עיון מנחם - ר' מנחם סגל פולק

הספר יצא לאור בניו יורק בשנת תש"ח
נושא הספר: ביאור על אגדות הש"ס
מיקום המבוא בספר: הקדמה - בעמודים: 26 - 3

תקציר המבוא:

המבוא פותח בקינה של המחבר על שתי בנותיו וילדיהן שנספו בשואה.
בגוף המבוא הוא דן בנושאים הגותיים הקשורים לשואה.
המחבר פותח בקביעה שהתעמקותו בעולמה של תורה היא מפלט ומרגוע מהמאורעות הקשים. המחבר מביא דרשות שדרש בהיותו רב בעיר סארנץ' בתחילת ימי הרדיפות, כשהיה צריך לעודד את עדתו שנפלה ליאוש.
בהמשך המחבר מנסה לנתח את הסיבות שהביאו את הגרמנים להשמיד את העם היהודי. הוא מציע רעיונות הגותיים בנושאים כמו: יחסי ישראל והעמים, תפקיד הגלות והשגחת הקב"ה על ישראל, כשהוא מעיין במדרשי חז"ל ובתולדות ישראל.
הוא מסיים בבקשת רחמים מהקב"ה בזכות היותנו היורשים של הצדיקים ואנשי המעשה שנספו בשואה.

המבוא:

עיון מנחם

(עמוד 3)
זכרון שרה

מר מר אבכה על חללי בת עמי, על הששה מיליאן נפשות מאחנו בית ישראל שנהרגו ונשרפו על קה"ש בידי המרצחים הארורים, על הישובים היהודים אין מספר שנחרבו והיו לקברים, ומר מר אבכה ביחוד על השבר שהשברתי אני, על שתי בנותי, מחמדי לבי ואהובי נפשי, נשים עדינות וצנועות שנהרגו ונשרפו ג"כ בידי המרצחים ימ"ש הן וילדיהן. אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי ונדכתי עד מאוד!

ויען שבנותי ע"ה לא זכו להקבר בקבר ישראל, ולא זכו למצבת אבן להחרת בו שמם וזכרם, אציג נא להן פה יד ושם עולם, וקראתי את ההקדמה על ספרי על שמם וזכרם.

על בתי

שמה ושאיה יכת שער לבי
רתחו מעי עליך בתי יקירי
הפוך נא ה' הרשעים ויכרתו

האשה החשובה והצנועה, יראת ה' וטובת שכל יקרת רוח ונדיבת לב מרת שרה ע"ה, חיתה ל"א שנים אשת הרבני המופלג בתורה ויראה מו"ח יעקב הלוי פאללאק ע"ה שנפל ג"כ שדוד בידי המרצחים, ה' ינקום נקמתם!

ועל בתי

מר לי מר עליך ותאבל עלי נפשי
ימיני אשכח אם אשכחך בתי יקירי
להט אש ילהט נא הרשעים הארורים
אהה, אין ספורות לטובים והרוגים

הרבנית החשובה והצנועה, יראת ה' וטובת שכל יקרת רוח ונדיבת לב מרת מרים לאה ע"ה, חיתה כ"ט שנים אשת הגה"צ מ"ה יודא לעמבערגער שליט"א שאחרי עינוים קשים ב"ה נמלט מידי המרצחים, הי' ממלא מקומי בסערענטש ועתה הוא בא"י.

(עמוד 4)
אולם זאת נחמתי בעניי שנשארו לי ב"ה שני בניי שנמלטו מידי המרצחים ממש בנסים, נקראו בשמותם: אברהם פינחס ולוי יצחק נ"י. שניהם יראים ושלמים, מופלגים בתורה וחכמה, עסקנים גדולים ונפלאים להושיע לאחיהם במס"נ. בעוד שחיו תחת יד הרוצחים באונגארן שמו נפשם בכפם והצליחו להציל הרבה והרבה מאלה שהיו נתונים להרג, ובעוד שהיו בקעמפ בעלזענבערגען לא חשכו נפשם מכל יגיעה וטירחה לארגן את הבחורים שנקבצו באו שם בהסתדרות צעירי אגודת ישראל ולנהלם ברוח התורה, ולהצילם מירידה דתית ומוסרית. וגם שמו עיניהם ולבם לכל צרכיהם הרוחניים והגשמיים.

ואני תפלה שיזכנו ה' יחד עם זוגתי הרבנית שתחי' לראות בהם נחת ורב עונג, דשן ורענן, עד אורך ימים ושנים.

(עמוד 5)
הקדמה

ועבודה חמורה מתלמוד תורה ודכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וישתחו לאפיו אמר אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה אמר לו על איזה באת אמר לו עתה באתי מיד וילן יהושע בלילה ההיא בתוך העמק אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה. (מגילה דף ג')

* * * * *

לכאורה הרי היה די לו ליהושע לצאת ידי חובת לימוד תורה גם בלימוד סתם ומה ראה ללון דוקא בעומקה של הלכה וי"ל דהנה הא דלא למד יהושע תורה גם מעצמו בלי הזהרתו של מלאך היה מסתמא מטעם שכל היום היה מסובך במלחמה וכמה וכמה פחדים ובלהות הקיפו עליו במשך היום ולא היה לו דעה צלולה ולכן חשב בעצמו שהוא פטור מללמוד תורה דתורה בעי דעת צלולה אבל עכשיו שבא המלאך להזהירו, הרי ראה שמחויב ללמוד, אבל כיצד ילמוד, הרי מחשבותיו טרודין ונבוכין בתלאות המלחמה, האיך ישכח כל מה שנקרו ואתיו לו כל היום שלא יבלבל את מחשבותיו, אין זה אפשר אלא אם יעמיק עצמו בלימודו וישקיע בו כל מחשבותיו, אז יסיח דעתו מכל מה שאירע לו ביום ויהיה דעתו צלולה ולזה מיד לן בעומקה של הלכה, כי ידע שמתוך התעמקות בהלכה יפנה לבו ממחשבות המטרידות.

הנה כה קרה גם לי בצוק העתים האלה. הידיעות הנוראות מרציחות ורדיפות נגד אחינו בני ישראל בארצות יוראפ באו אלינו כל יום והרגיזו את לבבנו עד היסוד בו. ובפרט אותי וביוצא בי שבנינו ובנותינו נשארו בארץ הדמים, שמה החזיקתני והצער ודאגה פעלו עלי כ"כ עד שנחליתי ומצות הרופאים היתה עלי חזקה להסיח דעתי מהמאורעות האיומות המתרגשות לבוא על עמנו. ולכן שמתי לי מפלט גם אני ללון בעומקה של הלכה וגם בעומקה של אגדה ונתקיים בי הפסוק "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" כי מדי נתתי לבי להתעסק בדברי חז"ל, מצאתי מנוח לעשתונותי וירוח לי.

(עמוד 6)
יש לי ב"ה גם חדושי הלכות בכתובים תחת ידי, אבל נתתי משפט קדימה להוציא לאור חדושי אגדה שלי על אגדות הש"ס, מפני ששמתי לנגד עיני מה דאיתא במס' סופרים פט"ז א"ר לוי לשעבר היה פרוטה מצויה והיה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד ועכשיו שאין פרוטה מצויה וביותר שהן חולים מן השיעבוד אין מבקשין לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות. והנה פה בארצנו אמנם הפרוטה מצויה, אבל דעת מיושבת להלכה אינה מצויה, כי הכל חולים הן מן החורבן שבא על אחינו ביוראפ ומבקשין לשמוע יותר דברי ברכות ונחמות שיש באגדה.

ובזה מובן לי היטב מאמר חז"ל בברכות דף ד' א"ר יוחנן מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל שנאמר נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל במערבא מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל ולכאורה למה דוקא במערבא מתרצי לה הכי וי"ל דהנה איתא בירושלמי פ"ו דפסחים ר' שמלאי אתא גבי ר' יהונתן א"ל אלפן אגדה א"ל מסורת בידנו מאבותי שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי שהן גסי הרוח ומיעוטי תורה ולפ"ז מוכן היטב דדוקא במערבא שלמדו אגדה שמלאה ברכות ונחמות מתרצי הכי מפני שאגדה שלמדו נתנה בלבם תוחלת ותקוה כלפי עתידת עמנו שלא יאמרו נואש וישימו בטחונם בה' כי עוד יבקע בשחר אור ישראל וארוכתם מהרה תצמח, אבל בבבל שלא למדו אגדה, שם אמרו נואש ואפסה כל תקותם לראות בתקומת בתולת ישראל.

והנה רבו כמו רבו גם היום אלה שרואים ומביטים בהשקפה רעה על עתידת עמנו ומחשבות יאוש תופסות להן מקום בלבם, ואשר ע"כ אמרתי תבוא אגדה המושכת לבו של אדם כמים ותעיר ותעורר בקרבם רוח עוז ותקוה, כי אחרי שתינו את קובעת כוס התרעלה, לא נוסיף לשתותה עוד ועד מהרה יראו כל אפסי הארץ את ישועת אלקנו לישראל עם גולה וסורה, שנתעלו ועלו לשבת בארצם וגבולם בשמחה, ורבות רעות וצרות שהרגיזו את חייהם עד היסוד, כמים עברו ולא יזכרו עוד.

* * * *

(עמוד 7)
וראיתי להעתיק פה קטיעות אחדות מן הדרשות שנאמתי בעוד הייתי רועה לעדתי בסערענטש בימים שהרדיפות נגד עמנו התחילו להתגבר הלוך וגבור כל יום, חוקים מטעם הממשלה להצר צעדי היהודים בכל דרכי החיים יצאו תכופים ורוח היאוש החל לפעם בקרבם, ואנכי הגבר שראיתי בעני עמי מצאתי לנפשי חובה להטיף בדרשותי עסיס נוחם ותקוה בנפשם העיפה וגם להאיר עיניהם לראות את הדרך ילכו בו לעתות בצרה האלו. והם לדעתי אמרים שיש בהם תועלת גם עכשיו לשבח המית לבבנו הסוער מרוב צער ולציין לנו הדרך ללכת בו מאפלה לאורה.

* * * *

הרבה כעס ומכאובים סבל יוסף, נמכר לעבד למצרים וכל יד עמל באתהו שם ובכ"ז נישאר יוסף על מעמדו הראשון, לא נשברה רוחו בקרבו ורוח נואש לא כפף את ראשו, מפני מה? מפני ששם בטחונו בעתיד, שהקב"ה יהפוך לו העתים לטובה וינחול עוד שמחות בחיים.
בא לידו נסיון גדול, לעבור עבירה חמורה, ועמד בנסיון, מהיכן מצא לו כח ואון לזה? ג"כ ממה שנתן עיניו לראות בעתיד, שעתיד ליתן דין וחשבון ואמר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים.
ואח"כ הביאו את יוסף לפני פרעה ופתר חלומותיו ופרעה הגיד לו שבחו, אחרי הודיע אלהים אותך כל זאת אין נבון וחכם כמוך, מאין לקח חכמה הלזו? ג"כ מן העתיד, כמו שאמרו חז"ל איזה חכם הרואה את הנולד.
בימי נעוריו בולטת לנגד עיננו גודל ענותנותו, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה ופרש"י לפי שהיו אחיו מבזין אותם והוא מקרבן. מהו שהטביע בקרבו מדת ענוה זו? ג"כ המחשבה על העתיד, המחשבה על סופו של אדם, כי לא לעולם חוסן ואין אדם יודע מה יהיה בסופו ולכן לא יתגאה.
נמצא כי ד' מיני מחשבות על העתיד היה לו ליוסף למקור נאמן לשאוב ממנו כח ועוז לשאת את המכאובים, גם לכבוש את יצרו, גם להכניס חכמה בלבו וגם לסגל לו מדה היקרה של ענות צדק.
(עמוד 8)
והנה "איתן" הם ד' אותיות של העתיד בידוע ולכן אמר יעקב "ותשב באיתן קשתו" כלומר, חזקו ומעוזו של יוסף מיוסד על ד' מיני עתידות ששם תמיד לנגד עיניו".

* * * *

"רבים אומרים, כי להיהודי המאמין בה' ובתורתו נקל יותר לשאת את הגלות ויסורין מן היהודי שאינו מאמין, כי יהודי המאמין יחיה באמונתו שישועת ה' קרובה לבוא ותקותו זאת תעודדהו ותחזקהו שלא ילך שחוח תחת עול הגלות כמו אלה שאינם מאמינים. ואנכי מוסיף ואומר, כי היהודי שומר דתו ישא את הגלות בנקל יותר גם מפני שהוא רואה את מטרת החיים שלו לא רק בהתאמצותו והשתדלותו לכלכל צרכי גופו כי גם בהתאמצותו ובהשתדלותו לכלכל צרכי נשמתו ולהשלים נפשו במצות ומעשים טובים, ואדרבא היא העיקר אצלו ולכן אפילו הגלות היותר קשה יוכל לשלול ממנו אמנם השמחה גופנית שלו, אבל לא השמחה נפשית, חוקי ה' ותורותיו משמחים את לבו ונותנים לו תקומה ומעמד חזק גם בתוך מחשכי הגלות וזוהי כוונת חז"ל במדרש לך לך פל"ט הובא בתוס' שבת מ"ט "כל העופות כשהן יגעין נינוחין ע"ג סלע והיונה בשעה שהיא יגעה פורחת באחת ונינוחת באחת ולפיכך נמשלו ישראל ליונה" כי גם ישראל אם פריחתם בכנף הגופני תפסוק, הן מחמת יגיעה או מחמת שנשבר או ניזק הכנף, אז פורחים הלאה באויר החיים בכנפם הנפשית. ולזה אמרו חז"ל באבות "הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה ה"ז מתחייב בנפשו" הנעור בלילה שאינו יכול לישן מפני מצוקות הגלות שימולו דרכן עליו והמהלך בדרך יחידי שאין לו רק מטרה אחת בחיים: לכלכל צרכי גופו ולעדן את בשרו, ה"ז מתחייב בנפשו, כי הוא סימן שפונה מצרכי נפשו ואינו חביבה בעיניו לטפל עמה, דאל"כ הרי היה מוצא מנוחה ומרגוע בשעשועי נפשו ודאגות הזמן לא יכלו לגזול שנה מעיניו, כי מה שחסר לו מצד גופו יתמלא מצד נפשו".

* * * * *

"ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף" אלמלי היה ידע המלך את יוסף וכל מה שקרה לו, היה יודע שאם אמנם הבחירה היא ביד אדם להרע לחברו אם יחפוץ, אבל זאת אינו יכול לעכב שמן הרע הזה שעושה לחברו לא יצא לו טובה ומאורעות של יוסף יוכיחו שאחיו מכרוהו למצרים ורעות רבות וצרות עברו עליו שם ולבסוף מן הצרות האלו הורם על
(עמוד 9)
במתי הכבוד והוקם עד להיות השליט בארץ, וכעין זה אירע גם לישראל ע"י קשוי השיעבוד שגזר המלך החדש עליהם, שקשוי השיעבוד הזה השלים להם את הגלות והקב"ה הוציאם ביד חזקה לפני הזמן ופרעה וחילו ירה בים ובנ"י יצאו ביד רמה. אלמלי היה ידע המלך החדש את יוסף וקורותיו לא היה ערב בלבו להכביד עול השיעבוד על ישראל ולכן במתן תורה הקדים הקב"ה הקדמה זו "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מא"מ מבית עבדים" ולא אשר בראתיך מפני שראה הקב"ה מראש שתרד מסיני שנאה לעכו"ם נגד ישראל ויסבלו כעס ומכאובים הרבה משנאה זו, לכן הקדים הקב"ה לשום לנגד עיניהם את הוצאתם ממצרים ביד חזקה לפני הזמן מפני שקשוי השעבוד השלים את הגלות, כדי שדבר הזה יהיה להם למנוחת נפש בכל גליותיהם לדעת שאפילו אם משברי וגלי ים הגלות יעבורון על אנית ישראל בכל עוז, האניה הזו לא תשבר ולא תטבע בים, אדרבא המשברים וגלים הללו יועילו להשלים הגלות, למהר ולהחיש את הילוך האניה שתגיע לפני הזמן אל מטרתה הגדולה, אל הגאולה שלמה".

* * * * *

"הארון של עץ בתוך שני ארונות של זהב אפשר דבא לרמז על גורל עם ישראל שהם תופשי התורה, בבחינת ארון. הנה בטח מעלות טובות, וכמה מיני תועלת יש לו לעץ, יתר הרבה מן הזהב, ובכ"ז אין חולקין כבוד לעץ כמו להזהב ולפעמים גם רומסים עליו ברגל, כן היהודים כמה תועלת וטובה מביאים איפא להכרת האדם בפעלם ועבודתם, כמה וכמה נהנים האומות מפרי תבואות כשרון דעתם וכחם ובכ"ז רומסים ברגל נאוה על כבודם וכל יד עמל תבואם. מנת חלקם של ישראל בגלות דומה לעץ. אולם יש אחרית לישראל, כשם שארון של עץ היה מונח בין שני ארונות של זהב, כן פרק הגלות לישראל שננשל לעץ מונח בין פרקים של זהב. בטרם גלינו מארצנו, כשישבנו על אדמתנו, איש תחת גפנו ותאנתו, הלא עת הזאת היתה פרק של זהב בתולדות ישראל וכמו כן מהרה יבנה המקדש ויבקע כשחר אורנו, אז תשוב ותופע עלינו נהרה של פרק הזהב".

* * * * *

"רבים תמהים ושואלים, איך אפשר שעם גדול כאשכנזים אין להם דאגה בימינו רק לרמוס באף את היהודים המועטים היושבים בארצם, מה ראו על ככה, אין זה כי אם רוח שגעון עברה בהם ודעתם נתטפשה
(עמוד 10)
עליהם. הנה לא כן עמדי, לא רוח שטות ולא רוח שגעון בעברם, במועצות ודעת עושים מה שעושים, כי המה רוצים להשיב את הרעאקציע היותר חושך של ימי קדם, רוצים להעכיר אמת ומשפט צדקה וחסד מן הארץ והאדונים המושלים שם האידנא יודעים היטב שבמקום שיושבים שם יהודים אין לבצע ולהביא לידי גמר פראגראס כזה, כי היהודים ברוח תורה שלהם מוסרים נפשם בעד האמת ומשפט, מקור חייהם הוא צדקה וחסד וגם החירות וחופש יקר מאוד בעיניהם, כי מה ששמעו בהר סיני "לי ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים" קבוע עמוק עמוק בלבם, וזהו שגורם השנאה העצורה בלב אשכנזים עכשיו נגד היהודים ורוצים לאבדם ולהשמידם. המה רוצים באופל וחשכה והיהודים מפיצים אור ונוגה "תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער" החושך ואפלה היא אדרת ומכסה היותר יפה לחיתו יער לרמוש בו ולטרוף ולכן "החיתו יער" יש להם שנאה כבושה נגד היהודים, וכל אלה שרוצים לעשות במחשך מעשיהם צוררים להיהודים, וכדרך מי שרוצה להחשיך את חדרו מכבה את הנר הדלוק בתוכו גם הם רוצים לכבות את היצר המאיר, הם הישראל, אבל לא תעלה בידם, כי ישראל נחלו להם את הכשרון מאבותיהם, אברהם יצחק ויעקב, להיות נצב כמו נד נגד כל סערה וסופה לשאת כל סבל ומכאוב ברוח חזק ואמיץ, כי גם אברהם יצחק ויעקב סבלו גלות, אברהם באור כשדים, יצחק בין הפלישתים ויעקב מעשיו ולכן ואף עדי רגע לא אבדו את שכרם ותוחלתם, לא כרעו ולא נפלו ולא נמס לבם בקרבם. ישראל מתיחסים אחר אבותיהם בבחינה זו שמאזרים עצמם בכח הגדול שלהם, לעמוד בכל נסיון, שלא תמעד רגלם ולא ימוטו פעמיהם, ולכן נבחרו הם לתת להם התורה וזה שהשיב הקב"ה לאוה"ע "הביאו לי ספר יוחסין שלהם כדרך שמביאין בני" שאין כל אומה ולשון יכולין להתיחס ביחוס כזה אחר אבותיהם, שיהיה להם היחוס הזה למשען ומשענה בין מציקות הגלות ובין פגעי הזמן".

* * * *

"אבימלך תמה ואמר "מה ראית כי עשית הדבר הזה" כלומר, מה ראית בנו, האם ראית שאנו לסטים ורוצחים, פורצי מוסר ושטופים בזימה, הלא אנו כלנו אנשים ישרים, בעלי מעשים טובים וא"כ מה זה שיראת מאתנו? ואברהם השיב ואמר, דע לך שאפילו אם אנו רואים איש שחוברו בו יחדיו כל המדות ישרות, עדיין אין לנו שום הבטחה שאם תבער בו אש התאוה או השנאה או הקנאה לא ישחית ויתעב כדי
(עמוד 11)
למלאות תאותו, שנאתו וקנאתו, אין לנו כח אחר שיש לסמוך עליו שיעצור את האדם מלחטוא רק יראת אלהים שבלבו. אתה תשאל "מה ראית בנו" שיראת מאתנו, אמנם כל יקר ראיתי בכם, יושר לבב ומעשים טובים "רק אין יראת אלהים במקום הזה" ודבר זה העלה מורא על ראשי וא"ש מה שדייק ואמר "רק".

* * * * *

"העין טובה שר"א אומר (אבות פ"ב מ"ב) שידבק בה האדם היא העין שרואה בכל חליפות והליכות החיים השגחה פרטיות ורצונו של מקום ב"ה, כי מי שמאמין בהשגחה פרטיות רוח רעה לא תבעתהו, מחשבות יאוש לא ידאיבו את נפשו והוא תמיד שמח וטוב לב "עצביהם כסף וזהב מעשי ידי אדם" כלומר, העצבות של בני אדם תבוא ממה שמתברכים בלבבם לאמר "כסף וזהב מעשי ידי אדם" ולכן כאשר יתרושש ואין לו, לבו יזעף ויאמר נואש, אבל מי שהוא מאמין בה' ובהשגחתו לבו נכון ובטוח לעולם ויאמר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד וגם התקוה תחייהו ותעודדהו כי עוד מעט ויושיעהו ה' ויחליף כח.

מספרים, אברך אחד נסע ליריד ללייפציג ולקח עמו כל מעותיו, בנתים הלך לביהמ"ד דשם להנפש ומדי היותו שם הוציא את כיס מעותיו מתוך מחצלתו ושכחו שם על השלחן ויצא, ולאחר שעה או שתים ראה שנאבד לו מעותיו והתחיל לצעוק מרה והיה כמשתגע, והרב דמתא הביט דרך החלון וראה את האברך הזה הולך וצועק וקראהו לפניו לשאלו, מה קרהו שמתמרמר כ"כ וסיפר לו את האסון שקרהו שנאבד מעותיו ואמר הרב, האתה הוא שאבדת את המעות שהביאו לביתי, כי דע לך שאיש אחד מצא כיס מעות והביאו אלי לחקור על בעליו מי הוא, הנח דעתך, מעותיך הם אצלי סגור בתבה, אבל מקודם שבה עמדי ותאכל להחיות נפשך ואח"כ אחזיר לך המעות וכן עשה. וכמעט שנה דעתו נזכר ששכח את מעותיו בביהמ"ד והודיע מיד להרב מה שעלה בזכרונו, א"כ אמר לו הרב, מהר לך לביהמ"ד להביא את מעותיך. האם אין מעותי אצלך כאשר אמרת לי? שאל האיש, לא, השיב הרב, מהר ולך. וכאשר חזר ובא במעותיו בידו שאל להרב, מה ראה על ככה לשקר לו שהמעות מונחים אצלו, השיב לו הרב, מפני שראיתי בך סימני יאוש וידעתי כי איש המתייאש אין דעתו מיושבת שיוכל לחשוב על דרכיו כהוגן, לכן אמרתי לך שהמעות כבר נמצא כדי להפיס דעתך וכאשר
(עמוד 12)
עלתה בידי לשכח המית לבבך, ידעתי כי מיד יעלה בזכרונך המקום ששכחת שם את ממוניך.

הנה הרוח הנכון הזה שלא יאבד האדם דעת צלולה שלו גם בבוא עליו איזה צרה, תתן לאדם רק אמונתו בהשגחה פרטיות, אם אמונה הזו תתפוס לה מקום בלב האדם, אז כל רוחות שבעולם לא תכלנה לעבור את צלולת דעתו".

* * * * *

"העמים הם כחומה בנויה ביסוד מוסד בתוך אדמה ואי אפשר להזיזה ממקומה רק כשמחרמים אותה עד היסוד בה. ונגד זה ישראל הם כחומה שאין לה יסוד בתוך אדמה ואפשר להזיזה ולהוליכה ממקום למקום "הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות", ישראל יש להם מדה זו שיש להוליכם בכל העולם כלו, בכל מקום שינטלם גורלם, ימצאו שם פרנסתם ומחיתם. ומהיכן יטלו ישראל את כחם וכשרונם הזה, מתורה הקדושה שלהם. התורה והלכות מאפשרות לישראל לילך מגולה אל גולה. ריב"ז בחורבן הבית לא ביקש מטיטוס הרשע לא ערים ולא כרכים אלא להניח לו את יבנה למקום תורה, כי ידע שבהצלתה של התורה תנצל גם היהדות, כי התורה תלוה את ישראל בתור סתר ומחסה בכל דרכי חייהם. "אל תקרי הליכות אלא הלכות" מה שישראל יכולים לילך מגוי אל גוי וממלכה לממלכה, יש להם להודות להתורה ולהלכות שלהם, שבהם אפשר להעתיק את בית ישראל ממקום למקום בלי שיפול בו איזה נזק.

אם המצב הנוכחי יאלצנו להיות נסע ונגלה מארץ מולדתנו, אפילו אם כמשא כבד יכבד לנו, לא נאמר נואש ולא יפול לבנו, כי ידענו נאמנה, כי התורה שלמה שלנו תשמרנו גם הלאה. אנו מיחלים לחסדו יתברך, כי הגיע השעה שתתקיים בנו הנבואה שהתנבא לנו הנביא בהפטרה "כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים לקש וגו'" כי ישועתנו קרובה לבוא והיסורין שאנו סובלין עכשיו הם האחרונים לפני ביאת הגואל צדק, אכן אם ח"ו עדיין לא זכינו לשעה הזאת, גם אז אין לנו להתעצב, כי אפילו אם נהיה זקוקים להעתיק את בית ישראל שלנו לארץ אחרת, הרי הגלגלים ואופנים של בית ישראל הם שלמים וחזקים, התורה והלכות שלנו מבטיחים לנו שנזכה להוליך את ביתנו למקום משכנות מובטחים ומנוחות שאננות.

(עמוד 13)
והנה אם כן מחויבים אנו לכוון את מבט עיננו אל הגלגלים הללו שיהיו מהודקים היטב אל ביתנו. כשם שמנהג הוא במרכבת בטרם שתלך לדרך רחוקה, באים הפקידים ומכים בקורנס בגלגלים שלה, לבדקם אם הם שלמים וחזקים, כן צריכים גם אנו לבדוק הגלגלים של מרכבתנו, הם התורה והלכות, אם לא נמצא בהם איזה חסרון, אם אינם רפוים.

מעשה באיש אחד שהביא איגרת לבי דואר "רעדזשיסטרירט", שקל הפקיד את האיגרת ואמר להאיש, צריך אתה להדביק עוד סטעמפ, כי האיגרת כבדה יותר ממשקל הקבוע. תמה האיש, וכי בשביל שאדביק עוד סטעמפ יקל המכתב? הרי יוכבד עוד יותר, שחק לו הפקיד ואמר, דע לך כי רק ע"י הסטעמפ שתוסיף להדביק בו מרוצה הבי דואר להוליכו ולא באופן אחר.

הנמשל הוא: ישנם בוערים בעם שיאמרו, הרי העגלה שלנו טעונה בלא"ה במשאות כבדות במשא של דאגת פרנסה, במשא של רדיפות משונאנו ואתם תאמרו לנו שנעמיס על העגלה גם המשא של תורה ומצוות ואנו עונים להם, שוטים אתם, תורה ומצוות אינן משא על עגלה שלכם, אלא כמו "סטעמפ" שעל ידו יוליך הקב"ה את העגלה הכבדה שלכם אל המנוחה ואל הנחלה".

* * * *

"רבים מרגישים את העתיד המכוסה מן העין כאבן מעמסה על לבם, דואגים ואומרים, מי יודע מה צפון לנו בחיק העתיד, ונגד זה ישנם אנשים שאדרבא ישימו בטחונם בעתיד, אפילו אם הם לעת עתה ברעה, העתיד יכלכל את רוחם וילחש לו באזנם, חזק ויאמץ לבך, כי ימים יבואו ויבוא לך הכל על מכונו וזשה"כ "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך" כלומר, בנוגע אל העתיד שהוא דבר הסמוי מן העין, יתן ה' לך את הברכה, כי תשיש לקראת העתיד ולא להיפך, עיין בבעה"ט על הפסוק הזה".

* * * * *

"אם נשום עין חודרת על מהות הגלות של ישראל נראה שהגלות יכביד עולו על ישראל כפלי כפלים חמשה מונים, הנם בגלות בפרנסתם, כי שונאנו יחשבו מזימות לקפח פרנסתנו, הנם בגלות בכבודם, כי שונאנו ישכינו לעפר כבודנו וגם נפשם ורוחם נאחזין בחבלי הגלות, כי כחות וסגולות נפשם יאסרו בנחושתים ורוחם נשברה בקרבם לרגלי כובד הגלות.

(עמוד 14)
ומורי בס' ערוגת הבושם פי' את הפסוק "נאום א' אלקים מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו" כי חוץ ממה שישראל מפוזרים בכל קצוי ארץ הם מפוזרים גם בפני עצמם, פיזור הנפש ידכאם, והקב"ה מבטיח שיקבץ נדחי ישראל מארצות פזוריהם ועוד יקבץ את "נקבציו" מה שיש לקבץ בהם עצמם, את הפיזור שברוחם ונפשם. וגם הנס בגלות לפעמים עם השלום שלהם, ע"י עוני ומחסור שסובלים בגלות עין בריה צרה בחברתה ותחת שהיו להם לישראל להיות נאגדים באגודה אחת, בשלום ואחוה ורעות, השנאה וקנאה גורם פירוד ומדון ביניהם, והגלות החמישי של ישראל הוא עצם הגלות שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, "על נהרות בבל שם ישכנו גם בכינו בזכרנו את ציון" בבבל היו ישראל חיים שלוים ושקטים, לא חסר לנפשם מכל טובה ובכ"ז גם בכינו בזכרנו את ציון, בזכרנו כי כל עם יושב על ארצו ועל אדמתו ואנחנו גרים בארץ נכריה ובזה יתבאר לנו פרש"י בפרשת בחקתי על הפסוק וזכרתי את בריתי יעקוב "בחמשה מקומות נכתב מלא ואליהו חסר בחמשה מקומות נטל יעקב אות משמו של אליהו ערבון שיבא ויבשר גאולת בניו" וכ' שם בשפתי חכמים, לא ידעתי למה בה' מקומות הרי היה די ליטול רק במקום אחד ולפי הנ"ל ניחא כי יעקב נטל לו ערבון חמשה אותיות כדי להבטיח שאליהו יבא ויבשר גאולת בניו מכל חמש גליות ויתקיים בהם "ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרוהו" ופי' הח"ס בדרשותיו, כי בשעה שישב עולם לפני אלהים, אז חסד של הקב"ה ינצור לישראל בכל החמשה מיני חיים הנ"ל, מן בגימטריא חמשה פעמים חי".

* * * * *
"כאשר בקש המן להשמיד להרוג את היהודים בודאי גם אז כמו עתה נעשו ישראל כתות כתות וחוו דעות מדעות שונות, איך למצא מחסה וסתר נגד מזימותיו. בני הכתה האחת אמרו, הרשע הזה ישים עלינו עלילה ויאמר "ואת דתי המלך אינם עושים" הבא נא ונתוכח עמו, להראות לו ששקר ענה בנו. הנה הם טועים אם ידמו שבראיותיהם יעלה בידם להעמיד על האמת את שונאיהם, הרי הם יודעים גם בעצמם שחפים אנחנו מפשע ורק תואנה הם מבקשים. בני הכתה השנית אמרו הבה נא ונפנה אל השרים ופרתמים היושבים בארץ שהמה יעמדו לימיננו. גם ישועה הזו אין בה ממש, כי השרים ופרתמים האלה יעשו לנו אמנם הבטחות, אבל אינם מקיימים הבטחותיהם לנו. בני הכתה השלישית
(עמוד 15)
ענו ואמרו, אין לנו עצה אחרת אלא להתחבר ולהיות כאיש אחד חברים וללחום באיחוד הכחות נגר צוררנו. אכן מה כחנו כי נייחל לנחול נצחון והצלה נגד רשעי הארץ הרבים. ומובן בזה מאמר חז"ל "למה נקרא שמו מרדכי בן יאיר מפני שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו", מי היה חכם מחוכם, בעל כשרון גדול ודובר צחות כמרדכי ובכ"ז לא השתמש לא בחכמתו ולא בכח שפתיו ולא בכשרונותיו להכריע את המן הרשע תחתיו, אלא נשא כפיו להיושבי בשמים והקיש על שערי רחמים עד ששמע הקב"ה את תפלתו ועשה תשועה גדולה לעמו, בזה האיר מרדכי עיניהם של ישראל לראות, כי אל לנו להבטיח בבני אדם ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים.

מעשה בקבצן אחד שעמד ברחוב וביקש נדבות וגנח מאוד, נגש אליו איש זקן אחד שנכמרו לו נחומיו ואמר לו, רופא אני ואני דר באותו בית, בא אלי מחר וארפא אותך מנגיחה שלך, מחה בו הקבצן, הלא נגיחה שלי היא פרנסתי ואיך אניח לרפאות אותי ממנה. כן הם הרשעים האלה שמאשימים אותנו בכל יום בדברים שאין בהם ממש, אינו כדאי להשיב להם להעמידם על האמת, שהרי זהו פרנסתם לשית עלינו חטאת ואפילו אם טעות בידם, אינם רוצים להרפא מטעות הזה, ולכן לשוא נבוא בטענה עמהם ואין לנו להשען נגדם אלא על אבינו שבשמים".

* * * * *

"על השאלה, איככה יכלו ישראל לעמוד בנסיון הגלות שנות אלפים, כבר השיבו יודעי העתים, שהחיים הנעימים של משפחה שלהם, הבית אב שבנו להם בנשאם נשים והולידו בנים, הוא היה להם כחומה נשגבה נגד כל סערות הזמן, שמה מצאו למו מפלט מפני הרדיפות ותלאות ומשם שאבו להם כח ועוז שלא ימעדו ולא יכשלו, ורעיון הזה מרומז בפסוק בפרשת עקב "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב" וכתב הבעה"ט מתחיל בבי"ת ומסיים בבי"ת. לומר שיעקב הזהירם שידבקו איש בביתו ולכך נקראו בית יעקב", הנה מתחיל בבי"ת ומסיים בבי"ת להשמיענו שבשעה שירדו בשבעים נפש מצרימה לא היו יראים ודואגים מן האומה השפלה במצרים שיתנהגו עמהם באכזריות המה, כי ידעו היטב "שידבקו איש בביתו" וימצאו למו הרוחה במשפחה שלהם בביתם פנימה וגם עתה ושמך ה' ככוכבי השמים לרוב,
(עמוד 16)
לא היו דואגים שמתוך רבוי אוכלסין תתמעט פרנסתם ועוני ומחסור ישימו להם קן בביתם, כי "ידבקו איש בביתו" ודבר הזה ימתיק את חייהם אפילו אם הפרנסה לא תהיה מצויה להם".

* * * * *

"ישראל הם בעצם מקטני אמנה, אם יאמרו להיהודי למשל על איזה מאכל שהוא כשר, לא יאמין, אלא מקודם הוא חוקר ודורש אם הוא באמת כשר, אינו קונה כשר לא מן הקצב ולא מסוחר אווזים שלא בהשגחה. אפילו אם מחזיקים אותו לאיש ישר, הוא מסופק, מי יודע אם אינו חשוד למכור טריפות בשביל להרויח ממון, כי כבר נשמע כזאת. וגם הוא מקטני אמנה בנוגע לבניו, אם רואה שבניו רוצים להתרועע עם איזה חברותא, יעשה מקודם חקירות עליהם אם אין לו לחוש אולי בניו יתקלקלו ע"י שיארחו לחברה עמהם.
אכן לנגד זה הוא מאמין בחברו אם יבוא אליו להלות לו מעות, הוא מלוה לו ואינו דואג שמא לא ישלם לו, הוא מאמין לעני שפונה אליו לתמכו, שהוא עני ומרחם עליו. וגם הוא מאמין ובוטח בה' שיעזור לו.
כה הוא היהודי הישר ונהפוך הוא היהודי הקל. אינו מלוה מעות לחברו, משום שאינו מאמין באמנתו, אינו נותן צדקה לעני, כי יאמר שאינו מאמין לו שהוא עני, וגם אינו מאמין ביום מחר, כי תמיד דאגת מחר לנגד עיניו ואם יפגעהו אחד מפגעי הזמן, מיד רוח נואש יאחזהו.
ולנגד זה הוא מאמין גדול כשהדבר נוגע לכשרות או לענין אחד ממילי דשמיא, הוא קונה בשר מכל מאן דהוא, יניח את בניו לילך לכל מקום שלבם חפץ ואינו דואג פן יהיה להם לפוקה ולמכשול.
מחזה של הפכים הזה נגלה לעיננו גם בנס חנוכה. אנטיוכוס המלך גזר על מילה, שבת ונדה, וישראל אזרו חלציהם ולחמו ברוח גבורה נגד מלכות יון, אע"פ שידעו, שהם מועטים והיונים הם רבים, אבל האמינו בה' שילחם להם וימסור רבים ביד מועטים. ומה נעשה אח"כ נכנסו לביהמ"ק להדליק את המנורה ולא מצאו אלא פך אחד של שמן בחותם של הכה"ג ולא היה די אלא להדליק בו פעם אחת. הנה בודאי היו שם מן המקילים שאמרו, הרי אינו ודאי שהיונים נגעו בפכים שאינם חתומים, האם לא היתה להם דאגה אחרת אלא לטמא את השמנים, ויש לתלות שכל השמנים הם טהורים, אבל גזרו אומר שבנוגע לטהרה וכשרות אין אנו רשאים להאמין ולבנות על השערות ואין אנו רשאים להדליק אלא מן החתום בחותמו של כה"ג וע"ז נעשה אח"כ הנס של חנוכה.
(עמוד 17)
לזה אמרו חז"ל במדרש "וטבוח טבח והכן כאן מרומז חנוכה ח' מן הטבח והכן הם אותיות חנוכה", כי בשבטי יה אנו רואים ג"כ שני הפכים אלו, דהנה בגמ' איתא וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה וטול גיה"נ בפניהם, יוסף ידע היטב שאם לא יראו בעיניהם את השחיטה וניקור לא יאמינו לכל הבטחות. ונגד זה כשבאו האחים למצרים איתא במדרש שאמרו, אם ימצאו את יוסף במצרים יהרגו את כל העומד לנגדם ויוליכהו לאביהם והאמינו בה' שיצליח חפצם בידם, ולכן מרומז כאן חנוכה, דהרי כל מה שהיו זקוקים אל הנס של שמן היה מפני שלא היו קלי אמונה בכשרות וטהרות, אע"פ שהתקוממו נגד היונים והאמינו שבעזרת ה' יתגברו עליהם".

* * * * *

"מעשה באיש אחד שתעה ביער לא מצא את הדרך לצאת ממנו, בנתיים חשך לו היום ואמר, אשכבה ואישן ובבוקר יהיה כחי חדש עמדי לבקש את הדרך, אבל מפני הפחד נדדה שנה מעיניו והיה במצלחתו צלוחית יין שרף ואמר אשתה ממנו ואשכר ואוכל לישן, ושתה וישן. ישן כל הלילה וגם כל היום לאחריו ויקץ משינתו למחרת בלילה והוא לא ידע שעבר עליו היום והתאנח ואמר, הה ! מה ארכה לי הלילה הזו, מתי תגיע לסופה ושתה עוד הפעם שתיה כדת וישן שנית כבתחלה, כל הלילה וגם היום שלאחריו ויקץ שוב בלילה והצטער מאוד וקרא רבש"ע הלעולמים לא תעבור הלילה הזו, והוא לא ידע שכבר היה בוקר וגם יום ומתוך שינתו העמוקה שתקפה עליו לא התבונן וזשה"כ "שומר מה מלילה שומר מה מלילה", כנסת ישראל זועקת ומצווחת, שומר ישראל, מה יהיה מליל הגלות הזה שזה שנות אלפים שחשכת אופל שלו פרושה עלינו ועוד לא יאיר לנו הבוקר, ע"ז "אמר שומר אתא בוקר וגם לילה", דע לך כבר אתא בוקר וגם לילה, רק ישנתם ונרדמתם ועברו עליכם בלי משים.

ושמעתי כעין זה מרבי מאיר'ל מפרעשמעשלאן זי"ע לפרש "ויהי מקץ שנתים ימים אין ויהי אלא לשון צרה" (מדרש) זה שנות אין מספר שאנו מחכים על הקץ ועדיין לא בא, אין לך צער גדול מזה "ויהי מקץ" ומגיד לנו הכתוב "שנתים ימים" דעו לכם שהוא מפני שישנתם את הימים, כי במשך העתים האלה כבר היה יום רבות פעמים, העת לגאולה כבר באה, רק אנו לא השתמשנו בה, נפלה עלינו תרדמה וישנו אז.
(עמוד 18)
הנה צדיקים וקדושי עליון שלנו כבר חשבו את הקץ, האחד על הזמן הזה והשני על זמן אחר וכל הזמנים הללו עברו ומשיח לא בא, אבל לא מפני שטעו בחשבונם. המה עשו חשבונם במכוון, רק אנו עברנו על הזמנים הללו בשינה ותרדימה, הכנה דרבתא שאנו צריכים לעשות לגאולה הזו: תשובה ומע"ט - לא עשינו, כי תקפה עלינו השינה אז. הנה גם על העתות האלו נתנבא לנו הגאולה. מצאו בספר ישן נושן שבשנת תרצ"ח-צ"ט יהיו ישראל בצרה גדולה ואח"כ יבוא הגה"צ והכות' מבקש את בנ"י מדור ההוא, שלא יתרעמו על היסורין שיבואו עליהם, כי מתוך היסורין האלה תבוא להם הגאולה שלמה. וגם פתחו עתה את הצוואה של הרה"ק ר' מאיר מפרעמעשלאן שהיתה סגורה במעטפה והיה כתוב עליה שלא יפתחו אותה רק בפרשת וירא שנת תרצ"ט וכתוב בה בזה הלשון: "איך ר' מאירל לעג מיך שלאפען אויף ניינציג יאהר, דעמאלס וועל איך אויפשטעהען העלפען פיר אידען". הנה כל האותות יגידון שבעתים הללו צריך להגה"צ לבא ובעתים הללו צריך להבקע אורנו, אבל עלינו להזהר לבל נישן שוב את הבוקר".

* * * * *

"אין לכחד שהעגואיזם שמפלס נתיב לשנאה וקנאה בין העמים ובין האנשים הפרטיים הוא ילוד הקולטור, שהרבה והגדילה צרכי בנ"א ובראה את ה"מאדע" המתחלפת חדשים לבקרים וגורמת לאדם הוצאות יותר מכפי כחו ומפני זה הוא נותן עיניו בשל אחרים. העמים מתקנאים זה בזה וישקיעו כל ממונם ורכושם בתוך הכנות למלחמה וישימו מסים על האזרחים עד בל יכלו נשוא כדי להמציא למו את הכספים הדרושים להכנות האלה וגם האנשים הפרטיים נותנים עינם ולבם רק לבצעם וטובתם ומאחרים יקשיחו לבבם. האם יש לתמוה שהעניות גברה בעולם וקשה המצב לבנ"א? אלמלא היתה רוח התורה שולטת בעולם, אהבת אדם לחברו, התגברות היצר ומדת הסתפקות, כי אז בטח שלא היה פחד מלחמה לנגד עיני העמים, לא היה שנאה וקנאה בין האנשים והיו מתאמצים לעזור איש את רעהו ולא היה עוני ומחסור בעולם הזה שאמרו חז"ל "ע"כ אמרו המושלים באו חשבון אלו המושלים ביצרם באו חשבון נעשה חשבונו של עולם", כלומר, אם אנו עושים חשבון נאמן על הליכות העולם, הלא נבוא לידי מסקנה ברורה שרק התורה והאמונה תוכל לייסד ולהבטיח אושרו של אדם בחיים ולא הקולטור והציוויליזאציע של הדור החדש. וק"ו בנו של ק"ו אם אנו דנים על הרדיפות שמתגברות והולכות
(עמוד 19)
נגדנו היהודים, אז בודאי יש לנו טעם גדול להאשים את הקולטור והציוויליזאציע שהוא המקור משחת לרוח הרשעה המתהלכת בארץ, שהרי למשל אנו רואים בעליל שהאיכרים בכפר יושבים בשלום וידידות עם היהודים וכמעט שיבוא שמה נכרי שנתגדל על ברכי הקולטור, מיד הוא מתחיל להפיץ שנאת היהודים ביניהם. ולמשל הטעכניק בת הקולטור המציאה את הראדיא שמשתמשים בו שונאנו להסית נגדנו את המוני עם בכל גבולות הארץ וגם המציאה תכונות שונות שיעשו את עבודת האדם אך למותר ועי"ז רבבות המוני עם הולכים קודר בתגרת יד חסרון עבודה והם מחוסרי לחם וגם המלחמה האיומה שהביאה שמה ושאיה על כל העולם לא היתה יכולה להתנהל בלי עזרת הטעכניק כידוע. וזהו אפשר הכוונה במה שאמרו חז"ל במדרש "מה ראה אדם שחטא, ראה שתיים ולא ראה שלש", כי הנה אדה"ר נפתה לאכול מעץ הדעת, כי "ראה שתיים" ראה את מעמד החיים לפני הופעת הטעכניק בת עץ הדעת, כמה וכמה יגיעות היה צריך לו לאדם להתייגע כדי למצוא די חיתו. וראה את מעמד החיים אחרי עלות הטעכניק על במתי החיים שעל ידה נסקלו דרכי אדם מהרבה צירים ומכשולים ובעשותו דמיון בין שני מעמדי החיים האלה ראה את יקרת הערך שיש לו לעץ הדעת לבנ"א, אבל "לא ראה שלש", טח עיניו מראות מה שיסתעף בימים הבאים מטעכניק הזו בת עץ הדעת, כי עתידה להפיל חללים רבים על שדה הפרנסה וגם מלחמה רבה וכבידה אשר אין ספורות להריסותיה, תתלקח לרגליה ואין ספק שאלמלא היה רואה חזות קשה הזו, כי לא אז הניח לפתות עצמו לאכול מעץ הדעת.

ומשל למה הדבר דומה, למה שמספרים שפעם אחת נחלה איש תם וישר בחולי שיש בה סכנה והרופא צוה לו לאכול בשר חזיר ואמר שזה הוא התרופה היחידית למחלתו, ושאלו להרב דמתא ואמר שכל האיסורים הותרו לחולה שיש בו סכנה, אולם החולה גזר ואמר שאפילו להעלות ארוכה למחלתו אינו אוכל מן החזיר אלא אם יהיה שחוט ובדוק ע"י השוחט והשוחט יתן לו ת"ב שישחטהו ויבדקהו. מה היה לעשות, השוחט נתן לו ת"ב ושחט ובדק את החזיר ומצא בו ריעותא, והלך אל הרב לשאול שאלה, והרב ראה שהריעותא מצד הדין כשר, אבל היה נבוך ואמר, אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, אם אומר עליו שהוא טריפה, הרי באמת ריעותא זו היא כשרה, ואם אומר שהוא כשר, איככה אוכל לומר על חזיר שהוא כשר.

(עמוד 20)
כה הוא עם הקולטור שבימנו, לא נוכל לאמר עליו שהוא טריפה, שהרי באמת יצרה חדשות ונצורות שיש בהם תועלת גדול לבנ"א, אבל גם כשר לא נוכל לאמר עליו, שהרי אין לכחד כי הרבה והרבה מידות רעות נטעה בלבות האנשים והרבה נזק והפסד כרוך בעקבו שכל העולם כלו ילכו שחוח תחתיהם".

* * * * *

"אם נביט בעין חודרת על דברי ימי ישראל במשך שנות אלפים לקיומו, אנו רואים שכל זמן שבקע אור ישראל ועלו מרום, היו מקודם למרמס ומשברי גלי צרות עברו עליהם. כי תקופה גאונית בימי תולדותם קדמה לה עת צרה, למשל ימי עליה הראשונים של ישראל היו קבלת התורה וירושת א"י, וקדמה להן גלות מצרים. מלכות החשמונאים שהיתה פרק היותר נכבד בתולדת ישראל קדמו לו הרדיפות של מלכות יון הרשעה וכן כל זמן שעלו ונתגדלו נחשכו מקודם כוכבי נשפם, ישראל דומין בזה לזרע הזרוע באדמת פוריה, שטרם יצמח ויעשה פרי, יתעכל וירקב ומתוך הרקבון וכליון יצמח ויהיה כפורחת עלתה נצה וזשה"כ "כי בארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן יצמיח ה' צדקה ותהלה נגד כל הגוים", זה מנת חלקם וכוסם של ישראל שיסורין ומכאובים הם הם ההכנה לתשועתם ובזה פירש הח"ס בדרשותיו את הפסוק "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" כי גם על העוני אנו צריכים להודות, כי מן העוני תעמוד לנו הישועה. ולכן בישראל הולך היום אחר הלילה ובאוה"ע הולך אחר היום, כי גם בחייהם בכלל נראה החילוק הזה, בחייהם של ישראל תבוא מקודם הלילה ואח"כ היום, תחלתן יסורין וסופן שלוה.

ובזה מיושב קושית הבית יוסף דלמה קבעו שמונת ימי חנוכה, הרי הנס לא היה אלא שבעה ימים, שהרי על יום אחד היה שמן להדליק גם דרך הטבע ולפי הנ"ל ניחא שהוסיפו יום אחד לזכר היסורין ומכאובים שסבלו קודם לתשועתם, להודות עליהם, כי תשועת ישראל תבוא "כהיום הזה" מתחלה צריך להיות להם לילה ואח"כ יאיר להם היום וזה שאנו אומרים בתפלה על הנסים "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה", מתחלה פרשה עליהם ליל הגלות את כנפיה ואח"כ נבקע כשחר אורם ולכן "ואח"כ באו בנך לדביר ביתך וגו' וקבעו שמונת ימי חנוכה להודות ולהלל לשמך הגדול", כי הוסיפו יום אחד להודות ולהלל גם על הרדיפות ויסורין".

* * * * *
(עמוד 21)
"האנשים קצרי ראות סוברים שהגלות הוא אם היהודי סובל עוני ומחסור והוא שסוי ובזוי, אבל אם יש לו שווי זכיות בין העמים ולא תחסר נפשו מכל טובה, אז כבר נפסק הגלות ממנו, כל שמדמה כן אינו אלא טועה, כי יש שני מיני גלות, גלות שיחידים ילכו קדורנית מפניו, שנתמוטטה פרנסתם וכבודם לכלימה בתגרת יד הגלות, ויש גלות שנוגע לכלל ישראל כלו וזהו דוקא בשעה שהיהודים חיים ברב טובה ויש להם מלוא ספקם, אז הרבה והרבה מהם בועטים בתורה ומצות, מתבוללים ומתערבים בגוים והיהדות בכללה תרד מטה מטה, האם אין זה גלות מר לישראל. צאו וראו מה שכתבו העתונים בשבוע זו, שלרגלי הגזירה שיצאה באיטאליען נגד היהודי מגזעם התחילו לחקור גם בעיר ליווארנע שם על גזעם של האנשים ואיגלי מילתא, כי תחת שעד כה היתה שם קהלה של מאה יהודים נמנו עתה שם חמש מאות יהודים וארבע מאות כבר נתבוללו ואבדו כל התחברות עם אחיהם היהודים. עלינו לדעת שהגלות לא יופסק מאתנו רק כשיבוא גואל הצדק במהרה ונזכה לעלות לארצנו ולישב שם איש תחת גפנו ותאנתו וזשה"כ "מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' את שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל", אנו מתפללים שתשועתנו תצא מציון, שנשוב לארצנו ולא שנשאר גם הלאה בארצות העמים ורק שייטב מצבנו שם, תשועה כזו לא תוכל להיות מסתפקת רק לחלק זה מעמנו שנקרא יעקב שתורה ויהדות אינם נוגעין ללבו, אבל אלה שנקראו ישראל, בני מעלה שישאו על לבבם גם התורה והיהדות לא יוכלו להסתפק אלא בתשועה שתצא מציון ולכן מי יתן מציון ישועת ישראל, כי אז "יגל יעקב ישמח ישראל", ויש להמליץ בפסוק "לא יסור שבט מיהודה" כלומר, שבט הגלות לא יסור ולא יופסק מיהודה "עד כי יבוא שילה" שהוא משיח צדקנו".

* * * *

"היהודים חטאו שנהנו מסעודתו של אותו רשע ואכלו נבלות וטריפות, אבל מיד שיצאה הגזירה של המן, מהרו ועשו תשובה. הן בימנו אין אנו רואים את המדה הזו בישראל. אז בימי מרדכי ואסתר אף איש לא עלה בלבו להוציא עצמו מתחת הגזירה ע"י השמד, הגם שאז היה מועיל לו, כי המן ביקש להשמיד את היהודים בשביל דתם, כמו שאמר בקובלנא שלו אל המלך "ודתיהם שונות מכל עם" ואפ"ה לא נמצא אף אחד שהיה עוזב את דתו בשביל זה, ולנגד זה היום שהגזירות תבואנה על ישראל בשביל גזעם ולא בשביל דתם ועזיבת הדת לא תועיל להם
(עמוד 22)
כלל לבטל את הגזירות מהם, בכ"ז רבו האנשים העוזבים את דתם, אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה, כמה גרוע הדור הזה שאנשים רעים וחטאים כאלו יוצאים ממנו.

הנה החילוק שבין אותו הדור ובין הדור דהשתא הוא, כי אותו הדור אע"פ שחטאו, נפשם בקרבם היתה זכה וטהורה, רק היצה"ר שלהם היה בעוכרם להטותם מן הדרך, לכן כאשר באה הגזירה מהרו לעשות תשובה ונושעו, אבל היום גם הנפש נתקלקלה בפושעים שלנו, לכן לא יועיל להם לא המן ולא גזירותיו.

לכן קבעו לזכר הנס של פורים, משלוח מנות איש לרעהו, קריאת מגילה וחיוב לבסומי בפוריא עד דלא ידע. דהנה אמרו חז"ל בג' דברים ניכר אדם בכיסו, בכוסו, ובכעסו, מג' דברים האלו יש להבחין, אם נפשו ישרה בו ויען שבימי מרדכי ואסתר היו ישראל ישרים בנפשם ולכן עשו תשובה ונמלטו כנ"ל, לכן תקנו לזכר דבר הזה משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים נגד "כיסו", כי מי שיוזיל מכיסו לצדקה וחסד הוא אות שלב טוב מתנוסס בקרבן. ותקנו משתה ושמחה נגד "כוסו", כי האדם בעת שכרותו שפוני טמוני לבו נראים לעין. ותקנו קריאת מגילה נגד "כעסו", כי בשעה שקוראים את המגילה וזוכרים מעשי המן וגזירותיו יתעורר חרון וכעס בלב השומעים".

* * * * *

"אנו שומעים היום מפי רבים התלונה, למה לא ישקיף ה' לראות את עני עמו להצילם מכף אויב ומתנקם ולגדוע קרנות הרשעים. אלה השואלים כן, לוקחים עצמם לצד אחד, הלא בטרם שבאו הרדיפות של ימנו חיו ישראל חיים שלוים ושקטים והיו רעים וחטאים, למה לא עלתה על דעתם לשאול אז, למה לא ינופף הקב"ה את ידו הקשה להפרע מהם ולמה ינוח אותם לחטוא נגד עמם ודתם? "זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת" להביא קרבנות, לסבול צער ונזק לא תחפוץ "אזנים כרית לי" אתה שואל, היכן הם אוזנין של הקב"ה כביכול שאינו שומע קול שועתנו, אבל "עולה וחטאה לא שאלת" כאשר עלית מעלה וחטאת, אז לא שאלת, אם מתאימים עולה וחטאה להדדי. אתה תשאל, למה יניח הקב"ה את אויבנו להטות עלינו קו תוהו. הקב"ה יניח אותם כמו שהניח בימי מרדכי ואסתר את המן להתקומם במטאטא השמד
(עמוד 23)
נגד היהודים, אבל רק עד שעשו תשובה, כי מיד שעשו תשוב', הפך הקב"ה את הגלגל והמן ירד למטה וישראל עלו למעלה. הבה נא גם אנחנו ונעשה תשובה ואז יתהפך הגלגל גם לנגדנו".


* * * * *
"נשאלתי לתת טעם על מה שדנו חכמים במשנה "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילת חסדים", מ"ש דתורה ועבודה נאמרה בה"א התורה, העבודה, וגמ"ח נאמר בלא ה"א, ואמרתי, כי די לנו לשום לנגד עיננו את מצבנו פה בארץ היום למצוא פתרון לשאלה הזאת. תורה ועבודה נאמרה בה"א הידועה, כי תורה היא התורה הידועה לנו שניתנה במעמד הר סיני, לא נשתנה ולא נתחלפה מאז, וגם עבודה שהיא קיום התורה היא ג"כ בבחינה זו, חליפות העתים והזמנים לא נגעו בהן להוסיף עליהן או לגרוע מהן, לפיכך נאמרו בה"א, משא"כ גמילת חסדים אינה שוה בכל פעם, בימנו למשל יש לה לגמ"ח הבנה אחרת מאשר היה לה לפני שנות עשרים, לפני שנות עשרים החוק היהודי שגוזל את התושבים היהודים פה במדינתנו ממקור פרנסתם היה נראה לדבר בלתי אפשר והיום בעוה"ר הוא עובדא מעציבה שהפקיעה מתחת רבבות בני ישראל את המקור לפרנסתם והם כלם רעבים ללחם ואין ואשר ע"כ על הגמ"ח שלנו מוטל עתה חוב גדול אשר לא שערנו מעולם, כשהיו שנים כתיקונן אמרו חז"ל "כל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" אבל עכשיו אנו מחויבים לחלק את פתנו ובגדנו עם אלה המוכים ומעונים לפזר וליתן להם מעל כחותנו ונמצא שגמילת חסד אינה ידועה בשיעורה ומדתה, כי משתנית לפי העתים והזמנים ולכן לא נאמרה בה"א הידועה.

מספרים שלפני הגאון רע"א ז"ל בא פעם אחת עשיר אחד להתיעץ עמו בעניניו ובתוך הדיבור לקח ציגאר מכיסו ובקש רשיון להתעשן, והשיב לו הגאון ז"ל, הרשות נתונה לך, רק אחת אשאלך, מהו העונג שיש לך בעישון זה, - יש לי עונג גדול - השיב האידן - כי אני נוהג להאריך בשלחן ולאכול לשבעה וע"ז ינעם מאוד ציגאר. וכעבור שעה אחת בא לפניו עני לספר לו את מר שיחו ובתוך דבריו הוציא גם הוא ציגאר וביקש רשות להתעשן ונתן לו הגאון רשות, אבל תמה ג"כ ואמר שאינו יודע, מהו התענוג שיכין לאדם העישון ואף הוא השיב, יש לי ממנו תענוג גדול, כי הרי עני ואביון אני ונפשי ריקה ולנפש רעבה ינעם
(עמוד 24)
העישון וע"ז קרא הגאון, פליאה דעת ממני, העשיר יאמר שצריך לו לעשן כדי להמתיק לו השובע שבא לו מתוך עשרו, העני יאמר שצריך לו לעשן להשקיט רעבונו שבא לו מתוך עניו, האם אין שטות גדול מזה, הרי בנקל יוכלו להושיע להם, העשיר יתן משובע שלו לעני, ירוח להעשיר וגם לעני, שאף אחד מהם לא יהיה צריך לעשן.

אנו שומעים היום מקוננים את העשיר וגם את העני, העשיר מקונן שאינו בטוח בהונו, כי הרשעים צופים לו ומבקשים לגזלו ממנו, והעני מקונן על קשוי יומו שאינו יכול לפרנס את בניו ובני ביתו ואנו קוראים לשני המקוננים האלה, אתה העשיר תן ממותרות שלך לעני חבריך ואז ינוח לך וגם לו, ינוח לך כי הצדקה שלך תעמוד לך להגן מפני אויב ומתנקם וגם ינוח לעני שיהיה לו לחם לפי הטף ולא יקונן".

* * * * *

"מספרים מילתא דבדיחותא: רופא הזהיר איש חולה שלא ישתה ממשקים המשכרים יותר מכוס אחד והחולה לא השגיח על הזהרתו ושתה יותר והוכיח אותו הרופא והשיב, ידע נא אדוני שבשעה שאני שותה כוס קטן ממשקה זה, אני נעשה לאיש אחר ועל האיש האחר אינו חל האיסור. הנה כמוהו גם עשירי עמנו, רובם מרגישים עצמם לאחר שנעשרו לאיש אחר שאין לו שום שייכות למה שהיה קודם לכן, ומורים היתר לעצמם לרמוס ברגל כל מה שהיה קודש להם מלפנים, עד כה היה שומר שבת ועתה מחלל שבת, עד כה נקרא עליו שמו של אביו ועתה משנה שמו. בני האומה היותר שפלה מתגאים עם הגזע והיחוס שלהם, רק היהודי שנתעשר הוא היחידי שגזעו לפעמים נבזה בעיניו ונוטה להכחיש את עמו ויחוסו. וזשה"כ "ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גוי הארץ", כלומר, שתרגיש בנפשך שאתה עליון על גוי הארץ ותתגאה ותתפאר ביהודית שלך ואז "ובאו עליך כל הברכות האלו והשיגוך" לא כמו שהוא אצל המתבוללים שכמעט שתבוא עליו הברכה הוא נהפך לאיש אחר ונמצא שהברכה לא השיגה אותו, שהרי נעשה לאיש אחר, איש בוגד בעמו ודתו, אלא והשיגוך ותמצאך, כי לא תשתנה לאיש אחר "כי תשמע לקול ה' אלקיך".

* * * * *
(עמוד 25)
"והנה אמרו חז"ל העושה מצוה אחת קונה לו פרקלוט אחד והעושה עבירה אחת קונה לו קטגור אחד - והמלאכים האלו נבראו על הארץ ואח"כ עולים לשמים, הפרקלוטים עולים להמליץ טוב על האדם ונקראו מלאכי ה', כי הם עומדי ומשמשים את המדת הרחמים - ומלאכי המקטריגים עולים כדי לקטרג על האדם ונקראו מלאכי אלוקים, כי הם מעוררים את מדת הדין על האדם. יעקב ראה "מלאכי אלקים עולם ויורדי בו" הם המלאכים הרעים שנבראו מן העבירות ולכן כתב הבעה"ט: סולם בגי' ממון ועוני, כי ממון ועוני הם מביאין את האדם לידי עבירות וא"ש ג"כ מאי דכתיב מתחלה עולים ואח"כ יורדים, כי המלאכים האלה שנבראו מעבירות האדם הם מתחלה על הארץ ומשם עולים לשמים.

המלאכים הרעים האלה הם המלאכי חבלה שמביאין על האדם את פגעי החיים, שהם מטה זעם ביד ה' להפרע מן האדם על עונותיו ולהחזירו לתשובה, ודא עקא שאינו רואה ומתבונן בהם מיד בבואם, רק לאחר שכבר דכאו ורמסו לעפר חיתו, ואלמלא חזר בו בתשובה מיד שרואה שמתרגשים לבוא, היה מייתר לעצמו רבות רעות וצרות.

מספרים שבבודאפעסט בא השמש של ביהכ"נ לאחר ימים נוראים אל הרופא בבית החולים לגבות ממנו מה שנדר והרופא לא ידע שהוא השמש והיה סובר שהוא חולה שבא אליו לבקש רפואה למחלתו והואיל שראה הרבה אנשים עומדים אחריו וממתינים על שורתם, האיץ בו למהר להפשיט את בגדיו ובחנם רצה השמש להסביר לו את טעותו, כי לא הניח אותו לדבר. השמש מחמת אין ברירה הפשיט את בגדיו והרופא בדק אותו ומכיון שראה שאינו חסר לו כלום, גער בו, הרי בריא אתה ולמה תטריח אותי בחנם, רק עכשיו הגיע השמש אל האפשרות להגיד לו שהוא השמש ובא אליו לגבות ממנו מה שנדר.

הנה צוק העתים ופגעי הזמן וגלי השנאה וקנאה שעוברים בשוט שוטף על היהודים, המה כלם שמשים שיבאו לעורר את האדם שיחזור בתשובה, אלא שבנ"א אינם רוצים לדעת, על מה ולמה באו, לא יניחו אותם לדבר דבריהם, וכשם שהרופא לא נודע לו שהשמש עומד לפניו רק לאחר שכבר פשט בגדיו, כן בנ"א רק אז נודע להם שהשמש של מעלה עומד ודופק על פתחיהם, כאשר כבר נפשטו ערום ועריה ונתקלקל מעמדם ופרנסתם".

* * * * *

(עמוד 26)
ואסיים במאמר חז"ל במדרש: "חכם לב יקח מצות זה משה שכל ישראל עסקו בביזה והוא עסק בעצמות יוסף", והקשה לי תלמיד אחד, הרי ידוע דביזת הים היה שכר עבודה שעבדו ישראל לפרעה ומצרים וא"כ שבט לוי שלא היו בגזרת השיעבוד ולא עבדו לא היה להם שום זכות לקחת חלק בביזת הים ושוב לא היה שום רבותא במה שמשה עסק בעצמות יוסף ולא בביזת הים, דהרי לא היה לו כלל רשות לעסוק בביזת הים, ותירצתי לו, דהרי מקודם כתיב וחמשים עלו בני ישראל ממצרים ופרש"י אחד מחמשה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפלה. והנה אלה ארבעה החלקים שמתו עבדו ג"כ עבודת הפרך והגיע גם להם שכר בעד עבודה, אבל לא זכו לקבל שכרם מחמת שמתו והניחו שכרם בירושה לכל העם כלו שיצאו וגם משה בכללם ומכח ירושה ההיא היה גם משה זכאי ללקוט לעסוק בביזת הים ולא עסק אלא בעצמות יוסף ש"מ דהיה חכם לב ומיושב בזה גם מה דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו בפרשת בשלח לאחר דכתיב וחמשים עלו הרי יותר הו"ל למיכתב לעיל בפרשת בא בטרם שיצאו ממצרים, אבל לפי מה שאמרתי ניחא.

הנה ידענו שהששה מילליאן יהודים שנהרגו בידי המרצחים ימ"ש היו בתוכם הרבה צדיקים ואנשי מעשה שהיה בדין שיטלו שכר גדול בעד מעשיהם הטובים, אבל עלתה עליהם חמת המציק ולא זכו לקבל שכרם ועתה מי הוא היורש שלהם, הלא אנו שנשארנו אחריהם וא"כ יש לנו טענה צודקת לרבש"ע שיעזור לנו, אם לא למעננו, למען הירושה שנפלה לנו מצדיקי עולם ששלטה בהם ידי המרצחים, שיעזור לנו ולבננו לראות אך טוב בחיים ולראות בהרמת קרן ישראל עמנו ורגלי מבשר משמיע ישועה באמור לציון מלך אלקיך בב"א.