תקציר המבוא:

אודות המחבר

במבוא למהדורה העברית, הכותב מסביר את הסיבות שהביאו אותו להוציא לאור את עיזבונם הרוחני של שני בניו שנרצחו בשואה. הכותב מתאר בקצרה את החורבן של היהדות הדתית ושל מוסדותיה המפוארים באירופה, ובתוך מסגרת זאת הוא מכניס את האסון הפרטי של רצח שני בניו. לאחר מכן, הוא מתאר את תהליך השיקום שלו לאחר השואה, ובכלל זה, את עלייתו לארץ ואת נושא הנצחת השואה שנטל על עצמו, ובמיוחד את דרכי ההנצחה של בניו.
בסוף המבוא הוא מציב את הדילמה שבקניית השכלה כללית, את יתרונותיה וסכנותיה, ומעיד שאצל בניו "חכמה ודעת לא פסקו מלהיות סמוכים ומחוברים לטהרה ולקדושה".

במבוא למהדורה הרומנית, שמובא גם במהדורה שלפנינו, הכותב מספר על קורותיו בימי השואה ברומניה, על רצח בניו, על הצלתו בדרך נס מגורל דומה, ועל ההספד שאמר על קברם.

המבוא:

(עמוד 21)
הקדמה קמא

(דברים שנכתבו בשער המהדורה הרומנית של הספר, עם הוצאתו לאור בשנת תש"ה, בבוקרסט)

מאת
הרב צבי גוטמן
רב בתל אביב
לשעבר אב"ד בק"ק בוקרסט


"...על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם תשיב נפשי ; היו בני שוממים, כי גבר אויב (איכה א' ט"ז)... "כל נפש ונפש שהרג עשיו מישראל, נטל הקב"ה מדם כל נפש וטבל פורפוריון שלו עד שצבעה דם, וכשמגיע יום הדין ויושב עליו לדון אותו, לובש אותו פורפוריון ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה: שנאמר ידין בגוים מלא גויות... באותה שעה מתנקם הקב"ה ממנו שתי נקמות, שנאמר : אל נקמות ד', אל נקמות הופיע..." (ילקוט תהלים, רמז תתס"ט)

בלב קרוע ומורתח וביד רועדת טובל אני את עטי בדמעות עיני לפתוח בזה את השער ל"שארית יעקב ויוסף" - משערי הדמעות שלא ננעלו, באתי לחרות פה בחרט-אנוש עלי-גליון את דבר הטרגדיה הנוראה והאיומה שפקדה את עדת ישראל בבוקרשט בימים כ"ג, כ"ד, וכ"ה טבת תש"א, ובתוכה אותי ואת ביתי. הצער האישי הגדול והעמוק, המשולב בצערה של עדתי, עצור בקרבי וכאש בוערת בעצמותי ; וכי "אדברה וירווח לי"...

הפורענות, שהתרגשה באותם הימים על יהודי רומניה היתה, "ראשונה לסדר פורענות" (כבמס' ראש השנה, י"ח), אות ראשון לאשר היה עתיד להתרחש מאז ואילך במרוצת ארבע שנות הדמים תשא"-תש"ד, תקופה שבה התבוססה בדמיה האומה הישראלית על פני יבשת אירופה כולה: תקופת הרג רב פיסי וחשכת עולם מוסרית, כאשר כששה מיליונים נפשות מזרע אברהם, יצחק ויעקב וביניהם צדיקים וגאונים, ארזי הלבנון ואדירי התורה, חכמים וסופרים, חסידים וקדושי עליון נשרפו, הוחנקו בגזים, נקברו חיים על ידי הנאצים ועוזריהם, ונתערבו דמי אחים ואחיות בדמי אבות ובנים, אשר באו מי באש מי במים ומהם שלא באו כלל לקבר ישראל ; תקופה שנסתכמה כיום, בשוך הקרבות בחזיתות, באבדן רוב בניין וכמעט שליש ממניין עמנו ; ודוק' "שליש" תרתי משמע, כבתוס' (גיטין, נ"ו, ע"א) "ושלישים על כולו, פירוש בריא וטוב", כלומר שליש לא רק מבחינת כמות, אלא אף מבחינת איכות (וכן בתוס' מס' בכורות, י"ט, ע"א, ובסנהדרין, ס"ה ברש"י,
(עמוד 22)
בלשנא אחרינא; סלתה ושמנה של יהדות אירופה הושמדה בחורבן שלא ידענו כמוהו מיום היותנו לעם.

ובבואי עתה להעמיד שארית לבני (נון פתוחה) יעקב ויוסף הי"ד על-ידי הוצאה-לאור של ספרם (ועיין בתוספתא ברכות ז' ח' -- "...ובן עזאי אומר, 'זה תולדות אדם' --- זה כלל גדול יותר", פיר', תולדות אדם ספרו, ואין אדם ראוי לשמו אלא אם קשורה וצרורה נפשו בתורה, בספר...) --רואה אני חובה לעצמי לספר במקום זה, בשער הספר, את "אשר אירע ליעקב ואירע ליוסף", לפני ד' שנים, בבוקרסט הבירה... חובתי לספר זאת כמו, למען יתן החי אל לבו כי כאלו הן תולדות הגלות המרה, גורל עם מפוזר ומפורד בין שבע ועשרים ומאה מדינות ומלכויות שונות ו"חדא מדינתא לית להו" (מדינה אחת ריבונית, משלהם, אין להם) כנאמר במגילה, י"ג, ובמדרש אסתר רבה; וכן למען ישכיל דורנו זה להבין, כי אין לנו יציאה מבין המצרים אלא בתשובה שלמה לתורתנו ולארצנו הקדושה. כי, הנה, משלא התעוררנו, קם עלינו צורר היהודים ל"צרור" אותנו "בצרור אחד" ולהזכירנו את החובה להתאחד "כל איש ישראל" ולעשות בלב שלם למען מקלט בטוח לעמנו הנרדף: הצורר כופה עלינו הכרה דחופה זאת, כמו שאמרו חז"ל (מגילה, י"ד): "גדולה הסרת הטבעת (של אחשוורוש להמן) יותר ממ"ח נביאים וז' נביאות, שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב"... על כן עלינו לפעול, ובעזרת הבוחר-בציון לעלות בהמונינו ארצה ישראל, לבוא שם אל המנוחה ואל הנחלה ואל בטחון-החיים, ולא נהיה עוד מצפים לשולחן אחרים וזקוקים לחסד-לאומים להגנתנו -- אלא כחומה בצורה נחיה שם לבטח, כפי שאמרו חז"ל (יומא ט' ע"ב): "'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז' (שה"ש) --. אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם, נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו... עכשיו שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו, דברים כדרבנות!

יתרה מזו --- לא כדי להציל את גופותינו בלבד מצווים אנו על כך: שהרי כבר אמרו חז"ל (כתובות, ק"י) "כל הדר בחוץ-לארץ דומה כמי שאין לו אלוק', וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק' -- ואין תימה, שאפילו טרם זכה לשמור מצוות התורה כהלכתן, קיים הסיכוי שאוירא דארץ ישראל ישפיע עליו לטובה עד שלבסוף יווכח ויאמין בד' אלוקי ישראל צורנו וגואלנו1).

(עמוד 23)
כאמור, היו מאורעות-הדמים בבוקרסט, בכ"ג כ"ד, וכ"ה טבת תש"א מעין התחלה קשה ומרה לתקופה ממושכת של רדיפות ונגישות, הגלייות ורציחות בהמון (כמ ב-ד' תמוז, תש"ב, בק"ק אסי המעטירה), תקופה שלא פסקה עוד אלא עם מפלת הצורר ימ"ש. אבל שלושת ימי הדמים האלה, במיוחד, החל בהשתוללות כנופיות "משמר הברזל" בכ"ג טבת תש"א, ונסתיימו (לפי שעה... בדיכוי המרד על ידי צבא הגנרל אנטוניסקו ימ"ש בכ"ה בו. מאוחר יותר המשיך הגנרל עצמו במדיניות הגירושים, עבודות הפרך והפוגרומים במשך כל ימי שלטונו, עד למפלתו בשלהי שנת תש"ד.

לא אבוא להסיג גבולם של רושמי רשומות ולא אסקור פה את מאורעות התקופה כולה, במלוא היקפם וחומרתם. אבל, בשביל הבנת הרקע של שלושה ימי טבת אלה, נחוץ לעמוד בקיצור על פרק-הזמן, שתחילתו ב6- בספטמבר 1940 וסופו ב24- ינואר 1941, למספרם. ב6- בספטמבר הפקיד המלך קרול השני את השלטון המוחלט בידי "שותפות" של כמה אנשי צבא הידועים כשונאי ישראל, עם ראשי התנועה הפשיסטית-האנטישמית "משמר הברזל" - תנועה צעירה, מהפכנית וזועמת, שחרתה על דגלה העקוב מדם נקיים גם כיבוש מלא של השלטון במדינה ובחברה וגם חיסול גמור של היהודים במדינה ובחברה. הווה אומר, כי החל מן ה6- בספטמבר האמור לא פסקו מדי יום ביומו הרדיפות, מעשי השוד והרצח2), ההצתות והחטיפות לשם כופר נפש - הכל נגד אחב"י ברחבי רומניה! שיאה של תקופה זו, היה ב"שלושת ימי הפורענות", שבהם נרצחו בני לעיני, ואני הובלתי פעמיים להוצאה-להורג, אלא שד' היה בעזרי ופעמיים ניצלתי בדרך ניסים מכדורי-המרצחים שנורו עלי.

מרידת כנופיותיו הרצחניות של משמר הברזל התחילה על רקע הניגודים האישיים-פוליטיים, שהיו הולכים ומתחדדים, בין הרודן הגנרל אנטונסקו ימ"ש, ראש הממשלה, לבין ראש "משמר הברזל", הוריה סימה ימ"ש. שהיה סגן
(עמוד 24)
ראש הממשלה והיה הולך ומבצר את מעמדו ומעמד מפלגתו בשלטון לנזקם של השליטים מבין שורות הצבא. אחת הדרכים להתבצרות זו של "משמר הברזל" היתה רדיפת היהודים, נישול מפעלים, עסקים ומוסדות אשר בידי בעלים יהודים, החרמות-רכוש למכביר, חטיפת יהודים ועינויים, עד ש"נפדו" מידיהם תמורת כופר בסכומי-כסף אגדתיים וכו'. כח כביר זה הלך ואיים יותר ויותר על מעמדו של אנטונסקו עצמו ימ"ש בשלטון: הוא נהייה למעשה שבוי בידי שותפיו-לשלטון. או אז החליט לנער את חוצנו משותפות זו, לשם כך ניסה כנראה להשיג איזה היתר, או הסכמה שבשתיקה, מידי היטלר ימ"ש עצמו ; ב14- לינואר 1941 הוא "עולה לרגל" לברכטסגאדן, רואה את היטלר ימ"ש וחוזר כלעומת שבא: אלא שבינתיים כבר החלו אנשי שלומו בארץ במעשים של דחיקת רגליהם של כנופיות משמר הברזל מכמה וכמה עמדות שלטון חשובות, ובפרט מאותן עמדות שנתנו בידי משמר הברזל שליטה כמעט גמורה על הנפש ועל הרכוש: של יהודי רומניה...

התגובה של "משמר הברזל" לא אחרה לבוא: בכ"ב בטבת יצאו כנופיותיו להתפרע ברחובות העיר בוקרסט. במשך שלוש יממות כמעט ניתנה הרשות בידי המשחית; הצבא הרומני היסס ונחבא אל הכלים, אם מפני שלא קיבל פקודה ואם מפני שלא רצה לצאת בכח הזרוע כנגד אנשי הכנופיות המורדות, ומה גם שהיה עיקר זעמם של המורדים מופנה לא כל כך נגד הממשלה עצמה, אלא נגד בתי הכנסיות בעיר בוקרסט - אשר הועלו באש, ונגד באי בתי כנסיות אלו ; וכן התנכלו בעיקר נגד הולכי רגל לתומם ברחוב : מאות נחטפו והובאו למרתפי-העינויים של סניפי משמר הברזל בעיר: שם נשדדו תחילה מכל מה שהיה אצלם, הוכו באכזריות אין-קץ, הועלו על מכוניות משא והובלו אל מחוץ לעיר. שם, בירכתי חורשת "ז'ילאבה", נהפכו שדות השלג הצחור של הכפר ז'ילאבה לגיא-הריגה, עד שהאדימו מדמיהם השפוכים של כ120- יהודים מבוקרסט, הי"ד.

בעוד שברובעים האמידים "הצליחה" המשטרה, בעזרת יחידות-הצבא, להשתלט לאלתר על הפורעים, עד שאחרי כמה חילופי יריות נסוגו משם - הנה הופקרו הרובעים היהודיים העניים במשך שלושה ימים תמימים לשוד לביזה ולהרג - ואיש לא נקף אצבע ; הרכוש והנפש, זקנים נשים וטף, היו לבז...

רק ביום השלישי לפרעות, כשהגנרל ומרעיו ימ"ש נוכחו לדעת כי הגדישו את הסאה ואין יודע לאן הדברים יובילו - החליטו סו"ס להפעיל את הצבא ולשים קץ לפרעות; ואמנם, במשך שעות ספורות בלבד, השתתק הכל והמרידה היתה כלא-היתה.

אבל זאת - רק אחרי שלמעלה מ70- שעות השתולל המון פראי, מורכב מחלאת-האדם יוצאת פרברי בוקרסט, ובראשם הצעירים-המורדים ממשמר הברזל; רק אחרי ששדדו, בזזו, הציתו, עצרו אנשים וחטפום, ירו בהם במקום או הובילום מחוצה-לעיר כדי לרצחם-נפש, ברגע שהוציא אנטונסקו את הצבא
(עמוד 25)
מקסרקטיניו וציווה עליהם לירות בכל פורע ובכל מצית, חזר וירד השקט על שכונות היהודים בבוקרסט הבירה, והאומללים החלו יוצאים מבתיהם מי כדי לראות מה נשאר מבית-עסקו או מבית מלאכתו ומי כדי לחפש את יקיריו שנעלמו... נעלמו, אבל נתגלו אחר-כך טבוחים ותלויים על אנקולים בבית המטבחיים העירוני, או שרועים ללא רוח-חיים, וכמעט ללא-הכר, בשדות השלג שבירכתי יער ז'ילאבה...

היה זה יום ג', כ"ב בטבת תש"א (21.1.41). הייתי בביתי, ברחוב אדמקי 9, סמוך ונראה לבית-הכנסת "הגדול". בבוקר עוד הלכתי לבית הכנסת שלי הנקרא ביהמ"ד הישן; אבל בשעות היום כבר הורגשה בעיר מתיחות רבה : תנועה בלתי רגילה של צעירים מתפרעים ושל אנשי משטרה וצבא ; כמה וכמה התפרצויות והתנפלויות על אנשים ברחוב - גרמו להרגשה כי הקלחת רותחת ומשהו רציני עלול להתחולל כל רגע, אף כי איש לא ידע מה ומתי. אחר-הצהריים טלפנו אלי כמה מבעלי-הבתים מבאי בית-הכנסת שלי ויעצו לי שלא לצאת הפעם, כמנהגי, לתפילת מנחה ומעריב... רגיל הייתי ללכת מדי יום ביומו בבוקר ובשעת בין הערביים לבית מדרש חשוב זה, אשר ביום-חול רגיל היו רגילים להיות בו עשרה מניינים מתפללים, עשרות אומרי קדיש-יתום או בעלי יארצייטין. מאוחר יותר טילפן אלי גם בני הבכור, יעקב הי"ד: הוא כבר היה נשוי וגר בדירתו קצת רחוק ממעוני. גם הוא יעץ לי, ברמז, להישאר בבית באמרו לי בטלפון : "אשרי יושבי ביתך"... ברם, מתוך דאגה לנו, הוא בעצמו עזב את ביתו ובא לפנות ערב לביתי. כך נמצאנו, ברדת הלילה, נאספים כולנו בביתי: שני הבנים יעקב ויוסף, הי"ד, רעייתי ע"ה, וכן שלושת ילדי הקטנים יותר : הבת חוה והבנים אפרים ויצחק.

המתח בעיר, כפי שהשתקף מן התנועה הבלתי-רגילה ברחוב שלנו, גבר והלך : בביתי בקומה התחתונה, היו עוד כמה דיירים. אחד מהם עלה אלי ויעץ שננעל את השער על מנעול ובריח ושלא נעלה אור. עשינו כן. הערב עבר עלינו באפלה גמורה ובדריכות-הנפש; השעות נארכו והיו כשנים. לא העזנו לשכב. נשארנו בהקיץ, לבושים בלבושי בית רגילים. ציפינו... בני יעקב היה אולי במצב רוח פחות מדוכא, אבל בני יוסף, הצעיר ממנו (שהיה מפרסם מאמרים הרבה נגד האנטישמים והיה ידוע כלוחם אמיץ בעטו) היה כולו אחוז חרדה: חוש פנימי אמר לו שיבואו לחפשו, לקחתו... לבו ניבא ; אבל לצאת, להתחבא במקום אחר, להיפרד אחד מעל השני - לא העזנו, לא עלה על דעתנו... מסתבר כי אף לא היתה עוד לנו שום אפשרות לצאת מן הבית למקום אחר כדי להסתתר ולהיחבא, והיינו מוכרחים להישאר בבית.

בערך לקראת השעה אחת אחר חצות שמענו דפיקות חזקות בשער. לא יצאו רגעים רבים והשער נפרץ, וכן הכניסה הראשית לבית. שמענו שעטת צעדים על המדרגות. עשרות מהם עלו לקומה השנייה, שם התגוררנו. עתה דפקו בחזקה בדלת. יעקב ניגש ופתח: כעשרים פורעים נדחקו לתוך החדר,
(עמוד 26)
שהיו בו שני הבנים, עשרות אחרים מלאו את שאר חדרי הדירה ואת מדרגות הכניסה.

יעקב שאל: "מי אתם? ומה אתם רוצים מאתנו?" והם השיבו: "המשטרה הלגיונרית" (כלומר "משטרת משמר הברזל"); "אנו רוצים שתבואו עמנו כדי לחתום על איזו הצהרה"... כיוון שצווחו ונשתחצו ואיימו, ניסה יעקב בני לפייסם בדברים ואמר להם : "רגע ! שבו; הבה נשוחח בינינו כדבר איש אל רעהו; כמו בני-אדם!"

- "מה? אנחנו איננו בני-אדם?" צרח כנגדו אחד מהם והנחית מיד במוט ברזל מהלומה על ראשו... הם היו מצויידים בנשק ובכלי חבלה שונים; אבל בעלותם במדרגות לביתי הוסיפו ועקרו גם את מוטות הברזל העגולים שהיו מחזקים את השטיח אשר על גבי המדרגות. פניו של יעקב נתמלאו מיד דם. אז נכנסתי אני לחדר. "מי אתה?" שאלוני. "אני הרב", אמרתי. "הרב??" ומיד נתעופפו מוטות הברזל באויר ועל ראשי, פני נתמלאו דם. הייתי המום. נתזי דם מלאו את קירות הבית ואת הרצפה, את תנור החרסינה שהיה בחדר; ראיתי אותם בעיני, כשחזרתי הביתה בגפי... "בואו עמנו", צווחו. ניסינו לשחדם. "יש לנו סכום כסף בבית" אמרתי: "הניחו לנו, ואתן לכם כל מה שיש לי".

שוב החלו ממטירים עלינו מכות נמרצות במקלות ובברזלים שבידיהם מכל צד ועבר. החדר נתמלא יללות של אשתי ושל ילדי הקטנים. לבסוף הניחו לרעייתי ולילדים הקטנים, והחלו דוחקים אותי ואת שני בני המבוגרים ; הם הוציאונו בכח מן הבית, טלטלונו והובילונו, בין שתי שורות מחבלים, על גבי המדרגות והחוצה, מקום שם עמדה מונית שלהם. ברחוב היו מאות פורעים. הם עמדו שם וצווחו וידו אבנים בחלונות ביתי.

לפי מה שלא נכנסו לשאר דיירי הבית, וגם לא לבתים השכנים שהיו כולם בתי יהודים, היה ברור לנו כי לא באקראי באו אל ביתי, אלא לפי תכנית ולפי כתובת מפורשת : הם חיפשו אותי ואת בני. דבר זה התברר לי אח"כ ביתר שאת, כאשר, משהובילונו למקום העינויים, מצאתי שם רבים מן המתפללים הרגילים בבית-המדרש שלי ("הישן"), וכן כאשר נודע לי מפיהם כי בית - התפילה עצמו הוצת ועלה באש... מספרי-התורה ותשמישי הקדושה, עד לרהיטים ולקירות-הבניין...

עכשיו היינו בידיהם. הם סובבו הרבה בסימטאות שונות של העיר, מבלי שנדע אנה, אחר כך התברר לי, כי הביאו אותנו בעצם למקום קרוב מאוד לביתי, והקפנדריות שעשו היו רק כדי לבלבל אותנו. היה זה סניף של "משמר הברזל", מועדון שלהם על שם "המהנדס קלימה" ימ"ש. הוכנסנו, אני ושני בני, לחדר צר : הוא היה כבר מלא יהודים חטופים אחרים, רבים שנלקחו כאמור ישר מבית-הכנסת, או נחטפו ברחוב בלכתם לתומם, הם כבר היו מוכים ודוויים, ונאנקו מי בקול ומי חרישית, שרועים חסרי אונים על הרצפה, זה על גבי זה. רק באנו בפתח החדר, קיבלו ה"משמרות" את פנינו
(עמוד 27)
בצריחות, במכות ובחבטות, בידים, במקלות ובברזלים... כולנו היינו זבים דם. אחד מהם קרע מעל אפודתי את שרשרת הזהב ואת השעון, שהיו מתנת-כלולות שלי. בתקווה לפדות את נפשנו, חזרתי והצעתי להם סכום-כסף ניכר שהספקתי ליטול עמי. את הכסף נטלו, אבל הוסיפו וחבטו בי ובבני. גם מעל בני יעקב קרעו את השעון שהיה אחוז במעילו. לבסוף, המומים ושותתים דם, העלונו על-פני סולם צר ורעוע לאיזו מין עליית-גג; שם מצאנו שוב כמה עשרות יהודים שהיו מוכים ומעונים ושרועים על הרצפה, ונאנקים מרה. כשראו גם אותנו ביניהם החלו בוכים וצועקים: "רבי, מה יהיה עלינו? מה הם רוצים מנפשותינו?" מה יכולתי לענות להם? רוצה הייתי לחזק את רוחם... אבל לא עמדו לי כוחותי. פני היו שטופים בדם. כמעט שלא ראיתי בעיני. נמצאה שם צלוחית מים ; בני ניסה לרחוץ קמעה את הדם מעל עיני. אחר כך, כשהתחנן אחד האומללים שיתנו לו טיפת מים, שהצמא מציק לו, הגיש לו קלגס אחד את צלוחית-הדם שבה רחצו פני... איני זוכר כמה שעות עברו עלינו, הקור הציק לנו והאברים כאבו. מקץ זמן רב החלו מצווים שיורידונו. לשעה קלה נצנצה קרן-אור של תקווה: חשבנו שהולכים להוציאנו לחופש, לאחר שלקחו הכל והיכו ועינו... אבל לא. בחוץ עמדו כמה משאיות מכוסות. הודחקנו כולנו לתוכן, משל היינו מטלטלין. עכשיו חשנו כי אנו "כצאן לטבח יובל"...

בהתקרבנו ליער, ועוד לפני שהספקנו לצאת מן המשאיות, כבר שמענו ירייות... אז כבר לא היה ספק בלבנו, שקצנו קרוב ומציל אין מידם. הורידונו שניים-שניים... ומדי ירד מישהו, מיד ירו בו. היינו משום מה אחרונים, במשאית האחרונה. למטה ראינו את המחזה : אף אחד כבר לא היה בחיים... התחלנו להתחנן ולצעוק לד'. השכיבונו בכח על האדמה. קראנו שלשתנו "שמע" בקול, אבל תפילתנו היתה בבחינת "שתום תפילתי"... שכבנו על השלג בירכתי היער .

איני זוכר בשום פנים אם שמעתי נפץ של ירייות שנורו בנו, אף על פי שדעתי היתה כל הזמן צלולה. חושבני, בודאי שלא שמעתי. אבל ידי החזיקו בידי שני בני. זכורני, שחשתי בעליל ברגע שבני יעקב הי"ד הוציא בטהרה את נשמתו, בעוד שבני יוסף הי"ד נאבק עוד שנייות מספר, ואולי דקות מספר, במר-המוות. שכבתי וציפיתי לקיצי. שוב, איני זוכר, ולא זכרתי אז, כמה זמן שכבתי כך, כנראה קפוא למחצה על מעטה השלג, בין עשרות הגויות... על גופי לא היה אלא חלוק-בית דק... אבל עם הנץ השחר, זכורני שהתאמצתי בשארית כוחי וקמתי על רגלי. הסתכלתי על סביבותי: הייתי לבדי ביער. שמש החורף זרחה עתה, אבל עיני חשכו: גווייות בני, לידי: השדה כולו זרוע גווייות. מרחוק ראני חייל אחד עומד ותוהה. הוא קרב אלי ושאג - "מה אתה עומד לך כאן בין המתים ? קום וברח, מהר! הם עלולים לחזור הנה, ויהרגוך".

לברוח... אבל לאן, למען השם? כלום ידעתי היכן אני נמצא? לאן לפנות? רגלי החלו להוליכני. הלכתי כמה שהלכתי ופתאום, הנה, שוד ושבר! רגלי עומדות ליד בית-המשטרה של הכפר ז'ילאבה, במשטרה שולטים עכשיו המורדים הלגיונרים, והם "מקבלים פני" שם בתרועה גדולה. השליכוני לחדר מעצר. שם נמצאו כבר לפני ארבעה או חמישה יהודים אשר, כמוני, נמלטו גם הם מן ההריגה, ובנסותם עוד בלילה להימלט מן המקום הגיעו שנית לאותו מקום של פורענות. כמה מהם היו פצועים: נורו, אבל לא נהרגו, ביניהם היה אחד שהכרתיו יפה, חזן הידוע ר' יהושע קופשטיק, הי"ד, אשר נלקח מבית-הכנסת בעת התפילה. קפוא מקור, מזה רעב, ללא טיפת מים, אבל בדעה צלולה כל הזמן, נשארתי שרוע באותו החדר. עם רדת החשכה הוציאו את חמשתנו משם, ובלווית כמה פורעים מזויינים החזירונו ליער, בפקודה מפורשת "לגמור" אותנו באותו מקום. והנה - שוב אירע לי הנס : הם הכריחוני לשכב, ירו בנו מקרוב למדי, נסתלקו. בי, הכדורים לא פגעו... שם שכבתי אין-אונים, וכעבור שעות אחדות כנראה קמתי שוב על רגלי, כושל באין כח, אבל קמתי והסתכלתי... חברי לצרה הוציאו כולם נשמתם, זולת אחד - ידעתי כי שמו גולדנברג - ששמעתיו קורא לי בשמי. ניגשתי אליו. "הם ירו בי, רבי", אמר; "אבל לא הרגוני. אני חי. קר לי, קר... כסה אותי"... הוא מלמל ונאנק. הבטתי סביבי לראות במה אוכל לכסותו. אבל מיניה וביה ראיתי שגם הוא החזיר את נשמתו לבוראו.

ליל-פלצות שני עבר עלי... באישון לילה הבחנתי בהתקרב קבוצות כפריים, או לגיונרים : הם החלו פושטים את הגווייות מבגדיהם, מגפיהם, נעליהם. הם עקרו שיני-זהב מפיות... כשראוני חי, היה אחד שאמר להרגני, הם הסתכלו בבגדי הספוג דם, והיו חוככים בדעתם. לבסוף הניחוני לנפשי והסתלקו.

עם אור הבוקר שוב נזדמנה למקום-ההריגה נפש חיה. היה זה כנראה אחד הכפריים. תחילה גער בי, כזועם עלי למה עודני חי, ולבסוף צעק עלי להיחפז ולהסתלק כל עוד לא שבו להרגני. לאן, לא אמר לי...

שוב הובילוני רגלי, מבלי דעת אנה; ושוב, זו הפעם השנייה, נמצאתי עומד לפני בית-המשטרה של אותו כפר ; והכפר עודנו בשליטתם של המורדים הלגיונרים.... הם עצרוני שנית, השליכוני לקיתון צר, שם הייתי הפעם לבדי. אחד הפורעים הופקד על שמירתי. הוא התעלל בי כל היום, לא הרף ממני, הכני, גידפני, מרט שערות זקני למרבה הנאתו, ו"ניחם" אותי ב"הבטחה" כי, רק יירד הלילה, שוב יחזירוני לגיא-ההריגה והפעם כבר "ידאגו לכך שלא אמלט את נפשי". "בינתיים", אמר, "עליך להתפלל! עוד לא התפללת היום! מהר ועשה את סימן הצלב על פניך!"

"לא עלי להצטלב", עניתי לו; "אתה חייב להצטלב - אז אולי לא תשפכו דם נקיים ותהרגו אבות על בנים... אני מתפלל בדרכי, לאלוקי ישראל". הוא חבט בי, שוב אחז בזקני ומרט שערותי, הלם בראשי, בגופי. ואני, תחת
(עמוד 29)
מטר המהלומות, זכורני שגמרתי אומר בשום פנים לא להיכנע לו. "תמות נפשי יחד עם נפשות בני; את הצלב לא אעשה", אמרתי בלבי. את סימן הצלב לא עשיתי3) עד היום תמהני, מניין באו לי הכוחות לעמוד בעינויים אלו אחרי שתי יממות כאלה של קור, רעב, צמא, חוסר שינה וצער עמוק המרתיח דם... אכן. היה ד' בעזרי.

במשך היום הופיעו בחדר-המעצר כמה גרמנים במדי קצינים ; תוך כדי היותי שרוע על הרצפה צילמו אותי, ואגב כך גידפוני והטיחו כנגדי דברים, כאילו בנו היהודים, ביחד עם האנגלים, תלוי הקולר של מלחמת-דמים זאת...

אותו יום - זה היה יום ה' בשבת אחרי הצהרים (כ"ד בטבת, תש"א ; ה23- בינואר למספרם - הגיעה למקום יחידת-צבא, הניסה את המורדים הלגיונרים ושחררה את בית-המשטרה. הם הוציאוני ממקום זה והכניסוני לבית אחר, של הז'נדרמריה. שם מצאתי עוד יהודי, את הדר' סולומון מבוקרסט (הלז
(עמוד 30)
הגיע יום לפני כן בסכנת-נפשות למקום, בתקווה להציל את חיי אחיו שנשבה גם הוא בידי המורדים : בהיותו בעצמו רופא צבאי, (רב-סרן, האמין שמדיו הצבאיים יעמדו לו. אבל אחיו כבר לא היה בין החיים, ואותו עצמו כלאו המורדים והתקינו עצמם להוציאו להורג באותו הלילה ; אך בינתיים, שוחרר ע"י הצבא).

שכבתי שם כל הלילה, כי לעיר עוד אי אפשר היה לחזור, שכן לא הוחזר שם הסדר אלא ביום ששי, כ"ה טבת. רק למחרת היום אמרו לנו אנשי הצבא, כי רשאים אנו לחזור לעיר, לביתנו.

מיאנתי לחזור. אמרתי להם : "לא לביתי עלי לחזור, אלא ליער ז'ילאבה, לגיא-ההריגה : שם מונחים בני, ועלי לדאוג לקבורתם, לזהות אותם..."##8

היה בהם כנראה זיק אנושי, כי שלחוני חזרה ליער בלווית קצין צבא. המחזה היה מחריד: הפעם כבר היו כל הגוייות מעורטלות, קלסתרי-פניהם מעוותים ומושחתים... "לגיונרים" וסתם כפריים פשטו עליהם כצבועים, הפשיטו מעליהם בגדיהם, עקרו שיני זהב מפיהם והשאירום בערבוביה, טרף לחייתו יער. שוב לא מצאתי את גויות בני זה ליד זה, כמו שנפלו, סמוך לגופי... הם טלטלום לעברים שונים, עד שבקושי רב מצאתי תחילה את האחד ואחר כך את אחיו, ביקשתי מן הקצין-המלווה שיתן לי עפרון. הרטבתי את העופרת בפי וחרטתי על בשרם הקפוא את השמות "יעקב גוטמן" ו"יוסף גוטמן", למען אכירם בשעה שיותן לי להביאם לקבר ישראל...

עתה עזבני הקצין לנפשי. טלטלתי את רגלי הקפואות אל הכביש. התחלתי גורר את עצמי בשארית כוחותי בדרך בואכה העירה... עבר איזה כלי-רכב, אנשים ריחמו עלי ואספוני. ערב שבת, פ' וארא ("ושמי ד' לא נודעתי להם"... שם הרחמים) הגעתי הביתה, בגפי, ללא שני בני, נזרי-ראשי. "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני..." מי יתאר ומי ימלל כיצד הגעתי, כיצד קיבלו פני יללות היאוש של האם השכולה, של ילדי הקטנים ? שכבתי כל השבת וביום א' במיטתי, ולמחרת היום אזרתי שארית כוחותי ויצאתי לדאוג לקבורת יעקב ויוסף, הי"ד...

ביום ב', פרשת בא, כ"ח בטבת שנת תש"א, הובאו בני יעקב ויוסף הי"ד לקבר ישראל בבית-"הקברות היהודי בבוקרסט ("פילנטרופיה"). הבן לא אוכל עד היום הזה איזה כח טמיר עמד לי, שיכולתי להלך אחרי שני ארונות קדושים ולומר דברי הספד עליהם. להלן הדברים, כפי שנרשמו אז (תוך אלו קיצורים והשמטות) :
"...אשר טפחתי ורביתי, אוייבי כילם... הביטו וראו, אם יש מכאוב כמכאובי, אשר עולל לי, אשר הוגה ד' ביום חרון אפו ; הביטו וראו את שני הארונות הללו זה ע"י זה, בהם שוכבים שני אחים שנשפך דמם כאחד ! ארונו של יעקב וארונו של יוסף. מהרהר אני במאמרם ז"ל לגבי ארונו של יוסף : היו עוברים ושבים אומרים : מה טיבם של ארונות הללו ? אמרו א'
(עמוד 31)
של מת וא' של שכינה (סוטה י"ג). על שני ארונות אלה של שני בני, שנהרגו על קדה"ש, מיללת השכינה ומקוננת אתנו יחד ומשתתפת בצערו הגדול של אב שכול ואומלל ובצערם של רבים אבלים ושכולים. לוחות ושברי לוחות מונחים בארונות אלה! על לוח לבם היו כתובות וחרותות אותיות התורה והחכמה, וכל אחד מהם יכול היה לומר: הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי". איכה נשברתם בני היקרים? גדול כים שברי! מי ירפא לי?)!"

"כשמתו שני בני אהרון הכהן, נדב ואביהו, אמר לו משה רבנו: "הוא אשר דבר ד', בקרובי אקדש - וידום אהרון! ובמדרש: סבור הייתי כי יתקדש הבית או בי או בך; עכשיו אני רואה, כי הם גדולים מאתנו ו'יותר מקורבים לד' - ובקרובי אקדש".

"בני היקרים! הן אנכי אביכם הייתי יחד עמכם נתון למוות, ושלושתנו קראנו ביחד את "שמע" למסור את נפשותינו באחד. והנה נשארתי אני לבדי, ורק אתכם בחר ד' לו לקרבנות טהורים וקדושים על מזבח העם. אותי עזבתם לאנחות. מר לי מר. ומה קשה לי פרידתכם, כי נפשי קשורה בנפשכם. למה לי עוד חיים, אם אתם בני החביבים אינכם עוד עמדי?"

"על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים, על אלה תולדות יעקב יוסף, על האי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא, שופריה דיעקב מעין, שופריה דאדם הראשון : יפה-תואר ; מראה זיו-חכמה שלו האיר את קלסתר פניו. עין יעקב, חכם שעיניו בראשו : חכמתך ותבונתך מצאו להן ביטוי במבט עיניך היפות, יעקב בני בכורי, אתה עלית במעלות הסולם אשר חלמת, חלומו של יעקב אבינו - סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שאיפתך היתה לשלב את הארציות עם השמימיות, תורה ודרך-ארץ היו לאחדים בידך, תוך מזיגה הרמונית. יעקב איש תם, כתרגומו גבר שלים; יושב אהלים; באהלי תורה וחכמה, ישבת כל ימי נעוריך. יפיפותו של יפת הכנסת לאהלי שם. ביקש יעקב לישב בשלוה, קיוויתי שתזכה לחיי שלווה אחרי יגיעות רבות שיגעת ומצאת הרבה חכמה ודעת, והנה קפץ עליך רוגזו של הדור הרע הזה, של שנאת עשיו ליעקב, וידי פראים אכזריים רצחו אותך בני יקירי. בא השמש, שקעה שמשך בצהרים, פתאום, שלא בעונתה, על במותיך חלל: מבמתי סולם החיים נפלת יחד עם חללי בת עמי".

"זה שנתיים וחצי שבנית בית לעצמך ונשאת אשה, והייתי שושבינך תחת צל חופתך. על אותו מעמד נאמר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם"... התפללנו אז לד', שיהי' בעזרך וביתך בית יעקב יהי לבנין עדי עד; עכשיו אני בוכה מר ומקונן על חורבן בית מקדשך; "כי קרא עלי מועד לשבור בחורי"... וביחד עם בעל-התהלים ונביא החורבן אני מתאבל וצועק; כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו!

ואתה בני חביבי, יוסף "בר חכים", מלא הייתי רוח חכמה ותבונה, איש
(עמוד 32)
אשר רוח בו רוח חכמה ובינה, בן פורת עלי עין. עיניך היפות היו מלאות חן ומפיקות נוגה וזיו חכמה. "ויפוזו זרועי ידיו", נאמר על יוסף הצדיק. ידיך ידי סופר מהיר ומצויין נתנו ביטוי להגיונות לבך שנכתבו עלי גליון. חלומך היה להיות מה"מאלמים אלומים בתוך השדה", פירוש שעמלת וזרעת בשדה הספרות".

"בני יעקב ויוסף, שניכם מוכתרים בתוארי דר' למשפט, ספרות ופילוסופייה. והנה טרוף טורף יוסף, חיה רעה אכלתהו, היא החיה ההיטלרימטית, אשר אתם בני היקרים לחמתם נגדה באימרי-פיכם וכתב-ידכם, מלחמת ד' בגיבורים, מלחמה נגד עמלק ימ"ש, מלחמת הספר נגד הסיף". "אוי, איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה!"

"יוסף איננו! וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף: שני אחים דומים זה לזה בחכמה ובמידות, שניכם נפשות אצילות ועדינות, שניכם בעלי-חלומות, שחלמתם על עתידו הטוב של עם ישראל ועל אחרית-הימים: בני יעקב ויוסף, סלה. נקטפתם שניכם יחד, באיבכם, ואני ואמכם מלווים אתכם לבית עולמכם. במס' חגיגה נאמר, על מקדש ראשון - בית יעקב, על מקדש שני - בית יוסף - ועל חורבן וצרת רבים מאחב"י, חללים על מזבח העם. רואה אני כי אתם גדולים וחשובים ממני, כי כך עליתם במחשבה, כמו שאמרו לגבי ר' עקיבא: "כך עלה במחשבה". בכוונה טהורה וקדושה קבלתם עליכם למות על קדושת שם האומה הישראלית. הלא כך אמרתם ברגעים אחרונים שבחייכם : "הננו קרבנות בעד עמנו!"

"ארץ אל תכסי דמם! ינקום ד' בימינו לעינינו נקמת דמם השפוך ועינינו תחזינה בהופיע א-ל נקמות לנקום דמם של קדושים - אז דורש דמים גם אותם יזכור, לא ישכח צעקת ענווים! אוי איך צעקו והתפללו לד', שירחם עלינו ויצילנו. אולם השעה שעת זעם היתה, עידנא דרתחא, וננעלו שערי תפלות: "שתום תפילתי".

גדולה וקדושה היתה בעיניכם מצוות כבוד אב ואם, אשר תוה"ק הבטיחה מתן שכרה בצדה "למען יאריכון ימיך"; "איה אריכות ימיו של זה, והיכן טובתו של זה?" שואלת הגמרא (בסוף מס' חולין) - והתשובה שם "בעולם שכולו ארוך ובעולם שכולו טוב"...).

בעולם שכולו ארוך, בעולם הנצח, תמשיכו לחיות חיי נשמות כעשרת הרוגי מלכות וכהרוגי לוד, שאין אדם יכול לעמוד במחיצתם, ובכל צדיקי וקדושי עולם תזהירו כזוהר הרקיע על שמי עמנו ישראל"... ויהי רצון שיתקיימו דברי תוה"ק בפרשת שבוע זה 'וראיתי את הדם.. ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף'... ויבולע המוות לנצח, ונזכה לחזות ולהתנחם בגאולה השלמה של עמנו ובחנוכת בית מקדשנו". (עד כאן דברי ההספד).

(עמוד 33)
ה.

...משהורחקו הלגיונרים מן השלטון ברומניה ואנטונסקו ימ"ש התחזק בכסאו, אמרנו - הנה רווח לנו מעט : או אז גמרתי אומר להביא לדפוס קצת מפרי רוחם של בני הי"ד, על מנת שתהא להם שארית בדור הזה ולמען יידעו גם הדורות הבאים "מה שאירע ליעקב ואירע ליוסף" באותם ימי עלטה... אבל עד מהרה נתברר לי כי התקווה תקוות-שוא: הצנזורה של השלטון לא הביטה בעין יפה על מזכרת-עוון זו של המשטר והיא פסלה את כתב-היד, כך נשארו דברים בגניזתם עד אשר עכשיו, בנפול שלטונו של הצורר ימ"ש, אפשר לי לקיים את נדרי. רק לפני כחמש שנים זכיתי שמקצת כתבים שלי יראו אור בספרי "כרם צבי" (שהופיע בשנת ת"ש). אמנם, כבר בשנת ת"ש - "תש כחה של חמה" בעולמנו וצלתה היתה מרובה מחמתה של מלכות הרשעה, שכבר פרשה את ממשלתה הארורה על הרבה ארצות והכניסה אותן תחת כנפיה השחורות. ארס ההיטלריזם והפאשיזם הרעיל את העולם אך עוד לא אבדה אז תקוותנו ואמונה חזקה עוד קננה בלבנו כי עוד מעט יתפזרו העננים ושמש ששקעה בעדנו תזרח לנו מחדש (כבחולין צ"א) קיווינו כי תש"א תביא לנו שמש צדקה ומרפא בכנפיה, נשיאת ראש והרמת קרן ישראל, אבל, ווי, ווי; קיווינו לצדקה והנה צעקה, משפט והנה משפח. כל ראש לחלי וכל לבב דווי בהעלותנו על זכרוננו מה שאירע לנו בשנה ההיא. בספר "תולדות יעקב ויוסף" מאת הגאון הצדיק ר' יעקב יוסף, המגיד מפולניה, תלמידו של הבעש"ט זצ"ל, מובא כי בשנת תשא" תהי נשיאת-ראש והרמת קרן ישראל... בעוונותינו הרבים נהפך הגלגל ותש"א היתה לשנת "רדיפות" (בגימטריה, תש"א, עם המלה).

עתה מגיש אני לקורא, בשפה שבה נכתבו, מבחר כתבים של שני בני, הי"ד. לבד מדברי הגות ועיון כלליים, כלולים בספר זה דבריהם בנושאי יהדות וציונות, וכן רשימות עתונאיות על מחברים וספרים ולעניני-השעה - שלחמו בריש גלי ובעוז את מלחמות ד' להגנה על עמנו מפני רודפיו ולמען משטר של צדק ויושר ושלטון הכח המוסרי במדינה זו ובעולם כולו. ויהיו נא דבריהם אלה נר-תמיד לנשמתם... עד שנזכה אנו, שארית הפליטה, לראות בעין את קיום הבטחת הקב"ה לנקום "שתי נקמות" - נקמה כפולה : האחת, שהיא בבחינת "ישמח צדיק כי חזה נקם", הנה זכינו לה בימים אלה, בנפול הצורר, ימ"ש, אבל הנקמה השנייה, שהיא בבחינת "אל נקמות הופיע", טרם זכינו לה, אלא מתפללים לה, שיופיע הקב"ה (כנאמר בברכות, ל"ג, על הפסוק "הופיע מהר פארן") ויוציא את שארית פליטתנו מחשכת-הגולה לארה"ק, עד אור חדש על ציון יאיר, אור התורה הקדושה ואור הגאולה השלמה, אמן כי"ר.

בוקרסט, אייר תש"ה


**************************
1) כדאי להעתיק פה תשובת הרשב"א (ס' קל"ד) על המאמר הנ"ל בכתובות ק"י בזה הלשון: לפי שא"י נקראת נחלת ד' דכתיב: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ד', לאמר "לך עבוד אלוקים אחרים (ש"א, כ"ו)... והוא יתברך נקרא אלוקי הארץ ומיוחדת לו, ולא לשרי מעלה, כדכתיב בכותיים, "לא ידעו את משפט אלוקי הארץ" (מלכים ב', י"ז): ועל כן קרא לע"ז, "אלוקי נכר הארץ", מצוות התורה כולן בארץ הן, וכו'... ועל כן, כשבירך יצחק את שהיא ירושת הארץ, ולא יכול ליתנה לעשיו; והוא שאמר לו "ולכה איפה מה אעשה בני?" (בר' כ"ז). - וב"עיון יעקב" (שם) ממשיך לומר, שמדמה חוץ לארץ לע"ז לפי שא"י נקראת ארץ החיים (שם קי"א); ובירמיה ב', על עובדי עבודה זרה - אותי עזבו מקור מים חיים וגו'. כן גם בזה שעזב ארץ החיים והלך לחוץ לארץ, וכו'. וברי"ף, שם, מבואר המאמר הנ"ל וכן ב"עץ יוסף", שם.

2) בין הקרבנות היה אז ש"ב, הרה"צ ר' דודו פרידמן (נכדו של האדמו"ר הזקן מבוהושי זצ"ל, אחיו של האדמו"ר ר' יצחק פרידמן מבוהושי יבל"א וחותנו של מר ישראל לבנון) שנרצח בעיר פלואשטי על ידי הלגיונרים אחרי עינויים קשים ואכזריים, הי"ד.

3) זכורני, בפוגות שבין עינויים וההתעללויות, הרהרתי בדברי חז"ל... במחשבתי עלו אז דבריהם ז"ל לגבי חנניה, מישאל ועזריה - שנקראו אנשי מופת (סנהדרין צ"ג): "אלמלי נגדוה, פלחו לצלמא". לאמיתו של דבר התפלאו על כך בעלי התוספות (בכתובות, ל"ג ע"ב)" "אילו היו מלקים ומענים אותם היו עובדים לצלם?" והקשו שם ממס' ברכות ס"א, לגבי ר' עקיבא, שאמר: "כל ימי היית מצטער על פסוק זה, אימתי יבוא לידי ואקיימנו בכל נפשי"... אלמא משמע, דבכל נפשך מיירי, אפילו היו מייסרין את האדם ביסורין קשין, דומיא דר' עקיבא שיהו מסרקין את בשרו במסרקי ברזל, וכ"ש לנגודי. ואומר רבינו תם, דאותו צלם לא היה עכו"ם ממש, אלא היה עשוי לכבוד המלך ואעפ"כ היה בו משום קידוש השם, ולכך מסרו עצמם למיתה. והיינו דכתוב (דניאל ג') "לאלהיו לא פלחין ולצלם דהבא די הקימת, לא נסגד" (פירוש, לא אפלח לאלוה זה שלך ולצלם של זה), משמע, לא היה תופס באלהות; ומיהו פלחו לצלמא, משמע שהצלם היה עבודת כוכבים, מדקאמר פלחו. ועיין פסחים נ"ג ע"ב: ד"ה מה ראו, ובע"ז ג', מגילה י"ב, סנהדרין ע"ד, וברמב"ם ס"ה מהלכות יסודי התורה, ובטור הש"ע יו"ד, קנ"ז, דבשעת הגזירה ייהרג ואל יעבור וצריך לקדש את השם!
בפסחים נ"ג ע"ב עוד זו: דרש תודוס איש רומי - מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו (עצמם) על קדושת השם לכבשן האש? וכו'. ובתוספות שם, מה ראו שלא דרשו "וחי בהם" ולא "שימות בהם"? וקשה, דהא בפרהסיא היה? ובסנהדרין ע"ד מסקינן, דצריכים למסור עצמם, וכו'. ומפרש רבנו תם דצלם זה נטל נבוכדנצר לא היה עבודה זרה ממש, אלא אנדרטא שעשה לכבוד עצמו, וכו', ואעפ"כ היה בו קידוש השם, ולכך מסרו עצמם למוות, והיינו דכתיב בדניאל (ג'-י"ח) כדלעיל. ותלי"ת, כי הייתי חזק ואמיץ באמונתי בד' אחד ושמו אחד, עד כדי למסור את נפשי על אמונתי הטהורה בד' אלוקי ישראל.