דברי פנחס - ר' אהרון צימעטבוים סג"ל

הספר יצא לאור בברוקלין בשנת תשכ"ג
נושא הספר: שו"ת על ארבעת חלקי השו"ע
מיקום המבוא בספר: מעשי ניסים - בעמודים: קסה - קפ

תקציר המבוא:

בקונטרס 'מעשה ניסים' הכותב מגולל את קורותיו בזמן השואה ואחריה. בתחילה הוא מספר על מאסרו במחנה קישטארצא, מיד עם כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, ועל החיים במחנה. לאחר מכן הוא מספר על בריחתו מהמחנה אל עירו גרוסווארדין, שהייתה באותה עת ריקה מיהודים, על התחזותו לגוי ועל קשריו עם היהודים שהסתתרו באזור. בהמשך הוא מספר על בריחתם רבת התלאות לרומניה. הוא מספר על פעילותו לטובת הפליטים בבוקרשט ולאחר מכן בעירו גרוסווארדין. לבסוף הוא מספר על הגירתו לארה"ב ועל סיועו לפליטים היהודים בפראג וליהודים הדתיים במערב פולין במהלך דרכו מרומניה לארה"ב.

המבוא:

דברי פנחס

(עמוד קסה)

קונטרס מעשי נסים

כשפרצה מלחמת עולם השניה בפולין ובעוה"ר נתך לארץ מבול של אש ביחוד על אחבנ"י מיד אזרתי כגבור חלצי והתחלתי בפעולות הצלה להביא לעירנו יהודים מפוילין תחת שמות נכרים. ממשלת הונגרי' באה לעזרתנו ובהסכמתה וחסותה נשארו הפליטים האומללים בעירנו. ורבות נפעל למענם. מצב זה נמשך עד שנת חורף תש"ד. שושן פורים הי' בערב ש"ק, וביום ראשון אח"ז נסעתי עם זוגתי היקרה לבודאפעסט. מטרת נסיעתי בימים טרופים אלה היתה לטובת יהודי פולין שגרו בעירנו. (זוגתי נסעה לשם ביקור אצל רופא) בבודאפעסט נפגשתי עם האיש הידוע ד"ר קאסטנער, מי שהי' בזמנו ראש ועד הסיוע לפליטים, אני הכרתי אותו עוד מלפני כן, עוד בהיותו ריפארטער בעתון שנקרא "אי קעלעט" בעיר קלויזענבורג. הוא כתב בעתונו מאמר אודות פעולותי לטובת אחינו בני ישראל. גם מספרי ישוב ארץ ישראל בשנת תרצ"ח.

בימים אלו שנפגשתי עם הד"ר קאסטנער בבודאפעסט, נכנסו הרוצחים הנאצים ימ"ש לשם. לפני זה שלחתי את זוגתי היקרה שתסע חזרה הביתה לשבת קודש.

בראותי החושך וסערת המות שבאה עלינו בפתע פתאום, ובראותי את הנולד מחמת ידיעותי מהתנהגות החיה הטורפת אחרי כיבושה את פולין, החלטתי תחת הכרח הזמן לעזוב תיכף ומיד את העיר ולחזור הביתה. בהגיעי לתחנת הרכבת בדרכי לנסוע לביתי, כבר עמדו שם אנשי הגעסטאפא הנאצים ביחד עם המשטרה האונגרית, לכל מי שבא לתחנת הרכבת שאלו אם הוא יהודי או לא, כששאלו אותי, עני להם שאני יהודי. מיד לקחו אותי עם עוד מאות אנשים למאסר שנקרא "שאפהויז", זה היה בלילה, וככה עמדנו שם כל הלילה בחצר. בין הקהל היו גם ילדים בגיל חודש ומעלה עם אמותיהם ואנשים זקנים. והחיות המזוהמות הטרפות לא התחשבו כלום בזה, הלא בעיניהם היינו גרועים מחיתו יער, הוי מה הי' לנו...

עד הבקר התאספו ככה אלפי יהודים בחצר המאסר, ובחימה שפוכה ציוו עלינו הנאצים ימ"ש ללכת רגלי עד גבול העיר ואח"כ נסענו במסלת ברזל קטנה למחנה ריכוז (הנקרא לאגער) בעיר קישטארטשא הסמוכה לעיר בודאפעסט.

בימים הראשונים להגיענו שמה הי' הדחק איום ונורא. היינו בחדר אחד מאתים איש שבקושי גדול הי' אולי יכולים ליכנס לתוכו ארבעים איש, וכמובן שלא יכלנו לזוז ממקומנו כדגים מלוחים. ואם מישהו הי' זקוק להצטרכות אנושית בשום אופן לא הי' באפשרותו לפלס לו שביל צר כי אם לדרוס על האנשים.

לאחר איזה ימים קבלנו כבר מקום יותר רחב שיכולנו שם לשכב ולישון. אבל הרעב היה גדול וגבר מיום ליום. בכדי לקבל כזית לחם ההכרח היה לשלם בהרבה דאלארים. חוץ מזה היה שם בחדר כל מיני לכלוך וריח רע.

כעבור שבוע אחת היה לנו תבשיל כשר פארווע כעין "טשאלענט" ששלחנו לנו בכל יום על ידי ועד העזרה שנקרא "פארטפאגא איראדא" מבודאפעסט.

כאשר התקרבו הימים שלפני חג הפסח, היה לנו קושיים רבים להשיג מצות ויין לסדר. אני ושאר אנשים לא רצינו לאכול בימי הפסח ממה שהכינו בבית התבשיל של הועד הנ"ל, ואכלנו רק מצה וירקות. אמנם מתוך עשרה החבילות שנשלחו אלינו אשר בדק אותם בשבע בדיקות שלא יהיה נמצא ביניהם יין, בכל זאת הצליחו להסתיר בתוך אחת החבילות צלוחית בקבוק קטן עם יין.

בליל התקדש חג הפסח ערכנו את הסדר. אתנו יחד היה הרב הצדיק הק' רבי לייבוש האלברשטאם הי"ד בנו של הצה"ק ר' אלחנן מקאלאשיטץ זי"ע. רק אני והוא טעמנו מהכוס יין שהיה בשביל ארבע כוסות לשתי הלילות, אבל לא בכדי לשתותו כי אם רק בכדי לטעום. היינו יחד כששים ושמונים יהודים. רקדנו בעיגול בכל יום ולילה במשך כל שמונת ימי חג הפסח.

ב"לאגער" לקחו את האנשים לעבודה. בכל יום ויום לימדתי שיעור בגמרא וגם דרשתי לפני הקהל בכדי לשעשע את לבם. היה לנו גם בית המדרש שנקרא "פוילישע שוהל". כל אנשי הפאליציי ידעו שנקרא "פוילישע שוהל", - והתפללו שמה בציבור כל ערב
(עמוד קסו)
ובוקר בלי קריאת התורה. בין הכלואים במחנה שם בחדר זה איש אחד שהיה תלוי שתי וערב על צוארו, והוא הי' דור שלישי למשומדים. ביום ראשון רצה ללכת בכפר זה לבית תיפלה שלהם. אולם הפאליציי לא הרשו לו, באמרם לו הלא יש לך גם כאן בחדר זה בית תפלה שתוכל להתפלל בו... אולם אנחנו לא יכולנו להיות יחד אתו בחדר אחד, כי הוא לא סבל את הזמירות ששרנו. לבסוף החלטנו להוציא את האיש ההוא לחדר אחר, ובמקומו הכנסנו איש יהודי כשר.

עברו עלינו ענויים קשים שאי אפשר לכותבם בפרטיות, כי הנייר יכלה והם לא יכלו.

במשך הזמן שהייתי בלאגער קבלתי פעמיים הכאות על ראשי. פעם אחת על העובדא דלהלן. היות שבכל יום כאשר הביאו את התבשיל לסעודת צהרים היו כולם מוכרחים לעמוד בשורה אחת. אני הייתי אחד מאלו שלבשו על הראש כובע קטן שנקרא יארמולקע. ביום הראשון, בעמדי בשורה והיארמולקע על ראשי, ניגש אלי חייל צעיר אחד עם הרובה בידו, והכה אותי בקת הרובה על ראשי והיארמולקע נפלה מעל ראשי. מתוך כעסי השלכתי את הקערה עם האוכל על הארץ והרימותי את היארמולקע.

בפעם שני מעשה שהיה כך היה. בחדר שלנו היה צלוחית עם מים לשתיה. מקום הצלוחית היה תמיד על החלון בחדר שלנו, שהיה בקומה הראשונה. פעם אחת לקח איש אחד מאתנו את הצלוחית בכדי לשתות. מאיזה סיבה שהיא נפלה הצלוחית לצד החצר לחוץ. מיד בא שוטר מהפאליציי לחדר ושאל: מי הוא זה אשר זרק את הצלוחית לחוץ? אף אחד מאתנו לא ענה לו דבר על שאלתו. ואח"כ אמר לנו ככה: אם תגידו לי מי זה היה, אז אכה רק אותו במקל ורצועה. ואם לאו, אם לא תגידו, אז אכה את כולכם עם הרצועה. אחרי עבור איזה רגעים אמר: הנה אני מתחיל להכות מן הראשון ועד האחרון. אני נחשבתי שם בבחינת רב, מפני שכבר צמחו לי כמה שערות על זקני, אמרתי שאני הוא שגרמתי נפילת הצלוחית. השוטר השיב לי על זה: אני אכה אותך מתוך רחמים, מפני שאני יודע שלא אתה עשית זאת, אלא שאתה רוצה להציל את הכלל. לכן אכה אותך רק פעמיים. - ובאמת לא ספגתי אז מכות חזקות, ונדמה שעשה זאת בכדי לצאת ידי חובתו ולמראית עין. ודבר זה היה לפלא בעיני הכל, כי הלא ידוע שענין הרחמנות לא היה שייך אצלם כלל. אולם בפעם הזאת נהג בקצת רחמים.

מדת האכזריות שלהם אין לשער ואין לספר. בעוה"ר היה ביניהם רופא יהודי אחד מעירנו, אשר איני רוצה לפרסם שמו (שמתחיל באות "על") אשר עבד בהמחנה והרשיע יותר מכולם. אמר לנו בזה הלשון: מכיון שאשתי נמצאת בלאגער באוישוויץ יכולים כל אחינו ללכת שמה...

בהמחנה נהגו אתנו ככה: פעם אחת ביום חילקו אוכל כשר שהביאו מבית התבשיל מבודאפעסט והשאר קנו בכסף. מלבושים ומנעלים לא יכלו בכלל לקנות, ולפיכך הלכו במנעלים ומלבושים קרועים ובלואים.

שתי שעות ביום הלכנו לחוץ כדי לטייל, מלבד מה שהוכרחנו ללכת לעבודה. כאשר ירד הגשם היה צריך ללכת כמעט יחפים ממש בתוך המים.

אני זכיתי בע"ה לקבל בחבילה האחרונה ששלחו לי מביתי בערב הפסח זוג נעליים. אני נחשבתי שם לעשיר הכי גדול, כיון שהיו לי מלבושים אחדים, מטפחות, כמה זוגות לבנים (וועש). לכן יכולתי להחליץ אותם ולהחליפם מזמן לזמן אחר הכביסה. ולא כן שאר האנשים שלא היה להם כלום, כי תפסו אותם בלכתם ברחוב אל מסילת הברזל. אבל אני נתפסתי על הדרך בנסעי לבודאפעסט, לכן היה עמי כל זאת. גם היה אתי חוטים ומחט, כמו שהייתי נוהג בלמדי בישיבת אונסדורף, וכמו שנוהגים בחורי ישיבה שכל זמן הוא מוכן בידם, בכדי שיוכלו לתקן לעצמם הבגדים או להדביק כפתור וכדומה. אנשי המחנה היו מוכרחים לעמוד ערומים בזמן הכביסה כאשר רצו לנקות את הבגדים ממכה השלישית שהיה במצרים, מפני שלא היה להם שום מלבוש להחליף.

אצלינו בלאגער היה ראש הרופאים גרמני אשר גר בבודאפעסט זמן רב. רופא זה התנהג אתי כמעט כמו אב לבנו, מפני שיכולתי לדבר אתו יפה מאד בלשונו שפת אשכנז. בכל פעם בבואי אליו היה מכנה אותי בשם "שוחט". זה היה מפני שהיה לי קצת סימני זקן, מתוך כוונתי הנחתי לגדל קצת את שערי, מפני שלא היינו בטוחים אז להשאר בחיים ולא ידענו מתי הוא קץ לחיינו, לכן רציתי שיכירו אז עלי שאני יהודי.

היה מעלה בזה כאשר רופא אישר במכוון על איזה מחלה, כי אז נכתב המחלה בפנקס לטובתו. והיות שבהיותי לפני זה בבודאפעסט היתה אז אשתי לביקור אצל רופא, הרופא סידר עבורה אינדזשעקשאן מווייטאמינס. בעזבה את בודאפעסט כדי לחזור לביתה אל בניה לשבת קודש, השאירה חפצים שונים ובתוכם את

(עמוד קסז)

הרעצעפט הזה גם כן. כאשר נכנסו הגרמנים. כבר לא יכלו היהודים לנסוע ברכבת, לכן נשארה כבר אשתי בביתה, ממילא נשארו אצלי כל חפציה...

ואצלינו במחנה כל אחד רצה להראות את עצמו שהוא חולה, כי ע"י זה אפשר היה למנוע שלא יובילו אותם לאושוויץ. אולם לא די היה באמירת פה גרידא, אלא צריך היה שהרופא יאשר את המחלה.

אני תיכף כאשר פניתי אל הרופא מצאתי חן בעיניו. הוא שאל אותי איזה מחלה יש לי. אני עניתי לו שהנני חולה ריאה והראיתי לו הרעצעפט של אשתי. שכחתי בשעת מעשה ששם רשום על שם אשה צימעטבוים. ואעפ"י שהוא ראה את זאת, אולם היה נס מן השמים שלא הבחין בדבר, וצוה לרשום בספר שאני חולה הריאה, בלי שום בדיקה בגופי. ובאמת גם לאשתי לא היה מחלה זאת כי אם רעצעפט על ווייטאמין היה. הרופא בעצמו רשם קו בדיו אדום לאישור. ומזה יצא לי אחר כך טובה גדולה.

וכך היה המעשה: קול יצא והשמועה עשתה לה כנפיים שיתחילו להוביל לאושוויץ אחרי איזה ימים. הרופא הרשע הנ"ל מעירנו לא נתן רשות לפנות אל ראש הרופאים. הוא צוה גם לה"פאליציי", שכל מי אשר ירצה ללכת אל הרופא הראשי בלי רשות יקבל מכות. מובן מאליו שלא יכלו לפנות אל הרופא הראשי רק מי אשר ראו בו מחלה גלויה לעין כל. אני נגשתי אל הרופא היהודי הנ"ל והוכחתיו בדברים קשים על אכזריותו, אולם לא הועילו דברי.

אולם אחר כך קרה שלקחתי חוט ומחט בכדי לתפור כפתור לבגד. המחט נכנסה באצבעי, ומכיון שהידים היו מלוכלכים נעשה כל ידי נפוחה. למחר רציתי בשביל זה להראות זה להרופא, אולם הרופא הרשע הנ"ל לא נתן לי ללכת אצלו. אני כעסתי מאוד. כאשר שמע זאת השוטר צעק בכעס אל הרופא, הלא הנך רואה שידו נפוחה מאוד ומדוע אינך מרשה לו ליכנס. אז הוכרח כבר לתת לי ללכת לרופא הראשי. השוטר הלך עמי להרופא הראשי קבלני בסבר פנים יפות. שאלני למה לא באתי אתמול. אמרתי לו שהרופא הזה הוא רשע. הוא לקח אשה רופאה מסיגעט שתעזור לו לטפל בידי החולה. אמר לי בזה"ל אל תפחד, אני בעצמי אפתח לך את מקום הנפוח. אמרתי לו שיותר כואב לי מזה שאינני יכול לחזור לבני ביתי על חג הפסח. הוא הבטיח לי לעזרני שאוכל לנסוע על פסח לביתי. סיפרו לי שאמנם כבר היה על זה אישור על שמי, אולם אנשים מאחינו גנבו המכתבים וד"ל.

אחרי אשר פתח מקום הנפוח, אמר לרופאה להוציא את הפנקס שכתוב שם שמי, ולרשום שם עוד שני קוים אדומים.

נס בתוך נס, על ידי פתח שנפתח בידי בפתחו של מחט נשארתי בחיים.

ומעשה שהיה כך היה: אצל הרופא הראשי הייתי בצהרים. בלילה שלאחרי כך לפני עלות השחר תקעו בחצוצרות. בכל חדר באו מהפאליציי וצוו לארוז החפצים ולצאת לחצר. בחצר אחד עמדו האנשים ובשני נשים. כולם יצאו עם כל חפציהם. שוטרים עמדו שם למעלה והשגיחו שלא יברחו, אחד עמד והכריז בקול רם כל השמות, והתחיל מאות אל"ף וככה הלאה. כל אלה אשר הכריז אותם הוליכו אותם לקצה החצר, היו ביניהם גם חולאים, חגרים ופסחים. השם שלי מתחיל באונגארית באות "צע" שהוא אות שלישי מהאלפא ביתא שלהם. אחרי זמן מה כאשר לא הכריזו אות שמי באות הנ"ל, עדיין לא נחתי מכיון ששמי אפשר לכתוב גם באות Z. אולם כאשר הגיעו גם לשם ושמי לא נקרא שקטתי. נשארתי רק עם מתי מספר אנשים שהם זקנים יותר מששים שנה.

נם מתוך נס: מכיון שאני נשארתי בלאגער, חקרתי אודות זה, איך יתכן ששלחו אפילו חלאים, חגרים ופסחים, ואיך קרה שאותי השאירו. נודעתי שהיה כאן נס אחד, שעי"ז שנחתב לי מחט באצבעי וידי התנפחה מזה, לכן לא היה עלי השליטה מאותו רופא הרשע מעירינו, אשר השוטר הטיף לו מוסר על אכזריותו. כי הלא רואים שידי נפוחה ויש לי הרעלת דם (בלוט פארגיפטונג). וזה גרם שאוכל להתייצב באותו יום הרופא הטוב ראש הרופאים.

הנס השני היה: היות שהרופא הראשי ידע שיובילו טראנספארט לאוישוויץ, לכן היה משמים שהרופא ישתדל בכל כוחו להצילני ממות לחיים, ובעבור זה צוה להביא הספר שרשום שם מחלתי וצוה לרשום עוד שני קוים אדומים, שזה היה סימן למחלה מסוכנת, שלא יותן רשות למלאכי חבלה להובילני לאוישוויץ.

ביום המחרת היה לי היארצייט על פטירת אמי הצדיקת. התפללתי אז לפני התיבה ואמרתי תהלים מתוך התהלים היקר שלה, באמרי שם את הפסוק הוציאה ממסגר נפשי... עלה ברעיוני שנשארתי בחיים בזכותה בכדי שאזכה להתפלל באותו יום היארצייט של אמי ע"ה עם מנין של עשרה אנשים.

כאשר הייתי יושב בשלוה בביתי היה לי ב"ה רכוש, מעות, חפצים יקרים בשוה הרבה כסף. כשנכנסו
(עמוד קסח)
לאכזרים דרשו שיתנו להם הכל. אולם אצלי נשאר קצת ממון במזומן. חלקתי הרבה מכספי לחברים אשר הובילו אותם לאוישוויץ. אחרי שהובילו הרבה אנשים לאוישוויץ, ואתי יחד נשארו רק מתי מספר זקנים, שוב נתמלאו אח"כ החדרים מאנשים חדשים אשר הביאו שמה.

אחד מהנסים שקרו לי בלאגער, שמזה שאבתי התחזקות בלבי במשך כל הזמן שהייתי שם. והוא שמיום עמדי על דעתי קבלתי על ב' דברים: א) עבדו את ה' בשמחה; ב) התחזקות רבה מאוד באמונה. לכן הייתי סובל ומקבל מתוך מנוחת הנפש כל הסיבות והעילות שעברו עלי. אולם בהמצב שנמצאתי אז באתי לידי יאוש. כי הלא ידוע מאמר חכז"ל שבמקום דשכיחא היזיקא אין סומכין על הנס.

אמנם היתה לי הבטחה מאת הרב הצדיק הקדוש מוה"ר שלום זצ"ל מסטראפקאוו, בנו של האי סבא קדישא מלאך אלקים הרב הצדיק הקדוש משינאווע זי"ע שבזכות אמונה ובזכות עבדו את ה' בשמחה אצליח ב"ה כל הימים.

היה לי פנקס מיוחד שנקרא אלבום. בתוכו היו יותר ממאה כתבים מאדמו"רים, רבנים, גאונים, כמעט מכל הגדולים שבגאליציה, פולין וליטא מכל המפלגות שהיו באים לקרעניץ, גם מסענאטארים, "קאנגרעסלייט" של כמה ארצות. כולם כתבו לי מכתבי תודה והערצה על פעולותי הטובות שם בקרעניץ לטובת אחב"י ובפרט לטובת ת"ח יראים ושלימים, שהייתי ראש וראשון לתמוך באורחים שבאו שמה למרחץ יותר מל' שנה. כתבו לי שבחים גדולים על גדלותי בתורה וגמ"ח, אשר אינני רוצה להרחיב את הדיבור אודות זה כאן.

הפנקס הזה היה לי למזכרת תמיד, בו היה כתוב על הרבה מפעולותי לטובת הפליטים מפולין בזמן המלחמה הראשונה והאחרונה. כשהלכתי אודות זה לדבר עם קאסטנער ראש הועד לעזרה בבודאפעסט, אשר הוא בעצמו ג"כ כתב אודות פעולותי הרבים. כמו כן היה כתוב בו מעורכי העתונים מאונגאריה ומרומניה. בראתי בלאגער את הגעסטאפו קרעתי לדאבון לבי את כל הכתבים האלה וזרקתים לאשפה, בכדי שלא ידעו מי אני, מכיון שאדם חשוב היה לפגם בלאגער.

וקרה הדבר כאשר לבשתי המעיל העליון הייתי בטוח שהכיסים מהמלבושים שלמים. פתאום הרגשתי חור באחד הכיסים. שמתי שם ידי ולפתע אני מרגיש שם ניירות. הכנסתי ידי עמוק בתוך הכיס והנה אני מוציא משם שתי פתקאות ביחד. באחד היה תמונה (פאטאגראפיע) ממשפחתי, אשתי וחמשה בניה. בנייר השני היה פתקא (צעטל) מהעתון ששם כתב קאסטנער אודות עבודתי ומסירות הנפש שלי לטובת הכלל.

גם מחוברי "בראדזיר", שהיה נכתב שם אודות ישוב א"י, מזה נכנס שמחה בלבי שלא הרגשתי שמחה כזו כל ימי. כמה פעמים בכל יום הייתי נוטל את התמונות, בראותי זאת הייתי בא להתחזקות וגילה. הם היו חביבים עלי יותר מכל המטמונים שבעולם, ממש הייתי רוקד מתוך שמחתי. מעצם גודל הנס, שאחרי זרקי את הכל נשארו לי אלו התמונות, שלא ידעתי אפילו בביתי שיש לי תמונות כאלו. כשבאתי אח"כ לביתי, לא מצאתי שום זכר מחמונת משפחתי, מלבד תמונות מאבי ואמי שמצאתים. זה היה נותן לי חיזוק גדול שאין לשער. ועד היום הזה התמונות הם בביתי.

גם רצוני לכתוב כאן אודות הרוצחים הגרמנים ימ"ש, שאין אנו רוצה לקרותם אפילו בשם נאציס, רק סתם גזלנים, לסטים, חיות יער, בלי שום זכר ושמץ מאישיות.

ועלי לציין כאן שלשה דברים:
א) אני הייתי בעצמי בלאגער ואני יכול לכתוב כל זאת כעד ראיה. היטלר, אייכמאן וכיוצא בהם ימ"ש, הכריזו שמטרת מלחמתם הוא לכבוש את כל העולם, ובאמרם שכוונתם הוא להרוג את כל מי שיש בו דם יהודי, זה שקר בולט. אי אפשר לכתוב על כל זאת בפרטיות, אולם בכל יום ויום היו באים אל הלאגער הגיניראלים והקצינים שלהם, נכנסו לחדרים שהיו בהם נשים ועשו שם כל תועבות, שנקרא מאראלישע פארברעכען.

ב) היו באים לחדרים שלנו ובדקו תמיד אצל האנשים, מצאו אצלם הרבה ממון וגזלו אותם. הבטיחו להנשדד שבאם ירצה לברוח יפתחו עבורו בלילה את דלתות השער.

כאשר באו אלי אנשים לשאול עצה, איך יעשו, עניתי להם חלילה וחלילה. אנשי הגיסטאפו מרמים. הם מייעצים לברוח בשביל שרוצים שהכסף הנגזל ישאר אצלם ובלבד שלא יצטרכו לתת חלק לגיסטאפו אחרים, לכן רוצים שהנגזלים יברחו, בכדי שיוכלו להרוג אותם בשעת הבריחה, ועל ידי כך ישאר כל הממון ברשותם, מפני שלא ישאר מי שיספר מהגזילה.

האנשים ששמעו לעצתי טוב עשו, אולם אלה שלא שמעו לדברי נורו כשנברחו. וזה ראיה בולטת שהיו מלסטמים וגזלנים אפילו אחד כלפי השני.

ג) קראנו בעתון שמדינת ישראל נתנה רשות
(עמוד קסט)
לאייכמאן לראות את אשתו. איך היה אפשר לתת לסוג רשעים כאלו, רשות זאת, לרשעים שהראו אכזריות נוראות כאשר אביא להלן :

כשהובילו בלילה אנשים לאוישוויץ, הבדילו אנשים לחוד ונשים לחוד, ע"י חבל שהפריד ביניהם. כשהיו רוצים להפרד בת מאביה או אשה מבעלה, או בנים מהוריהם, היו נוטים גופם על החבל וקרא האחד אל השני. כאשר ראו זאת אנשי הגיסטאפו, ניגשו אליהם ובעטו בם במגפיהם הגסות בבטנם בחוזק כזה עד שהתעלפו. מזה רואים כבר, עד היכן הגיעה מדת אכזריותם.

א) תאוותם האכזרית שכולם כאחד אנסו נשים מהלאגער. ב) שרשע אחד רימה וגזל את חבירו. ג) האכזריות לבעט ברשעות כזו, לאנשים שרוצים להפרד מבני משפחתם פרידה אחרונה הכו אותם ברגליהם.

הנני כותב כל זאת כלפי אלו האנשים שלא היו בלאגער ובקשו רחמנות עבור אייכמאן שירשו לו לראות את אשתו. גם בקשו לרחם עליו במשפט.

אין הבדל מי הם האנשים הנ"ל, אלם זה ידוע בודאי, שאין אינם כלי ראשון בצרות וענויים שעברו על אחינו. מכיון שאין ידם סולדות בהם מאכזרים כאלו, זה ראיה שאין להם חלק בשריפת המזבח.

דרך הגיסטאפו היה להטיל אחריות מעשיהם הרעים על היהודים עצמם. לכן הנהיגו דבר כזה שנקרא יודען-ראט". לדאבון לבי אני יכול לכתוב שבכמה מקומות אין ראוי לקרוא לזה "יודען-ראט", כי אם "יודען פארראט". אני בעצמי ראיתי כל זאת, מה שהיה קודם היותי בלאגער, גם מה שהיה בהיותי בלאגער, ובפרט מה שהיה אחר שברחתי מהלאגער. אוכל להגיד בפומבי, שבודאי היו אנשים שהיה בכוחם להציל אלפים יהודים, הם לא עשו זאת, מפני שדמים תרתי משמע וד"ל.

אחד מאנשי ה"יודען-ראט" שאינני רוצה לפרסם את שמו, מפני שקרובי משפחתו המה מיוחסים, וד"ל, הגם שאיני יודע אם מותר לי לחפות עליו ולכסות שמו, משום למען ידעו... אולם חס אני על כבוד משפחתו, ע"כ לא אפרסם, וה' יסלח לי.

גם בהמשרדים של הגיסטאפו אשר בהלאגער היו ממונים רק יהודים, כדי שהם יהיו האחראיים למספר היהודים שם. הגם שבהמשרדים לא נקרא בשם יהודי, גם לא היה לו שום שייכות ליהדות, אבל אני עמדתי שם אתם בקשרים לטובת הכלל.
בבוקר אחד ניגש אלי אחד מפקידי אפיס הנ"ל, אמר לי בלשון הגר : רבי, אני יכול לעשות לך כעת טובה, שתוכל לברוח, גם אבקש ממך מכיון שהנך עוסק בצרכי הכלל, שתמסור ידיעה זו גם לכל החברים הנמצאים בלאגער.

תגיד להם שכעת יש שעת הכושר לברוח, מכיון שיצא חוק מהגיסטאפו, שצריכים אנשים עבור עבודה קשה, אלה שהם פחות מחמשים שנה והם תושבי בודאפעסט יוכלו ללכת לעבודה מחוץ למחנה, והוסיף לי בסוד סודות, שכל אחד ואחד מהם יקבל יום אחד חופש ללכת לביתו בלי שום שמירה, בכדי להחליף שם את בגדיו, בתנאי שיחתום התחייבות, שעליו לחזור אח"כ לעבודה. ואם לא יחזור, יש רשות לירות בו בלי שום משפט. זה יהיה בין שעה 10 ל11-. אלו השמות שאני אגיד לו, יכתוב אליהם שהם מבודאפעסט. גם אני בעצמי לא הייתי תושב בודאפעסט.

בבוקר הלכתי לחדרי ובכל החדרים של החברים, ומסרתי להם על שעת הכושר שיש לכל אחד שהוא פחות מחמשים שנה והוא מעיר בודאפעסט, שהפקיד מהקאנצעלאריע יכניס את שמותיהם בתוך אלו שילכו לעבודה מחוץ למחנה.

היו שם קרוב לארבעים או חמשים אנשים אשר שמעו לעצתי, אבל שאר אנשי אונגארן כידוע היו אופטימיסטים, וסמכו על הבטחת המיניסטער מאונגארן שישלחו אותם לביתם. אני יכול להעיד שמחמת הצרות שעברו עליהם אבדו את שכלם. אני השתדלתי להסביר להם שמכיון שפותחים להם הדלת מבלי שמירה, למה לא יצאו, אולם הם לא רצו לעשות זאת.

החברים אשר שמעו לעצתי חתמו על כתב ההתחייבות לחוק, שאפשר להעמידם למיתה בלי שום משפט, אם הם יברחו. נתנו לכל אחד כוכב צהוב, כל אהד יכול ללכת לביתו על יום אחד. ויצאנו כולנו לשלום ועל ידי כך ברחנו לנפשנו.

הסוף היה, לדאבון לב, שנשארו יותר מתשעים אחוז שלא רצו ללכת לעבודה, ושלחו אותם אח"כ לאוישוויץ להריגה ר"ל.

ואני נותן בזה שבח והודיה להשי"ת על ששלח את שליחו להציל אותנו הצלה פורתא.

בלכתי בדרך התיישבתי ללכת להקאנצעלאריע בעיר בודאפעסט קודם נסיעתי לעיר מולדתי גראסווארדיין ניגש אלי בחור אחד בנו של איש ירא וחרד הי"ד מו"ה משה יעקב ראזענפעלד שהיה פקיד בקהילתינו על בדיקת הושט בעופות ובנו זה היה מסור גדול וחצוף וגנב. אני עזרתי לו בממון ואח"כ מסר
(עמוד קע)
אותי לידי עכו"ם שהם מסרו אותי שני פעמים לגיסטאפו ורק על פי נס גדול נצלתי מהם. ואמרתי שראוי ונכון לפרסם את שמו של המסור המחוצף הנ"ל, כי לפי ידיעתי היה בוויען בעסטרייך, ושמעתי שכעת נמצא בארץ ישראל.

בבודאפעסט, שנקראה "פארטפאגא איראדא", שאני הייתי מקורב שם ע"י עבודתי לטובת הכלל. היו שם האחים ממשפחת קארניצער שעשו שם עבודתם בשלימות. כשבאתי וראו אותי, אמרו קודם כל "ברוך הבא, ברוך ה' שניצל לחיים איש אחד מהעובדים לטובת הכלל".

אני אמרתי להם שאני משאיר אצלם חבילתי, שיש שם מלבושי הארוכים וגם אדרת שער (פעלץ) שעלה מחירו לסך 250 דאלאר. בקשתי מהם שיתנו לי תחת זה מלבוש קצר. מסרתי להם כובע סאמעט שלי, בכדי שיתנו לי כובע פשוט, הם נתנו לי הכל כפי שביקשתי.

סידרתי לעשות עבורי שתי פאספורטים על שני שמות. אחד על שם לא יהודי מאונגארן. והפאספורט השני על שם גרמני, מפני שדיברתי יפה בשתי הלשונות האלו. עשיתי כזאת, גם עבור אשתי ובני.

הייתי בבודאפעסט שבועיים. לא שמתי על בגדי את הכוכב הצהוב, בכדי שלא ידעו שאני יהודי. אח"כ הלכתי מתוך מסירות נפש ובסכנה גדולה לחזור לעיר מולדתי, גראסווארדיין, בסייעתא דשמיא.

כשבאתי לגראסווארדיין לא היה שם שום יהודי העיר היתה "יודען-ריין", נכנסתי למלון "פעקעטעשאזי" (הנשר השחור), הייתי מאוד מדוכה ומעוצבן, כשנכנסתי למלון שכחתי מרוב התרגשות את שמי שרשום בפספורט, זה הכניס אותי במצב של סכנה. הייתי הולך תמיד עם משקפיים שחורים, בכדי שלא יכירני, מתוך בהלה נפלו משקפי, מתוך כך ראיתי שמי הבדוי הרשום בפספורט, כמובן במצב כזה להמצא במלון הי' סכנה גדולה מכיון שהרבה פעמים בדקו את הפאספורטים, ולנתי שם שתי לילות.

במרחק נסיעה של שעה וחצי מגראסווארדיין, היה מרחץ קטן נגד רומאטיזם (מרחץ פעליקס) נסעתי בבוקר יחד עם האיש המסור הנ"ל (בנו של החסיד ר' משה יעקב רויזענפעלד), שכרנו שם חדר עם שני מטות. למחרת יצאתי מהבית והמחוצף הנ"ל נעלם. היה ברשותי עוד ששה מסמכים בתור פאספורטים, החזקתי אותם עבור בני משפחתי או לצורך מי שהוא אחר, המסור הנ"ל גנב אותם ביחד עם עוד חפצים, והוסיף רע על רשעתו בחושבו שיש לי כסף ומטמונים, ע"כ הלך עוד להלשין עלי, וכוונתו הי' כי ע"י שיגזלו את זה ממני ממילא יתחלקו עמו.

ביום השני למסירה, בא הגוי שהפקדתי אצלו החפיצים שעלו לסך של איזה מאות דולר (בגדי חורף ועוד), בנו של ראזענפעלד המסור הנ"ל הלך לגוי הזה ובפקודת הנ"ל בא אלי הגוי עם אשתו ואמר שמוכרח הי' לשרוף את כל החפצים מפני שפחד מהגיסטאפו, שלא ימצאו מלבושים ארוכים של יהודי. התקים אצלי כמ"ש על אברהם אבינו, פעמיים "וירא" אחד כמשמעו והשני לשון הבנה. אני ראיתי את הנ"ל ואת אשתו, הכרתי והבנתי תיכף, שאם אעשה רק מבט רע עבור זה, ילכו וימסרו אותי, לכן אמרתי להם אין דבר אל תדאגו מזה, מסרתי להם עוד כמה דולרים, הוספתי להגיד להם: הלא ידוע לכם כי אני נחשב מקדמת דנא לאישיות חשובה במדינה עבור פעולותי שפעלתי, ואם ינצחו מדינות המערב, אכיר לך טובה ותעלה למדרגה בממשלה, ומתוך כך נפרדנו, הוא הלך ממני במצב של שמחה.

ובראותי את כל המצב הזה הבנתי שאינני בטוח במקום הזה, לכן נסעתי בחזרה לעירי, נכנסתי לביתו של גוי אחד בשם "מיקאלושי", הוא היה לפנים שומר הבית שלנו, שנקרא "גאלדרינגסהויז", התודיתי אליו, כי הוא היה מחסידי אוה"ע והי' עוזר הרבה ליהודים, הוא העמיד אותי בקשר עם עוד גוי רומני בשם "רויבערט", מלפני מלחמה היה הוא פקיד בבית מסחר לייטנער, הגוי רויבערט סיפר לי שגם הוא עוזר ליהודים שעובדים מחוץ לעיר, גם מביא להם אוכל. הלכתי לגוי הנ"ל לנתי בביתו. דירת הגוי הנ"ל היתה בחצר של בית תיפלה הרומני.

ויהי פעם אחת בלילה בהיותי כבר ישן, בא לפתע בנו של הרומני, שהיה חייל במלחמה. בראותו אותי, אמר להוריו בזה"ל: "אתם מחביאים כאן יהודים ואני צריך ללכת למלחמה", והוסיף: "אני הולך לירות בו". אני שמעתי כל זאת ועשיתי עצמי כישן, וצקון לחשי פללתי אל יוצרי וקוני, אמו השקיטה אותו, באמרה אליו, זה שיש כאן הוא דוד שלנו חכה עד הבקר ותראה, בבקר השכם עם עלות עמוד השחר. באה הגויה והעירה אותי, והחביאה אותי במרתף עם התרנגולים, שמה ישבתי ככה חמש שעות, עד שבאו לגיד לי שבנם כבר יצא מהבית, לכן כעת עלי לקחת את מטעני ולברוח. באין ברירה נסעתי חזרה למרחץ הקטן הנ"ל, אע"פ שגם שם היתה סכנה, כי המסור הנ"ל ידע שאני שם.

(עמוד קעא)
מתוך רוב יגיעתי ופחדי ואפיסת כוחותי, נחתי שם יום אחד, ביום המחרת נסעתי לעירנו, הייתי בסכנה כל רגע ועל כל צעד ושעל, כי אנשי הגיסטאפו עקבו אחר כל בן אדם. הלכתי בלי כובע ומשקפים שחורים ומלבוש בהיר.

בהגיעי לעירני סרתי קודם כל לביתי לדעת מה נעשה שם, נכנסתי לחצרי שהייתי גר שם, אע"פ שגם שם היו חיי תלוים לי מנגד. ראיתי שהכלב והחתול עוד קיימים. הצצתי תוך החלון, ראיתי שהבית כבר ריק, החפיצים החשובים כבר לא היו שם, מלבד זאת, היה שם הכל כמו שהיה. פחדתי שלא יכירוני ויצאתי בצנעא מהחצר. באותו הרחוב שגרתי היה המשרד של הגיסטאפו. הרעב התחיל להציק לי, יצאתי לקנות פירות, ועטפו לי את הפירות בעטיפה העשויה מנייר של גמרות וספרים הק'. ובהמשך מהלכי ראיתי שעשו מהפרוכת'ן וילונות לפני החנויות להגן מפני להט השמש.

אח"כ הלכתי לדירת אבי. נכנסתי לחצר וראיתי שם אשפה מהרבה דברים שזרקו לחוץ. מתוך זה הבנתי שכבר גרים שם גוים, המזוזה שמחוץ לשער החצר עוד היתה קבועה מנוקבה בתוך הקיר, נשקתי את המזוזה ג' פעמים בהסתר באופן כזה שלא ירגישו בזה, וזה הי' לי כמים קרים על נפש עיפה, ונכנס ללבי קצת חיות. אח"כ הלכתי לבית המדרש שיסד אבא ז"ל הנקרא שינאווער קלויז. נכנסתי לחצר, ראיתי שהחלונות והדלתות שבורים. לצד המזרח ע"י ארון הקודש עשו רפת לסוסים שעמדו שם. בראות זאת כמעט שלבי התפלץ.

הלכתי בחזרה לגוי הנקרא "מיקלאשי". הוא אמר לי, שסכנה גדולה להיות אצלו, מכיון שעושים אצלו חיפושים, כי יודעים מזה שהוא עושה טובות ליהודים. בקשתי ממנו שילך אתי ויראה לי את מקום מחבואם של היהודים מפולין, כי הם נשארו בעיר, מכיון שבאו לעירנו על שמות של גוים, הוא פחד ללכת אתי יחד, לכן נסע על אופניים "בייזיקל", ואמר לי שאלך אחריו. הוא הוביל אותי לאחד מהראשים של היהודים הנ"ל, שמו הערצקע זינגער, כיום הוא נמצא בפיטסבורג. בראותו אותי, לכתחילה נבהל ממראה עיניו, אחר כך שמח לקראתי, בידעו בל מה שעשייתי עבורם. הוא סיפר לי, שהרבה מהם כבר עברו את הגבול, אולם עוד נשארו מהם. הראני את מקום מחבוא של השוחט לאנדא וב"ב, כשראני נבהל, כי חשב שאני סוכן הגיסטאפו, מפני שהלכי לבוש כגוי. התודיתי אליו מי אני, הוא העלני לעליה, ומסר לי שתי זוגות תפילין שהחביאם, התפללתי שם פעמיים, אחד לחובת היום, ותפילת שמונה עשרה השני', בתורת נדבה עבור יום המחר, מכיון שלא ידעתי מה שיארע אתי למחר. הוא נתן לי כל יום מאכלי חלב חם, מלבד בש"ק שלא יכולתי לנסוע.

בצאתי ממנו, אמר לי מיקאלאש, שיובילני כעת למקום מחבואם של שלושים וחמשה יהודים, פחדתי לכנס שמה, אז מסר לי מיקאלאשי סימן כזה: שבכל יום שני אוכל לפגוש אדם צעיר אחד שיוצא אז מהעליה, למחרת אמנם פגשתיו. הנ"ל היה אדם ירא שמים, כפי שידוע לי, היה היחידי בלי משפחה. אמרתי לו מי אני ושאני מחפש אחרי משפחתי. הוא מסר לי השמות מכל אלו שנחבאו שם. הם היו אנשים חשובים בעלי צדקות, ביניהם : יעקב שרייבער ומשפחתו, משפחת רוטבארט, אחותי הצעירה ובעלה ובנם, ומשפחת גוטמאן ועוד, מסרתי לו עבורם פתקא שאני חי. הוא מסר להם פתקתי והביא לי תשובה שכולם כאיש אחד ובהתלהבות רקדו משמחה, כשמחה שלא הי' מעולם, מכיון שהרגישו וידעו, שהיות שאני חי ונמצא כאן, אז בע"ה אצליח להוציאם מן המצר.

בשעה שעמד להובילני למקום מחבוא היהודים הנ"ל בתוך כך סיפר לי הגוי מיקאלאשי איך התארגן מקום המחבוא, והכי גופא דעובדא:

בגראסווארדיין הי' בעל בית חרושת לסבון בשם רויטבארד עדע. הוא היה איש רודף צדקה וחסד, ותמיד הי' מראשי נשיאות הקהלה שבעיר (גם בנו זאלטאן הי' אדם חשוב נדיב לב). כשנודע הגזירה האיומה שעומדים לטהר העיר מיהודים "יודען ריין", טכסו עצה ותחבולה מה לעשות. ולהנ"ל הי' מכיר אפיציר שנקרא "אבער ליידינאנט", מחיילי הרכב "אולאנער" גדודי "האוסארין", שהיו ידועים לשמצה ברשעותם. אולם אבערליידענאנט הנ"ל ואשתו היו מחסידי אוה"ע, בעל ביה"ח הנ"ל מסר לו את בית החרושת, בתנאי שיוכל להתחבאות עד שיעבור זעם בעלית גג בית החרושת. בביה"ח עבדו יותר מעשר נערות ערליות הליידינאנט השביעם באמונתם שלא יגלו שבעל ביה"ח ומשפחתו ועוד אנשים נמצאים כאן, האמת, שגם הוא בעצמו לא ידע מזה שבעליה נמצאים יותר משלושים איש. הליידינאנט בידעו וחשבו שבעליה נמצאים רק בעל ביה"ח במספר חמשה עשרה נפשות, ולכן שלח
(עמוד קעב)
אוכל רק עבור מספר כזה, ולאור זה סבלו שמה רעב.

משום סדר הענינים אני נאלץ לעבור מענין לענין, ואי"ה אח"כ אחזור על הראשונות.

הוצרכתי שוב לחזור לכפר שהיה שם מרחץ הקטן פעליקסבורג. במקום זה לא היו נמצא שום אזרח בריא אלא קצינים וחיילים חולים. מכיון שאיש בריא כמוני ימצא שם, הי' זה מעורר תמיהות בעיני כל, ועי"ז הייתי יכול לבא לידי סכנה, לכן הייתי מוכרח להראות למראית עין אדם שגם אני חולה. ומשום זה פניתי לרופא, במקום זה היתה רק רופאה, אמרתי לה שרגלי כואבת לי ואני זקוק לטפול, היא אישרה לי זאת בכתב. מידי יום ביומו הייתי לוקח סדין בידי, וכאילו הלכתי למרחץ, הסתובבתי יותר משעה ביער. מהאוכל שנתנו לי, אכלתי רק מאכלי חלב, שאר מיני אוכל שנתנו לי, הייתי זורק לכלב, הוא ידע כבר שאני זורק תמיד אוכל והיה רץ לקבל מכסתו. ככה עברתי איזה שבועות בלחם חלב ופירות.

מחמת סכנת נפשות שלא יכירו כי מזרע ישראל אני, הוכרחתי להעביר לפי שעה הצלם אלקים, ולפעולה זאת קבלתי אצל יהודי פולין שהיו במחבוא הנ"ל סם המסיר השער וסכין כלי עץ. אולם דא עקא מסם זה נעשה ריח רע, ובהיותי באותו מקום שכל אפס תנועה חשודה מצדי הי' מסכנת אותי ממש, לכן הוכרחתי להשתמש עם זה רק אחרי חצות לילה, פעם אחת בשני ימים, אח"כ החבאתי זה בתוך האשפה.

במשך היום הייתי יושב בחוץ לפני הבית, היושבים בחוץ לפני הבית היו שונאי ישראל רשעים. שמעתי פעם איך שאחד מהקצינים הפצועים נכה מלחמה שואל: למה עוד להלחם, הלא המלחמה כבר אבודה. באמת היתה שם סכנה גדולה מהרעשות מאוויר, בשעת הרעשה היו כולם נכנסים למרתפים (שעלטער), אני כשלעצמי פחדתי ליכנם שם. בטחתי בחסדי השי"ת והתחזקתי באמירת קריאת שמע.

עתוני אונגריה היו מודיעים, שהמה שבעי רצון מזה שנפטרו מהיהודים, שהיטלר עוד יכנס לאמריקה וינקום מהם עבור הפצצות שהיו זורקים כל היום והלילה.

המעשים טובים שפעלתי עבור ת"ח בפרט ועבור אחינו בנ"י בכלל במשך ארבעים ושמונה שנה, עוד מהתחלת המלחמה הראשונה כידוע ומפורסם לכל עמדו לי בשעת צרה ומוקה זו. ואירע לי מעשה פלא מיוחד במינו.

מצד ימין לחדרי גרו שם משפחה נאצית שדיברו בלשון גרמנית. משמאל לחדרי גרה אשה זקנה נאצית רומאנית, מאחור לחדרי היה גר שונא ישראל אונגארי, אדם משוגע שהיה מקלל תמיד את היהודים. הייתי שה אחת בין הזאבים הללו. היה זה בקיץ בחודש יוני, מפני החום ישבתי ביניהם גם כן בחוץ, חשבתי מה עלי לעשות, הלא אני מוכרח להמצא כאן עוד שבוע בכדי להציל את אחותי והאנשים, לכן היה מצבי קשה.

המשפחה שמימין לחדרי, היו איש זקן ואשתו ונכדה נערה בת ארבע עשרה, מכיון שידעתי לדבר בשפה הגרמנית לכן התידדתי אתם.

תמוה הי' בעיני ופלא גדול, שאיש זקן יושב בחוץ בחום הגדול ואף פעם עוד לא הסיר כובעו (קאשקעטל) מראשו, בתור מכיר נכנסתי לביתו לשוחח בלשון גרמנית, אשתו לא ידעה טוב גרמנית, ודברה בניב ומבטא זר, מזה הבנתי שאיננה גרמניה. אבל לעלות על דעתי שהיא יהודיה אפילו בדמיון לא יכולתי לתאר לי לפי נסיבות הזמן כמובן. על משכבי בלילות חשבתי היכא תמצא, הוא אינו פושט אף פעם כובעו מראשו, והיא לא מבטאת הניב הגרמני כראוי, לכן התחלתי לחשוב שאולי המה גם כן כמוני. אולם לנסות לשאול זאת מהם היתה סכנה גדולה, כי אולי אינם יהודים. אז עלה במחשבתי המצאה להווכח ולדעת בבירור אם הם יהודים. אם הוא גוי הלא צריך לגלח בתער, לכן הלכתי ביום השני, בקשתי ממנו שישאל לי תערו לגלוח מכיון ששלי נשבר, הוא ענה לי, שגם תערו שבור, הוא יתקנו אחרי יומיים, בפעם השני שוב אמר תירוץ, וכן בפעם השלישי, מתוך זה התחזקה בלבי השערתי עוד יותר שהוא יהודי. אולם, עדיין היתה סכנה להתגלות אליו, כי אולי הוא מפונק ולא סובל שאחר ישתמש בתערו. לכן נכנסתי שוב אלו, ועשיתי עצמי כאילו נאצי לועג מיהודי, בטאתי כמו שהם מבטאים, סאלום עליכעם מאזאלטוב וכדומה, אשתו חזרה גם כן על דברי אולם באידישען אקצענט, אולם גם עם זאת עוד לא הייתי בטוח שהם יהודים. החלטתי לנסות זה ג' פעמים, בפעם השלישי נכנסתי אצלם ואמרתי שהייתי בפולין וראיתי "פאלנישע יודען, היא ענתה על זה ואמרה כן, פולישע יודען, לא אמרה כמו הגרמנים "פאלנישע", מזה כבר הייתי בטוח בתשעים אחוז שהם יהודים, לבסוף החלטתי לעשות נסיון כזה, סגרתי הדלת ואמרתי "עברי אנכי אנשים אחים אנחנו",
(עמוד קעג)
ביודעי ממה נפשך, אם המה לא יהודים הלא בכלל לא יבינו מה שאמרתי, ואם הם יהודים הלא טוב. כשמוע האיש את דברים, חורו פניו ונטרה ראשו לארץ כמתעלף, מרוב התרגשות ניגשה אשתו אליו ואמרה בארואיג זיך באידיש, גם אני אמרתי לו בארוהיגט אייך, איך בין א איד ווי איר". הוא היה ת"ח חשוב, הנקרא אוירדענטליך סוחר משקאות מאונגארן, מעיר הגבול פרעשאוו עיר קרובה לקרעניץ, עפעריעס. אני הייתי מכיר משפחתו והוא הכיר משפחתי. היה יהודי ירא ושלם ומטעם זה לא רצה אף פעם לגלות ראשו.

מאז הורווח לי קצת, היו לי כבר שכנים יהודים אנשים חשובים. המה עזרו לי ושמשו אותי בביתי. האשה גילתה לי, שבעלת הבית היא רומנית, אשה טובה ועוזרת ליהודים, היא גם יודעת שהם יהודים, כמו כן סיפרה לי, שהגויה אמרה להם עלי, שהיא חושדת שגם אני יהודי, מכיון שהבחינה שאיני אוכל אף פעם בשר.

האשה הנ"ל סיפרה שבצד השני יושבת גויה רומנית. ביום ששי בערב דלק אצלי החשמל כל הלילה, לכן הוכרחתי לכסות החלון בוילון. והיות ובלילות לא יכולתי לישון, לכן הייתי יושב תמיד עד חצות בחוץ, ראיתי אצל הגויה הרומנית שכאילו כל פעם נכבה אצלה הנרות ושוב נדלק. חשבתי, למה לא רואים כזאת אצלה בכל לילה, כי אם בליל שבת. מכח מעשה זו כבר הייתי כמעט בטוח שהיא יהודיה ומדלקת נרות שבת.

בשבת בישבה בחוץ עם שכנה ה"נאצי" שהיה יהודי. היא היתה חגרת, פצועה ברגלה. נגשתי ואמרתי ישר : "פרוי איר צינדט ליכט, מיר זיינען אלע יודען", זאגט קיינעם ניט אויס". והוספתי, כשאת מדליקה נרות תכסי החלון בכדי שלא יודע הדבר. היא התחילה לבכות, והודתה שהיא יהודיה. היא אשתו שני' של גולדרינג, ובבריחתה מהגעטא קפצה מהקומה ושברה רגלה, ואח"כ הוכנסה לבית החולים ובמצב כזה יצאה מביה"ח. אני שהייתי נאצי אונגרי, מימיני נאצי גרמני ומשמאלי גויה רומנית, לסוף גיליתי שכולנו יהודים אחים בצרה המקוים לישעה מהשי"ת.

נחזור לראשונות :
מכיון שנודע לי שבין היהודים הנמצאים בבונקער שבעליה, נמצאים גם מבני משפחתי, השתדלתי שהמה יתקשרו עם רומניה ויעברו הגבול לשמה. שלחתי ע"י היהודי הנ"ל פתקא לאחותי וגיסי, הודעתי להם המקום יפה שאני נמצא במרחץ. כתבתי להם עד היכן שיסעו, באם שיתנו לי רמז, כי הרומנים היו מובילים יהודים בטעקסי שלהם. הוא הביא לי פתקא עם תשובה. הוא היה צריך להביא לי עוד פעם פתקא, אולם לדאבון לב תפשו אותו חיות הגיסטאפו וירו אותו, הי"ד.

אני חכיתי למשפחתי ודברתי עם הגויים אודות זה. הסוף הי' שבאו אלי עם הטקסי הנ"ל. למזלנו היתה בעלת הבית שלנו מהגויות הטובות, באופן כזה, היה לי קל להביאם. אמנם בדרך הם היו בסכנה, מפני ששוטר חשד במכונה שנסעו, לכן צוה לנהג לעמוד, אבל הלא לא עמד, השוטר רץ אחריהם להשיגם, אולם בחסדי ה' ניצלו ובאו בשלום. מכיון שבמשך כל זמן היותם בבונקר, חלקו כמות אוכל שנתנה לחמש עשרה איש חלקו אותה לשלושים איש, הם היו רעבים מאוד עד לגוע. שמתי לפניהם שתים עשרה פונט לחם ושני פונט חמאה, הם בלעו את כל זאת כבחדא מחתא ב"ה.

במשך הלילה דברנו אודות תכנית לעבור את הגבול לרומניה, כיון שגם במקום זה נמצאו הרשעים והסכנה היתה עדיין מרחפת עלינו שמא ימסרו אותנו. אגב במקום זה היו עוד מספר יהודים בלבוש נכרים. עכ"פ החלטנו לעבור את הגבול בהקדם האפשרי, למרות שנודע לנו כי הדרך קשה מאד וכרוכה בסכנה גדולה כיון שבימים אלו נהרגו שני יהודים שניסו לעבור את הגבול. בעש"ק עשינו את כל ההכנות הדרושות, כדי לצאת במוש"ק. אך באותו ערב פעלה בעלת הפונדק אצל מעבירי הגבול שיעבירו אותנו מיד. כי אף היא רצתה להפטר מאתנו - למרות שהיתה הטובה שבגויים - בליל ש"ק אחרי קידוש, באה הערלית ואמרה לנו שהגיע שעת הכושר לילך. עזבנו באמצע סעודת שבת והלכנו ומשום בחי' ניצול ממות לחיים לא חשנו לחלול שבת כדין.

בערך בשעה עשר בלילה יצאנו מחדרנו בלוית שני ערלים והלכנו מספר שעות דרך יערים שדות וכרמים, באמצע הדרך השאירו אותנו לבדנו ולא ידענו פשר הדבר, האם החליטו להשאיר אותנו באמצע הדרך. אח"כ חזרו הנערים והמה הלכו במהירות באישון הלילה בדרכים העקלקלות שהיו נהירים להם, אך אנו לא היה בכחנו להשיגם עד שנעלמו מעינינו. לבנו נמס בקרבנו מרוב מורא, עד שהשי"ת ברוב רחמיו וחסדיו עזר לנו והנערים חזרו על עקבותיהם והגיעו אלינו. אחר הליכה מיגעת דרך הרים גבעות לערך בשעה שתים בלילה, הבחינו בנו שומרי הגבול, הם צוו עלינו עמוד!
(עמוד קעד)
עמוד! וכיוונו כלי זיינם ישר אלינו. מרוב בהלה פתאומית התחלנו לברוח, אך מיד נפלנו על הארץ והם כוונו בנו את כלי זיינם כדי לירות בנו, הרגשנו כי כלו כל הקיצין והגיע הסוף. שני אנשי צבא עם כלי זיינם, אחד מהם היה צוגזפירער ואחד קאפרול. הקאפרול רצה רק לירות, הצוגזפירער צוה לו לעצור. אולם הוא עמד כל הזמן ברובהו מוכן לירות. התחלתי אני לדבר אליו בזה"ל: יש לך שלושה כוכבים לבנים, אולם אנוכי הייתי באונגרן רב צבאי (טצ'עפליין) היו לי שלושה כוכבים של זהב. מה הסיבה שרצונך לירות. שאלתיו, אם יש לו משפחה, הוא ענני שיש לו משפחה ובנים. אמרתי לו, תדע שה' רואה את כל זה. רצונך לירות אנשים החפים מפשע, אולם, תוכל להיות בטוח, שאם תהרוג אנשים חפים מפשע, יהיו כל בני משפחתך בעלי מומים. למה לך לירות בנו, הלא נוכל לתת לך כסף שיש בידנו, תוכל להרויח זה הכסף וגם לא תעשה שום חטא נגד הבורא. ענה ואמר לשני הגויים שלוו אותנו, בזה"ל: כל אחד מכם מרויח כסף בהעברת יהודים בכל יום ויום, אולם עלינו לעמוד כאן כל הלילות, אנו נאסור כולכם. גוי אחד נבהל וברח. הקאפרול החזיק במשך כל הזמן את כלי זיינו לנגדנו, בכוונה לירות, הצוגזפירער ישב על ידינו.

גיסי הציע להם, שיתן להם כסף צכי, אבל הם אמרו שאינם צריכים ודרשו שיתנו להם רק כסף אונגארי. לי היה כסף אונגארי, נתתי להם את הכסף עבור כל ארבעת אנשים שהיינו. אחרי לקחם הכסף האונגארי דרשו שנתן להם גם כסף הצכי, אחרי לקחם הכסף הצכי הרשו לנו ללכת. והכל משום שהתרשמו מאוד מדברי. היו עובדות ל"ע, שלקחו קודם כל את הכסף ואח"כ ירו.

כאשר ראה הערל שהונח לנו התחיל לדרוש מאתנו עוד מעות, באמרו שבידו אנו נמצאים והוא יכול לעשות אתנו כחפצו. הסברנו לו, כי הכל נלקח מאתנו ע"י שומרי הגבול, מהיכן נקח עוד מעות, לאחר שנתתי להם פתקא עבור הפונדקאית בפעליקס, שהיא תתן להם איזה סכום ממה שהשארנו אצלה, הניחו לנו, הובילונו למקום שעמדו שם שומרי הגבול, בשעת מעשה חשבנו שמפניהם אין כבר מה לחשוש ואין לפחד כל כך. אולם, בהגיענו לרומניה נודע לנו, שגם מהם נושענו תשועה גדולה כיון שהרבה פעמים אירע, שהם שלחו בחזרה את הפליטים לגבול ההונגרים הרשעים.

לאחר שנתתי להם עוד איזה סכום ממה שנשאר בידינו, עברנו בעזרת השם יתברך את הגבול בשלום. באשמורת הבוקר, הגענו בדרך עקלתון - כדי שלא לבא במגע עם שוטרי הגבול - לכפר על הספר, שם נכנסנו לבית משומרי העץ בשדה וישבנו שם בש"ק במשך כל היום. זה היתה הפעם הראשונה, לאחר תקופה ממושכת, שרוחנו נח במקצת.

אחרי זה המשכנו ללכת משך שתי לילות ויום אחד, דרך הרים וגבעות, בהליכה מיגעת בדרכים לא דרכים שהלכנו כדרך עוברי גבול בחשאי. חויה אחת חרותה בזכרוני, והוא : באישון לילה אחת, פגענו בהר זקוף וישר, כמו מקל, גבוה מאוד. הערל, המורה דרך, ציוה עלינו לעלות להר זה, מובן שלא יכולנו לסרב לו, והיינו ממלאים כל ציווי שיצא מפיו, בעת העליה להר נשארתי עומד באמצע, מחמת העיפות וחולשה שנפלה עלינו לא היה בכחי להמשיך הלאה, פחד גדול נפל עלי, כי עוד מעט והייתי מתגלגל מטה, עד שהערל הושיט לי מקלו הארוך, התחזקתי אחזתיו ועליתי, הדבר היה לנס.

ביום ב' פרשת מטות לכפר דיאנטא. שם קבלו אותנו בסבר פנים יפות. הם היו אנשים חשובים, ביניהם היה השו"ב מדאנטא. שם מצאנו מרגוע לנפשנו, פעם ראשונה אחר תקופה ממושכת. אף טעמנו טעם בשר, נתנו תנומה לעפעפינו בלי פחד מות. כעבור כמה ימים הגיעו לכפר כל החבורה שהיו שם בגרויסווארדיין על העליה בבונקר.

אמנם ברומניה לא לבשו הטלאי הצהוב ענוד על מלבושיהם, אולם היה חוק, שליהודי אסור לנסוע במסילת הברזל, גם היה אסור לצאת מגבולו שהיה גר שמה. גם היו קיימים שם אז עוד גזירות נגד היהודים, אנו נאלצנו להשתמש בתחבולות שונות כדי לנסוע משם והלאה, קבענו, לצאת מחוץ לכפר ושם יחכה לנו אוטו צבאי והוא יובילנו כאילו שמובילים אותנו לעבודת הצבא. היינו בערך עשרים איש. באמצע הדרך פגשנו באחד משומרי הגבול מאנשי הצבא, הוא היה רשע ועריץ. ובשום אופן לא רצה לקחת שוחד, והוא באחת שנלך עמו. אף ירה כמה יריות באויר, כדי להפחידנו. וככה הגענו לכפר, שם מסר אותנו לידי השוטרי המקום, כמו כן הכה מכות רצח לכמה מאנשינו ונתן הוראות למסור אותנו לסמכות יותר גבוה כדי לנקום בנו. במשך הלילה ישבנו בבית הכלא תחת משמר חזק של חיילים מזויינים ולא ידענו מה לעשות, אף
(עמוד קעה)
נודע לנו שכבר שלחו אנשים מכאן חזרה. אך השי"ת שלח הרפואה קודם למכה, נמצא כאן אתנו עסקן צבורי נודע בשם מר הארטמאן, איש מוכשר לשאת ולתת עם הפריצים, לאחר שעות מספר בקש רשות להפגש עם הראש, הוא שתה אתם והבטיח להם סכום ניכר על מנת שיוציא אותנו לחפשי. אבל בתוך כך התעוררו קשיים, מכיון שהיה בידי הרשע כתב שקבל מהם כך וכך אנשים, מצאו תחבולה שישלחו שליח לכפר דיאנטא ויקבצו שם אותו מספר אנשים ולמסור אותם במקומנו, וכך היה. למחרת בבוקר הוציאו אותנו מבית הכלא ואמרו שהולכים להוביל אותנו לסמכות יותר גדולה. באם הדרך ישבנו לפוש בשדה ובאותו הזמן הם הלכו לקחת אנשים אחרים במקומנו. השוטרים החזירו לנו כל המעות והניירות שלקחו מאתנו. וחזרנו לכפר דיאנטא בשלום ונשארנו שם עוד מספר ימים, כעבור שעות אחדות חזרו לשלום גם שאר האנשים שנתפסו במקומנו.

הודענו לעיר אראד למחותני הגה"צ אב"ד טשימפא ז"ל, שאנו חונים בישוב הנ"ל. ביום ג' או ד' פ' דברים הגיעו אלינו שני ערלים מלובשים בסגנון פועלים של מסלת הברזל ללוות אותנו לאראד.

דירתי באראד הי' אצל מחותני הגה"צ מטשימפא שנקרא טשימפער רבי. ובתוך הזמן היינו מוכרחים לברוח פעמיים, מכיון שהי' מקום סכנה, הגיסטאפו היו שם. במשך הלילות הפציצו מאוד. בבקר נסענו לעיר לוגאש, במשך זמן הנסיעה זרקו עלינו פצצות, הרבה אנשים נפגעו, אולם בחסדי ה' ניצלנו אנו, ואח"כ חזרנו לאראד.

אחרי איזה שבועות התהוה שוב מצב מסוכן עבורינו, מפני שהאונגרים והגרמנים חפצו להכנס לאראד והפציצו את העיר. כשהייתי בלוגאש בפעם השני בהליכתי ברחוב נפלה במרחק צעד ממני פצצה שקרעה לגזרים סוס ורוכבו ואנו יצאנו בשלום וזה היה עבורי נס גדול.

שמה ישבנו במשך כל הזמן עד שנעשה קצת יותר שקט, בזמן זה, עשתה הממשלה הרומנית קאפיטולאצי' והגענעראל של צבא הגרמנים, הכניסוהו לבית המלך הרומני ואסרוהו. רוסיה התקיפה את הרומנים והם נכנעו. הגרמנים שמעו זאת והתחילו להפציץ את כל ערי רומני, עד שבאה עזרה מבריטניה ואמריקה וגרשום ואבדום.

אחרי שנעשה שקט, באתי לבוקרשט, שם כבר נמצאו אלפי פליטים מאושוויץ, במיוחד פליטי בוקבינה טראנססניסטער. בבוקרשט הייתי מוכר וידוע מעבודתי תמיד לטובת הכלל בסוף שנת 1944 קראו שמה אסיפה, התאספו כמה אלפים פליטים בביה"כ הטראנסללביאני, היושב ראש שם היה מארטאן ערנע, קאנגרעסמאן מרומני, שהוציא עתון אונגארי בקלויזנבורג אי קעלעט, הריפורטר שלו היה הידוע לכל קאסטנער. קבלו שמה החלטות שונות, את אנשינו הפליטים משאר המדינות הוציאו מהועד, אחרי שהחליטו זאת, דברתי שם, הסברתי שהאסיפה היא שלא כחוק, מכיון שלא פירסמו מקודם על קביעת האסיפה. היו שמה מאנשי השמאל ואיימו עלי. אני קמתי ופניתי לד"ר מארטאן ודרשתי ממנו שיבטל האסיפה, הוא שמע לדברי.

אני הזמנתי אסיפה מיוחדת מכמה אלפי אנשים, יסדתי מפלגה לחוד מכל הפליטים מארצות צכיה אונגארן וטראנסילוואניען. הפליטים מפוילין ומבוקובינה התארגנו לחוד, גם אצלם הייתי נשיא הכבוד.

הועד שלנו דרש מנציגי הג'וינט, שהיות ששולחים כסף עבור הפליטים מאמריקה, לכן יש לסדר, שמכל מדינה יהיו שני נבחרים. אחרי מאבק גדול הסכימו לחפצנו. מכל הארצות הנ"ל, שאני הייתי הראש שלהם, ישבנו יחד בג'וינט. היה שם איש מבודאפעסט, וד"ל. לחמתי בתוך ועד הג'וינט יומם ולילה במשך שנתיים הללו, לטובת הפליטים ובמיוחד לטובת ת"ח ואנשי שלומינו. בכלל פעלה אגודתנו הרבה מאוד. היה לנו משרד, והוצאנו תעודות (לעגיטימאציעס). אני הייתי עובד שמה כל הזמן שלא על מנת לקבל פרס במשך שני שנים. בועד ישבו גם אנשים מאונגרן שהוכרחתי להלחם גם אתם וד"ל.

חזרתי אח"כ לעירי גראסווארדיין, מנהלי העיר היו מהשמאל קומוניסטים, קבלו כסף מהג'וינט והחזיקו בית התבשיל טריפה, הרבה פליטים הוכרחו לאכול שמה, מכיון שלא היה שם בית התבשיל אחר כשר.

בגראסווארדיין התאספו בערך כמה אלפים פליטים, מעירנו, מבוקבינה ופולין, אני קראתי תיכף לאסיפת עם, כמעט כולם נוכחו. עשינו מחאה, והכרזנו שהיות והקומוניסטים לא יכולים לנהל עניני כשרות, לכן עלינו להוציא מידם הנהלת בית התבשיל. אחרי שהוצאנו מרשותם את בית התבשיל, סודר שם ע"י הקהלה דשם אוכל כשר.

לאחר עבודתי הקדושה בבוקרעסט בג'וינט, חזרתי ובאתי לעירי גרויסווארדיין, שם קוממו שוב את מרכז
(עמוד קעו)
האורטודוקסיה מטרסלבניען-רומניען בעיר קלויזנבורג, כעין זה היה מקודם בבודפסט - מרכז האורטודוקסיה ממדינת אונגארן.

היתה שם אסיפה מכל הרבנים ומבעלי-בתים שנבחרו מכל קהלה. לנשיא נבחר שם הרב הגאון ר' יוסף אדלער אב"ד טורדא. כן נבחר גם ועד גדול מרבנים ובעלי בתים. בועד הפועל היו חמשה רבנים. נשיא ועד הפועל היה הגה"צ מריסקעווע. אני נבחרתי אחד מחמשה רבנים בועד הפועל.

פעם אחת בהיותי בישיבת הועד בקלויזנבורג, שמעתי מאחורי הפרגוד, שאחד מהרבנים סיפר, שזה כשבועיים באו כאן כשבעים נערות יהודיות שניצלו ממחנות הנאצים, הן כולם נמצאות אצל הכומרות במנזר. אף אחד לא הגיב על זה שום דבר. בשמעי ענין זה, צעקתי ככרוכיא, היתכן לשתוק בענין גדול כזה, הנוגע לפקוח נפשות של שבעים נפשות מישראל, אמרתי שבישיבה זאת, אני רוצה, שלא ידברו משום דבר אחר, כי אם בדבר נחוץ זה.

התיעצנו בדבר זה מה אפשר לנו לעשות. כולם כאחד ענו ואמרו שהענין קשה מאוד, ובקשו ממני שאקבל עלי הטיפול בנדון זה, והבטיחו לי שבאם יהיה מן הצורך, כל הרבנים יבאו לעזרתי בפעולת קודש זו. ותיכף ומיד התחלתי לפעול.

בהקרבי אל הפעולה נודע לי גופא דעובדא: היות שבאו לקלויזנבורג כשבעים נערות יהודיות ממחנות הנאצים ימ"ש. אנשי ועד הסיוע בעיר היו אז כולם ממחנה השמאל, הם הודיעו אז ע"י הטליפון להג'וינט בבוקרסט, שנחוץ מעות עבורן, בכדי לסדר להם דירות ומאכל, הג'וינט ענה שאין ברצונם לתת סכום גדול כזה. ועד הסיוע עשו להכעיס והכניסו אותן אצל אנשי הכמורה.
בשמעי זאת אחזני פלצות, היתכן שבעים נפשות מישראל... שנסתי מתני ותיכף התקשרתי עם משרד הנזירות. תשובתם היתה שלילית. פנינו אח"כ להבישוף דשם, הסברנו לו, שאחרי שנאבדו מליונים נפשות מישראל, אתם רוצים עוד לקחת גם השבעים נפשות, מהמעט שנשארו. הדברים הכנים נכנסו ללבו, הוא התקשר עם הנזירות, הן ענו לו, שהם הכניסו אצלן את נערות, מפני שלא היה להן, מה לאכול ומקום ללון. לכן אמר בישוף, שאם יתנו להן דירה וכל צרכיהן, יסכימו למסרן לנו, ענינו לו, שיש לנו עבורן כל זאת.

בנתיים התקשרנו ע"י הטיליפון עם הדירעקטור הידוע וד. ל. קאסטינער. אמרנו שבכדי לסדר את הנערות צריכים אנו, לכמה אלפים דולרים, הוא ענה, שרצונו שחצי ההוצאות יתנו הבעלי בתים דשם, והוא יתן אז החצי השני. באין ברירה הוכרחנו להסכים לזה. בעה"ב דאתר אספו ביניהם את הסכום הדרוש, אחד מהבעה"ב החשובים, שעסקו במסירות בענין גדול זה, היה החשוב מו"ה ביקשנשפאן. הצליחו בע"ה להוציא את הנערות מידי העכו"ם ולסדרן על צד היותר טוב.

אז בעת ההיא, אמרתי בלבי, שבשביל דבר זה לבד, של הצלת שבעים נפשות מישראל מידי עכו"ם, כדאי היה לי הנס, שניצלתי מידי הרוצחים הנאצים ימ"ש ונשארתי בחיים,

בהשתדלות אצל ממשלת בוקרשט, סידר ולטובת הפליטים שתי רכבות שהיו הולכות מגראסווארדיין לאושוויץ, הלוך וחזור, להביא הפליטים משם, מתחילה הביאו אנשי טרנסלבניה, כשבאו כולם, התחילו להביא יהודי פולין וליטא. כשהללו האחרונים הגיעו סגרו בעדם את בניני בתי הספר, שעשו בהם לעת עתה דירות לגור שם, ולא רצו להכניסם מפני ששנאו אותם. אמרו עליהם שהם מלכלכים את העיר. קבלתי מכתבי איום מהקומוניסטים, שאם אמשיך לסדר מקומות אכסניה עבור יהודי פולין אז ינקמו בי באכזריות, אולם אני לא שמתי לב לזה ולמרות כל זאת נהלתי פעולותי עבורם הלאה. בין שאר הדברים שסידרתי עבורם, היה דבר זה, שמסרו לרשותם בתי ספר אחדים ללימוד עברית, אע"פ שבקהלות החרדים באונגרן לא היו בתי ספר עבריים, אולם מכיון שבאו משפחות מפולין שדרשו זאת, מלאתי רצונם. בכלל תמכתי בכל מה שביכולתי ביהודי פולין וליטא. היה להם משרד ונציג בוועד הג'וינט בבוקרשט, קראו לאסיפה גדולה, ובחרו בי לנשיא. גם הייתי נשיא כבוד בועד יהודי בוקובינה, כל הפליטים קראו אותי בשם "טאטע שלנו".

[אגב, מענין לענין באותו ענין, היות שה"יונייטעד סוירוויס שכר מלון מיוחד עבור הפליטים שהגיעו לאמריקה, ברחוב המאה ושלש, מלון "מארסייל", מפני שהיו קוראים לי תמיד ע"י הטלפון, לעזור להם בקשר עם צרותיהם השונות, הייתי נציג גם ב"יונייטעדסוירוויס", מטעם האקזיקוטיבה של הרבנים פליטים, ומשום זה היה לי האפשרות לבא אליהם בכל פעם.
פעם אחת באתי למלון "מרסייל", בענין נחוץ מאוד, היות שמשפ' אחת המתאכסנת שם קראו אותי
(עמוד קעז)
ע"י הטלפון ואמרו לי, שהם חולים, ובכ"ז לא מתחשבים אתם, ורוצים לשלחם בכח לעיר אחרת, הבאתי את רופא, ולא נתתי להוציאם משם. פתאום אני שומע קולות מתוך הקהל הרב שהיו נוכחים שמה, "גוואלד, אונזער טאטע איז דא". לכתחילה השתוממתי מאוד מזה, כי נדמה הי' לי, אולי מישהו מבני נמצאים כאן. אח"כ ניגשו אלי הפליטים שהיו בגראסווארדיין, שהם היו מאלה שהכתירוני וקראוני בשם "אונזער טאטע"].

הממשלה הרומנית עשתה סדר כזה, בעיר גדולה הרשו ליישב שלש מאות פליטים ובקטנה מאה. בגראסווארדיין היו ג' מאות פליטים. אולם מכיון שנודע שהמקום טוב, גם שמי היה ידוע בכל מקום, התאספו שם פליטים נוספים, מפולין ליטא בוקובינה ועוד מקומות. פעם סיפר אחד עובדא, ששאלו מהנוסעים ברכבת הנוסעת לגראסווארדיין להיכן המה נוסעים, ענו, שהם נוסעים לעיר "צימעטבוים". בקיצור, יצא ככה, שבמקום שלש מאות פליטים נאספו שמה עד אלף וחמש מאות פליטים. זה גרם לרעש בעיר. פעם אספו השוטרים מעיריה את כל עובדי הג'וינט ואסרו אותם. באו אלי בבהלה והודיעו לי מזה באמצע סעודת צהרים, לא התמהמתי ורצתי תיכף לראשי משטרת העיר, מסרתי להם אולטימטום, שבאם לא ישחררו את מנהלי הג'וינט אפנה ישר לממשלה בבוקרשט ועי"ז יוציאו מידם את השלטון בעיר. הם נבהלו מדברי ושחררו אותם תיכף.

בחדא מחתא, באותו יום, באו אלי אנשים ואמרו שאסרו את הרב מפינסק, הרב רוזנצוויג, בן אחותו של הנשיא וייצמן, הוא היה מהבאים בבית כנסת שלי כל שבת ושבת. סיבת מאסרו היה משום שהוא ומשפחתו עמדו לנסוע מהעיר, לכן יצאו לשוק כדי למכור החפצים שלהם, ראו זאת חיילים רוסיים, רצו תיכף לביתם, ועשו שם חיפוש, מכיון שמצאו שם זהב, לקחו את זה, ואסרו אותו ואת אשתו. הלכתי תיכף לבית העיריה (סיטי האלל), שמה אמרו לי שזה דבר קשה מאוד, בכ"ז בקשתי קודם כל מראש המשמר, שירשה לי לבקר אצל האסורים. השקטתי את רוחם, שלא יפחדו. מכיון שהפקידים ידעו שיש לי קשרים עם הממשלה, לכן התחשבו הרוסיים עם השתדלותי ושחררו אותם והחזירו להם כל הזהב וממונם. הרב רויזענצווייג נמצא עכשיו בקאנאדא.

עוד היו צרות גדולות מפליטי פולין שבאו מאושוויץ, היו מעשנים סיגריות בשבת, שחטו בעצמם את העופות. באו הרבה אנשים מהקהלה להתלונן בפני עליהם, וטענו היהודים "שלך" מחללים שבת ואוכלים טריפות. אני הזמנתי אותם לאסיפה ליום ראשון. באו פליטי פולין וליטא, נאמתי לפניהם וביקשתים, שלכל הפחות, לא יעברו על דיני התורה בפרהסיא, מתוך אהבתם אלי, קבלו את דברי.

בנתיים קבלתי ויזה לנסוע לאמריקה. בבוקרשט היתה אז מפלגה יהודית דמוקרטית, שעסקה לטובת הפליטים. המה היו ע"פ רוב אנשים מתקדמים רעפארמים. הייתי ראש מחלקת הסעד (הומאניטעט). השתתפתי הרבה פעמים באסיפות ובעבודת הכלל. לפני נסיעתי מסרו לי אות הצטיינות עבור פעולותי, מנהל הג'וינט והעתונות פירסמו דברי הבעת תודה וברכה עבור עבודתי לטובת הכלל שלא על מנת לקבל פרס.

עזבתי את גראסווארדיין בדרכי לנסוע לאמריקה. באתי לבודאפעסט. התעניינתי שם אודות מצב הפליטים. אח"כ נסעתי לפראג. בעיר זאת היה קהל גדול מפליטים. היות שהיה לי קשרים עם הג'וינט, פעלתי אצל המנהל הראשי דז'קובסון, שכל פליט יקבל סכום של חמש מאות קראנים צכים, סך העולה למאה דולר. מנהל מחלקת הסעד מר וועראנע היה יושב אתי וחלקנו מדי שבוע בשבוע כסף לפליטים.

בהיותי בפראג באתי פעם לבית הקהלה דשם, ראיתי שמה הרבה מצרכי מזון כשרים, ממה ששלחו מארה"ב, עבור הפליטים, לפי השערתי המצרכים הללו עלו לסכום של אלפי דולרים. שאלתי להשומר, מה עושים עם זה, ענה לי שהועד של הקהלה מטפל בזה. נכנסתי למנהל הג'וינט דז'קובסון, שאלתיו: למה מקבלת הקהלה את המצרכים, הלא זה שייך לפליטים. הוא התחשב בדברי, ומיד לקחו עגלות והובילו את המצרכים למשרד הפליטים היהודים.

עוד פעולה טובה שפעלתי בע"ה בהיותי בפראג למען אחינו בנ"י הפליטים האומללים, באותו הזמן עוד לא שלטו ברומניה הקומוניסטים. כשנודע ל"היאס" שאני נמצא בפראג, חיפש אחרי מר הערי בלדזאן נשיא "היאס" במקום. הוא מצאני וביקש ממני טובה גדולה. היות שבאים מדי שבוע בשבוע לפראג שלושים כשבועות אחדים עד שמקבלין הויזה לרומניה מכיון שהממשלה הרומנית לא נותנת ויזה עד שגם ממשלת רוסיה מאשרת זאת, וממילא עולה הוצאות הצטרכותם ממון רב, וזה הוצאה גדולה מאוד ומיותרת לאמיתו של פליטים משוועדין, רובן נערות. ונאלצות לשהות בפראג דבר. לזאת הוא מבקש ממני ביודעו שיש לי קשרים
(עמוד קעט)
טובים בחלונות הגבוהים בממשלה הרומנית, וגם שיש לי אצלם תואר רעזערוו מאיור, וחשוב מאוד בעיניהם ויש לי תעודות ומסמכים עוד מהמלכות הישנה של רומניה, לאור הנ"ל אולי יהי' ביכולתי לפעול אצלם שתיכף כשיגיעו הפליטים לפראג תנתן להם הרשות לנסוע ישר לרומניה, ממילא לא יצטרכו להחזיקם כאן שבועות שלימים. נכנסתי תיכף להאמבסדור הרומני פראג, הצעתי לפניו את הענין, דיברתי אתו קשות, אמרתי אליו: העם היהודים הנדכה והמעונה כבר סבל ספיק, די והותר, ואסור לממשלה נאורה לגרום להם צרות וקשיים נוספים. הראיתי לו את התעודות והמסמכים הממלכתיות על שמי. למחרת ביקר אצלי במלון רגינה הקונסול הכללי, ומסר לי מכתב חתום, שמהיום והלאה יתייחסו אל הפליטים כמו אל חיילים, באותו היום שיבואו יוכלו תיכף לעבור לרומניה. ע"י השתדלותי זאת חסכה "היאס" אלפי אלפי דולרים.

חברא חברא אית ליה, ונודע לרבים פעולתי בהשתדלי עבור "היאס", התחילו אנשים לבא אלי עם בקשות להשתדל עבורם אצל הקונסול דשם אודות פספורטים וכהנה רבות.

כששמעו אנשים מפולין שאני נמצא בפראג, כתבו אלי מנהיגי קהילות מפולין מכמה מקומות דשם בבקשם אותי לבקר אותם קודם נסיעתי לאמעריקא. חוץ זה נשארו עוד שם בני משפחת זוגתי הרבנית הצדיקת הי"ד. כשבאתי אצל הקונסול הפולני לבקשו שיתן לי ויזה לפולין, ענה לי שאין ביכולתו לעשות זאת, מכיון שאינני תושב צכי, כי יש לי פספורט רומני. לכן לפי החוק אני יכול לקחת ויזה רק אצל הקונסול הפולני בבוקרשט. האמבסדור והקונסול הרומני בפראג השתדלו אודות ויזה עבורי, אולם ללא תועלת.

לא חשתי, הלכתי שנית לקונסול הפולני ואמרת לו שאני רוצה לבקר את משפחתי דשם, גם בדעתי לשלוח עבור הפליטים בפולין דולרים מאמריקה. ענה לי על זה, שאין לו רשות לתת לי ויזה, מכיון שזה נגד החוק. אולם יעץ לי לפנות ישר להמיניסטריום בוארשה על ידי הטעלעפון, הגם שכבר עברו זמן רב מעזבי את פולין וכבר שכחתי הרבה מהשפה הפולנית, בכל זאת הצלחתי להסביר לו ע"י הטלפון, שהסיבה שאני מאיץ לנסוע לשם היא, משום בני משפחתי שנשארו בחיים שם ואני רוצה להתראות אתם פא"פ. גם ברצוני לתמוך בהם בדולרים. הוא שאלני מאיזה מקום אני מדבר, עניתי לו שואני מדבר מהקונסוליה הפולנית בפראג בנוכחות הקונסול, הוא אמר לי למסור הטלפון להקונסול, וציוה לו לתת ויזה עבורי, הבעתי לו תודה על אתר עבור השתדלותו עבורי, וקבלתי ויזה לפולין רק על שני שבועות.

באתי לפולין לעיר זעמבע הסמוכה לעיר ריכבארט. הייתי בשבת אצל משפחתי, לכבודי התאספו בריכבארד לאסיפה בערך עשרים וחמש רבנים מכל הקהלות. דרשתי לפניהם, אמרתי שימסרו לי חשבון ממה שנחוץ לצורך הקהלות הדתיות. הם עשו רשימה מפורטת ממספר היהודים וכמה ממון הזקוק שיוכלו לכל צרכי היהדות. והתלוננו לפני שהקהלות נמצאות בידי החפשים השמאליים.

קראתי אז להמנהיגים משלשה חלקי פולין אבער-שליזען, נידער-שלעזיען, פאמערן, התאספו רבנים וראשי קהל ומסרו החשבונות וההוצאות, וע"ז באו על החתום כל המפלגות, נציגי האגודה, המזרחי, והציונים וגם השמאליים. אצל האחרונים פעלתי אצלם שלא ילחצו את הדתיים. מסמכים הללו עם החתימות של מנהיגי המפלגות מכל שלושת חלקי פולין עודם נמצאים תח"י.

באותו זמן עמד על הפרק, שאלת סידור מקואות חדרים, כמו כן היה אפשר לפדות ילדי ישראל מידי הגוים בעד איזה דולרים. וגם באו ילדים מסיביר בני ארבע וחמש שלא היו נמולים. בהשתדלותי עזרתי הרבה מאוד לזה, וכן לפדיית הילדים, כל זאת עשיתי במסירות ובאמונה, למטרות אלו לא הסתפקתי בעסקנות לבד, אלא הוצאתי מכספי הפרטי.

באותה תקופה שהייתי בפולין, היתה סכנה גדולה ליהודי לנסוע ולצאת לחוץ. בעוה"ר גם אחרי השואה האיומה עוד פרעו פורעים פולנים פרעות איומות ביהודים.

לא שמתי לב לכל זה ושמתי נפשי בכפי למען אחינו בני ישראל הנמצאים בעמק הבכא ונדדתי לכמה מחוזות, קטוביץ קראקא אויבר-שליזען. ופעלתי כל מה שהיה ביכולתי והרבה יותר, בכמה ענינים שונים לטובת הכלל. בנסעי לקראקא באוטובוס עברתי במיוחד דרך אוישוויץ, ראיתי את בית המוקד איפוא שהעלו על המזבח מיליונים מאחינו הקדושים והטהורים. עוד הרגשתי את ריח בשר הקודש. הסתפקתי ברעיוני אם עלי לברך בורא מיני בשמים. אולם באתי למסקנא שעפ"י דין מברכים רק על ריח גשמי, אולם ריח הקרבנות הוא ריח רוחני, ריח ניחוח לה' ואין לברך עליו.

(עמוד קעט)

בהיותי בפולין עזרתי וסדרתי לבני משפחתי בכמה ענינים. לפי דרישת הקהל החלטתי להשאר שם עוד, והיות שזמן הויזא שלי כבר תמה, האריך ועד הצלה דשם את הויזא שלי ע"י הסטאראסטווא ונשארתי בפולין עוד ימים אחדים. אח"כ יצאתי לנסוע לפראג.

בדרכי לפראג בין גבול פולין-צכיה, הורידו אותי השוטרים עם מטעני, ואמרו לי שעברתי בשהותי על הזמן שהרשו לי לשהות בפוילין רק עשרה ימים ואני הייתי שם שלשה שבועות. היה להם כוונה בזה, וד"ל. אני מטבעי אינני פחדן, עניתי בתקיפות: הלא מושל המחוז שהאריך לי את זמן הויזה, הוא בעשר דרגות גבוה ממך, ואינך יכול לאסור אותו, כי הוא עשה זאת. עצרו אותי בחדר כחצי שעה, גם את מסלת הברזל עצרו. בעיני היתה נראית החצי שעה זאת כמו שנה. דברתי אתם קשות, בלשון אולטימטום : אני צריך לנסוע לארה"ב, אם תעשו אתי עסקים ותעכבו אותי ועל ידי זה אאחר את נסיעתי, אז אפסיד דברים חשובים, ואתם תהיו אחראים על זאת. אז התחילו להצטדק בלשון תחנונים, ואמרו לי, הלא בפראג נתנו לך רשות לנסוע רק על משך זמן קצוב ולא יותר. עניתי להם, הלא מושל המחוז יודע דת ודין וראה מה שכתוב בפספורט, ובכ"ז האריך לי וויזתי. לסוף בקשו סליחתי והכניסוני למסילת הברזל בדרכה לפראג.

בחזירתי לפראג התמהמהתי שמה שבועיים, במשך השבועיים המשכתי לפעול עוד לטובת היהודים ביחוד שתדלתי עבורם אצל הקונסול הרומני, שהיה מתייחס ביחס אדיב ליהודים.

בעזרת שוכן במרומים נסעתי מפראג ביום הששי לדצמבר אלף תשע מאות ארבעים ושש למספרם, עברתי דרך דאניען, שם הוכרחתי לרדת, משם טסתי לשוועדען, שטאקאלהם. שמה חכינו כמעת לעת. גם בעיר זאת בקרתי אצל מנהיגי הפליטים, קבלתי מהם דו"ח מפורט מהנעשה בקשר לפליטים.

לדאבון לבי קבלתי שמה ידיעות מצערות, כי נמצאו שם הרבה נערות יהודיות, שבאו שמה לאחר המלחמה, הרבה מהם התחתנו עם גוים בשטאקאלהם.

הפלגתי בספינה לארה"ב. הנסיעה ארכה עשרה ימים. נחלתי במחלת הים ולא יכולתי לאכול שום דבר. בבואי לכאן לשלום. עוד היה לי קצת ממון שהבאתי עמי. נכנסתי למלון בראדווי סענטראל. עמדתי שמה בערך יותר משנה וחצי. לא רציתי לקבל שום תמיכה מיונייטד-סוירביס, אע"פ שהם שלחו להשפיע עלי בזה. מנהיג חשוב מהג'וינט ברומניה. שהפציר בי שאסכים לקבל תמיכה, מכיון שבלא זאת לא אוכל להתקיים, אמר לי בזה"ל: באמריקה פה עולם הפוך הוא, כל מה שהאדם היה יותר חשוב באירופה, מזלזלים בכבודו עוד יותר מאיש פשוט מן אתר. והוסיף: אמנם שמעתי מעבודתך הענפית לטובת הכלל, אולם כאן לא מתחשבים עם זה כלל. ואח"כ קבלתי.

כשבאתי לכאן ארה"ב, עשתה אגודת הרבנים והועד ההצלה אסיפה והזמינו אותי לנאום ולמסור דו"ח לפניהם, אודות נסיעותי בארצות אירופה ועבודת ההצלה שפעלתי שמה אני בעצמי ועל ההוצאות שלי, מכספי הפרטי. מסרתי בנאום זה דו"ח מפעולותי לטובת אחינו בארצות רומניה אונגרן צכיה סלובקיי פולין שוועדין. נאמתי אז כשעתיים. הגאון מוהר"ר ישראל רוזנברג ז"ל, נשיא אגודת הרבנים אמר שנאום כזה לא היה מתייגע לשמוע אפילו כל הלילה.

גם רבני אונגרן שכבר גרו כאן עוד מלפני השואה ערכו קבלת פנים עבורי בראשות הרב הגדול האפפמן ז"ל, מנהיג הרוחני בהכ"נ אוהב צדק ונשיא ועד החינוך החרדי. בתיארו אותי לפני הנאספים אמר: שמכיר אותי עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה מעבודות הקודש שלי. כמו כן סידר עבורי משרת רבנות בכדי שאוכל להשאר ולהחשב תושב קבוע בארה"ב, מכיון שלכתחילה באתי לכאן רק באופן זמני.

בנתיים קבלתי טלגרמה מה"יונייטעד-סוירביס", שמינו אותי מטעם הועד הפועל לרבנים, שאבא גם תיכף לאסיפה. הלכתי שם, לפי מיטב ידיעתי מסרתי שם דעתי ועצתי באיזה יוכלו לפרנס את הרבנים בדרך כבוד. בעבודתי שם היה לי כל הזמן סיכסוכים וחילוקי דעות אך ורק למען טובת הכלל עם המנהלים בעק ושניידער, שהיו מן האנשים הטובים... וד"ל.

ארגנתי אסיפה גדולה, מכל הרבנים יוצאי אירופה. התאספו מאות רבנים, ערכנו בחירות חשאיות, במשך שנים אחדות, בבחירות שנסדרו שלוש פעמים בשנה נבחרתי כל פעם לנשיא איחוד הרבנים אמרקאים חדשים (פליטים) בארה"ב. היה לנו משרד רשמי ועל ידי השתדלויותנו הרבות הצלחנו לקבל שילומים פיצוים ממשלת גרמניה. היו לי שם מאבקים שונים אתם ועם הג'וינט, אח"כ התפטרתי מהנשיאות וארגנתי איחוד הרבנים בלי שום קשר עם הג'וינט.

בנתיים בשנת תש"ח יסדתי במערב העיר בית כנסת שלי. קראתיו על שם אבא הגאון האדיר הק'
(עמוד קפ)
הי"ד "בית פנחס". וקבלתי עלי אז לא לשנות שום דבר ממנהגי אבותי. גם קבלתי עלי, שלא לסדר שום חופה וקידושין עד שאחקור דורות הקודמים. באיזה נשואין שכיבדו אותי בהן, מצאתי שלפני שלושה דורות היו בהן נשואין של כהן וגרושה. בכמה מהם היו הגיטין לא בדיני ישראל אלא בערכאות. הגם שהבנים שנולדו מנשואין אלו התנהגו בדת יהודית ויש מהם הרבה שלומדים אפילו בישיבות... וד"ל. ומשום כך אני החלטתי לא לסדר בכלל שום גיטין. גם אני נוהג לא להוציא שום הכשר על צרכי מאכל, מפני שהיה לי כבר נסיון בזה. גם קבלתי עלי שלא לחנוף לשום איש, כמו שהייתי נוהג משך כל זמן היותי מנהיג ופועל לטובת הציבור, לקיים את הפסוק "לא תגורו". ומשום גם קבלתי עלי שלא לסדר שום "מלוה מלכה" כנהוג בין הרבנים שעושים מדי שנה בשנה מלוה מלכה כדי לעשות אפיל. וככה אני נוהג כבר במשך השש עשרה שנה שאני כאן. בימי החגים היו אצלי לפנים כמה מאות איש, ושום פעם לא עשיתי "אפפיל".

במשך זמן שהותי כאן רבות פעלתי לטובת הכלל בענינים שונים, ביחוד פעלתי ועזרתי לסדר ניירות ההגירה שלהם. בנדון זה התקשרתי עם חבר הקונגרס הגדול והחשוב ובעל השפעה הגדול ביותר, סאול בלום, ובאדיבותו הרבה עזר לי הרבה מאוד להביא פליטים, וכן לאחד משפחות מפולגות להביאם לכאן ולאחדם. גם עזרתי באופן חלקי בעניני הצלת ילדים מידי עכו"ם.

בשנים האחרונות נסוגתי אחור מכל עניני הכלל, והתמסרתי כולי בכל נפשי ומאודי בקבלי עלי לעשות זכר לנשמת אבי הגאון האדיר הקדוש הי"ד, להדפיס תשובותיו וחד"ת. גם להוציא ספרו של אחי הגאון הקדוש אב"ד קרעניץ הי"ד. לילות כימים עסקתי בחיפוש בבתי- עקד ספרים (ביבלותקין) בכדי למצוא פרורים פרורים מתוך אלפי גליונות תשובות וחד"ת מכתבי אבא זצ"ל. מתכונן אני בס"ד בעוד איזה שבועות על המוגמר. כי זה כל חפצי ומגמת לבי להפיץ אור יקרות על פני תבל בעולם התורני והרבני. וזאת נחמתי בעניי אחרי השואה האיומה שלא היה כזאת מימות עולם מבול של אש.

הודה ליוצרי וקוני שקבל בקשתנו ברצון, וזיכני להוציא לאור את חידושי אבי הגאון הק', ולכבדו עי"ז גם בעלמא דקשוט, כי רצונו הק' היה שיפוצו מעינותיו חוצה על פני תבל, וכמעט שהשביע אותי בחייו להדפיס ספריו אמוע"ש.

לעת עתה אני מוציא לאוד רק חלק א' מכתביו, הקב"ה יעזרני להוציא גם חלק ב'. אמנם כידוע לכל כל זה המה רק מעט מזער מהמון חידושי אבי הגאון הק' הי"ד. השי"ת יתן שכל טוב, בלב אותו האיש שגנב מחידושי אבא זצ"ל וכעת הוא מתלבש בטלית שאינו שלו... שיחזור בתשובה שלימה, להשיב לרשותי כל כתבי אבא הק' בכדי שאוכל להוציאם לאור. ואח"כ בע"ה או"ל חבור מהד"ת אחי הגאון המפורסם אבד"ק קרעניץ. ובזכות זה יעזרני השי"ת להוציא גם אני בעניי חד"ת שלי, בדרוש ופלפול.

ועתה כצאתי את הקודש אשא כפי למרום ואודה ליוצרי וקוני על כל הטוב והחסד שעשה עמי ותמכני בימין צדקו בכל אלו העבודות הקודש לשעבר, ואתפלל לה' ואבקש שיצליח דרכי להבא, למען כבוד ה' ותורתו הקדושה ונזכה לביאת גואל צדק ולתה"מ במהרה בימינו אכי"ר.