תקציר המבוא:

אודות המחבר

במבוא למהדורה העברית, הכותב מסביר את הסיבות שהביאו אותו להוציא לאור את עיזבונם הרוחני של שני בניו שנרצחו בשואה. הכותב מתאר בקצרה את החורבן של היהדות הדתית ושל מוסדותיה המפוארים באירופה, ובתוך מסגרת זאת הוא מכניס את האסון הפרטי של רצח שני בניו. לאחר מכן, הוא מתאר את תהליך השיקום שלו לאחר השואה, ובכלל זה, את עלייתו לארץ ואת נושא הנצחת השואה שנטל על עצמו, ובמיוחד את דרכי ההנצחה של בניו.
בסוף המבוא הוא מציב את הדילמה שבקניית השכלה כללית, את יתרונותיה וסכנותיה, ומעיד שאצל בניו "חכמה ודעת לא פסקו מלהיות סמוכים ומחוברים לטהרה ולקדושה".

במבוא למהדורה הרומנית, שמובא גם במהדורה שלפנינו, הכותב מספר על קורותיו בימי השואה ברומניה, על רצח בניו, על הצלתו בדרך נס מגורל דומה, ועל ההספד שאמר על קברם.

המבוא:

בשער הספר

בע"ה

הקדמה להוצאה העברית

מאת
הרב צבי גוטמן
רב בתל-אביב
לשעבר אב"ד בק"ק בוקרסט

ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (ישעיה נ"ו)

שם עולם אתן לו - זה ספר... שנקרא על שמו (סנהדרין ד"ג ע"ב)

לכו חזו מפעלות ד' אשר שם שמות בארץ (תהלים ט"ו)
...דרש ר' אלעזר: אל תקרי שמות (שי"ן פתוחה) אלא שמות (שי"ן צרויה)
(ברכות ז' ע"ב)

דרכו של עולם הוא, כי בנים מנציחים את זכר אבותיהם ומציבים להם שם ושארית, ובמקרים של פרסומי ספרים וכתבי-יד עפ"ר הם מפרסמים את דברי אביהם, בחינת "ברא מזכה אבא" ; אבל עלי, לדאבון לבי, העמיסה ההשגחה העליונה משימה שלא כדרך הטבע ומנהג העולם ; להקים לשני בני יד-ושם, לתת להם "שארית" ולפרסם את כתבי ידיהם כדי להחיות בזה את השממה הנוראה והמחרידה.

בספר זה, שקראתיו "שארית יעקב ויוסף", מוגש לקורא העברי צרור דברים, דברי הגות ועיון, מעזבונם הרוחני (והוא עזבונם היחיד) של שני בני הי"ד יעקב ויוסף גוטמן, שנרצחו יחד בידי הנאצים ימ"ש, בשנת תש"א בהיותם שלובי זרוע עמדי. את צערי העמוק ושברי הגדול כים הבעתי בשעתו בהקדמה לנוסח הרומני של הספר וקוננתי בה "היו בני שוממים כי גבר אויב". בעמדי על יד קברם הבאתי בדאבון לבי הנשבר והנדכה את דברי יעקב אבינו "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה ?" - כלום זוהי דרך העולם, שאבות ירכינו ראשם על קברות בניהם ? אכן נשתנו עלי סדרי בראשית ומנהגו של עולם...

עם זאת עלי לברך לנותן ליעף כה שהיה בעזרי, עד שבמשך זמן של כ"ח שנה ועד היום יכולתי בעזרת השי"ת להתקיים ולהתאושש ולפעול בכל כוחו בתחום תפקידי, הרבניים, דבר אשר עליו חייב אני לברך את הברכה "ברוך גוזר ומקיים"*): מתכוון אני כאן לברכה זו ברוח הפירוש שפירש דו"ז הרה"צ ממעזבוזש זצ"ל, שהכוונה, כי אם הקב"ה גוזר ח"ו גזר דין קשה על בן אדם, שבדרך הטבע אין לו הכח והיכולת לשאת ולסבול אותו, נותן לו הקב"ה הכח והעוז להתקיים, כח הקיום ; וע"ז אנו מברכים "ברוך גוזר", אבל הוא גם "מקיים", כלומר ,שנותן לו כח להתקיים ולהתחזק ולהמשיך לפעול בחיים.

אמנם, רעיתי הרבנית, האם השכולה, לדאבוני לא עצרה כח לשאת ולסבול הרבה זמן את האסון הנורא הכפול ונפלה למשכב, שנים רבות היתה רתוקה למיטה, עד שהוציאה את נשמתה הטהורה (בליל שבת, י"ג תשרי, תשי"ט), והלכה למנוחת עולמים על יד קברי בניה : הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו...

לפיכך ראיתי בבחינת חובה קדושה המוטלת עלי לאזור שארית כוחותי ולגשת - מיד אחרי האסון - להוצאה-לאור של עזבון הבנים הי"ד שבכתובים, כדי להקים להם יד ושם : תחת שמות (שי"ן פתוחה שמות (שי"ן צרוייה)... בימים ההם, כשגמרתי אומר לעשות זאת, טרם נודע על השואה האיומה שהתרגשה לבוא על עמנו - השואה שלא היתה כדוגמתה ושהחריבה כמעט כליל את יהדות אירופה המפוארת : נכרתו ששה מליון אחים ואחיות, אבות ובנים, זקנים ונערים, נשים וטף, נשפכו נהרי נחלי דם של יהודים על פני מרחבי-אירופה - דם יהודי פולין המעטירה במרכזי התורה שבה, בישיבות הגדולות, כמו ישיבת חכמי לובלין ועוד ישיבות מפורסמות בעולם וכו' וכו' ; מרכזי החסידות, הצדיקים המפורסמים; וכן יהדות הונגריה וצ'כיה במוסדות התורה שבהן וגדולי ישראל שבשאר ארצות
אירופה, קהילות הקודש של גרמניה, צרפת, בלגיה, הולנד, יוון, בולגריה, אוקראינה ורוסיה, על בתי כנסיותים ומתפלליהם ועל ישיבותיהם, תלמידי חכמיהם, רבנים גאונים "ארזי הלבנון" ואדירי-התורה... אכן, נתקיימה בנו קללת התוכחה "והשימותי את מקדשיכם" (פ' בחוקותי).

בשרשרת אסונות איומים אלה היתה יהדות מדינת רומניה, חוליה ראשונה, ומעין "ראשונים לסדר פורענות" (ראה, מס' רהש, י"ח, ע"ב) היו בני קהילתי, בוקרשט הבירה, וביניהם שני בני יעקב ויוסף : הם נרצחו לנגד עיני, כשהם שלובי זרוע עמדי... "אכלו את יעקב ואת נוהו השמו" : ביתו של בני יעקב נשאר שומם, וכן ביתו של יוסף בני, חיה רעה אכלתהו וטרוף טורף - היו בתיהם "שוממים כי גבר אוייב". ביום ד' בשבת, והיום שבו נתלו שני המאורות ברקיע להאיר על הארץ, נהפך עלי ליום שבו ניטלו ממני שני המאורות הגדולים שלי, שהתקינו עצמם להאיר בזיו חכמתם ותבונתם : לא בכדי הכתיב הוא "מארת" (חסר ו'), שמשמעותו מארה (באלף צרוי') קללה (רש"י)... מה שעתיד היה להיות לי לברכה, ברכת יעקב וברכת יוסף, בזכות תכונות נפשותיהם הזכות והאצילות, הפך עלי למארה עת נלקחו ממני מאוריעיני אלה, עד שהעולם חשך בעדי. קשה היה להבין את דרכי ההשגחה העליונה ונבצרה מבינתנו "הסתרת הפנים" של הקב"ה באותן שנים חשוכות, כש"החושך כיסה ארץ וערפל לאומים" : נלקו המאורות! רבותינו ז"ל (סוכה כ"ט), בין ארבעה דברים שהחמה לוקה בגללם, מנו גם "שני אחים שנשפך דמם כאחד"... והמהר"ם מרוטנברג הלא הוא הגה"ק ר' מאיר בר' ברוך **), בקינתו לט' באב ("שאלי שרופה באש") מקונן ואומר : "אתמה מאוד על מאור העם / אשר יזרח אל כל / אבל יחשיך אלי ואליך"... וכן בפתיחתא לאיכה רבתי נאמר: "פתח משה ואמר, ליטא שמשא! למה לא חשכת בשעה שנכנסו שונאים לבית המקדש?" ועל דברי הנביא "נסתרה דרכי מד'" הקשה ר' לוי יצחק, סניגורן של ישראל, לאמור: "רבש"ע, אחת משתי אלה הייתי מבקש ממך - או שתנהג את העולם כפי שכלנו, או שתתן לנו 'שכל' להבין את הנהגתך" : או, כפי שהמליץ בימים הנוראים : "למשפטיך עמדו היום, כי הכל עבדיך" (תהלים י"ט) - הכיצד תרצה, רבונו של עולם, לשפוט היום את עבדיך במידת הדין, בשעה ש"הכל" וכל סבלותיהם ועינוייהם מידי הגויים, באים להם מחמת זה שהם רוצים להיות עבדיך - עובדיך, ולא עבדי פרעה ! וכמו שדרשו חז"ל (גטין, נ"ז) עה"פ : "כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מ"ד).

עם זאת עמדה לנו ההשגחה העליונה והאודים המוצלים מאש קמו והתנערו. על אפם ועל חמתם של הצוררים, שזממו לכלותנו כליל, ראינו בעליל גבורות ד' ונפלאותיו בארץ. אמנם, טרם זרחה עלינו שמש, ולא ידענו עוד מה יילד יום (ואמנם רבות ונאמנות היו המכות שהוכה בהמשך השנים הבאות, תש"א-תש"ה, הציבור היהודי ברומניה) - אבל לא נכנענו. לגבי קריאת התוכחה בתורה נאמר "שאין מפסיקין בקללות" - לפיכך, משחלפה זמנית פרשת הקללות, התאמצתי והתחזקתי להמשיך. כך, כבר בסוף ירח טבת תש"א - "ירח טבת, מאוד לקיתי בו" - כשהתאוששתי קמעא מן המהלומה הנורא ש"לקיתי בכפליים", התאמצתי והתחזקתי להודות למי שעשה לי נסים ויסדתי מיד בעירי מקום קדוש חדש לתורה ולתפילה תחת זה שהועלה באש על-ידי רוצחי בני ואנשי קהילתי ; ולזכר בני הי"ד קראתיו בשם "בית יעקב יוסף" ***) וציוותי לחרות על הכותל המערבי שלו, שחור על גבי לבן, את הפסוק "גאלת בזרוע עמך בני יעקב יוסף סלה" (תהלים, ע"ז) - וזאת על מנת להכריז ולהודיע בפרהסיה, חרף ימי האפלה שטרם פסקו אז, כי עזה ושלמה אמונתי שבזכות קדושי עמנו, חללי בת עמי, זכה נזכה במהרה לצמיחת קרן גאולתנו וכי "עת צרה היא ליעקב ו ממנה ניוושע"...

ברם, נוסף על כינון בית התפילה ע"ש יעקב ויוסף, ביקשתי להציב להם יד ושם גם בצורת ספר - שילוקט בו פרי עמלם בשדה הספרות, הגיוני רוחם. אמרתי לנפשי : הללו, תולדות יעקב ויוסף הם, כי שום דבר זולת כתבים אלו לא נשאר אחריהם ורק "דבריהם הם זכרונם" (ירושלמי, שקלים פ"ב ה'). או אז החילותי לאסוף את קטעי הספרות שפורסמו או התקינו לפרסום, וניסיתי לסדרם ולהוציאם לאור לאלתר. אלא שהשלטון הצורר החזיר את כתב-היד ואסר על הדפסתו, מטעם הצנזורה; רק בתום המלחמה, באלול תש"ד (1944 למספרם) בנפול הצורר, יכולתי לגשת להדפסת כתביהם בשפת המדינה, ככתבם וכלשונם.

אף על פי כן הייתי שנים רבות מיצר על כך, שאין לאל ידי להריק מבחר עזבונם הספרותי לשפת-קדשנו ללשון תורתנו וארצנו הקדושה. והנה - עתה הגיעה השעה: אחרי מאמצים רבים, זכיתי להביא לידי תרגום הדברים והוצאתם-לאור בישראל, בארץ תקומתנו, שהיא בית חיינו: ואני מודה לד' שזכיתי לעשות זאת בשנת העשרים לתקומת מדינת ישראל ואחרי שנה שבה הראינו נסים ונפלאות מידי ד' בגבור צבא עמנו על צר ואוייב שסגרו עלינו מכל עבר וזממו להשמידנו, אכן, אם "שארית" ליעקב ויוסף הי"ד, כי אז אין שארית אלא בארה"ק ובשפת-הקודש. שפתנו היא סם-חיינו. "מות וחיים ביד לשון" (משלי, יח') - ללמדנו כי חייו של עם מתבטאים בלשונו. וכידוע, אחד הדברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים היה "שלא שינו את לשונם" : ולא במצרים בלבד, אלא במרוצת גלותנו כולה שמרנו על לשוננו הקדושה שלא תישכח ; וכן נוכחנו לדעת כי, מבין כל הספרים שנכתבו בידי גדולי הראשונים, ענקי-הרוח, עד לחכמים האחרונים, לא נהיו לנכסי צאן ברזל של האומה, אלא אותם הספרים אשר זכו להיכתב בלשון הקודש או שנמצא לו גואל לתרגמם לשפת עבר.

בני, יעקב ויוסף הי"ד, למדו שניהם בחדר ובת"ת שיסדתי בשנת תר"פ בבוקרשט, בעת שנקראתי לכהן ברבנות של קהילה זו. הם ביקרו גם בבית הספר של הקהילה העברית וכן למדו בביתי לימודי קודש, תנ"ך וגפ"ת, מפי מלמדים מובהקים ויראי ד' ונתחנכו כמובן על ברכי מסורת-אבות.

כבר משחר ילדותם הצטיינו בלימודים "בוצין בוצין מקטפיה ידוע" (ברכות מ"ח) ומשגדלו גדלה גם תשוקתם להרחיב דעת. שניהם סיימו לימודיהם באוניברסיטת בוקרשט, יעקב במשפטים ובמדעי-הרוח ויוסף במדעי-הרוח ובפילוסופיה. עוד בתקופת לימודיהם, וגם לאחר מכן, היו שניהם פעילים כמרצים וכעתונאים, כל אחד בתחום התעניינותו או מקצועו.

תוכנם של הכתובים שנבחרו לפרסום מתוך עזבונם נוגע בבעיות ספרות ורוח, חכמה ודעת, ובבעיות היהדות אגב זיקת גומלין לחכמת הגויים, וכן בבעיות-השעה - שהיתה שעת מלחמות ד', מלחמה בתנועות הזדון והרשע, בשנאת היהודים ובמשטרי העוול אשר איימו, והצליחו לבסוף, להטביע את העולם כולו בנהרי-נהלי-דם.

וברצוני להעיר אלו הערות לגבי סוגייה זו. "גדולה דעה" - אמרו חז"ל - "שניתנה בתחילת ברכה של חול" (ברכות, ל"ג) והכוונה לברכת "אתה חונן לאדם דעת"... האין בכך רמז, כי הדעת, בין של בני-ברית ובין של שאינם מבני-ברית, ברכה בצידה? אמנם, ברכה של חול, של חולין ,שכן ידעו חז"ל שיש ל הבדיל בין מאורי-האש ובין "קודש" ל"חול". כי, "אם אין דעה, הבדלה מניין?" (ירושלמי, ברכות ה', ב'): גם בדעת של "חול" יש מן המאור... והרי גם זאת אמרו רבותינו ז"ל : יש חכמה בגויים ; התורה רק לעם ישראל ניתנה, ואין תורה בגויים, אבל חכמה ומדע יש גם אצלם, וכן אמרו, "מתוך שהיא חכמה, קבעוה בברכת חול" (שם, ל"ג); וכן "גדולה דעה, שניתנה בין שתי אותיות", א--ל, שנאמר: "אל דעות ד'".

רבים מספור הם במקורותינו דברי השבח לחכמה ולדעת דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה ? (נדרים מ"א). או: "כל אדם שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו" (ברכות, ל"ג). ומבעלתוסיו"ט (בדברי חמודות על הרא"ש, שם) למדים אנו, כי ברכת אתה חונן לאדם דעת מכוונת לכל אדם, בין מישראל ובין מאומות העולם, אשר הקב"ה חננו בבינה, דעה והשכל, לדעת חכמה משבע החכמות שיד כל העולם שווין בהם. ואילו "אתה חוננתנו למדע תורתך" מוסב על חנינה יתרה שחנן השי"ת את ישראל בתוה"ק, להבדילם מן הגויים ולהבדיל בין קודש לחול.

ומי לנו גדול כרבנו הקדוש, שהיה מלומד בחכמת הרפואה וחכמת הטבע (ברכות, נ"ח, יומא, פ"א, וכו'), וכן האדם הגדול בענקים, מר שמואל, שלא הניח ידו מכל דעה וחכמה : שמואל ירחונאי, גדול בחכמת התכונה (ב"מ, פ"ה) שהיו נהירין לו שבילי דרקיע וכו' (ברכות נ"ח), ובחכמות הרפואה והטבע (נדה כ"ה) ועשה רפואות לרב (שבת ק"ח) והיה בקי בטבע האילנות בבא קמא, צ"ב) ובטבע הנהרות (שבת, ס"ה) ו"אסיא דרבי הוה" (ב"מ פ"ה) לא מנע את עצמו מלהיות חבר לאבלט, שלא היה יהודי, בזכות חכמתו; כן כמה וכמה תנאים ואמוראים, שהיו גדולים בחכמה ובמדע". ואטו מרוכלא אחשוב ואזיל?

וכן ראויים להזכר גדולי הראשונים, שהיתה בהם חכמה ודעה כללית, כמו ר' סעדי גאון ורבנו הנשר הגדול הרמב"ם, ועוד ועוד, עד לגדולי האחרונים שבזמננו בדורנו.

ברם, אמרו רבותינו, "חכמת" זה סדר "קדשים" ו"דעת" זה סדר "טהרות" (שבת, ל"א) ; חכמה כזו הצמודה לקודש, ודעת המחוברת לטהרה, היא הרצויה ורבת-ערך ; אבל חכמה גרידא, שאינה סמוכה ומחוברת לקדושה ולטהרה, אותיותיה "כי מלאה הארץ חמס"...

ידע הגרמנים, עם התקדמות הטכנולוגיה שלהם, הביא את השואה, גרם לרצח ושוד ולנהרי נחלי דם של מיליוני בני אדם. רק חכמה ודעת הסמוכים לקדושה ומוסר הן אותיות "ח'ילו מ'פניו כ'ל ה'ארץ" ומביאות ליראת הבורא ואהבת הנברא. ר' יהודה הלוי אמר על חכמת יוון שפרחים הרבה בה, אבל לא פירות, שרק הם מזון לכל חי; אבל, דומה שאין חולקין, כי גם הפריחה נחוצה להבשלת הפרי ואפילו על ריחו של פרח צריכים לברך, כמבורר בטוש"ע, אורח חיים, ס' רט"ז... אלא שלעולם חובה לזכור, כי ערכן של חכמה ודעת היא בהיותן סמוכות לקדושה. כדרך שאמרו "מה ראו לומר בינה אחרי קדושה" (מגילה יז') ועיין שם...

אגב, אזכיר כאן דמות של צדיק וחכם מלומד, שעל כגון זה נאמר : "פי צדיק יהגה חכמה" (תהלים לז'), והוא ש"ב וידידי הרב הצדיק ר' מנחם נחום פרידמן ז"ל, בנו של האדמו"ר ר' אברהם יהושע העשיל מאדזשוד זצ"ל וחתנו של האדמו"ר המפורסם בעולם ר' ישראל מצ'ורטקוב זצ"ל, נינו של הסבא קדישא ר' ישראל הרוז'ינאי זצ"ל, ובן אחותו של הצדיק הסבא משטיפנשט, ר' מתתיהו פרידמן זצ"ל, ויורשו, שהיה מלומד גדול בחכמה כללית ובפילוסופיה וידיו רב לו וכל רז לא אניס ליה בספרי-דעת של גדולי החוקרים והוגי דעות, אפילו של שאינם יהודים, וזה הראה לדעת בספריו שהוציא לאור: "החלום ופתרונו", "על האדם", "על האמת והשקר", "על היופי" וכו' - מלבד ספרו פירוש מ"ן על מס' אבות. הוא הצליח לשלב ולמזג חכמה ודעת עם קדושה וטהרה. הוא שמש באדמורו"ת בעיר איצקן, ואחרי כן במחיצתו של הסבא קדישא, דודו, משטיפנשטי. והוא נפטר ללאעת, אחרי מחלה ממושכת, בעיר ווינא. בתו היחידה נספתה בשואה, כפי ששמעתי, ושארית יחידה שלו הוא עזבון ספריו הנ"ל. דבריו אלה הן זכרונותיו, ולכן מצאתי לנכון להזכירו כאן. על המחבר הצדיק הזה ועל ספריו נכתבו דברי הערכה, בעיקר ע"י ר' ש. א. הורודצקי (כן כתבו עליו בהערכה רבה ב"ההד", שיצא בירושלים, וב"אוצר החיים" של הרב ר' חיים ארנרייך ז"ל), שהעריך אותו כ"צדיק מיוחד במינו, המקרב את האמונה אל השכל ומשכין שלום ביניהם". זוהי "חכמה" - בחינת חילו מפניו כל הארץ, כי היא עשויה להביא לידי יראת ה' ואהבת הבורא והנברא בצלם אלוקים, ולשלום ואחווה וריעות בין הבריות

אמנם, עוסק הספר בחלקו בבעיות פילוסופיות, ספרותיות ומדיניות, שאינן נוגעות במישרין לעמנו וליהדות ; אף על פי כן מעיד אני על בני, האחים יעקב ויוסף הקדושים, הי"ד, שבשקידתם הרבה לקנות, בשנות-חייהם המעטות עלי-אדמות, חכמה ודעת - לא פסקו מלהיות סמוכים ומחוברים לטהרה ולקדושה ! וזאת - לא לבד בזכות "ספרי-יוחסין" שלהם - שהיו מצאצאיהם של צדיקים קדושים ומפורסמים החל מן הבעש"ט והמגיד ממעזריטש ר' דובבער זצ"ל, זכותם תגן עלינו, כמבואר באריכות במקום אחר בספר זה - אלא גם בזכות עצמם : חינוכם בבית אבות החדיר בלבם אמונה לוהטת, עד כדי מסירות-נפש, בתורת המוסר ובסוף הצדק והיושר כי ינצח: הם נשאו ברמה את דבר אמונתם בנצח ישראל (ראה, הדרשה של יעקב הי"ד, בבית-הכנסת, ביום הקדוש, ת"ש, למען רעיון התשובה, האחדות וגאולת ארצנו הקדושה); הם קשרו כתרים ליהדות המקורית (ראה המסה שלו על "היהדות ופילוסופיית התרבות"); הם לחמו מלחמה אמיצה ובלתינרתעת בניצני הפשיזם שהחלו פושים בקרב בני הנוער - ופרסמו ללא הרף דברים כדורבנות נגד הרוח הרעה ובעד שלטון התבונה והאחווה . וכל דף במאמריהם ובמסותיהם מעיד כמאה עדים על כך. על דבריו ביוה"כ - אחרי קריאת "אחרי מות שני בני אהרן" (והזוהר הקדוש קובע כי יש לבכות ולהצטער בכל פעם ששומעים פרשה זו) - שמעתי אחר-כך מפי אנשים, שהיו הללו דברים מלאי רגש, היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב... ואני, מדי קריאת פרשה זו בתורה, עיני זולגים דמעות ; ועד יומי האחרון לא אחדל מלספוד ולקונן על בני הנחמדים, הני תרי צנתרא דרהבא - שישבו על-ידי בכותל המזרח של בית-המדרש ביום-הקדוש והתפללו ברטט של יראה ובטהרת הנפש, כל עיצומו של יום...

***

כידוע נחלקו חכמים בדעותיהם אם להכליל את ספר-החכמה של קהלת בין כתבי הקודש או לדונו לגניזה, בגלל סתירות שבו ; עד שפסקו להכלילו בכתבי הקודש בזכות תחילתו וסופו (כבמס' שבת, ל'). ספר זה, "שארית יעקב ויוסף", רובו ככולו חדור אמונה בנצח ישראל, בתורת המוסר, ותוכו רצוף אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל וציפייה לאחרית-הימים שיביאו גאולה לעם ישראל ולכלל בני-אדם, עת "תימלא הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים"... ויען כי היתה נפשי קשורה בנפשם, ובחייהם לא זזה ידי מתוך ידם קשורה עד לרגע צאת נשמותיהם הטהורות ועד בכלל ראיתי חובה לעצמי גם להסתפח על כתביהם וללוות את דבריהם באילו הערות קצרות.

ור' יוחנן, כי הוה מסיים ספרא דאיוב, אמר הכי: 'סוף אדם למות, וכו'... אשרי מי שגדל בתורה, ושעמלו בתורה ונפטר בשם טוב, וכו' - עליו אמר שלמה "טוב שם משמן טוב, וכו' (ברכות י"ז). ואני תפילה לד' אלוקי ישראל שינקום נקמת דם עבדיו השפוך וישמור אותנו מכל צר ואוייב ושנזכה לשבת לבטח בארה"ק ולגאולה השלמה והנצחית במהרה דידן, ולראות בבנין ביהמ"ק ובביאת משיח צדקנו, אמן כי"ר.

תל-אביב, טבת תשכ"ט

-------------------------------------
*) לשון זו, ברוך גוזר ומקיים, מובאת בירושלמי, רה"ש, פ"א, ה"ג, ובברכות נ"ז, ע"ב: פירש"י 'גוזר ומקיים', הכוונה לבבל שגזר להשמידה,
וקיים ; התפילה ברוך שאמר, אנשי כנסת הגדולה תקנוה ע"פ פתק שנפל מן השמים, והיה כתוב בו שבח זה, כת"ש בטו"ז, בשם ה'תולעת יעקב',
והיא מוזכרת גם בזוהר הקדוש פ' ויקהל (ועיין בטור או"ח, ס' נ"א, מספר היכלות, וכן בשל"ה הקדוש, שיש בו עשרה מיני שבחים כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם (וזה שנזכר בסופו אינו בחשבון)... ותמוה : מה השבח "גוזר ומקיים" ? הלא עה"פ "אמר אלוקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלוקים" (שמואל ב' כ"ג) - א"ר אבהו : "מי מושל בי ? צדיק ; שאני (הקב"ה) גוזר גזרה והצדיק מבטלה" (מו"ך ט"ז, ע"ב, ותענית כ"ב) ; ועיין בסה"ק "נועם אלימלך", פ' ויחי ופ' בחוקותי. שוחחתי על כך ברוח הפירוש דלעיל עם ידידי הרה"צ רא"ז פורטוגל שליט"א, בשעה ששוחרר מבית הכלא, בהודאה לה'.

**) מן הראוי להזכיר פה את העובדה, שגאון קדוש זה עשה הרבה למען התעוררות לעליה לארץ ישראל, ואף התיצב בעצמו בראש חבורת עולים, אבל בהיותו כבר בדרך, במדינת לומברדיה, העליל עליו מומר אחד וגרם שישליכוהו לצינוק, במגדל אנזישהיים ; וכשנתעוררו אחב"י ואספו סכום כסף גדול כדי לפדותו משבייו, מיאן המהר"ם ז"ל להיפדות בכופר-נפש, ע"ס ההלכה (גטין, מ"ה, ע"א) 'אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהם'... וכן ברמב"ם, הלכות מתנת עניים פ"ח, ובטוש"ע יו"ד, ס' רנ"ב. ואע"פ שנאמר שם כי למען תלמוד חכם או אדם גדול מותר - לא הסכים המהר"ם שיפדוהו - "מפני תקנת השבויין" (שם), שפירושו החשש שמא ינצלו זאת לרעה וישבו אחרים גם כן! המהר"ם נפטר בכלאו, במגדל אנזישהיים, בשנת נ"ג, ורק מקץ י"ד שנה הובא לקבר ישראל, בשנת ס"ז. הרב מהרי"ל, מימון ז"ל, שהציב יד ושם לגדולי ישראל בספריו יקרי-הערך ("שרי המאה", "מדי חודש בחודשו" ועוד) מרחיב את הדיבור על אודות המהר"ם ז"ל במחזור ג', חודש אדר, של סידרת "מדי חודש בחודשו".

***) כשזכיתי לעלות בעזהשי"ת ביחד עם שארית פליטת משפחתי, בשנת תשכ"א, לארה"ק, ביקשתי לקיים דברי חז"ל "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשיות שבבבל (שבחו"ל) שיקבעו בארץ-ישראל (מגלה, כ"ט) וייסדתי (מחדש, הפעם בתל אביב המעטירה, בית תפילה בשם "בית יעקב יוסף" ; עוד בספרי "כרם צבי", שהוצאתי לאור בבוקרסט בשנת ת"ש, הרחבתי את הדיבור בשבחה של העיר העברית הראשונה. - ועכשיו שזכיתי להשתקע בה, מה מאוד עלץ לבי ב-ד' כשהעמדתי בה שנית את המקום-הקדוש על שם בני הי"ד והצלחתי לקיים בו ציבור מתפללים קבוע, הבא יום-יום לתפילת שחרית וערבית וקובע בו עתים לתורה ; וכן, בהיות בו מתפללים רבים ונכבדים מבין יוצאי רומניה, הנהגתי בו מתחילת ייסודן מדי שנה בשנה הזכרות מסורתיות לחללי השואה בכלל, ולקרבנות יהודי רומניה בפרט, כגון בימי-השנה לפוגרומים בבוקרסט (טבת תש"א) וביאסי (תמוז, תש"א), לטביטת אנייות המעפילים מרומניה "סטרומה" (ז' אדר, תש"ב) ו,,מפקורה" (ט"ו אב, תש"ד), ועוד, ושעת כושר היא להביע פה תודה וברכה למי שיאתה לו תודה וברכה על שעזרני עד הנה בכך, ובראשם סגן ראש העיר תל-אביב-יפו ר' אברהם בויאר נ"י שסייעני בהקמת בית התפילה בחסות המועצה הדתית לת"א-יפו, אשר בראשות ר' פנחס שיינמן נ"י, עם סגניו הרב אברמוביץ' ור' שמואל ברוך נ"י, וכל חברי המוסד, ומשרד הדתות, שבראשו השר ז. ורהפטיג נ"י וסגנו ר' בנימין שחור, נ"י, וכן מנהל המדור לבתי-כנסיות, הרב ח.פ. דרברמדיגר-רחמני.