוע לפני ר"ה נולד לו בן והברית מילה היה צריך להיות לפני התקיעות, כדין. הקלמר שהיה גדול במוסר, כאמור, הטיף התעוררות חמה לתשובה לפני הבר"מ וקרא לכל המתפללים לקבל עול מלכות שמים באמירת שמע ישראל וגו' בקול רם וחזק. אך טרם שגמרנו ראינו חיילים מהס"ס רצים אלינו ונשקם בידם. כמה מהצעירים נפלו בידם ואני בתוכם. כך נתפרדה החבילה ובטל המנין.

אנחנו עבדנו בשביל הגרמנים כל יום ראשון של ראש השנה עבודת פרך להריק את כל המחסנים שבעיר משקי הקמח, חמשים ק"ג לכל אחד, שאז חשבו שהנהר שיחלק מדינת פולין ביניהם ובין הרוסים יהיה הנהר ווייסעל, שאצל ווארשא וא"כ תיפול עיירתנו לחלק הרוסים והיה דרכם לשלול כל תוצרות המזון קודם שעוזבים את המקום להקומוניסטים. בסוף היום אחר גמר העבודה הושיבונו במעגל והושיטו מול גוויותינו מכונות הירייה אשר בידם - מוכן לחסל אותנו, אלא שברגע האחרון בא איזה קצין חשוב מחיל הגרמנים ואמר להם שאין זה מן היושר שיהא שכר עבודתנו של כל היום הריגה וחיסול, וציוה ליתן לכל שניים מאתנו ככר לחם גדול מהמאפייה הצבאית הסמוכה
(עמוד כד)
לנו ולשלחנו הביתה. זה היה איפוא אצלי הנס השני של הצלה ממוות לחיים.

אגב, אחר שנולד הבן אצל הקלמר שלח חותנו מביאליסטוק עגלה גדולה להביא את חתנו ומשפחתו וכל כליהם אצלם לביאליסטוק, שהיתה עתידה ליפול תחת הרוסים. אבל באו לראש הישיבה רבים מבני העיר ובכו לפניו שלא יעזוב אותם בידי הצוררים אחר שכבר עזבם רב העיר - רב וויינגאט - ומשפחתו. הרב הקלמר שמע לקולם וציוה לבעל העגלה לחזור לחותנו ריקם והוא נשאר בעיירה, וכנראה נספה הוא ומשפחתו יחד עם כל בני העיירה במחנה-חיסול שבטרעבלינקה, שהיה נועד לחסל כל יהודי ווארשא והסביבה.

ימים אחדים לפני ראש השנה עבר דרך עירנו הרב מבריסק - ר' וועלוועלע סולובייצ'יק - בדרכו מווארשא לבריסק. בני הישיבה הלכו לביתו של המרא דאתרא, שאצלו התאכסן הגאון מבריסק המפורסם, ושם שמענו את דעתו שלפי הידוע לו שהוחלט לחלק מדינת פולין ליד הנהר בוג שאצל בריסק ולא ליד הנהר ווייסעל שאצל ווארשא כמו שחשבו מתחילה, ז.א. שעיירתנו תישאר בחלק הגרמנים, ע"כ מוטב שנישאר במקומנו ולא להשתדל לעבור את הגבול לצד הרוסים, שהרי שם מושלים ה"יעווסעקעס" (הקומוניסטים היהודים) שסגרו בסוף מלחמה העולם הראשונה את כל הישיבות כשנפלה הממשלה לידם, שהם שונאי תורת ה' ודת ישראל מאין כמוהם, ומוטב איפוא להישאר אצל הגרמנים שייחסם לישיבות ולבני תורה היה הגון באותו זמן. [אח"כ שמענו שכן חשבו וטענו גם אחרים מהגדולים שחיו תחת היעווסעקים בסוף מלחמת העולם הראשונה. אגב, הגאון מבריסק ניצל מהיעווסעקים וזכה להתיישב בא"י ולייסד שם את ישיבת בריסק המפוארה שנחשבת המוסד התורני הכי חשוב בעולם התורה עד היום הזה].

למרות מה שקרה בווישקאווע לא ניסו הוריי ולא שאר בני המשפחה - לא אחותי הנשואה ואם לשלש בנות ולא אחותי הצעירה - חאנטשע - שנתארסה באמצע הקיץ, לחצות את הגבול לצד הרוסי [שמעתי שאח"כ כשהתחילו הרדיפות החמורות נגדם אחר שנסגרו בגיטו שינו את עמדתם אבל אז כבר איחרו אותה ההזדמנות וסיפרו לי שאחותי הבכירה - שרה פערל - עם בעלה ובנותיה - הינדע, חוה וטויבע'לע - התקרבו בחודש דצמבר של אותה שנה לצד הגבול המחלק את פולין בתקוה לעבור לצד הרוסי, אבל החורף היה קשה ומסכן, ולקח זמן רב לרוסים לפתוח את הגבול, בינתיים נחלו הילדים במחלת הריאות ולא היו רופאים שמה והחליטו לחזור למקומם].

אני ביקשתי מההורים שירשו לי לחזור לישיבת קמניץ, אך לא הסכימו לכך עד שיצאה גזירה מאת הגרמנים שכל נערי היהודים החל מגיל ט"ו ומעלה חייבים להרשם אצלם וישלחום לעבודה בארצם. אז השתמשו הוריי בהזדמנות שהתאכסנו אצלנו שלשה בחורים מבוגרים ממשפחה עשירה בווארשא בדרכם לביאליסטוק והם הבטיחו שישגיחו עלי אם אלך אתם. באותו הלילה היו הוריי ערים בלי שינה כלל שעבדו על הכנתי לנסיעה המסוכנת. אבל כשהגיע הזמן להיפרד ונכנסתי לחדר אחותי פרצה בבכייה מרה, החזירה פניה לצד הכותל ולא רצתה אפילו לברכני בברכת לך לשלום, היא טענה שאסור לי להיפרד מהמשפחה ושליבה אומר לה שלא נתראה עוד.

[אגב בלילה הקודם היו אצלנו בחורי ישיבת ליובאוויטש מאטוואצק הסמוכה לווארשא והם השאירו לי מתנה קובץ לתורה וחסידות בשם "התמים". בו נמצאים גם מכתבים
(עמוד כה)
מגדולי החסידות שבדורות הראשונים ע"פ הגניזה החרסונית. שם ראיתי מכתב מהבעש"ט משנת תק"ט כתובה בעיר "אושפיצין", בו הוא מבקש את חבירו ותלמידו "למעה"ש (=למען השם) תבוא אלי תיכף, כי רואה אני דברים לא טובים על הקהילה... ונמתיק סוד", לבטל את הגזירה (שם עמ' קעב). "אושפיצין" הוא השם באידיש לעיר אוישוויץ המפורסמת לדראון עולמי שבה ניספו מיליוני יהודים בשנות השואה. מכאן כוחו של הבעש"ט ברוח הקודש. [באחרונה שמעתי משונאי חסידים שקטע זה כבר עשה מהלכים בעולם אלא שהם טענו שזה זיוף, אך העובדה שאני ראיתיו בחודש אלול תרצ"ט מעיד על אמיתות הדבר שאז עדיין אוישוויץ לא היתה ידועה כלל].

בני לוויתי שהיו בחורים גבוהים וחסונים האיצו את מהלכם כשהגענו חוץ לתחום העיר ומהרה נתעלמו לי מן העין ונשארתי הולך לבדי בין הגוים הפולניים שונאי ישראל עד סמוך למאלקין. שם נתקבצו כמו עשרה פליטים צעירים והחיילים הגרמנים שעבדו על גשר העיר שנתרסק כמעט כליל כתוצאת המלחמה ריסנו אותנו לעשות עבודתם. בסוף היום בדקו אותנו ואת הבגדים שעלינו ואת המלתחות שעל כתפינו להבטיח שלא ישאר אצלנו לא כסף ולא שוה כסף, ואף התפילין פתחו לבדוק אם לא החבאנו שם אבנים טובות. ואחר שהיכו אותנו במקלות באמתלא שאנו "צריכים להגיע אל הרוסים בבגדים נקיים מאבק", הרשו אותנו להמשיך דרכנו והלכנו לעיר זאראמב הסמוכה שמשם לקחנו הרכבת לביאליסטוק שכבר היתה מלאה פליטים מעיר ווארשא והסביבה מזן אל זן. שם שמעתי שישיבתי, קמניץ כבר עברה לווילנא כמו שאר הישיבות של פולין אחר שסופחה ווילנא למדינת ליטא.

תחת הרוסים בדרך להישיבה

בביאליסטוק נצטרפתי לשארית הישיבה הנוברדקאית, קבוצה קטנה שעמדה תחת פיקוחו של ה"ר ישראל מובשוביטץ, מנהל הישיבה, עד שהגיע הזמן בסוף שנת 1939, שאז נתן הר"ר ישראל לכל אחד 50 רובל לשלם שכר שוחרי הגבול מרוסיא לליטא. להגיע לגבול נסענו תחילה לעיר לידא ומשם לעיירת זשווינישאק הסמוכה לווילנא. ה50 רובל לעשרה תלמידים יחד עלה לסכום של 500 רובל. בסך קטן כזה הוצרכנו להסתפק בשוחרי גבול זולים, מן הבא בידינו ולעשות כל השטח רגלי, והשכרנו שני גויים צעירים שלא היו ידועים למומחים לאותו דבר. באותו לילה עברו קבוצה של רבנים וגדולי תורה מפורסמים, ביניהם הגאון ר' משה שאצקעס, האב"ד של קהילת לאמזשע המפוארה והם שילמו חמשת אלפים רובל כל אחד והובלו במזחלת (שליטן בלע"ז) דרך הכביש המוליך לווילנא, אבל הם נעצרו על הגבול ונשלחו למאסר. שתי החבורות בחרו פעולת שיחור הגבול לליל הראשון של שנת 1940, בתקוה שאז שומרי הגבול יחוגו את השנה החדשה במצב של שכרות, כמנהג הגוים.

גם שיחור הגבול שלנו לא היה בלי פגע. הקור היה נורא והשלג היה עמוק עד להברכיים. הלכנו רגלי דרך יער עד שבאנו למקום פתוח, מואר באור הלבנה השלימה, והרגשנו מיד שאחד מחברינו חסר והוא הנוברדקאי היותר קשיש שבינינו. השייגעצ'ים המדריכים דרשו שנמשיך, שהגבול כבר נראה אבל אנחנו השבנו שבשום אופן לא נזוז עד שנמצא את החבר הנעלם. ובכן חזרנו להחורשה ומצאנו אותו מונח בשלג אבל בריא אלא שאפסו כוחותיו ולא יכול לעמוד על רגליו ולילך בשלג העמוק, ולקחנו שנים מאתנו
(עמוד כו)
ואחזנוהו בזרועותיו עד שהגענו למקום המדריכים.

הגוים הראו לנו שמה שהיה נראה בשטח של כמו מאה מטרים אילן קצוץ-ענפים אינו אלא חייל רוסי משומרי הגבול ורובה ארוך על כתפו. וייעצו אותנו שלחזור כבר מאוחר מדאי אלא שנהלוך ישר בפניו ולא מאחוריו, ואם יעשה איזו תנועה נהרגנו ונטמין אותו בשלג. ואמנם ה"פאניע" (החיל הרוסי) הרגיש שאנו מוכנים להרוג להצלת נפשותינו ונשאר עומד בעיניים עצומות כאילו הוא ישן. תיכף לזה ראינו את הכביש בציון הליטאי ורצנו אליו במהירות והגענו אליו באותו זמן שהליטאים חזרו מבתי התיפלה שלהם שיכורים למחצה ולא שמו לבם לפליטים הצעירים. בקרוב הגענו לכפר יהודי בשם לייבישאק בצד הליטאי והיהודים שבכפר היו גומלי חסדים מאין כמוהם. עזרנו אותנו להפשיט את בגדינו הרטובים ולייבשם ולחמם את גופותינו מן הקור וכל היום היו משפחותיהם עסוקות בנו שנמצא מנוח מעיפת הדרך ובלילה הובילונו על המזחלות שלהם לווילנא שהיה שם מחר יום השוק, ומכיון שהיו המזחלות שלהם מלאים עגלים חמים שהוליכו למוכרם ביום השוק, ייעצונו שבמשך הלילה הקר והכפורי נצפין את רגלינו ואת חוטמינו בין רגלי העגלים, וכך הגענו בשלום לווילנא.

[אגב, קבוצת הרבנים והגדולים שנעצרו שוחררו בעוד יומיים, שמאסר החשובים עורר רעש גדול בווילנא וגם אצל יהודי אמריקא ולא שקטו עד שהוציאום לחירות בפדיונות גדולים. בוא וראה חסדי השם, אלמלי היינו אנחנו נעצרים בודאי היו שולחים אותנו מיד מן המאסר לסיביריה. שהמעצרים בטח לא היו מודיעים אפילו על הדבר, שמי ישלם להם שוחד ודמי פדיון בעד הצעירים העניים והבלתי ידועים, משא"כ כשמדובר על גדולי ישראל מפורסמים לבושי מעילים וכובעים רבניים - בגדי עשירים].

תקופת ליטא וראסיין

אחרי שבועיים בווילנא ששהיתי בה בעיקר כדי לרכוש הכרה אינטימית של העיר ואם בישראל, מקום מושבו של הגר"א ואשר בדברי ימינו היתה נקראת "ירושלים דליטא" נסעתי לעיר ראסיין שבה איכסנו את ישיבתי, ישיבת קמניץ והגעתי לשם בערב שבת. ומאחר שכל הבניינים והחדרים שהוקצו לבני הישיבה כבר היו תפוסים מצאו לי מקום ארעי עד אחר השבת אצל אחד מעשירי העיר, שהיה להם בן, עורך דין במקצועו, בן שלשים, בלתי נשוי וגר בביתם. בליל שבת ביקשני הבן שנצא לטייל ברחובות העיר מפני מזג האויר הטוב והלבנה בזהרה. בבוקר באה בעלת הבית לחדרי וביקשה ממני להשאר אתם בקביעות מפני שמצאתי חן בעיני "יאסינקע" (=יוסף, בנם). ובכן נשארתי עמהם, ז.א. אכלתי בישיבה ורק ישנתי אצלם. בקיץ של אותה שנה (1940) כבשו הרוסים את מדינת ליטא כולה, יחד עם שתי המדינות האחרות השוכנות אצל ים הבאלטיק: לאטוויע ואסתוניה.

כדרך הקומוניסטים התחילו ללאום (Nationalize ) כל בתי מסחר וכל בתי חרושת הפרטיים והמאכסנים שלי שהיתה להם חנות עשירה של אריגים יקרים מאנגליה היו מן הראשונים שנפלו תחת הפרוצדורה של הלאמת הרכוש. אז עשו לי בגדים חדשים ממבחרי האריגים, מעיל וחליפות חדשים קודם שאבדו הבעלות. כאות הכרת הטוב לגומלי החסד עמדי התחלתי להטמין כמה מן האריגים היקרים ביותר אצל קרוביהם וידידיהם על מנת שיחזירום להם לעת מצוא. וגם כסף מזומן הרבה החבאתי בשבילם אצל מכריהם [אחר
(עמוד כז)
זמן הבנתי הפסיכולוגיה של הטמנת הכסף המזומן אצל מכרים ולא אצל הקרובים - שאלה האחרונים לא היו כל כך מוכנים להחזירם, וד"ל].

מראסיין לסיביר

בתחילת חודש יוני של השנה הבאה (1941) הסתערו הקומוניסטים בליל שבת על בתי העשירים מארצות הבאלטיק והובילום כולם לתחנות מסילות הברזל והושיבום ברכבות הנוסעות צפונה [לארצות הקרות = סיביריה]. מעירנו, ראסיין, שלא היה בה תחנה הוליכום באותו לילה לעיר סקודוויל ששם כבר עמדו רכבות מוכנות להוליך נוסעיהן לכתובת הנ"ל. [בדרך כלל "תרמו" לזה רק קרנות להובלת סוסים ולא בני אדם, ולקרון המשתמש לעשרים סוסים דחפו כמו שמונים בני אדם - שיטה שנקטו בה אח"כ הגרמנים ימ"ש כשהתחילו לשלוח את יהודי אירופה למחנות החיסול]. כשהסתערו באותו ליל שבת על מקום מגורי היו עמי רק הזוג הקשיש, שבנם היה עובד במקצועו בסקודוויל. ולהם אמרו מחבלי הנקוו"ד (KGB) שבאו לאוסרם ולשלחם לארצות הקור. מחמת האימה והמהלומה שנפלה על הזוג הזקן והחלש כששמעו את הגזירה הרעה נשארו אין-אונים לגמרי ובכן היה מוטל עלי לאזור החפצים לנסיעה בשביל האסירים, אבל הרשעים אמרו תחילה שרשאים לקחת עד מאה ועשרים ק"ג ועשיתי הרבה חבילות קלות בשבילם וכשגמרתי אמרו לי שאסור לקחת יותר משתי חבילות ולא נתנו לי זמן לעבור על החפצים, כדי שבשתי החבילות אניח מה שחשוב ביותר.

בשעת הוצאתם למשאית היה בעל הבית מוכה בתדהמה אבל בעלת הבית בכתה בקולות דרמטיים שהקיצה את כל השכונה, שהיא בנתה את המסחר המוצלח שלהם ממסד ועד הטפחות וכך הודיעה בבכייתה הדרמטית. בין האוסרים היה קומוניסט יהודי צעיר, בן י"ח, בשם ירח. הצעיר הזה פנה לראש הנקוו"ד ושאל לו בהראותו עלי: "ומה עם הבחור'צ'יק הזה?" והלה השיבו ברוסית: "פאקא יעשטשא ניעט" = עוד לא, כלומר עדיין לא הגיע תורו.

אחר שנסעה המשאית לדרכה סגרתי את הבית הריק והלכתי לישיבה שהיו כבר באמצע קריאת התורה, וכולם, המשגיח והתלמידים סבבוני, וסיפרתי להם מה שקרה אמש בכל הפרטים אבל כשהגעתי לתשובת הרוסי על אודותי, לא היתה אצלם סבלנות לשמוע יותר, שכולם הבינו שבעוד יום או יומיים גם עליהם יעבור כוס התרעלה ותיכננו האיך להתחבא.

אני לא חשבתי על כך, שהיה ברור לי שאם לא יוחזר לבעה"ב שלי מה שהצפינו על ידי יהיו גוועים ברעב בסיביריה, שאפילו היה להם מוכן בבית כסף וזהב ואבנים טובות לא הגיעו להם שהרי הם עצמם עמדו כמשותקים ולי לא היה מושג מה שמונח בשתי החבילות שהרשו לי לקחת, וכל שאר החבילות שנשארו בבית לקחום עמהם הנקוו"ד, ובכן כל יום השבת הלכתי למקומות שהצפנתי כספם והאריגים היקרים והשתדלתי כל היום למצוא משאיות צבאיות שנוסעות לסקודוויל [שאלת חילול שבת לא היה כאן - כך הורו לי - שהרי לא ידענו מתי תעזוב הרכבת בדרכה לסיביר ובכן זה היה ענין של פיקוח נפש פשוט].

למחרת כבר התחילו לאסור את המשגיח ומשפחתו ואת חביריי ואף אני ניסיתי
(עמוד כח)
להתחבא, ורצתי עם המזוודה והחפצים שלי אל מחוץ לעיר והצפנתי בתוך התבואות שבשדות, אני רק נכנסתי לשם ושמעתי קול זוועה: עמוד! נשאתי את עיני וראיתי את הצעיר הקומוניסט, ירח, ורובה בידו. כנראה לא סר השגחתו מעלי, מסתמא בפקודת אדונו, מאז ליל שבת שעבר בבית הבעה"ב שלי. כך נתפשתי ונשלחתי לסיביר, יחד עם חביריי בני הישיבה שלא עלה בידם להתחבא. כשהרכבת לסיביר עברה תחנת העיר מינסק. היו שם כמה מיהודי העיר שהביאו הרבה מזון בשבילנו ומהם למדנו שהגרמנים החלו מלחמת תנופה נגד רוסיא הקומוניסטית במטרה לדכא אותה ולשחת את ארצם. ואז ג"כ נתגלה לנו שגלותנו לסיביר היה נס של הצלה בשבילנו, כי מדינת ליטא כבשו הגרמנים מיד והתחילו לחסל את כל היהודים שנפלו בידם, ואמנם אחרי המלחמה לא פגשנו אף אחד מהחברים שנשארו במקומם, [ביניהם שתי החברותות שלי בקמניץ].

אז נפל ברעיוני פירוש מה שמתפללים בסוף תפילת יהי רצון לברכת החודש "חיים שימלא ה' משאלות לבנו לטובה", שאין המכוון למה שאנו חושבים שהוא לטובתנו אלא למה שהשי"ת יודע כן. שהרי אנחנו דמינו שאלה שנמנעו מהמשלוח לסיביר הם המאושרים ואנו האומללים, ונהפוך הוא.

בגלות סיביר

בסיביר היינו רק כשלשה חדשים וחצי. בחול המועד סוכות הודיעו לנו שלפי הסכם הממשלה הסובייטית עם הממשלה הפולנית בגלות לונדון כל אזרחי פולין שבגלות סיביר הם בני חורין לעזוב את מקומם במאסר ולנסוע לכל מקום ברוסיא שעדיין אינו כבוש תחח ידי הגרמנים, ובחרנו לנסוע לאסיא המרכזית שמזג האויר חם ונעים כדי שנתחמם שמה מהקור הצפוני ביערות הפרא (ungels[) סמוך להקוטב הצפוני (North Pole). הבעיה היתה שהוצרכנו לנסוע כמו שלש מאות קילומטרים דרך הנהר דווינא הצפונית כדי להגיע לעיר קוטלאס "הסמוכה". הנהר כבר התחיל להגליד, והאניה האחרונה ממקומנו יצאה ביום שמחת תורה, והוכרחנו לנסוע לקוטלאס בחג שמחת תורה.

בסיביר לא סבלנו הרבה עינויי הגוף שהרי היינו שם בחודשי הקיץ, אבל היתושים (מוסקיטאס) שבאו אלינו מיערות הפרא היו גדולים ואכזרים וממש קצנו בחיינו אודותם. הרבה לא דתיים התאבדו לדעת ע"י קפיצה למימי נהר דווינא העמוקים; שום אחד מבני הישיבה לא התאבד. מצאנו תחבולה שהבאנו לתוך הבאראקים שלנו אילנות רטובים משלג והצתנו בהם אש ומזה עלה עשן גדול ועב והיתושים נרתעו מזה ונמנעו להתקרב סמוך להבאראקים. אמת, לא נעים היה לישן או לנוח במצב כזה מפני העשן, אבל אפשר היה לחיות בכיסוי איברי הנשימה, הפה והחוטם. אמנם חיינו שם בעינויי נפש, שהכריחו אותנו לעבוד בשבת באמתלא שהעצים שאנו כורתים ביער ושולחים דרך הנהר לבתי חרושת בעיר לנינגראד, מועיל להם להכנת הנשק הנצרך למלחמה עם הגרמנים, ומי שנמנע לעזור נקרא מחבל [עוסק בסאבאטאזש] שבשעת מלחמה העונש ע"ז הוא מיתה. ומ"מ השתדלנו לעשות מלאכות דאורייתא לפני השבת ולהשאיר על שבת רק מלאכות דרבנן ואיסורי מוקצה. אבל כשהכריחו אותנו לעבוד בראש השנה [שופר לתקיעות לא היה לנו] החלטנו לטכס עצות ותחבולות שלא לעבוד ביום הקדוש-יום הכיפורים, ובעזרת השם עלה הדבר בידינו על ידי שהתנדבנו לעשות מלאכה קשה ומסוכנת מאוד בתוך היער, בעשרת ימי תשובה, שכבר היו על הנהר יותר ממאה רפסודות קשורים זה לזה
(עמוד כט)
ולשתי ספינות גדולות אחת בראשם ואחת בסופם מוכנים להובילם לבתי החרושת של נשק בלענינגראד. מפני הרוח הסוער שהותחל להתחולל על הנהר שהיה עלול לשבר ולפזר את הרפסודות נתנו לנו תפקיד לארוז את הרפסודות סביב לאילנות גדולים ועבים ונצפין אותם האילנות בתוך בורות עמוקים ולכסות הבורות מבחוץ באבנים וענפים גדולים וכבדים שיכולים לעמוד נגד הרוח הסוער, עבודה שנגמרה מאוחר בלילה ובליל האפל וגשם חזק הוצרכנו לחצוץ את הנהר בסירה קטנה שכורה מצד אחד מלאת אדם וכלי עבודה. באמצע נסיעתנו התקרבו הספינות הגדולות שהובילו את הרפסודות שגרמו גלים גבוהים וסירתנו חשבה להשבר, ואף אחרי שהגענו לצד השני של הנהר היה קשה מפני האופל למצוא את הכביש המוליך אותנו למחנה. מכיון שאחרים לא התנדבו לכך רק בני הישיבה, קיוינו שזכות זו תעמוד לנו שלא יענישו אותנו אם לא נצא לעבודה ביום הכיפורים.

כל היום הקדוש עסקנו בתפילות היום ובאמירת תהלים, והמשעבדים לא הפריעו אותנו, רק בתפילת נעילה בערוב היום, כשהתפללנו בדביקות גדולה ובקול רם שהיה נשמע בכל המחנה, פתאום ראינו כל גדוליהם אצל הדלת; פתחוה והניחוה פתוחה. הביטו בתימהון עלינו והקשיבו לניגוני התפילה היפים של תפילת נעילה והרגשנו שהנהגתנו עשתה רושם עליהם. את התפילות גמרנו באמירת "לשנה הבאה בירושלים" בהתלהבות עצומה ויצאנו במחול, ולא הצצנו אפילו לצידם אבל הם מעצמם נכנסו לתוך כדורנו ורקדו יחד אתנו ושרו אתנו במחיאות כפיים חמות. הסוף היה שלא רק שלא ענשו אותנו אלא גם נתנו לנו לחם באותו השבוע יותר ממה שהיה מגיע לנו.

מחבורתנו השארנו קרבן אחד בסיביר. כשהגענו לעיר המרכזית קאטלאס, העיר שמשם מתחילים יערות-הפרא הובילו אותנו באניות אל תוך הדזשונגל דרך הנהר וויטשעגדא שעל ידו היתה עוברת הרפובליקא האטונומית "קאמי א.ס.ס.ר." שבירתה נקראת סיקטיפקאר ובדרך הורידו בכל מקום מושב קבוצה קטנה של אסירי ליטא וישיבתנו בתוכם. אותי ועוד מחבריי בישיבה הורידו במקום שקראו "סלאבאדסקי רעיד" [אז חשבנו שהוא שם מתאים לנו שהרי הישיבה של ישיבת קאמניץ היתה תחילתה בעיר סלאבאדקא שבליטא]. שם העמידונו לקצוץ אילנות מהיער ואחר שהסרנו הענפים מהאילנות הריצו אותם דרך השיפוע היורד אל הנהר. שם סידרו בשבילנו מקומות עבודה על המים וסמוך לו במיון האילנות למיניהם ועשינו מהם רפסודות שנתקשרו זה לזה בשלשלאות של ברזל עבים וכשנצטברו מהם יותר ממאה רפסודות נתחברו שוב בשלשלאות של ברזל לשתי אניות, אחת בראש הרפסודות ואחת בסופם, והובילום דרך הנהר וויטשעגדא והנהר הנמשך ממנו בשם דווינא הצפונית לעיר לענינגראד לתוך בתי החרושת שבה להשתמש בהם בתעשיית הנשק כנ"ל.

ואירע פעם שבשעה שהורידו את האילנות למים דרך השיפוע היה עומד שם אחד מבני הישיבה, נבוך במחשבותיו ולא הרגיש באילן המתגלגל ומת מיתה משונה תחת האילן שנפל עליו. הרשעים המפקדים עלינו לא הניחו אותנו לרוץ אליו לעזרתו או אפילו לצעוק בקול כדי לעוררו ממחשבותיו. אינני זוכר את שמו אבל נשאר בזכרוני שבקיץ האחרון שלפני המלחמה היה לומד כל היום בביהמ"ד שהיה נמצא ממול בנין הישיבה עניינים המכינים להיתר הוראה שאמנם קיבלו קרוב לפירוץ המלחמה.

(עמוד ל)
מגלות סיביר לגלות אסיא המרכזית

הדרך מסיביר לטאשקענט לקח כמו ארבע שבועות וכל אותו הזמן לא קיבלנו מהרוסים אפילו כזית לחם ולא שום דבר, על התחנות ירדנו מהרכבת ליקח מים רותחים ("קיפיאטאק"), אבל מה לאכול עם זה היתה האחריות שלנו ולא שלהם. בעצם הביטוי "האחריות שלנו" אינו נכון שלא היה איכפת להם אם נאכל או אם נגווע ברעב. לאחד מחברינו מישיבת קמניץ הצעירים בשם חיים יודזשיק שאהב להתפלסף היה הענין חרה לו כל כך, ששולחים בני אדם "לחירות" ומניחים אותם לגווע ברעב שחדל לאכול לגמרי כאות מחאה על "אי-היושר" של הרוסים. שהיו חברים שהיה להם לחם ע"י חליפין של חפצים או בגדים שהבאנו עמנו מליטא, והיו מוכנים להתחלק עם אלה שסבלו חרפת רעב, אבל חיים לא רצה לקבל שום דבר להחיות את נפשו. סופו של דבר שנחלה עד כדי כך שהיה גופו מלא חטטות ואבעבועות מעלות צחנה, וכשהגענו לעיר אוסטאטעלסקאיא באוזבקיסטאן הסכמנו שיקחו אותו לבית החולים - והוא נפטר שם באותו יום. [אני לא סבלתי רעב כל הדרך, שבאחת מהתחנות פגשתי רוסי אחד שהיה לו שק גדול מלא לחם, שהיה נחתום במקצועו אבל סבל הרבה ממה שלא היה לו מה לעשן שהיה מאלה שבלי עישון אינו יכול לחיות, ואצלי היה קצת סיגריות אמריקניים שהבאתי מליטא - אף שלא הייתי מן המעשנים לקחתי אותם לשם חליפין - לעת הצורך, וקיבלתי מן הנחתום ככר לחם עב וארוך בעד שלשה סיגארטים וזה הספיק לי לכל הדרך].

אני ועוד חברים ירדנו להסתדר במשק משותף (קאלכאז בלע"ז) ע"ש קארל מארקס במדינת קירגיזסטאן כי חשבנו שבמשק (פארם) עכ"פ המזון בטוח וזו היתה טעות גדולה. מהר למדנו שאף חברי הקאלכאז עצמם הם חסרי לחם, שלפי שיטת סטאלין היוזם והמפעיל של הקאלכאז, כל המזון של התבואות שבשדות חייבים לשלוח לעובדים בתעשיות שבערים ורק מעט מזעיר משאירים בשביל האכרים. [בזמן הקצר ששהינו בקאלכאז מתו מרעב אחדים מחבירנו].

שיטת הקאלכאזים שהנהיג סטאלין בתחילת שנות השלשים כשגזר על הלאמת השדות עלתה להם לעמי ארצות הקומוניסטים במיליוני קרבנות - כולם חללי רעב. ענין הלאמת השדות כדי שיהיו כל התבואות נכס השלטון, כנראה למד יוסף סטאלין מיוסף התנכ"י (להבדיל) [הוא למד וידע התנ"ך, שהרי עד גילו הי"ט שנה הכין עצמו לכמרות], שעשה כן בשבע שנות הרעב במצרים, כי אחרי שנתנו לו המצרים כל כספם ובהמותיהם בלחם לקח מהם את אדמתם, שנאמר: "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה וגו' ותהי הארץ לפרעה" (בראשית מז, כ) אלא שיוסף שלנו התנהג ברחמנות, שלמרות הלאמת שדותיהם, אמר להמצרים: "הא לכם זרע וזרעתם את האדמה, והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם וגו' ולאכול לטפכם" (שם כג - כד), והיינו שהשלטון לקח אחר הלאמת השדות רק עשרים אחוז מהלחם שגדל בהם ושמונים אחוז השאיר להאכרים, ואילו יוסף סטאלין לקח כמעט הכל מהתבואות והלחם והניח להאכרים אחוזים אחדים. על כגון זה אמרו חז"ל: "ראו מה בין בני לבן חמי" (ברכות ז ב).

מבחינה אחרת היו החיים באסיא המרכזית גרועה יותר מאשר החיים בסיביריה, שמחמת חום האויר היתה יותר הרת-סכנות מאשר סיביריה. בסיביר לא סבלנו כמעט
(עמוד לא)
ממחלות מדביקות שהיתה אצלם כמו מסורה שהחיידקים אינם יכולים להתקיים בקור הצפוני, משא"כ באויר החם שבאסיא המרכזית, שם היו החיידקים פרים ורבים.

מהקאלכאז לעיר אש, קירגיזסטאן

החיים בקאלכאז שנעשו מסוכנים, כאמור, החלפנו לחיים בערים. חבורת בני ישיבתנו של כמו עשרה תלמידים התיישבו בעיר אש שבקירגיזסטאן. [על העיר סאמארקאנד, אוזבעקיסטאן, ששם הסתדרו הרבה בני תורה לא שמענו]. בשבילי היו החיים באש מלאים בעיות. הקומוניסטים לא אהבו את אלה שלא עבדו ומפעם לפעם אירגנו מירדף ["אבלאווע" בלשונם] על השוק ושמו במאסר אלה שלא היתה להם איזו תעודה שעובדים בקביעות. וכך נפלתי בפח ושמוני במאסר.

כשנצטבר אצלם חבורה של כמו מאה וחמשים איש החליטו להעסיק אותנו בעבודה שהיתה טבעית אצלם, בניית גולאגים - (מחנות ריכוז = Concentration Camps) - לבנות מחנה ריכוז חדש בזעיר אנפין ובחרו לזה מקום באוזבעקיסטאן, העיר סוליוקטו, שהחום בקיץ עלה תכופות ל120- פארענהייט. התעשיה הראשית באותה העיר היתה מכרה של גחלים ( Cole Mine) מתחת הקרקע. הגולאג החדש בנו על אותו מקום מעל לקרקע. לשם כך קבעו לכולנו תקופת מאסר קטנה - ארבעה חדשים לכל אחד, אבל בתנאים החמורים של הגולאגים הגדולים אשר בסיביריה.

למעשה עלה גולאג זה בחומרתו ובמידת העינויים שבו על הגדולים, עד כדי כך שרק החצי מ150- האסירים שהיו בתחלתו זכו לצאת בחיים בסוף הארבעה חדשים, ואלה שנשתחררו בעודם חיים היו במצב של התנוונות גופנית חמורה כל כך, שהיתה מראיהם כמראה ה"מוסולמנים" שמצאו כמחנות החיסול של הגרמנים שנשתיירו בסוף המלחמה בעודם חיים, מפני השלשול הכרוני שממנו סבלו כמעט כולם [תקופת מאסרנו בסוליוקטו היתה בקיץ של שנת 1942].

העבודה היתה קשה מאוד: למלאות קרונות גדולים עם הגחלים שהוציאו מהמכרות במדות גדושות במשך י"ב שעות של עבודה בלי הרף, שכן היו שיעורי החלפת - עובדים, פעמיים במעת-לעת - אחת מחצות היום עד חצות הלילה והשניה מחצות הלילה עד חצות היום, ומכיון שלחם לאכול נתנו מעט והשרב היה נורא, הוצרכנו לשתות תכופות והרבה מהמים המורעל כשהקיבה היתה כמעט ריקה ממזון, וזה גרם למצב של שלשול תמידי. חוץ מזה נתנו לנו מגריפות של ברזל גדולים וכבדים שמשקל כל אחת היתה כמו 5 ק"ג, והשוטרים הקפידו שהעלאת הגחלים על הקרונות תהיה במגרפות מלאים דוקא, ובכן ישיבה-בחורים צעירים שלא הורגלו מעולם להרים מטען כבד כזה במשך חצי מעת-לעת בלי הפסק, הוחלשו מאוד בזמן קצר.

מצב השלשול התמידי גרם לצורך הורקת נקבים תדירית. והיה אצלם כלל שזה היו צריכים לעשות רק במקום שנגמר הזוג הראשון ממסילות הברזל של הרכבת, והיו יורים ע"מ להמית על מי שעבר הזוג השני של המסילות, שבכך נחשד שבדעתו לברוח, והיה עובדה שבחור אחד משלנו נסתמא, עיוורון שקוראים סימוי התרנגולים, היינו שאינו יכול לראות בלילה, ולא ראה את הזוג השני וגם לא הרגיש ברגליו את זה, שהוא עבר במקום שנסתיימו המסילות, וירו בו השוטרים בלי התראה ומת על אתר, והוא היה בן-תורה ובן ישיבה צעיר.

(עמוד לב)
מהשמש הלוהט נמוגו לפעמים חתיכות של גחלים, וכשנפל מהם על המכנסיים היו המכנסיים בוערים על גופותינו, ומכיון שע"פ רוב לא היה לנו אלא זוג אחת של מכנסיים, הוצרכנו לכסות את הערוה באיזה שהוא סמרטוט, וכשבא הזמן להשתחרר לבשנו את המכנסיים הרטובות מהזפת.

מה שעינה אותי ביותר, שמן המשא הכבד שהוצרכתי לטלטל ולהרים בכל יום במשך חצי מעת לעת נתפחו אצבעות הידיים והיו כואבים לי נוראות בכל פעם שהרימותי מגריפה מלאה, ובשביל כך התחלתי להאט עבודתי וגם שלא למלאות המגריפה. השוטר הממונה עלינו ניגש אלי והתחיל לצרוח: שציפנסקי, אתה מתעצל! האינך יודע שלפי כללי עבודתנו יש למלאות המגריפה וצריכים לעבוד במהירות. אני הראתיו את ידיי הכאובות ואת תיפוח אצבעותיי ואת המוגלה אשר בין האצבעות הנפוחות. זה לא הועיל לי כלום, אדרבה זה העלה את חמתו הרצחנית ולקח את הרובה שבידו והכני על קדקדי. זה חרה לי מאוד מלבד הכאב הבוער ובחמתי השלכתי את המגריפה ממני והלאה. גם החברים שעבדו בסמוך לי זרקו את כליהם וחדלו לעבוד. השוטר ראה בכך מרד היהודים והתחיל לצעוק: מי עוד מהיהודים בדעתו להתקומם נגד הממשל הסובייטי. זה חרה לכל האסירים היהודים וכולם השליכו את המגריפות שבידיהם. אבל אותי, שהשוטר קרא לי "ראש המתקוממים" החליט לענוש בכל חומר הדין. העונש היותר חמור שתיכנן בשבילי היה להעמידני "על השמש". ז.א. אילצני לעמוד ברגליים יחיפות על חתיכת גחלת גדולה שהתחממה כמו אש מהשמש הצורבת ולא לזוז ממנו ימינה או שמאלה. אחרי רגעים אחדים התחילו כפות רגלי לבעור ונפלתי על הקרקע הסמוך.

בינתיים נתוודע כל המאורע בתוך המחנה, והראש בא בעצמו למצוא מה קרה ולמה החליט השוטר שלא היה יכול להתעלם ממצבי לכוף אותי לעבוד במהירות. אחרי חקירה ודרישה נודע לו שהשוטר עשה קנוניא עם הגנבים שבחבורה לאסוף את בגדי העשירים מבין האוזבקים שעבדו באותה מחנה והניחו בגדיהם על קופות הגחלים וכן עשו עם כל המאכלים הטובים שהביאו להם בני המשפחה שלהם שחיו בסמוך ולמכור הכל על השוק ולחלק את הריווח בינו [בין השוטר] ובין הגנבים. וזו היתה סיבת חרונו של השוטר על האטת עבודתי, שחשש שע"י כך אראה את הקנוניא והגניבה. הראש פטר את השוטר בדימוס על אתר ואותי שלח להמחנה ופסק לפצות אותי. ה"פיצוי" היה שבמשך ארבעת השבועות הבאים לא אצטרך לעבוד מחוץ למחנה אלא אעבוד פנימה ב"הקומאנדו של חלושי-כוח".

בקומנדו של החלושים היה תפקידי לעבור בכל יום במחנה ולדחוף עגלה במו ידים, עם עוזר, לצבור את אלה שמתו ביום הקודם ולקחת את המתים ולקברם מחוץ למחנה.

כשהגיע זמני לצאת לחירות, התחילה בעיה יותר גדולה. משקל גופי ירד לכמו ארבעים ק"ג ולא היה לי אף פרוטה במה לקנות מזון כל שהוא, וחששתי שבחולשת גופי ובשלילת אמצעים של פרנסה כל שהוא ולא מקום להניח את ראשי ולחסות עצמי מפני הקור והשלג שפתאום התחיל לירד אגווע במשך זמן קצר. אך שמעתי שבזמן שהיתי במחנה הריכוז פתחה ממשלת הפולנים אשר בלונדון בעיר אש בית לשם פולנים האינוואלידים וחלושי-כח שמצבם התדרדר עד כדי כך שחייהם בסכנה. שם נתנו מקום לישן ולהנפש וגם קצת מזון להחיות את הנפש. וחשבתי שהשם שלח לי הרפואה לפני
(עמוד לג)
המכה, אבל נזכרתי שבמחנה גנבו ממני כל פיסת נייר ולא נשאר לי שום תעודה שמוצאי ממדינת פולין. ואמרו לי שבלי תעודה כזאת אין מקבלים בבית האינוואלידים הפולני בשום אופן.

לקבל תעודה שאני פולני, בתור חילוף התעודה המקורית שלי הוצרכתי לילך לראש הנקווד, שרק הוא היה לו הסמכות לכך. באין ברירה החלטתי לנסות הדבר. כשבאתי לאותו משרד, מתחילה ניסו לסגור את הדלת בפניי, שהמראה שלי היה כמו של אדם גווע. חוץ מזה בחלו ממני ומהטראנטעס שעל גופי, בעיקר לא רצו ליתן לי אפשרות לשבת או לישען על איזה חפץ, ואפילו על הקיר מפני המכנסיים שלי שהיו שחורות מזפת כנ"ל ואחרי תחנונים רבים הניחוני להכנס ולעמוד אצל הדלת. לא היה לי כוח לעמוד על רגליי ואחזתי בצידי הכותל, אולם כשאמרתי להם את מבוקשי אמרו לי שבשום אופן לא יתנו לי להפגש עם ראש הנקוו"ד, שהוא עסוק מאוד וכדי להגיע אליו צריכים כמה המלצות. במשך השעתיים הבאות ששהיתי שם היו המלצריות מחלקות כמעט בכל חצי שעה להעובדים שמה מטעמים ומשקאות ולא עלתה על דעת שום אחת ליתן לי איזה דבר שהוא של מאכל או משקה להחיות את נפשי.

אחרי שעתיים יצא הראש שלהם וניגש אלי ושאלני על מבוקשי ואמרתי לו: אני מחכה על דבר שאין איש כאן יכול לעזור לי בכך אלא אתה, שיש לי צורך נחוץ לקבל איזו פיסת נייר שתעיד שאני ממוצא פולני כדי שאוכל להתקבל בבית האינוואלידים הפולני, רק שם מוכנים לעזור בן-אדם במצבי. תחילה אמר שזה אי אפשר, על איזה סמך אני יכול להעיד ככה? והתחלתי לפצור בו: אני בן-יחיד אצל הורי ואני שוקד לראותם טרם שאמות ובודאי גם הם שוקדים לכך, ובאם לא אמצא מקום לנוח ולקבל איזה דבר של מאכל מהר, מובטחני שלא נתראה לעולם.

הוא שמע לדבריי בשים לב, ואמר לי: חכה, אני צריך להתייעץ בדבר. בינתיים שאלני מה היה כתוב בתעודה שגנבו ממנו ואמרתי לו תוכנה בערך. הוא חזר ללשכתו בלי מלה של עידוד. אחרי זמן ארוך חזר אלי בתעודה חדשה דפוסה במכונת כתיבה על נייר של הנקווד ועליה כתוב בראשה באותיות גדולות: "תעודה בחילוף התעודה שנאבדה", בנוסחה באה העדות מראש הנקווד שאני אזרח פולני והיה כתוב בה כל מה שהיה נצרך לי. משם הלכתי ישר אל בית האינוואלידים הפולני, ושם קבעו לי מיד מקום לישן ולנוח על הקרקע, אצל איש זקן וחולה.

אחרי ימים אחדים נתוודע לי שבנוגע למזון אין נותנים שם כדי שביעה ועדיין הוצרכנו לשנורר קצת מזון מן החוץ.

שם מצאתי גם ידיד יקר ונעים מצעירי ישיבת קמניץ קרוב לגילי, שמו זאב מלצ'רסקי מעיר קאלנא שאצל לאמזשע. שמו נתפרסם אצל יהודי ליטא בתור בקי גאוני במשחק השאח. במשך חודשיים ומחצה פורסם בכל ערב שבת מהעתון "די אידישע שטימע", הכי נפוץ בליטא בעיה ופתרון חריף באותו משחק. [הוא פירסם זה שלא בשמו הנכון אלא בכינוי מוסתר, כדי שלא יתגלה הדבר אצל ראשי הישיבה והמשגיחים].

יום אחד יצאתי עמו למצוא קצת טרף להחיות נפשנו וראינו אשה רוסית שיצאה עם קערה גדולה של מאמאליגע - דייסה עבה - מלאה, אלא שראש הדייסה היה מכוסה בשכבת עיפוש ירוק. ז.א. שהדייסה כבר הגיעה למצב של קלקול גמור שסכנה לאוכלה,
(עמוד לד)
ושמשום כך לקחה את הקערה למקום האשפה. אמרנו לה: בבקשה תני את הקערה והדייסה לנו מפנו שאנו רעבים מאד. שאלה אותנו: יש לכם כסף? והסכימה ליתנו לנו במחיר של רובל אחד לפחות ובדקנו בכיסינו ומצאנו קאפיקעס שעלו לרובל [ואף שהזהירה אותנו שלא נאכל מזה שעלולים לחלות מכך לא רצתה ליתנו בחנם].

סופו של דבר. היא מכרה אותו לנו יחד עם קערת העץ הישנה. מיד ישבנו על הקרקע ואכלנוהו בתאוה כאילו היינו אוכלים מסעודת שלמה בשעתו.

באותו לילה חלינו שנינו במחלה הממיתה דיזענטעריע, זאב ז"ל לא זכה עוד לראות את אור היום. גם אני נחליתי והייתי במצב מסוכן כמה ימים אבל תודה לא-ל רופא החולים שלא נתנני למות מזה, ובעוד שבוע קמתי ממשכבי, מרופא מן החולי רפואה שלימה.

מאורעות חיי בבתי החולים שבעיר אש

אחרי הדברים הנ"ל קיבלתי משרה בעיר אש בבית חרושת של כותנה לעבוד על המכבש שעושה מצמר-גפן חבילות, ואירע אסון שנחטפו אצבעות ידי הימנית במירוץ הגלגלים ונותקו מעל ידי. עברתי ניתוחים בתקוה לחבר את האצבעות כראוי ולא עלה זה בידי המנתחת [רוב הרופאים והמנתחים באותם הימים היו נשים, שהאנשים עברו על החזיתות]. זה אירע לי בשנת 1943. בבית החולים שהיתי זמן ארוך וכשיצאתי משם הייתי בעל מום קבוע בידי הימנית, אך בעזרת השי"ת למדתי לכתוב בידי השמאלית, מתחילה בקושי ובמשך זמן קצר נעשיתי רגיל בכך וזכיתי לכתוב כמה ספרים עם ה"יד כהה" ולפרסמם.

בהקשר לזה חשבתי שראוי להזכיר איזה אנקדוטים ממה שקרה כבית החולים, לי ובכלל. פעם הובא לחדרי קצין צבאי רוסי שנפצע קשות ברגלו בחזית סטאלינגראד וכבר היה לו 16 ניתוחים ברגלו בגלל הגאנגרין (מקק) שבו ועכשיו הובא בשביל ניתוח השבע עשרה. בכל יום התפללתי שלש פעמים. ואותו קצין שאלני בכל פעם: למי אתה מדבר, והשבתי: אני מתפלל להשם. הוא ענה בכעס: אתה מבזבז זמנך לשוא, אין אלקים בעולם. כשנכנסה האחות (כך קוראים ברוסיא לנוירס). סיפרתי לה שהוא מלגלג על אמונתי בהשם אבל הבעתי לה את השערתי שלא אותי הוא רוצה לשכנע, שהרי הוא רואה שאני דתי מעודי והוא מבין בודאי שלא אשנה אמונתי, אלא עושה כן בשביל בלבול המוח שאצלו על נושא האמונה, שלמרות הדוקטריניזציה שקיבל בחינוך שלו הקומוניסטי עדיין יש לו ספיקות, ואולי נולדו אצלו הספיקות על החזית כשהיו חייו בסכנה. יומיים אחרי כן נלקח לחדר הניתוח, וחזר במצב של טירוף-דעת ובאנחותיו היה חוזר ואומר כל היום: "באזשע מאי" (G-d My) וקראתי את האחות שתשמע איך שהוא פונה להשם בתת-הכרתו כשנמצא בצרה ובסכנה גדולה.

פעם אחרת אושפז בחדרי אוזבק גדול, שמן וכבד - יושב ראש בקאלכאז בשביל ניתוח מעי-העיוור שלו (Appendix) כשהוחזר מהניתוח ביקש מהאחות להביא לו את האפנדיקס והביאו לו צנצנת של זכוכית גדולה והאפענדיקס בתוכה. אחר שהביט עליו כמו עשר דקות ביקש שוב שהאחות תעזוב הצנצנת בחדרו לעוד זמן מה. בינתיים אני נרדמתי והוקצתי מקולות גדולים של האחיות: "למה עשית ככה, תוכל למות מזה!" על שאלתי מה קרה, אמרו לי שכשחזרו לקחת הצנצנת מצאוה ריקם מן האפנדיקס, וכשחקרו
(עמוד לה)
אותו על ככה, אמר: "אכלתיו"! שהוא מוסלמי מאמין ולפי אמונתו מי שמת וחסר ממנו אבר לא יבוא לחיי העולם הבא שצריך להיות נקבר עם כל אבריו שלמים [כמו שמאמינים גם אנחנו], וע"י שבלעו הבטיח שלימות גופו כשימות.

בשנת 1944 כשהייתי כבר נשוי נחליתי קשות במחלת הטיפוס, שהיא מחלה מדבקת מאין כמוה. ובזו זכיתי לניסים גדולים של הצלה. כמה מחבירינו נספו ממחלה זו, רובם במשך ימים אחדים, ולכל היותר שבוע משנחלו. אני כשנחליתי בכך לא פסקה החולי ממני וסבלתי מזה בהלוך ושוב כמו ששה חדשים, שלש פעמים חודשיים. בפעמיים הראשונות איכסנו אותי בבית החולים הגדול שבמעלה העיר, אש, ואף שב"ה לא המיתה אותי החולי, לא יצאתי ממנה בשלום לגמריי שסבלתי מכל מיני הסתבכויות (Complications). בפעם הראשונה נחליתי גם במחלת הילדים, אדמת (Measels) ושמוני בחדר יחד עם ילדים. בפעם השניה נתחרשתי במשך כמה שבועות.

כשנחליתי בפעם השלישית הייתי כבר חלוש ומסוכן ואמרו הרופאים המקומיים שאינם יכולים לעשות בשבילי שום דבר אלא שיקחו אותי לעיר אנדענזשאן הגדולה יותר ובית החולים שלה מפותח יותר, אלא שלהגיע לשם אצטרך ליסע בעגלה זמן ארוך, והואיל שהדרכים מקולקלות אינם מקבלים אחריות למה שיארע בדרך, ואמרתי לאשתי שבשום אופן לא אסע לשם אלא אשאר בחדרי במקומי, שפחדתי פן אמות בדרך. מצבי הוגרע מיום ליום ואני שכבתי במטתי בודד, שאשתי היתה כל היום בעבודה וידידיי ומכיריי לא באו אף פעם לבקרני מפני ב' טעמים: א) שמא תודבק בהם המחלה, ב) שכבר התייאשו ממני.

יום אחד שמעתי דפיקה על הדלת ואמרתי: "בבקשה להכנס, הדלת פתוחה". ונכנסה בתו של הרואה-חשבון בבית החרושת, אשה נשואה, אם לילד בן חמש וספר בידה. ושאלתיה למה היא באה, הכי אינך יודעת את מצבי ולמה אין מבקרים בביתי? השיבה, אני יודעת הכל אלא שאצלנו יש פתגם: "אף למות טוב בין חברת בני-אדם", ובכן באה לקרוא לי סיפורים (ברוסית), כדי "שלא תרגיש כך את הבדידות שבטח מעיקה לך". והנחתי לה. כשבאה שוב ביום שני שאלתיה, אם אינך חוששת על בריאותך מה מכוח הילד הרך? והשיבה: "את יודעת מי אני, כל ימי גודלתי בין הקומוניסטים שאין מאמינים שום דבר בדת, אך אני אינני בטוחה כל כך, אני יודעת שאתה מאמין חזק באלקים, ואני מאמינה שאלוקיך ישגיח עלי ועל בני שלא יארע לנו שום דבר, כי את זה אני יודעת ברור שמה שאני עושה פה הוא דבר שאלקים חפץ בו".

ביום אחד הרגשתי שאפסה כל לחלוחית מגופי ונשארתי כעץ יבש. לא היה בגופי לחלוחית לא בפה ולא בחוטם, לא סימן של רוק ולא רטיבות כלשון. לשוני היה מונח בפה כפיסת טלאי יבש, וחששתי שעוד מעט אמות. כשחזרה אשתי בערב מעבודה אמרתי לה בשארית כוחותיי שתשתדל להביא למיטתי את ר' חיים סאשיצקי, מחשובי ישיבת קמניץ, שהיה אחד מארבעה תלמידים שהיו חוזרים השיעור של ראש הישיבה. בעירנו עסק מפעם לפעם בענייני חברה קדישא. אמרתי לאשתי שאני רוצה שיאמר עמי הוידוי ויסדר בשבילי קבורה בין יהודים [בין תלמידינו שמתו פה - אם אפשר].

כששמעה אשתי עד היכן הדברים מגיעים יצאה להאולם ביללות גדולות וביקשה בקול בכי אדיר שמי שהוא יעזור לה להציל את בעלה. פתאום יצאה מהחדר הראשון שבאולם אשה לא צעירה, כגיל אמי בערך ותואר גופה כשל אמי ושאלה מאשתי מה
(עמוד לו)
לדעתה היא יכולה לעשות, ואמרה לה שאולי יועיל לי תה חם בכפית קטנה במשך זמן ארוך לעורר לחלוחית גופי, וכך עשתה. והיה כאשר גחנה על פניי והתחילה לשפוך לתוך פי הליקוויד [הנוזל] החם והמתוק לאט לאט והתחילה מדברת אלי כאם אוהבת, נדמה לי כאילו אמי עומדת על ידי והיא עושה ההשתדלות להצילני ממוות, מתוך כך חזרה הלחלוחית לגופי ולעיניי והתחלתי לבכות. כך עשתה כמה שעות עד שחזרה חיותי.

התקשרות עם ועד הצלה ועם רבינו

באמצע שנת 1944 מצאו הועד הצלה באמריקה, בעזרת רבינו הגאון ר' ראובן גרוזובסקי זצ"ל (חתנו של הג"ר ברוך בר, שהיה מנהל ישיבת קמניץ ואומר בה שיעורים כלליים פעם בשבוע, והיה בוחן התלמידים של שנתיים הראשונות בישיבה, שהיה אז באמריקה ראש הישיבה בביהמ"ד העליון בספרינג וואלי ואח"כ גם ראש ישיבת תורה ודעת) את מקומנו בגלות רוסיא והתחילו לשלוח לנו עזרה. במקומינו, בעיר אש אשר בקירגיזסטאן נשארנו אז בס"ה חמשה תלמידי קמניץ. מתחילה שלחו דולרים באופן רשמי, אלף דולר לחודש לכולנו ז.א. מאתיים דולר לכל אחד וקיבלנו מהממשלה כל אחד 900 רובל [השיווי הרשמי של הרובל בערך לדולר היה 4.5 רובלים]. זה היה מספיק רק לקנות שלשה ק"ג לחם, וביקשנו שמכאן ולהבא לא ישלחו כסף אלא שוה כסף: גלילות סאכארין, סבון או אפילו אריגים לבגדים. זה היה לנו עזר גדול, הנה למשל בשעת מחלת טיפוס במחזור השלישי כנ"ל קיבלתי חתיכת אריג חשובה בת שלשה מטרים, שאשתי מכרה על השוק בעד אלפיים רובל, מספיק לקנות דבש, חלב וחמאה בכמות שהיה נדרש בשביל להעמידני על רגליי.

בכל פעם שקיבלתי חבילה שלחתי מכתב תודה להגר"ר גרוזובסקי. כשבאנו לאמריקה והלכנו יחד קבוצת תלמידי קמניץ בחוה"מ פסח לקבל פני רבינו ברגל כדין אמר, שמכתביי שנכתבו בפרוזה פיוטית [לפעמים בצירוף איזה סעיפים מן השיר המובא להלן] עודנם אצלו ושהוא מעריכם בשביל תוכנם המעניין ויופי המליצה.

אגב, יש עוד דבר אחד שאני חייב הכרת טובה מיוחדת להגר"י גרוזובסקי זצ"ל. כשהגיע הזמן לנסוע מפאריז לאמריקה היה רשיון-כניסה שלנו של סטודנטים שהוא זמני ולא פרמננטי, אבל מאחר שאשתי היתה בחודש התשיעי להריון, ציוה לבן-אחיו של רבינו ראש הישיבה, הג"ר ברוך בר, הר"ר שלום לייבוביץ ז"ל שהיה המתעסק בסידור שארית הפליטה של ישיבת קמניץ לקנות בשבילנו כרטיסים על האניה האמריקאית רבת הפאר ס.ס. אמריקה, ומאחר שלא יכלו להשיג באותה אניה כרטיסים בקלאס שלישי - שיקנה בקלאס השני שעלה בסכום יותר גדול בהרבה, והכל כדי שאם תהא הלידה בדרך, שתהא על שטח אמריקאי שלפי החוק נעשה התינוק אזרח אמריקה מיד, וזה עוזר גם לההורים בזכות האזרחות. למעשה לא היתה הלידה בדרך, וכשהגענו לניו יורק נשלחנו ל"עליס איילאנד", כחוק כל הזמניים, והרב ז"ל שלח לשם את בניו כמעט בכל יום ולא נח ולא שקט עד שהוציאנו משם אחרי שבועות אחדים, ובינתיים הכין בשבילנו דירה עם כל מה שצריך בה, כך שמן עליס איילאנד הוכנסנו לדירה מרוהטת ומצויירת. בזה העסיק את הר"ר יהושע בלסקי ז"ל, מחשובי הישיבה שהגיע לאמריקה מפאריז בהקדם.