תקציר המבוא:

אודות המחבר

המבוא מורכב משני חלקים:
חלקו הראשון הינו קינה על שואת יהודי אירופה באופן כללי. המחבר מדמה את שואת יהודי אירופה למיתת בני אהרון, שעליה אמר הקב"ה "בקרובי אקדש" – הקהילות הניבחרות מן היהדות החרדית נמחו מן העולם. אך עם זאת, הוא מדגיש כי אבל דורנו קשה יותר.
המחבר שוזר דברי השקפה וחיזוק, ומביא פסוקים ודוגמאות רבות מן התנ"ך ומן ההסטוריה של עם ישראל, המוכיחים כי לא הועילו כל האסונות שפקדו את עם ישראל לאורך השנים כדי להעבירם על דתם, וזוהי עדות לדבקותם של ישראל בקב"ה.
בחלק השני המחבר מקונן "קינה בתוך קינה" על עירו ריגה, ומתאר את האקציות והשחיטות שנעשו שם בתקופת השואה ואת גורל בני משפחתו ורבותיו שנספו שם.
הוא מסיים בתפילה לקב"ה שינקום באויבים ויביא גאולה לעמו.

המבוא:

(עמוד ו)
הקדמה

הקוראים: הקדמה לספרי "שאר יוסף" ו"עצמות יוסף" תמצאו בחלקים הראשונים של ספרי, שכבר יצאו לאור (עי"ש), ולא אחזר על דברי. הקדמה זו שבאתי לתת לכם, צריך אני לקחת רשות עליה: הרשוני נא, ואשיחה מעט, וירוח לי, ואח"כ אקדמה פניכם בהלכה ואגדה.

קינה

"תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (תלים צ') "תשב" רמז לשנת תש"ב. "דכא" - רמז לעיר "דאכאו" שהשיבו (והושיבו) אנשים ונשים מבני ישראל לעיר "דאכאו" הידועה לרעה, ועוד ערי אשכנז. הגזירה היתה לא רק על האנשים הגדולים כי אם, אמרו גם ל"בני אדם" - להבנים הקטנים" "שובו" "בני אדם" - שובו לעפרכם! כאשר עלה היטלר, י"ש, לגדולה בגרמניא, (הטלר" הגימטריא שלו הוא, שתי מאות וארבעים וארבע, וכן "עמלק" ביחד עם ד' אותיותיו) בדה הוא וחבריו איזה שיטה בחיים, ששמה: "נאציזם". וניאצו בה את קדוש ישראל. וכשהצליח מעשה שטן וכבשו את אירופה, סגרו את היהודים בגיטאות, ובסוף עשאום לעבדים ולשפחות וכו' וכו', ובסוף כל סוף, קים כמחשבת המן: "להרג להשמיד ולאבד את כל היהודים", וכילה חמשה מיליונים ושבע מאות אלף יהודים. ונוסף להמן, שבדה כמה מיתות משונות, לפי הטכניקה החדשה, ותעלולים אשר לא שערום אבותיהם. וככה מחה משפחות, לאלפים ולרבבות, עד שלא השאיר להם שריד ופליט. (הפירוש על הכתוב "תשב אנוש כו'", עין באבן עזרא ז"ל שפירש לפי הפשט: "עד דכא" - עד זקנה, "ותאמר שובו בני אדם" - שובו לעפרכם"). כן המקרא הזה נתקים בנו, שלא השיב פני זקן, והכחיד יחד זקן עם בנים ובני בנים - "אנוש" ו"בני אדם"...

"ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ד' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן" (פ' שמיני); יום שמיני למילואים, חג חנוכת הבית, חג כללי ופרטי, שמחת הנפש והגוף, ופתאום עלו על המוקד לקרבן חצי משפחתו של אהרן! הכאב גדול הוא מנשוא! שנים מארבעה בנים מתו ביחד תחת חופתם, ולא נשאר מהם שריד! כשם שהשמחה היתה גדולה, כך השבר היה גדול כמותה, ונתקים "לפני שבר גאון"...

"הוא אשר דיבר ד' כו' היכן דיבר (שמות כ"ט) ונועדתי, שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדי א"ל משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (בפרש"י שם והוא מהתנחומא) ועיין זבחים קט"ו); כבר הארכתי בזה בדרשתי לפ' שמיני, ועכשיו לא באתי לדרש, אלא למשל לנו משל; האבידה
(עמוד ז)
גדולה היא לאהרן עד אין לשער, הכאב גדול הוא עד אין לשער! ידע אהרן עד כמה היא גדולתם, וידע נמי שאעפי"כ יבואו ויחקרו: "מפני מה מתו בניו של אהרן?" וימצאו י"א דברים (עיין דרשתי לפ' שמיני ושם תירצתי לכלם). אף החכמים שידעו שמתו דוקא מפני גדולתם, יחפשו וימצאו בהם מומין ויתלו בהם מיתתם...

"שלשה ימים לבכי ושבעה ימים להספד ושלשים לגהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני" (מו"ק כ"ז:); "בזוהר: כל מי שמצטער על מיתת בני אהרן או מוריד דמעות אליהן מוחלין לו עוונותיו ובניו אין מתים בחייו וכ"כ בשם האר"י" (במג"א או"ח ריש סי' תרכ"א); וק"ל מגמ' הנ"ל: שאסרו לבכות אחר ג' ימים, וכאן, מצוה לבכות עד סוף כל הדורות? חז"ל גדרו גדרי הבכיה והצער, אבל כל זה אמור על דבר הרגיל. וברגיל, "גזירה על המת שישתכח מן הלב", כיון שעברו שלשים עברה האבילות, וכיון שבכה ג' ימים הוקל לו על הלב. אבל על אבידה כזאת א"א לתת גדרים, כי האבידה עוברת על כל גבולות "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר" (תהלים ל"ט) ; כשהכאב גדול הוא, נעכר הוא, אז "נאלמתי דומיה", אז אין הקלה כל שהיא בבכיה, כי אין הבכיה מועילה כלום, אלא שמוסיפה כאב עינים, ואז אין עצה אחרת, כי אם לשתוק... "נאלמתי דומיה"! הדומיה היא כ"כ בולטת אז, כאלו אלם הוא בטבע, ואינו יכול לבכות... כך היה באהרן: "וידום אהרן" ! ואנחנו יודעים ומבינים דומיה זו מה היא....

"ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ד'"! הודה משה לאהרן בשם ד' כי האבדה גדולה היא, העולה על כל גבולות האבילות, ושאין לגדרה ולהעריכה כי אם בשתיקה - ב"דומיה", ועל כן יצאה המצוה מלפני ד'! "ואחיכם כל בית ישראל יבכו"... "כל בית ישראל", זה רמז להזוהר, שכל בית ישראל עד סוף כל הדורות, שכלם בכלל "כל בית ישראל", מצוה עליהם לבכות ולהתאבל על מיתת שני בני אהרן, שעבר עליה אהרן בעצמו בדומיה. "כיון שמתו בני אהרן א"ל משה אהרן אחי לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הם שתק וקבל שכר שנ' וידום אהרן וכן בדוד הוא אומר "דום לד' והתחולל לו" אעפ"י שמפיל לך חללים חללים את שתוק וכן בשלמה הוא אומר "עת לחשות ועת לדבר" פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה פעמים מדבר ומקבל שכר על הדיבור והיינו דאמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מאי דכתיב נורא אלקים ממקדשיך אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל" (זבחים קטו') ; וקשה לי : הלא אמרו בריש משפטים רבה "ועוז מלך משפט אהב" אימתי ניתן העוז להקב"ה בשעה שהוא עושה את הדין באומות", עכ"ל, ומקרא' מלא' הוא בתהלים ט': "למען אספרה כל תהלתך בשערי בת ציון אגילה בישועתך, טבעו גוים בשחת עשו ברשת זו טמנו נלכדה רגלם, נודע ד' משפט עשה בפועל כפיו נוקש רשע הגיון סלה", ע"כ, וכאן אומר הגמ' להפך: "בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא מתעלה ומתהלל?" אתמהה! ונ"ל דבעולם נודע ד' כשעושה משפט ברשעים, וכמאמר הכתוב: "טבעו גוים בשחת עשו כו' נודע ד' כו'", אבל בנוגע לצדקת הצדיקים, אין זה מועיל כלום, כי הצדיק מקיים אך אז כאמור: "אגילה בישועתך". אבל כשעושה הקב"ה דין בצדיקים אז הוא מתיירא ומתהלל יותר אצל הצדיקים, כשרואים שההשגחה העליונה דורשת מהם להצדק יותר, ולא להסתפק במועט ביר"ש, כי אם לעלות ולעלות יותר...

(עמוד ח)
"אמר רבי יוחנן כל המצדיק את עצמו מלמטה מצדיקין עליו את הדין מלמעלה שנ' אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", ופירש"י ז"ל: "מצדיקין עליו, מדקדקין עמו אפ' כחוט השערה יותר משאילו מקלקל מעשיו כדי למרק עונותיו, שנ' אמת מארץ תצמח, אז צדק משמים נשקף צדקה אין כתיב כאן אלא צדק דמשמע דין", "רבי חייא בר אבין א"ר הינא מהכא וכיראתך עברתך", ופירש"י ז"ל: "וכיראתך עברתך, על מי שהוא ירא אותך אתה מחזק עברתיך כדי למרק עונותיו". ר"ל אומר מהכא פגעת את שש ועושה צדק בדרכיך יזכרוך", ופרש"י ז"ל: "במי ששמח ועושה צדק שהן העושים כך בדרכיך יזכירוך אתה פוגע בו אם חוטא כלומר כמו ויפגע בו וימות" (תענית ח'.); מכמה מקראות מביאים להם הצדיקים ראי' שיסוריהם מגיע להם בדין, ומקבלים יסוריהם באהבה אף שרואים רשעים יושבים בשלוה… כן הוא עם צדיקים בפרט, וכן הוא עם עם ישראל, בכלל, נגד או"ה…

אכן אף שאמרו לעיל "בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל", מ"מ משונה תהלה זו מכל התהלות, שגבי "נודע ד' משפט עשה" נאמר: "הגיון סלה", "הגיון" היינו בפה, וכן אמר לעיל: "אספרה כל תהלתך", אבל, האי "מתהלל" שנ' גבי עושה דין בקדושיו, ע"כ לאו היינו בפה מלא, אלא תהלה זו בדומיה היא נאמרת, ועל דרך שנ': "לך דומיה תהלה", "וידום אהרון" - שהקב"ה "מתיירא מתעלה ומתהלל" מזה…

עכשיו נחזור מן המשל להנמשל: אחרי שידענו גודל כאבו של אהרן, נדע מק"ו גודל כאבנו אנו… בניו של אהרן מתו בשריפת נשמה וגוף קיים (סנהדרין נ"ב) כי כך דרכו של האש של מעלה, בכלל, וכמו שאמרו בשמות רבה על הכ' והסנה איננו אוכל: "אש של מעלה מעלה לולבין ושורף ואינו אוכל", וכן גם האש של ההולכים בדרכיו, שדנין את החייב שריפה מן התורה, בשריפה, באש שאינו מכלה, וישאר הגוף קים, לא כן השרופים שלנו, שהאש לא יצא מלמעלה, אלא מלמטה, ואלה לא מתו כבני אהרן שנ' עליהם: "וימותו לפני ד'", אלא מתו לפני בני בליעל, לפני רוצחים אכזרים, שלא היו בעולם דוגמתם, ומתו, וגופם אינו קים, אלא נשרפו לאפר תחת כפות הרשעים!…

במיתת בני אהרן נשאר "כל בית ישראל", נשאר כל בית ישראל קים, שיוכל לבכות את השריפה אשר שרף ד', אבל בדורנו אנו, עלתה לנו, שכל בית ישראל הם אבלים, כי אין משפחה בישראל שאין שם מן המתים, וכל או"א מן הנשארים מרגיש בעצמו מצבו של אהרן עם הק"ו הנ"ל, ואינו מוצא לו תנחומין כי אם בדומיה מעין דומית אהרן… וע"כ מקבל עליו כמ"ש: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו", כי עפ"י רוב אין כאן עד ולא עד מפי עד, אלא מעין "מים שאין להם סוף", וגרוע מזה… אבל, אף שאין אנו עורכים דין אבילות, מ"מ המתים לא יחיו בזה, כי כפי שנתאמתה השמועה, עברו חמשה מליונים ושבע מאות אלף יהודים מן העולם, באופן רע שלא היה עוד בעולם דוגמתו!…

כוס של תנחומין אחד מצא לו ירמיה הנביא על צרת בת עמו בשעתו, והוא: "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי" (ירמיהו ח') כי אז היה בוכה ולא היה מפסיק, ובזה היה מפיג קצת הצער שבלבו. אבל כל זמן שהדמעות אינן יוצאות לחוץ לפי המדה הראויה, נשארות הדמעות על הלב, והלב נמס ואנחנו שנתקיים כבר בנו! "כל ראש לחלי וכל לבב דוי", אין לנו, לא רק דמעות לפי המדה הראויה לנו, אלא גם ראש ולב כבר אין לנו, כי "כל ראש לחלי וכל לבב דוי" ואין בנו כח! ואולי אין לנו כבר גם ראש ולב להרגיש כל הכאב!…

(עמוד ט)
"ת"ר מי כתב מגילת תענית אמרו חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות (פירש"י ז"ל: "שנגאלין מהן והנס חביב עליהם להזכירו לשבחו של הקב"ה). אמר ר"ש בן גמליאל אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין ד"א אין שוטה נפגע ד"א אין בשר המת מרגיש באיזמל. איני והא א"ר יצחק קשה רמה למת כמחט בבשר החי שנ' אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל" (שבת י"ג :) , עיין רש"ש שמתרץ ל"א שברש"י שם דלפי הל"א שברש"י הגירסא בגמ' הוא "אין אנו מפסיקין", ע"כ, ודברי שאמרתי שאנו אין לנו ראש ולב להרגיש, הם הם דברי הגמ' שאמרו "אין שוטה נפגע", היינו, אין לנו ראש, ומה שאמרו אין בשר המת מרגיש באיזמל, היינו אין לנו לב, שהלב הוא המרגיש. ואנו נגרס: "שאם באנו לבכות אין אנו מפסיקין"... ונגרס "לבכות" במקום לכתוב", כי אותיות דדין כאותיות דדין. הצרה גדולה היא כל כך שדורשת בכיה בלי הפוגה. ואולי מפני זה טוב לנו שהננו בבחינת שוטה ובשר המת שבחי, כי לוא הרגשנו בצרתנו כפי מדה הראויה לפי הצרה, לא היה בנו כח להמשיך החיים הרגילים, כי לא היינו "מפסיקין" מהבכיה, ונמצא שלא היינו "מספיקין" לחיות...

האמנם, ברכה היא שברך אותנו אבינו : "וידגו לרוב בקרב הארץ" (פרשת ויחי),
ופירשו בגמ' ברכות כ': "כדגים הללו שאין עין הרע שולטת בהם". האמנם, כדגים אנחנו, שהכל אוכלים אותנו בכל פה, בלי שחיטה, אלא באסיפה בעלמא... ומה הדג אינו משמיע קול ואינו מתרגז, ואולי אינו מתרגש, כן אנחנו אין אנחנו משמיעים קול, ואין אנחנו מתרגזים ומתרגשים... ואולי גם אין אנו מרגישים... ומדה זו היא הנותנת לנו לפרות ולרבות הלאה והלאה, עד שיבא הקב"ה וישחט למלאך המות...

האמנם, "אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל", אבל גם לזה יש גבול, כי אפשר שאדם חי ישפכו על ידיו ורגליו מים רותחין ולא ירגיש, מפני שבשר ידיו ורגליו מת, אבל כלום אפשר שינעצו לאדם חי חרב בתוך לבו ולא ירגיש? ואם כן הוא, מת גמור הוא לפני זה, ואם לאו, מת הוא בשעת נעיצה, ולא יחיה עוד... הה! כמדומני, אם לא אגזים, שנעצו את החרב בתוך לבנו, כי הקרובים והמכובדים לד' נלקחו מאתנו! המדינות המובחרות מן היהדות החרדית נמחו מן העולם! ואף אם לא נודה שהחרב הגיע ללב, כי עם ישראל חי הוא, ויחי לעולם, מ"מ, ע"כ, נודה שהקרובים לד' המכובדים נלקחו מאתנו !... ואם לא היינו מודים בחייהם, ע"כ נודה במיתתם, כי הסוף מוכיח, וכאמור "בקרובי אקדש"!...
"מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ מאי עבדיך ומאי חסידיך לאו חסידיך ממש, עבדך הנך דמיחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך א"ל אביי מי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי ב"ד הרוגי מלכות דעכו"ם כיון דשלא בדין קא מיקטלי הוי להו כפרה הרוגי ב"ד כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה" (סנהדרין מז'); וכיון דאלו דמחייבין דינא דמעיקרא אם נהרגו ע"י מלכות דעכו"ם הויא להו כפרה, חסידים ממש שנהרגו על ידם עולים בזה לדרגא היותר גבוהה. ואל נחשב חלילה שאדרבה חסידים ע"י שנהרגו גורמים בזה חלול השם, שהרי הכתוב מעיד ע"ז "מזמור לאסף" ואם היה בזה חלול השם כל שהיא, היה קשה אותה קושיה: "קינה לאסף מיבעיא ליה?" וסוד זה גילה הקב"ה בראש חנוכת המזבח, כי כלל גדול הוא בהשגחה העליונה: "בקרובי אקדש", כי סוף סוף אין ההשגחה העליונה סומכת על הרשעים, (כי הרשעים אחרי כל האותות והמופתים נשארו רשעים בשעתם
(עמוד י)
בזמן יציאת מצרים וכו' וכו') אלא על הצדיקים, ועושה להצדיקים מה שעושה, עד שהצדיקים יעלו מדרגא לדרגא... והצדיקים, או שבצדקתם ישפיעו על הרשעים שבעולם, שייטיבו מעשיהם, ואם לאו מסתפק הקב"ה בעולמו עם הצדיקים המועטים, ושופך לפעמים חרון אפו על צדיקים, כדי לכפר על הרשעים, וכדומה וכדומה מן החשבונות. והכלל הוא: שכל מה שעושה הקב"ה יפה לצדיקים, אם טוב ואם רע, ולהיפך, לרשעים אינו מועיל כלום... והכלל הוא: "מזמור לאסף" - שבח ותהלה להקב"ה!...

אם עם הוא כמו אדם, שיש לו ראש, לב, ידים, רגלים וכו', הנה אם יילקח מאדם שליש גופו, מאיזה צד שיהי', הנה נלקח ממנו חלק הנכר וחסרון ששמו חסרון חסר ממנו, וחסרון שלא יוכל להמנות הוא לו, כי אף אם יחסר לו מצד הרגלים. הנה, בלי רגלים ג"כ אומלל הוא הגוף הזה... עם ישראל נלקח ממנו שליש, ולא נותרו אלא שני שלישים. והשני שלישים שנשארו, אין עדין מה שיבטיח להם, שלא יחזר עליהם הכורת. כי סוף סוף אף אם כת הנאצים נכבשו, מי יודע אם נספו כלם, ואף אם נספו כלם, מי יודע אם לא יקננו בלבות אחרים הרעל של שנאת ישראל... כי הלא קם בזמן האחרון הזה על עם ישראל סוג אנשים, שיש בהם גם מלומדים גדולים, עם ארס כזה, הנובע לא משנאת הדת, וכדומה, אלא שנאה שאין לה שום טעם: להשמיד באכזריות נוראה כל הסוגים שבעם ישראל! והשמידו גאונים, צדיקים, חסידים, ישרים, תמימים, ואנשי מעשה, חכמים וסופרים, וכו' וכו', לאלפים ולרבבות! ואם עד כה הגענו בזמן האחרון הנאור, אחרי גלות אלפי שנים, שהננו נאמנים בכל מקום ובכל זמן לכל ממשלה שהיא, אם חרון אף כזה נשפך עלינו בזמן הזה ובמקום כזה, מי ומה יבטיח עוד אותנו?! הסכנה היא כבר גלויה אם אנו רואים שאפשר שיהיה באו"ה ארס ואכזרות יותר מהארס והאכזרות הטבעית הנמצא בחיות המדבר!...

אין להרהר אחר מדותיו של הקב"ה, כי יש לו יועצים משלנו: "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מ"ד כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ד' אבינו גואלנו מעולם שמך לע"ל יאמר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך אמר אימר לו ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו א"ל בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה א"ל ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי עכשיו בני ולא בניך ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם ע' שנה דל עשרין דלא ענשית עלייהו פשו להו חמשין דל כ"ה דלילותא פשו להו כ"ה דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא פשו להו תרתי סרי ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך ואת"ל כולם עלי הא קריבית נפשי קדמך פתחו ואמרו כי אתה אבינו, א"ל יצחק עד שאתם מקלסים לי קלסו להקב"ה ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים אתה ד' אבינו גואלנו מעולם שמך" (שבת פט':); וקשה: האמנם, "לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה" וכי כך אומרים אבות על בנים: "ימחו"?! קשה על אברהם אבינו, ויותר קשה כן על יעקב אבינו דהוה ליה צער גידול בנם?! אבל, רבי יעקב מתרץ הקושי' הזו, הוא ר"י המובא בפרקי אבות בפ"ד משנה טז': "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העוה"ב התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", אבותינו הנמצאים כבר בטרקלין, בעולם האמת, כששומעים מאלקי האמת, שבניהם חטאו, ולא יזכו להכנס לטרקלין, מצאו האבות עצה שיכנסו לטרקלין: שייהרגו בשביל
(עמוד יא)
יהדותם והויא להו כפרה, ויכנסו לטרקלין!... ודוקא אברהם ויעקב שמרגלא בפינו לקרא: "אברהם אבינו" "יעקב אבינו", שאת יצחק לא הורגלנו לקרא כן, וכן נמי בגמ' ר"ה דף י' ע"ב אמרו: "בתשרי נולדו אבות (פירש"י: אברהם ויעקב) בפסח נולד יצחק", וקרי סתם: "אבות", לאברהם ויעקב, אבותינו אלה הסכימו, ולא רק הסכימו, אלא, אדרבה, קראו: "רבונו של עולם! ימחו על קדושת שמך" כאלו דואגים הרבה על בניהם להכניסם לטרקלין שבעולם האמת... אמנם, הקב"ה, קרא : "לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה", כידוע, שהזקנים אינם דואגים עפ"י רוב על העוה"ז, שכבר אפס כח התאוה שלהם, ורק על העוה"ב עיניהם, והדרדקי, ג"כ, מרוב חומם ונערותם, לפעמים עושים קפיצה גדולה, ומרוב אחיזתם בעוה"ז, מואסים בו, ומקריבים את חייהם בשביל עולם הטוב יותר... אבל, יצחק, כבר טעם את הטעם להיות קרבן על המזבח... "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" (פ' ויצא פ' ל"א פסוק נג'), ופירש האב"ע ז"ל: "ויש אומר זה הפחד רמז ליום העקידה ואיננו רחוק", עכ"ל;
הפחד של העקידה נשארה במוחו של יצחק, והוא לא יאמר עוד על בניו: "ימחו", ואף לא יסכים ע"ז, אף אם יציעו ע"ז כל טוב העוה"ב... ויותר הוא מרוצה לקחת עונות בניו עליו, ויניח בשבילם את כל השכר המגיע לו בעד עקידתו, וכמ"ש: "ואת"ל כולם עלי הא קריבית נפשי קדמך"...

אנו בדור יתום זה, אף אם חטאנו לה', הלא כבר נטל שליש מהעם, ואותו השליש הוא עכשיו בטרקלין של הקב"ה, ויצטרף ליצחק אבינו, לבקש רחמים מהקב"ה, על שאר עמו... הה! אם הכורת עלה על עמנו, והחליש את כחו הגופני, כי לקח שליש כחו, הנה לעומת זה הגביר את כוח הרוחני של עמנו, פי כמה וכמה, שבפעם אחת הכניס תחת כנפי השכינה כששה מיליונים יהודים, שליש העם כולו... ועלינו נאמר : "זה דבר ד' אל זרובבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבאות" (זכריה ב'), אל יפול רוחנו, כי אחים לנו בבית המלך!.

"מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה מקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה אמרה לו בתו אבא אראך בכך אמר לה אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני" (ע"ז יח'.)! רחב"ת, אף שהומת במיתה משונה וחמורה, בשביל שלמד תורה ברבים וס"ת בחיקו, וידע את המוכן לו בעוה"ב, כי כל טוב העוה"ב שלו הוא, ואעפי"כ לא מצא סיפוק בזה בשבילו ובשביל בתו, ובמה מצא סיפוק? בנקמה !.

"איוב ותרן בממונו היה" (מגילה כח'); אפשר להיות ותרן בממון, אבל א"א להיות ותרן בגוף! "אלמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי" קשה לסבול יסורין כאלה, ואף שחביבין לו יסורין, מ"מ קשה לו לרחב"ת מה שהמרצחים העו"כ שלוים ושקטים הם, והוא נשרף!... אבל, קרא רחב"ת, מי שמבקש עלבונה של ס"ת כו' לאדם אפשר שההשגחה העליונה תבטיח לו לפצויים, שתשלם בעד יסוריו חנם - בגן עדן, אבל הס"ת, אינה צריכה לג"ע, ואם יש עלבון לס"ת, אינה מתנחמת אלא בנקמה, שנותן התורה יבקש עלבונה... וע"כ, אמר רחב"ת: "מי שיבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני". ובזה מצאו נחמה הוא ובתו…

אלה המליונים יהודים שעלו על המוקד, אף שאין בהם מי שיהיה שקול כרחב"ת הנה הס"ת היא כעין אותה הס"ת של רחב"ת ואם על ס"ת אחת היה רחב"ת
(עמוד יב)
בטוח שיבקשו עלבונה, כמה הננו יכולים להיות בטוחים על אלפים ורבבות ספרי התורה, שעלו על המוקד ביחד עם הבתי כנסיות, הלא בודאי נותן התורה יבקש את עלבונם! ומי שיבקש את עלבונם יבקש נמי את עלבון בני ישראל שנשרפו אתם ...

"פלס ומאזני משפט לד', מעשהו כל אבני כיס"-(משלי' טז'); יש לו להקב"ה כל המשקלות הגדולות והקטנות: יש משקל כגרם, ויש משקל כמלא כל העולם, וכו' וכו'... כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו; וקשה, על שנוי המליצה? אלא, שהקב"ה נוקם דם עבדיו מן כת הרוצחים האשמים על הדם, אבל יש עוד הרבה שהם חוץ מהכת של הרוצחים, שסייעו סיוע שיש בו ממש, ושאין בו ממש, ויש שגרמו כגרמי ויש כגרמא, יש שנהנו מרחוק מהדם, או עמדו על הדם, או שמחים על הדם, על אלה נאמר: "ונקם ישיב לצריו", האמנם אף אם לא היו בעצמם מרצחים, אבל עכ"ז צרים הם לישראל, ונהנים מרעתם, הנה גם להם ישיב הקב"ה נקם כגמולם, לכל אחד ואחד לפי המדה והמשקל, כי אלקי המשפט יכול לשקול לכאו"א, בדיוק לפי המשקל, אם רב ואם מעט הוא, ונקום ינקמו!...

בסוף מסכת מכות במעשה דר"ע וחבריו, היו חבריו בוכין ור"ע מצחק, באמרו! "ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ" ואני אומר: אם לעושי רצונו כך לעוברי רצונו עאכו"כ... יש לעם ישראל תורה שבכתב, ותורה שבע"פ מש"ס בבלי וש"ס ירושלמי וכו' וכו', ועל אף כל השחיטות העוברות על עם ישראל זה כאלפים שנה, עדין נשמרת אצלנו התורה הכפולה הגדולה הזאת! ובודאי, נגד כל או"ה, עם ישראל נקרא עושה רצונו של הקב"ה, שהרי התורה של עם ישראל חציה היא מבין אדם למקום וחציה מבין אדם לחברו, והבין אדם לחברו של עם ישראל, גדול הוא, כי גדולה תורתו, וארוכה מארץ מדה, וע"כ, יודה לזה כאו"א, ויודו לזה כל או"ה: כמה יפה הוא הבין אדם לחברו של עם ישראל! איך באים בני ישראל מרחוק, מעבר לים, לעזור לאחיהם הזקוקים לעזרתם, אשר לא נראה דוגמתו בין כל או"ה... ועל הבין אדם למקום של עם ישראל, יעידו השחיטות האלה. אם לא הועילו כל ההריגות והשמדים, כל האינקביזיציות והשחיטות, להעביר את עם ישראל על דתם, עדות הוא, כמה דבוקים הם בני ישראל לאלוקיהם, כי גם המות לא יפרידם!... ואם אעפי"כ עבר עליהם שוט שוטף כזה, אלה מפני שלא קימו, ואלה משום שלא יצאו ידי חובתם, או משום שלא מיחו, וכדומה מן הטענות, "ק"ו לעוברי רצונו"!... ידע זאת כל העולם! ידעו זאת כל או"ה, ידעו, כי ק"ו הוא!...

טבעו גוים בשחת עשו ברשת זו טמנו נלכדה רגלם" (תהלים ט'); אם יש שחת באו"ה, אם נשחתה האנושיות או חלק ממנה, בהשחתה כזו שלא היתה דוגמתה בעולם, הלא באותה השחתה יטבעו הגוים בעצמם סוף כל סוף... "ברשת זו טמנו נלכדה רגלם", אף שהרשת של השחתה זו נטמן רק בשביל עם ישראל, הלא סוף סוף תלכד גם רגלו של הפורש בזה, גם רגלם של אחרים תלכד בזה... כך דרכו של בורא העולם שברא את העולם על יסוד הזה ש"בפועל כפיו נוקש רשע"... עיין בפסחים כח', כי היה מרגלא בפומי דאינשי לאמר ע"ז פתגם בשלשה אופנים... ואף אם או"ה אינם לומדים מקרא וגמרא מ"מ כבר הגיעה השעה שיקחו לקח זה מן הנעשה בעולם, כי כמה סבל כבר כל העולם מן הכת "נאציזם", שיסודה היתה בתחלה "שנאת ישראל" התחלה היתה משנאת ישראל, והסוף שלהם היה שנאת כל העולם כלו… אמנם, אין אנו בוטחים בזה על העולם ואו"ה, אלא על אלקי המשפט… ונקוה: "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו"; כמו שנקם ה' כבר מכת הנאצים על דם עבדיו ששפכו, כי ב"ה כבר באו ובאים על שכרם. ובמשך שנים אחדות הפך ד' עליהם הגלגל,
(עמוד יג)
וירדו שאול תחתיות ואחריהם ירדו כל עמם, כפי הנראה לעינינו בגרמניה הנאצית, כן נמי יקוים הסוף פסוק: "ונקם ישיב לצריו", שיתר צרי ישראל, השמחים לרעתם של ישראל, ינקמו!... אין אנחנו יכולים לבקש שכלם ינקמו לעינינו, שהרי הצרים האלה אינם רשמיים, ורק הקב"ה יודע בדיוק מי ומי הם, ואנחנו רק מבינים שישנם כאלה וכאלה, זהו; "ונקם ישיב לצריו", "צריו" הם נקראים, מפני שהוא יודע את הצרים האלה... "וכפר אדמתו עמו"; רק כפרה אחת יכולה להיות לאו"ה - שישיבו לישראל מה שגזלו מהם, היא האדמה... "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה" (פ' וירא); כן נאמר לאו"ה: השיבו לעם ישראל את ארצם, זהו ראשית כל, ואח"כ, יתפללו בעדכם, ותחיו!... אין אני מדבר לאו"ה בזה, כי ידעתי כי סר לבבם, אלא לעמי אני מדבר: אל נהיה קלים בעינינו! אל נא יצליח מעשה שטן, השטן הזה שבא אלינו בבחינת מלאך המות, אם עלתה בידו להבאיש את ריחנו בעיני זרים, אל נא יצליח להבאיש את ריחנו, או להפיל את רוחנו, בעיני עצמנו!... אנחנו אסירי התקוה מאז, נתחזק עוד יותר בתקותנו, על אף כל העבר עלינו, כי רק בזה נצליח וננצח! המנצח הוא לא זה שבא ולוקח בתוקפנות בשפיכות דמים וכו' וכו', המנצח הוא רק זה שזוכה בדין. כבר אין בעולם הזה מי שיוכל להגיד בפני כל העולם, שמגיע לישראל מה שהגיע עליהם, - כבר מודים כל או"ה בזמן הזה, שאמנם עם ישראל נעלב הוא יותר מדי! כבר מודים כל או"ה במקצת טענתנו!... נקוה, שבקרוב יראה צדקתנו, ונבוא על שכרנו בארצנו, ונזכה לגאולה שלמה, לנחמה שלמה, שיהי' בה כדי נחמה, על כל העבר שלנו, הנורא והאיום, ויתקיים בנו "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה"!... "שמחנו", זאת אומרת שיהי' בהעתיד, עד כדי לכסות על העבר, ועוד יותר מזה, עד שנהי' שמחים על העבר, משום העתיד היפה והנהדר...

קינה בתוך קינה

"תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" ; "תשב" זו שנת תש"ב, "תשב" - במספר קטן עולה "תשעה", זה החדש התשיעי זה חודש "כסלו", "תשב" - תיבה בת ג' אותיות, זה יום ג' בשבת "אנוש" - במספר קטן עולה ט"ו ועם ד' אותיות התיבה, עולה "יט", זה יום ג' בשבת, יט' לחודש כסלו, שנת תש"ב, שגמרו בו הנאצים את הגיטו שבעיר ריגא במדינת לאטויא שקראו אותו "דער בלוטיגער דינסטיג", ולא השאירו מיהדות לטביה שריד ופליט !...

כפי שהגיד לידע ראי', עשו הנאצים בה ג' שחיטות על ישראל, שקראו אותן "אקציות", (הזמנים האלה העברתי ממספר העמים שמסר לי העד ראי') : אקצי' א' היתה ! ביום א' בשבת עשרה ימים לחודש כסלו שנת תש"ב, אקצי' ב' היתה ביום א' בשבת שבעה עשר יום לחודש כסלו שבת תש"ב, ואקצי' הג' היתה ביום ג' בשבת יט' כסלו תש"ב, די"ד! עם כל ישראל נאבד (קרוב הדבר שבאקעי' ב') הרב והר"מ דעיר ריגא ה"ה הגאון -מו"ה מנחם מנדל זק זצוק"ל, וכל יתר הרבנים הגאונים הקדושים, די"ד.

ובתוכם גם חותני הרב הגאון הצדיק התמים מו"ה מנחם מנדל לוריא זצוק"ל, תלמיד ותיק של הגאון רשכבה"ג הנצי"ב זצ"ל בוואלאזין, שימש ברבנות כארבעים שנה, בעירות ברוסיה פלך יעקאטערינאסלאוו, אח"כ היה רב דעיר ראסטאוו על נהר
(עמוד יד)
דאן ואח"כ היה רב דעיר לאדי עירו של הגרש"ז בעל התניא זצוק"ל, ואח"כ נמלט לעיר ריגא בירת מדינת לאטוויא, ונאבד שם עם כל ישראל, (חיבר ספרים: "עוז והדר", "מנחם-שמו", "ארץ ישראל", "ממצרים לירושלים", שיצא לאור בעיר ריגא).
וחותנתי, זוגתו הרבנית ליבא מוסיא. כבני פ"ה שנה היו. עם בנם, גיסי הרב הגאון מוהר"ר ברוך אליעזר לוריא - זצוק"ל, תלמיד ישיבת "מיר", שימש ברבנות במדינת רוסיא בעיר פאהאסט ובעיר נאוואבאריסאוו, ואח"כ נמלט לעיר ריגא, ושימש גם שם ברבנות. מלבד תורתו וחכמתו, היה גם דרשן מצוין, בעל מוסר ובעל מדות, ונוסף לזה היה בעל מעשים טובים, פעיל וחרוץ מאד. רבנים ת"ח ובני תורה שעברו דרך לאטוויא, התאכסנו בביתו, מפתו אכלו ובביתו לנו, והיה משתדל בשבילם גם על הוצאת הדרך, ומי שהיה צריך להמלט על נפשו היה הוא משתדל על זה במסי"נ. זכורני, עוד בהיותי בעיר מוסקבה, היה שם הרב רב"ל לוריא לשם דבר, כי הוא היה משתדל שם בריגא, להשיג ויזות מעבר לכל מי שיצטרך ברוסיה לזה, ואצל כאו"א היתה הכתבת של הרב לוריא גנוזה. הוא היה אומר: "לא המדרש עיקר אלא המעשה", והיה לו כשרון גדול להיות מעשה, והיה זריז ולא ידע ליאות, כי תמיד היה ער עד חצי הלילה, והוא כבן חמשים שנה. היה בעל קומה, וזקנו מגודל שמח וטוב לב ומלא חיות. זוגתו הרבנית עלקא בת הרה"ג ר' ליב דאבראדוב, כבת ארבעים שנה, והיתה רצה כצבי וגבורה כארי להכנסת אורחים בביתה. עם בנם הגדול שמואל, כבן ח"י שנה, תלמיד ישיבת עיר דווינסק, ובנם אברהם, כבן יג' שנה, תלמיד ישיבת ריגא ובנם ישראל בער, כבן ג' שנה, ובתם אסתר, כבת יט' שנה, ובתם זלאטא כבת עשר שנים, תלמידות "בית יעקב". כלם קדושים וטהורים, נאבדו שם בריגא, אצל הנאצים, הי"ד. (יזכר אלקים גם את נשמות אחי הגדול מתתיהו ב"ר אברהם הכהן כ"ץ שנהרג בעיר מאהילאוו עם אשתו דבורה בת ה"ר אהרן ובתם הקטנה שרה, ובנם הבחור משה שנפל במלחמה, די"ד, ונשמות אשת אחי יהודה נ"י, חיה בת השו"ב ר' אברהם אייזיק, שנאבדה היא עם הבן והבת שלהם ועם אבותיה בעיר דראניכא מחוז טשאוס, די"ד!).

הנני מצייר בנפשי כאלו נגדם יוצא בעולם האמת אחיו של חותני ה"ה הגאון האמתי ר' אברהם רבונסקי זצ"ל, ששימש ארבעים שנה ברבנות בעיר דובראוונע דרוסיא לבנה, והניח אחריו הרבה כתבי יד, שנשארו באותה -מדינה, היה עילוי בצעירותו, וכל ימיו היה קביעות לימודו שלשים דף גמרא עם כל המפרשים בכל יום. - (כדאי לציין מעשה שהיה: הח"ק דעיר דובראוונא קנתה כברת ארץ בשביל בית עלמין. הרב דמתא, הגאון ר' אברהם רבונסקי ז"ל התנגד לזה, ואף צוה שלא לקבר שום אדם כי אם על הבית עלמין הישן. ויהי כי נתמלא על כל גדותיו, באו גדולי החברה אל הרב דמתא בתביעה להתיר להם לקבור על הבית עלמין החדש, והרב התנגד להם. וכאשר התחילו לצעק שכבר אפס מקום, אמר להם, שיקחו מקל ברזל חד וילכו באמצע הבית עלמין הישן וינעצוהו עמק בקרקע, ואם ימצאו שאין שם שום דבר, והמקום פנוי יעשוהו לקבר. אז קמו על הרב החסידים אנשי חב"ד ובתוכם המו"צ של החסידים, והרעישו על הרב את כל העיר, והרב לא נסער כלל, ולא חזר מדעתו, וצוה במפגיע, שעליהם לקים כמצותו, ולא יחטאו אפי' כחוט השערה, ואם יש להם תביעה על הרב יתבועהו לדין, ואמר להחסידים שיכולים הם לבחור לדיין עלייהם את כל מי שיבחרו הם, ואם רוצים הם שהאדמו"ר (דליובאוויטש) דחב"ד יהיה דיין בזה, הנהו מרוצה גם הוא לזה. כיון ששמעו אנשי החב"ד ומו"צ שלהם ככה, ענוהו שטוב מאוד, וככה יהיה: וכך היה: ליום המיועד, נסעו שני הצדדים להאדמו"ר לליובאוויטש. כשבאו כלם לבית האדמו"ר הושיב האדמו"ר את הרב אצלו סמוך לו, ואת המו"צ עם החסידים הושיב מאחוריו. אח"כ שאל האדמו"ר את
(עמוד טו)
החסידים: איזה טענה יש לכם על הרב שלכם ? אמרו לו החסידים: כך וכך הוא המעשה, והיתכן שיעשו ככה, או הנשמע כזאת? ענה להם האדמו"ר: כל מה שיגיד לכם הרב, תשמעו בקולו, ולא תסורו מדבריו ימין ושמאל! ובזה גמר את פסק דינו, ואמר להם לנסוע הביתה. וכך עשו: היו בודקים באמצע הבית עלמין את המקום בברזל חד והיה נמצא פנוי. והיו עושים אותו מקום לקבר. ונמצא שבאמצע הבית עלמין היה כלו פנוי מקברים, וקברו שם עוד עשרות בשנים, וגם הרב בעצמו כשנפטר, נמצא בשבילו עוד מקום פנוי באמצע הבית עלמין. אז ידעו החסידים, כי מלבד שהרב שלהם היה גאון, היה ג"כ איש אשר רוח בו, כי בחכמתו כאלו הגיע לרוה"ק, ועמד על האמת. כי, כנראה, עשירי העם היו מקדימים כסף תועפות, להניח בשבילם מקום פנוי באמצע הבית עלמין, וכל מי שיש לו כסף לרוב, היה מבטיח את עצמו, במקום חשוב על בית העלמין, שהוא באמצע. ובעל החברה היה יודע כבר, והיה מניח את המקומות שבאמצע הבית עלמין, פנויים, בשביל בעלי הון. וככה נשארו המקומות הנכבדים שבאמצע הבית עלמין פנויים מקברים כי הרא"ש בעל החברה נפטר קדם להם ונשארו המקומות... הדבר הזה לא נודע לשום אדם, זולתי לד' לבדו. אמנם, "סוד ד' ליראיו", והסוד הזה נודע לחכם העיר, והחליט כן, ולא רצה לנטות מהחלטתו בשום אופן, עד שנודע ונוכח הדבר לו ולכל העיר כי כך הוא באמת). ואתו ילך גם גיסו הגאון האדיר ציס"ע מוהר"ר משה דאנישעווסקי, מ"ש רב דעיר סלאבאדקא והר"מ דכולל סלאבאדקא, וחיבר ספר שו"ת "באר משה" שמפלפל שם בדברי הלכה עם הגדול ממינסק זצ"ל, ועם הגאון רשכבה"ג ר' יצחק אלחנן דקאוונא זצ"ל. לא אשקר אם אגיד, ששני הגאונים האלו שיצאו לקבל פנים החדשות של האח הרב הזקן עם בנו הרב ועם בניו שנועדו לרבנים, ילכו בדרך ארץ לפני האורחים של ג' דורות, שיוצאים חצץ לעולם האמת.

על ג' דורות אלה שנספו יחד, אינני יכול גם אני לעבור בשתיקה. כי, האם מפני שחותני וגיסי הם, לא אוכל להעיד ולהעיר עליהם ? הלא קינה היא, ולקינה תהי ! הלא התורה אמרה: "לא תקח האם על הבנים", ו"אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", וכאן, לא רק האם על הבנים נלקחה, ולא רק אותו ואת בנו שחטו ביום אחד, אלא נלקחו האבות עם הבנים ועם בני הבנים, ולא עוד, אלא שהתורה הזו בעצמה נלקחה אתם, והיא צוחת: "זו תורה וזו שכרה" ?!

אמנם, אין זה אלא פרט אחד מן הכלל, ואם פרט אחד נרגש כ"כ, כמה נרגש הכלל כלו! כי הלא כששה מיליונים יהודים נאבדו באופן רע !...

אם דור אחד כך, ק"ו כמה נתרגש על דורי דורות של עם ישראל שנטבעו בדמם!... והתורה אתם וצוחת!...

נחמתנו היא רק אחת: שיש אחד ששומע צעקה, ומאזין צעקה, שומע קול בכיה, ומאסף - דמעות, ויודע הוא ועד... ויתרץ את כל הקושיות עם ביאת התשבי, בו נראה ונוכח; שכמה קשה היה לנו העבר, כן ניחא לנו העתיד הבא, שעליו חכינו באמונה ובטחון גמור...

"שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה"; יום אחד בשנה ניתן לנו לענות את נפשותינו, ואנחנו יודעים את העינוי שבו, אבל ימים הרבה כאלה יש לנו מאו"ה שעשו לנו, "ימות ענוי". ולא רק ימים, כ"א שנים, "שנות ראינו רעה"... הם הם ימי כפורים לנו... ואנחנו מבקשים מהש"י שיתן לנו ימים טובים כפי מדת ימים הרעים שעברו עלינו. "שמחנו", "הוא לאו דוקא שיתן לנו ימים טובים כהנה וכהנה אלא יש בכלל זה גם כל מה שמשמח, היינו שישלח את אויבינו לגלות על אלפים שנה ויטעמו את הטעם שלנו - "יראה אל עבדיך פעליך והדרך על בניהם"...

(עמוד טז)
"אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה העומדים בין בים ובין ביבשה המקום ירחם עליהם ויוציאם - מצרה לרוחה"; וקשה מה זה "בין בים ובין ביבשה", וכי כמה יש בים בצרה, וכי יש לכלול אנשים אחדים שנוסעים בים, ואולי בשביל מסחורים טובים, עם אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה? ועוד, למה אומרים "המקום ירחם", וכי במקום תפלה יש לנו להזכיר את השם בכנויים, שאינם בכלל שמות הקדושים, והלא כדי לעורר רחמים בתפלתנו היה כדאי שנזכיר שם הוי', שם הרחמים? ותירצתי זה במליצה: הנה יש בני ישראל שהם נתונים בשביה בצרה גלויה, הרי זה נקרא "בים" שהם כאלו טבועים בתוך הים, בתוך המים, אבל יש שהצרה אינה גלויה ונכרת כ"כ לעין, אבל הנם בשביה וגם בצרה, ואת זה אנו מכנים "ביבשה", כי אחרים יחשבו שהנם מסודרים, הנם ביבשה, אבל באמת אינם על היבשה, כי אם "ביבשה", קבורים בתוך האדמה, ושותקים בע"כ… הנה, יש מקומות, שמרחוק אין הבריות יודעים מכל הצרות שיש במקומות ההם, ובאמת מופקרים שם כעפרא דארעא, ונמצאים בגיהנם ממש, ומרחוק לא נודע דבר... ועליהם אנחנו מבקשים רחמים "המקום ירחם עליהם", כלומר ד' שהוא שם על המקום, ויודע את התופת ששם, כמו שיודעים שם האנשים היושבים בהתופת הזו, הנה, הוא, הוא ירחם עליהם, זהו : "המקום ירחם עליהם"... "ויוציאם מצרה לרוחה מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה, השתא בעגלא ובזמן קריב, ונאמר אמן"!...

"בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס, הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם"; בנ"י שבורי לב הם, אם מי שהוא יש לו שבר יד או שבר רגל וכדומה, וכדומה הנה בני ישראל הם כלם שבורי לב, הלב שבור הוא על כל העבר עליו, ואין רפואה לשבר הזה, כי בלב הוא!... אמנם רפואה אחת יש, רק אחת, והיא : אם יבנה ירושלים ד', ואת נדחי ישראל יכנס, בזה, רק בזה, יוכל לרפא את כל שבורי הלב, ויחבש לעצבותם!... ואם אעפי"כ לא ירפאו בזה הלבבות השבורים, ולא ינחמו על עצבותם, הלא יש עוד הרבה לד' במה שיוכל לרפא ולנחם, כי "גדול אדוננו ורב כח לתבונתו אין מספר"... "והסר מעלינו אויב דבר וחרב ורעב ויגון, והסר שטן מלפנינו ומאחרינו, ובצל כנפיך תסתירנו כי אל שומרנו ומצילנו אתה כו'" וקשה: שבתחלה ובסוף אנו מבקשים על הגוף, ובאמצע אנו מפסיקין ומבקשים על הנשמה: "והסר שטן מלפנינו ומאחרנו"? ונראה, שגם המאמר המוסגר הזה שבאמצע מוסב על הגוף ועל צרכיו שנאמרו בראש, כי בזה אנו קובלים על הגורל, כי אחרי אשר יעברו "אויב דבר וחרב ורעב ויגון" - כל מיני התקפות מבפנים ומבחוץ, הלא כל אלה הדברים הם נעשים ממילא כשטן מלפנים ומאחור, כי אם רואים כי מלמטה גבר "אויב", ומלמעלה בא "דבר", הדבר הזה שהיה צריך לבוא על האויב, בא להיפך על ישראל, הרי נראים הדברים לעינים כאלו ח"ו הכל הפקר הוא ונעשה בלי השגחה, על זה אנו מבקשים: "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו"... "ובצל כנפיך תסתירנו", - כדי להסר ממנו אויב וחרב, יצטרך הש"י להסתירנו ממש בצל כנפיו, כי האויבים כה רבים, ומתנפלים מכל צד בלי הרף, ובחרב ממש. ה"אויב" הזה גורר אחריו "דבר וחרב ורעב ויגון", כי גם הדבר הוא בא עפ"י דרך הטבע, כי מרב צרות, הגוף נחלש, והעיר עזובה, ומקלקול הפנימי והחצוני בא גם דבר, ר"ל, ואם אנו נצולים מכל אלה, אין זה אלא משום שד' מקים בנוי "ובצל כנפיך תסתירנו", ממש, בכנפיו מסתיר, "כי אל שומרנו ומצילנו"... ובזה אנו מסימים תפלת ערב שלנו: "בא"י הפורש סוכת שלום עלינו, ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים" - שלום מכל צד, הסובב מסביב ולמעלה כסוכה - על כל ישראל ובכל המקומות בכלל, ועל ירושלים, בפרט... בב"א !...