ויגד יעקב - ר' יוסף גרינוואלד

הספר יצא לאור בברוקלין נ.י. בשנת תשכ"ה
נושא הספר: פירוש ודרשות על חמישה חומשי תורה
מיקום המבוא בספר: הקדמה - בעמודים: ח-טו

תקציר המבוא:

הקדמת בן המחבר (המו"ל של הספר), שאף הוא ניצול השואה.
המבוא פותח במדרש על מסעות בני ישראל במדבר, ומציין כי מאותן ישועות שנושע עם ישראל במדבר, נמשכות הישועות לעם ישראל בכל תלאותיהם.
בהמשך המחבר מתאר את קורותיו בתקופת השואה בהונגריה.
המחבר גורש בתש"ד (1944) מפאפא, וגויס לעבודת פרך למשך תשעה חדשים. הוא מביא תאורים רבים של שמירת מצוות במחנות העבודה, כולל אי לבישה של שעטנז ושמירה על חגים ומועדים.
בתום תקופה זו הגיע לבודפשט, שם התחבא עד לסיום המלחמה ושחרור העיר על ידי הרוסים.
המחבר מתאר את הידיעה על מות בני משפחתו כולל ילדיו, ועל ייסוד ישיבה בעיר סומבוטהלי ליתומי המלחמה.
משם עבר עם ישיבתו לאנטוורפן, ולבסוף קבע את משכנו בארצות הברית.

המבוא:

ויגד יעקב

(עמוד ח)
המ"ב מסעות שאמר הבעש"ט הק' זי"ע שנוהגין אצל כל אדם, ומהמסעות שנכתבו בתורה נוכל להמשיך הישועות שבהם לדורות ייקח מהם התחזקות כידוע מסה"ק קדושת לוי ותלמידי בעש"ט זי"ע דהישועות שעשה הקב"ה לאבותינו היו פתח ושער גם לדורות לכשיצטרכו מעין אותה ישועה, שיוכלו להמשיך הישועה מהמקור שכבר נעשה כן פעם אחת, ואאמו"ר זצ"ל פי' בזה הא דכחיב ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה, הכוונה דמי 'שהולך במדבר וחפר ומצא מעיין מים נשאר מעיין זה לישועה גם לאיש אחר שילך דרך שם כן חפרו אבותינו מעייני ישועה דכיון שנפתחו הרי הם נוזלים נם לדורות, ומאותן מ"ב מסעות שנסעו אבותינו והוצרכו להוושע בכל אופני ישועות, נמשכו ישועות לדורות, ומזה נלמד דבכל מסע ומסע ממ"ב מסעות אלו שאנו נוסעים במשך כל ימי חיינו נזכור דרכי אבותינו ורבותינו ולאורם ניסע ונלך גם אחרי פטירתם.

וכ"ק אאמו"ר זצ"ל אמר דדברי הבעש"ט הק' זי"ע נרמזו במאמר המדרש שהביא רש"י על פסוק זה מהתנחומא, משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות ואמר לו כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך וכו', ולכאורה אינו מובן דאינו דומה לנמשל דבשלמא בהמשל שהגיעו עוד הפעם לאותן המקומות, הדרך לזכור כל מה שאירע שם, אבל כמסעי בני ישראל הלא לא היו חוזרין עוד על המקומות הללו ואיך שייך לומר כאן ישננו וכו' אולם לפי דברי הבעש"ט זי"ע א"ש דכל המסעות הללו כל בר ישראל חוזר ובא עליהן דהיינו על דוגמתן, והיינו דמרומז בלשון המדרש, כאן ישננו על דרך שאמרו יושב בטל כישן דמי, דכמו שאירע לאבותינו במדבר שהיו לפעמים ישנים מן עבודת ה' והוצרכו לעוררם כן מתרמי גם עתה, כאן הוקרנו, רומז על מה שדרשו במדרש בעמלק דכתיב ביה אשר קרך בדרך, שציננך, כאן חששת את ראשך, רומז על חולשת האמונה שבמוח, ומכולן הצילנו ה', כמו כן נוכל לקוות שיצילנו השי"ת גם עתה.

ועל דרך זה פי' בסה"ק קדושת לוי (במאמר פסח הא דדוד המלך ע"ה חושב והולך בהלל הגדול חסדי ה' ונפלאותיו וסיים בכל א' כי לעולם חסדו, כלומר אלו החסדים המוזכרים בפסוקים לא לשעתן לבד היו אלא גם לדורות עולם והיינו דאנו משבחים כי לעולם חסדו דהחסד הנס ההוא נמשך לעולם גם לנו כאשר נצטרך מעין ישועה זו, וענין זה נתקיים גם בנו בימי עניינו ומרודנו לענה וראש דשנת תש"ד תש"ה, כאשר הרשע הידוע החריב קהלות ישראל דמדינות
(עמוד ט)
מולדתינו, והיות שהתוה"ק אמרה וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה"א זה ארבעים שנה במדבר וכו' מזה נלמד מצוה לזכור חסדי ה' אשר עשה עמנו במשך ימי חיינו, וראיתי בשם ס' דברי אברהם (מתלמיד הח"ס) שפי' מאה"כ למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, דהאי אין יל"פ כמו "עם" כלומר דעם זכירת יום צאתך מאמ"צ תזכור גם כל ימי חייך דהיינו את אשר עבר עליך במשך ימי חייך. ע"כ אמרתי לרשום עכ"פ מקצת דמקצת מחסדי ה' אשר הגדיל עלי בעת ההוא, כאשר גרשוני מהמסתפח בנחלת בית מדרשי שבק"ק פאפא, והובילוני לעבוד עבודת אנגריא עבודת הפרך בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, והתחלת הצרה הי' כשהרשעים כבשו המדינ' ונחשדתי בעיניהם כאשר הלכתי קודם הפסח לשאוב מים ביהש"מ למצות מצוה אל באר מים אשר ברחוב אחרת ואז לא הי' רשאין לילך ברחוב בכנופי' והלכתי בלויית בחור אחד ונשאתי במהירות כלי המים מכוסה היטב להצניעו במרתף כנהוג, והרשעים הביטו אחרי וכאשר ראו שהולכתי דבר מכוסה למרתף צנוע חשדוני שהטמנתי שם איזה כלי זיין או דבר השייך למלחמה ולחנם הסבירו להן שהי' רק מים, החשד לא סר לגמרי והפחידוני בחקירות ובדיקות ומפעם זה יעצוני אנשי שלומי שאם יקראוני לעבודת המלכות שלא לבקש תחבולות להנצל, וקיימתי עצתם, ולבסוף איגלאי מילתא דהי' גנוז בזה טובה גדולה דזה הי' סיבה להשאר בחיים, ואמרתי אודך ה' כי אנפת בי*, והייתי בשבי' אצלם
(עמוד י)
מחודש אייר שנת תש"ד עד ר"ח שבט שנת תש"ה, לעבוד עבודת הפרך במקומות שונים והרבה פעמים הכוני ופצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות, שהייתי מוכרח ללבוש כובע של אנשי חיל, ונצטערתי על זה משום איסור שעטנז ובהצנע בלילה קרענו והסרנו מתוכו חלק הפשתן וטרם שעלתה בידינו לעשות כן עלה בדעתי עצה ע"פ הלכה שאם נושאין תחתיו כובע קטן ליכא הנאת לבישה בהכובע העליון שלהם שלובשין רק מחמת גזירת המלכות והו"ל כלובש כלאים להבריח אוז המכס דשרי למאן דאמר דבר ששאינו מתכוון מותר , כמבו' במס' ב"ק דף קי"ג עיי"ש, אבל אי לא הוי כובע אחר תחתיו הוי ליה פסיק רישא. וחילוק זה מבואר בתוס' במס' שבת דף כ"ט: ד"ה ובלבד, והוא דלא כהר"ן בחולין פג"ה בסוגי' דריחא מילתא דדייק מזה דבהנאה לא שייך פס"ר, ודו"ק**, ובעבדותינו לא עזבנו אב הרחמן כי
(עמוד יא)
היינו שם ביחד חברים שומרי תורה יראי ה' ועל ידי זה יכולנו לחזק עצמינו ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ונתחזק לבלי ליפול לגמרי ברוחניותינו, ואף כי אנוסים היינו לעבוד גם בשבת קודש עשינו תחבולות שונות למעט בחילול ש"ק בכל מה דאפשר וכלפי שמיא גליא גודל שברון רוחינו על זה, ואפשר שהי' רוב פעמים מלאכה שאינה צריכה לגופה כי כוונת הרשעים הי' רק לצער ולייגע אותנו בעבודת הפרך, ונתקיים בנו למוליך עמו במדבר כי לעולם חסדו כי הרבה מסעות מעין המ"ב מסעות שבמדבר עברו עלינו בנסעינו ממקום למקום, חוסר מזון וחוסר מים, רדיפות שונות מהרשעים וגם רדיפות מהערב רב הפושעים אשר היו בינינו והוצרכנו לסייעתא דשמיא להנצל מחליים, ובפרט אותם אשר לא רצו להתגאל במאכלות אסורות והסתפקו בלחם ומים, תקצר היריעה מהכיל את כל התלאה אשר מצאתנו בדרך, אמנם שבשפלנו זכר לנו כי לעולם חסדו ויט עלינו חסד בעיני שר בית הסוהר לפטור אותנו מעבודה בראש השנה ויוה"כ, (זכר לאבותינו במצרים שאמרו חז"ל (ר"ה י"א) בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים) והתפללנו בצבור ברפת בקר שפינו בעבורינו לאכסניא לנוח שם בלילה על תבן נמשל כבהמות נדמינו, וגדלה שמחתינו כאשר זכינו לקיים שם ג מצות תקיעת שופר בראש השנה, (שנשלח לנו שופר מקהל פעסט על ידי השתדלות ידידנו הנכבד העסקן המפורסם יקר רוח איש תבונה מו"ה חיים ראטה נ"י זכרה לו א' לטובה, עוד ינוב בשיבה בדשן ורענן), וכמוצא שלל רב היתה שמחתינו בחג הסוכות כאשר זכינו לקיים מצות סוכה שעשינו בלילה בהצנע בהחבא באיזה פינה טמונה, וכן בשדה העבודה אשר עבדנו בחוהמ"ס מצאנו חפירות עמוקות אשר נעשו בשביל אנשי המלחמה לירות משם בקנה שריפה (שנקראו שוצען גראבען) ואספנו תבן וכיסינו את החפירות בסכך של תבן, למצות סוכה, ונכנסנו בשמחה לתוך החפירה וקיימנו ממעמקים קראתיך ה' לקיים שם מצות סוכה, לאכול שם מעט פת קיבר ושחור, ותהי בפינו כצפיחית בדבש, ובשמחת תורה קיימנו גם מנהג הקפות באותו רפת בקר,
(עמוד יב)
עם הסידורים והחומשים אשר בידינו תחת ס"ת בשירה ובזמרה וריקוד כמנהג ישראל,
ואחינו בני ישראל קלי הדעת אשר רחקו מתורת ה' שהיו בתוכינו המה ראו כן תמהו לשמחה מה זו עושה ולשורר בתוך צרה ברפת בקר, וזה אל זה שואלים, מה נעשה עם האנשים האלה וכי אין הם מרגישים צרותיהם משפחותיהם שהובלו למקום הריגה אבל באמת כן הי', דבאותה שעה ,שכחנו לגמרי היכן אנחנו, וכל זה הם פעולות כוחות הקדושה שהשרישו בתוכינו אבותינו ורבותינו הקדושים אשר בארץ המה.

ולעת כזאת הי' ניכר ההבדל שבין אנשי אמונה המאמינים בה' ובהשגחה פרטית לבין קלי הדעת חלושי אמונה אשר בעת צרה פרקו לגמרי מעליהם עול מלכות שמים וקצו בחייהם, כי לא הרגישו עוד שום תכלית בחייהם, ואף מדות אנושיות נתבטלו מהם, לא כן חבורתנו חברת אנשי אמונה, אף כי הרשעים מררו את חיינו בעבודה קשה באכזריות נוסף על זה ציערו אותנו על שלא רצינו לאכול תבשילים (מלבד בימים אחדים שלא בישלו רק תפוחי אדמה בלי שומן ונודענו שהכלי הי' אינו בן יומו ובשעה"ד סמכנו אשיטות דלינת לילה פוגמת) וסבלנו גם על זה מכות, אחר כ"ז כאשר באנו אל המלון נתננו שבח והודי' שעמדנו בנסיון ואמרנו חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו, ובאותו פרק ראיתי בחלומי את כ"ק אאמו"ר זצ"ל שאחז בידו את בני הילדים (אשר נשרפו בכבשן האש) והוליכם למלמד לחדר תלמוד תורה ללמוד והבנתי אח"כ הענין על פי מש"כ בזוה"ק דיש היכל מיוחד בגן עדן לתינוקות של בית רבן שנעדרו קודם זמנן שלומדים עמהם שם תורה להשלים מה שהיו לומדים בעולם הזה אילו היו חיים עוד. (ועי' עובדא נפלאה בזה מהנגיד הקדוש ממעזריטש זי"ע בתהלים שהדפיסו תסידי חב"ד בהוספות מאמרים בסופו. ואחר החג שוב נרדפנו רודף מלא לילך ממקום למקום כדי למסור אותנו למדינות עסטרייך ולפעמים הכריחונו לילך כשלושים קילומטר ביום אחד עם המשא של חפצים על שכמינו, [ולכאורה הי' אסתפקתא אם הי' שרי לנו בשב"ק לישא את התפילין בשלמא לישא שאר הדברים, דהיינו מאכלות ובגדים, חוץ מטעם שהי' מכריחים אותנו לשאת אותם, הי' שרי גם מטעם ספק פיקוח נפש, כי הלא לא ידענו לאיזה מדבריות מוליכין אותנו וכל חפץ שהי' לו איזה שיווי הי' ספק אולי יצטרכו להשתמש בו להצלת נפשות אבל בהתפילין לא הי' שייך זה, ונראה לענ"ד כיון שאינו נושא את התפילין בפע"צ אלא בתוך השק שנושאין את המאכלים (שהותרו משום פק"נ כיון דהוא
(עמוד יג)
הוצאה אחת הו"ל רק ריבוי בשיעורים דלדעת כמה פוסקים הוא רק איסור דרבנן כמבואר בר"ן פ"ק דביצה, וכמו המבשל בקדירה לחולת שיש בו סכנה, ומוסיף לבשל יותר ממה שצריך להחולה כיוו שמוסיף קודם שיתנו על האש כ' המג"א בסי' שי"ח דלדעת הסוברים ריבוי בשיעורין דרבנן לא עביד איסור דאורייתא וה"נ כאן כיון שאינו מוציא התפילין בפע"צ הרי אינו עושה בהם הוצאה בפע"צ אלא שמרבה השיעור בתוך השק, שמוציא בלאו הכי כהא דתנן במס' שבת דף צ' המוציא קופת הרוכלין אף על פי שי"ב מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וכתבו התוס' דהרבותא היא דאף אם נודע לו על מין אחד ונתכפר, וחזר ונודע על מין אחר אפילו הכי פטור דהוי הכל כדבר אחד עיי"ש, וה"נ בזה אין בו אלא איסור דרבנן ואף לשיטת הסוברין דריבוי בשיעורין אית בי' איסור דאורייתא, כמובא בר"ן שם, מ"מ לשיטת הפוסקים דבזמן הזה אין לנו רשות הרבים דאוריתא לית בי' אלא איסור דרבנן דהותר בשביל להציל כוזבי קודש מבזיון, כמבואר בעירובין פ' המוציא וזפילין. וא"כ יש ס"םס להתיר שמא הלכה כשיטות הפוסקי' דריבוי בשיעורין דרבנן ואת"ל דהוי דאורייתא שמא כהפוסים דלית לן רה"ר דאורייתא]. ויהי כאשר הלכנו איזה ימים ברגל בדרך המוליך למדינת עסטרייך ותקצר נפש העם בדרך ומאוד הי' קשה להתחזק לבל להתיאש מן הרחמים, ואמרתי לחברי מה ששמעתי מספרים מהגאון מהר"מ שי"ק זצ"ל שבסוף ימיו כאשר הי' מוטל על ערש דויו ביסורין עד שלא הי' יכול לזוז באבריו אז אמר אפילו אם אינני יכול לעסוק עוד כלום בעולם הזה מחמת היסורין הגדולים מכל מקום אם עכ"פ אוכל לומר ב' פעמים ביום פסוק 'שמע ישראל וכו' לבד ולא יותר, אף בשביל זה לחוד גם כן כדאי לחיות עוד בעולם הזה, וכשמעם הדברים האלה רוח התחזקות ניחן בקרבן שאף בחיים כאלה יש תכלית, וכאשר באנו סמוך לגבול עסטרייך הגדיל ה' חסדו עמנו והובא לנו כתבים להשיבנו לעיר פעסט, (והמשתדל על זה הי' ידידנו הרבני החסיד האברך היקר הרודף צדקה וחסד מו"ה שמואל פארגעס נ"י שעסק הרבה בהצלה וגם אח"כ בעיר פעסט המציא לנו מקום להחבא ולהסתר עד יעבר זעם, זכרה לו א' לטובה כל החסד אשר עשה לנו ולהרבה מאנשי שלומינו). ויהי כאשד באנו לעיר פעסט התחילו צרות אחרות כי הוצרכנו להיות טמיר ונעלם לבל יחטפו אותנו הרשעים כי את אשר חטפו והכירו שהוא יהודי השליכוהו לנהר דונא ר"ל, ובאותו זמן היתה עיר פעסט במצור ובמצוק ברעב
(עמוד יד)
ובצמא כי שם הי' אז המלחמה בין הרוסים וההונגרים, והמטירו אנשי המלחמה על העיר בחצים ובליסטראות ונפלו בני אדם כדומן על פני השדה וכעמיר מאחרי הקוצר ואין מאסף, וגם על הבית שהייתי טמון בתוכו עם איזה חברים נפל באמבע ונשרף חלק מן הבית ונתקיים בנו מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ולא היינו יודעים לשות עצות בנפשינו מה לעשות אם להשאר בבית ולסמוך על הנס או לצאת וראיתי בחלום את כ"ק אאמו"ר זצ"ל בחזיון נפלא אשר ממנו הבנתי שמרמז להשאר במקום ולא לצאת, (עי' באוה"ח פ' וישב ע"פ ויצילהו מידם, דיותר קשה להנצל מבעל בחירה) ובכל לילה אמרנו וידוי וחשבנו בכ"פ אולי הוא הוידוי האחרונה שנוכל לומר סמוך למיתה כי המטירו חצים סמוך לביתנו, עד אשר עזר ה' שבר"ח שבט נכבשה העיר מחיל הרוסים ואז יצאנו מאפילה לאורה. ויום או יומיים לפני זה ראיתי בחלום את כ"ק אאמ"ו זצ"ל ביחד עם כ"ק זקני הגה"צ מברעזוויטץ זצ"ל שבישרו זה לזה בשורה טובה בשמחה והראו עלי שנתקבלתי מחדש להרביץ תורה בביהמ"ד ד"עץ חיים", ובכלות המלחמה שוב הי' עולם חשך בעדינו כאשר נודענו מה נעשה עם בני משפחותינו בנינו ובנותינו אחינו ואחיותינו ובני קהלתינו שנהרגו ר"ל במיתות משונות ואכזריות נפוגותי ונדכאתי עד מאוד, שאגתי מנהמת לבי, וגבר עלי חסדו ית' ונתן לי עוז ותעצומות לתפוס אומנות אבותי נ"ע ליסד ישיבה לבחורים שניצולו מכבשן האש שרובם נשארו יתומים בלי אב ואם ובלי משען ומשענה וקיבצתי אותם אחד מעיר ושנים ממשפחה להיות להם לאב, ויסדתי ישיבה בעיר סאמבאטהעל, אבל ראינו את הנולד שאין תכלית להשאר שם במדינה שתחת חיל הרוסים ונסענו ובאנו עם הישיבה לעיר אנטווערפען ומשם לכאן לארצות הברית, קטונתי מכל החסדים וכו' כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות, כי ב"ה נתגדלה הישיבה לבחורים לומדי תוה"ק, ויסדנו גם בית חינוך לבנות לגדלם ברוח ישראל סבא, בעזרת בעלי בתים החשובים חסידים ואנשי מעשה דקהלתינו אשר אנכי יושב בקרבם, והמה מסייעים על ידי לכל דבר שבקדושה ישלם ה' פעלם ומשכורתם תהי שלימה מאת השי"ת איש איש כפי מהללו יברך ה' חילו ויזכו לראות בנים וב"ב עוסקים בתומ"צ מתוך נחת והרחבת הדעת עד בגצבב"א. ואילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקים להודות לו ית' על החסד הגדול הזה שאחר כל הני הרפתקאי דעדו עלינו הי' לנו כח להתחזק להקהל ולעמוד על נפשינו להרביץ תורה
(עמוד טו)
לתלמידים וחברים מקשיבים לקולי, ויותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן כי לא רשמתי רק ראשי פרקים לזכור להודות ולהלל לו ית' על החסדים האלה וכל זה מכוחן של אבותי ורבותי נ"ע אשר זכרם לא מש מנגד עיני בכל עוז צרה וצוקה, וכאשר עד הנה עזרונו רחמיו וחסדיו ית', כן אל יעזבנו ואל יטשנו נצח סלה ועד.
ועתה בהיות משכנותינו במדינה חפשית אשר נוסח שלה הוא איש כל הישר בעיניו יעשה וצדיקים ילכו בה במדה זו לדברים טובים וכשרים ופושעים יכשלו בה כמו שאחז"ל בסוף מס' סוטה בעיקבתא דמשיחא הבן אינו מתבייש מאביו, וכו', מאוד צריכין לרחמי שמים בגידול בנים שלא יבואו לידי כך ושיוכלו להחזיקם בדרך שהורו לנו אבותינו ורבותינו הקדושים זי"ע בפרט כשמתחדשים יום יום ענינים נפלאים בדרכי הטבע כגון לעוף באויר מסוף העולם ועד סופו וכיו"ב דברים פלאים אשר לא שערום אבותינו דברים כאלה הם חומר להבעל דבר להחליש האמונה הפשוטה המורשה לנו ולנטות לשיטת כוחי ועוצם ידי וכו' ולא לחנם אמרו הצדיקים בדורות שלפנינו דבעיקבתא דמשיחא יהא נחשב למדריגה להתחזק עצמו באמונה פשוטה בדחז"ל, וכבר העיר על זה כ"ק אא"ז זצ"ל בצוואתו הקדושה בס' הכנה דרבה, בביאור מאחז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונת יחי' עי"ש, ואם הוא כ' כן בדורו כש"כ השתא אנן מה נענה אבתרי', וכל עניני הטבע המתחדשים צדיקים ילכו בם ללמוד מזה מוסר השכל ופושעים יכשלו בם, וכאשר נתחדש מעשה הטעלעפאן שיכולין לשמוע כאן מה שמדברים בקצה העולם אמרו הצדיקים ללמוד מזה מוסר דכל דיבור ודיבור נשמע בשמים, וכן יכולין ללמוד מוסר ממה שנתחדש כלי שקולטת הקול ויכולין לשמוע אח"כ אותו הדיבור ממש כמו שיצא מפי המדבר אף אחר שנים הרבה, דכמו כן נרשם למעלה וכמאה"כ מגד לאדם מה שיחו, ובדורינו המציאו כלי שיכולין אפילו לראות מראה האדם ממרחק של אלפי פרסאות עם כל תנועה ותנועה שהוא עושה ונקרא תלוויזשאן והוא תל עולם כי רבים חללים הפילה ע"י שמראין עליה כל תועבות ה' אשר שנא רחמנא לישזבן וכל מי שחס על נפשו ועל זרעו שלא לגרום חורבן רוחני בביתו ישמור עצמו מלהכניס תועבה זו לתוך ביתו, וגם מזה נוכל ללמוד שכל תנועה שהאדם עושה נרשמת למעלה כהוייתה וכצורתה. ואא"ז זצ"ל בס' ערוגת הבושם (פ' ראה) הביא עובדא מהרה"ק רבי ר' מיכלא מזלאטשוב זי"ע שבא פ"א לבית



---------------------------------
* וז"ל רבינו המחבר בסוף תשובה אחת שכתב דברי התחזקות לתלמיד אחד שהי' בשדה המלחמה (בשנת תרע"ה), כתיב (בפ' ויצא אם יהי' א' עמדי וכו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש וכו' והי' ה' לי לאלקים, ויל"ד א) וכי מסופק הי' יעקב אבינו ע"ה אם השי"ת יקיים הבטחתו, ב) למה לו לדייק לחם לאכול ובגד ללבוש הול"ל לחם ובגד וממילא ידעינן דלחם אינו ללבוש אלא לאכול ובגד אינו אלא ללבוש, ג) מעיקרא הזכיר שם אלקים אם יהי' אלקים עמדי, ואח"כ הזכיר ב' שמות והי' ה' לי לאלקים. ויל"פ יעקב אבינו מובחר שבאבות שהי' אז בן ע"ז שנים וכל ימיו לא מש מאהלה של תורה וכעת הוצרך להרחיק נדוד ולילך לבית לבן הרשע לעבוד שם עבודת הפרך, התמרמר על ככה ולבו עליו דוה על שהוצרך לבטל מתורה ומי יודע אם יוכל לשמור שם התורה כרצונו אבל באמת צריך להאמין דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד ואף שאין אנו מבינים הטובה שיש בדבר אף על פי כן אנחנו מאמינים בני מאמינים ע"ז, ולאחר זמן כשתעבור הצרה נבין למפרע כי מה שהאדם הי' סובר שהי' לעונש הי' לו לטובה ורחמים, כידוע מדברי חז"ל וסה"ק, ע"כ התחזק יעקב אבינו ואמר אם יהי' אלקים עמדי אף אם ידמה לי שהשי"ת מתנהג עמי בשם אלקים דהיינו במדת הדין אבל ושבתי בשלו' אל בית אבי אז יתגלה לי והי' ה' לי לאלקים דגם בבחינת אלקים גנוז מדת שם הוי' מדת הרחמים, דמה שהייתי סובר שהוא מרת שם אלקים אראה שהוא מדת הרחמים דשם הרחמים הי' לו לאלקים, וביקש שעכ"פ עד הזמן של ושבתי בשלו' יתן לי לחם לאכול דידוע דתוה"ק נקראת לחם, ומצות ומעשים טובים הם בגד להנשמה כמו שאנו אומרים קודם עטיפת הטלית, ע"כ אמר בכפילא לחם לאכול כלומר בגשמיות וברוחניות, וכן בגד ללבוש לגופו ולנשמתו שלא יתקיים בו בבית לבן ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם רק ושבתי בשלו' מן החטא כפרש"י ז"ל, ע"כ לשון אאמו"ר זצ"ל. ולפענ"ד לפי הקדמה הנ"ל אפשר לפרש עוד לישנא כפילא לחם לאכול ובגד ללבוש דהתפלל שינצל ממאכלות אסורות בבית לבן לחם לאכול שיהי' ראוי לי לאכול, שלא יהא מוכרח מחמת פיקוח נפש להתיר לעצמו לאכול מאכל של איסור, לחם שאינו ראוי לו לאכול, וכן ביקש בגד ללבוש, שיהא ראוי לו ללבוש, ושלא יהא בו איסור שעטנז או מתשמישי ע"ז וכיו"ב.

** הנה דבר זה הוא מן ההלכות והוצרכתי לחדש בעת צרה הנ"ל, ועתה ראיתי דתל' בפלוגתא, דהרמב"ם בפ"י מה' כלאים הי"ח פסק לא ילבש אדם כלאים וכו' אפי' לגנוב בו את המכס, והוא ממשנה דמס' כלאים פ"ט, אמנם הר"ש והרא"ש כ' דלא קיימ"ל כהך משנה, משום דהך מתני' פליגא אאידך מתני' דקתני מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו' דאם אינו מכון להנאת לבישה שרי, וא"כ הרמב"ם לכאורה פסקיו סותרין אהדדי דפסק כתרווייהו, ות' הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דלא שרי משום דבר שאינו מתכוין אלא בהעלאה לבד ולא בלבישה ממש (והוא דלא כתוס' בב"ק שם) אף דהגמ' בב"ק לא נחית לחילוק זה, ולפי"ז לשיטת הרמב"ם נסתר היתר הנ"ל, וכן להמחבר בשו"ע יו"ד ס" ל"א דפסק שני דינים הנ"ל, כ' הש"ך שם דס"ל חילוק הנ"ל, אבל הרמ"א שם הביא שיטת הטור והרא"ש וסמ"ג דלא חילקו בין לבישה והעלאה. אמנם מצאתי דבר נפלא בזה בס' כתר תורה מהגה"ק מו"ה מאיר בן הגה"ק בעל קדושת לוי זצ"ל שיישב שיטת הרמב"ם בטוב טעם ודעת, ותוכן דבריו דס"ל להרמב"ם דגם זה מקרי הנאת לבישה מה שע"י הלבישה פוטר עצמו מלשלם המכס, ולא דמי להא דמוכרי כסות דמראה מדת אורכו, דזה הי' יכול לעשות אף בלי לבישה, משא"כ לפטור עצמומן המכס דהפטור הוא רק מחמת שלבוש בו. (וכעין זה חילק הש"ך שם). אלא דהיינו דוקא במכס שהוא חייב לשלם מחמת דינא דמלכותא משא"כ בברייתא דמייתי בב"ק שם דאוקי לה במוכס העומד מאליו הוא גזילה, הנה מה שמצי לעצמו שא יגזלוהו לא מקרי הנאה כדמוכח בנדרים ל"ג דמבריח ארי לא מקרי הנאה משו"ה דקדק הרמב"ם וכ' לגנוב את המכס ולא כלשון הברייתא להברחי את המכס, דלשון לגנוב יוצדק במכס שהוא מחויב בו, עכת"ד והאריך לתרץ בזה הגמ' דב"ק, וע"פ דרך זה א"ש היתר הנ"ל אף לשיטת הרמב"ם, דנ"ד ודאי אנו אלא כמבריח ארי ולא מקרי הנאת לבישה, ודו"ק.