אלוקי אבי בעזרי - ר' אליעזר פלטיאל רויטבלאט

הספר יצא לאור בנדפס בתוך ספר בית אבות בברוקלין, ניו יורק בשנת תשס"ב (2002)
נושא הספר: ליקוטי עובדות על גדולי ישראל מפי המחבר
מיקום המבוא בספר: עמודים: שצז - תרז

תקציר המבוא:

המחבר מספר את קורותיו בעת המלחמה משנת תרצ"ט (1939) עד שנת תש"ה (1945).
מספר על בריחתו מהעיר שניצא בפולין, שם כיהן כאב"ד. מתאר בפרוטרוט את התעללות הנאצים בו בגלל זיהויו כרב, את מסעו לרוסיה עד לקזחסטאן, שם כיהן כשוחט תחת עול הנ.ק.וו.ד. וניצל ממאסר בנס פעמים מספר, עד לסיום המלחמה וחזרה לפולין, משם היגר לארה"ב.


המבוא:

אלוקי אבי בעזרי

(עמוד שצז)
פרק א'
אתחלתא דפורענותא
עת צרה היא ליעקב / בשנת תרצ"ג לפ"ק / קיץ שנת תרצ"ט לפ"ק / צרה קרובה לבוא / אשה פליאה / חפירת מקומות מחסה
עת צרה היא ליעקב
מדי דברי עם כ"ק אאמו"ר זצ"ל (בין השנים תר"צ-תרצ"ב לפ"ק) על דבר עניני קץ הגאולה, שאלתי אותו מדוע חשבו כמה גדולים ומקובלים את זמני הגאולה, כידוע ומפורסם ששנת תרס"ו לפ"ק חשבו הרבה לזמן הגאולה וביאת המשיח, ותמכו יתדותם על דברי הספר אגרת קץ הימין מהרב המקובל האלקי רבי חיים וויטאל זצ"ל, אשר כתב זאת על סמך דברי מורו ורבו האר"י הק' זצ"ל בזמירות לשב"ק בכותבו "בווין תתקטר", כי המספר תרס"ו מכיל ג' ווי"ן, שש מאות ששים ושש. והנה זה לא מרחוק כתב הרב המלבי"ם זצ"ל בפירושו על סוף ספר דניאל (י"ב י"ב-י"ג), ועושה שם חשבון, כי קץ הפלאות יהי' בתחילת שנת תרע'"ד, וגאולה השלימה צריך להיות בשנת תרפ"ח (פי' שהתחלתה תהי' בשנת תרע"ד, וגמירתה בשנת תרפ"ח). וכן ישנם רמזים שונים על זמני הגאולה בספרי קבלה שונים. ושאלתי הלא מצינו בדברי חז"ל שאמרו (סנהדרין צ"ז ע"ב) תיפח עצמותן של מחשבי קיצין וכו', שנית הלא מאחר שלא קלעו אל המטרה, ועדותן לא נתקיימה, אם כן למה העידו ככה, הלא שנו רבותינו (אבות פ"א מי"א) חכמים הזהרו בדבריכם וכו'.
וענה לי אאמו"ר זצ"ל, תדע בני, כי גדולים אלו אשר העידו והגידו זמן קץ הפלאות, לא הי' בכלל מחשבי קיצין, כי לא העידו ע"י תוצאות חשבונות ומנין השנים, אלא שראו ברוח קדשם כי בזמנים אלו יארעו מאורעות שונות לעם ישראל, וחשבו לומר כי קץ הגאולה יתרחש אז. והנה בעצם זמן הגאולה ישנם ב' זמנים, אחישנה ובעתה, וכמו ששאלו חז"ל ‏ (סנהדרין צ"ח ע"א) עה"פ (ישעי' ס' כ"ב) בעתה אחישנה, אי בעתה אי אחישנה, והשיבו זכו אחישנה, לא זכו בעתה, היינו אם יהיו בני ישראל כדאים להגאל, אז הקב"ה יחיש את גאולתם בזמן מוקדם, ואם ח"ו לא
(עמוד שצח)
יזכו לזה, אז תהי' הגאולה רק בעתה ובזמנה. והנה כל זמני הגאולה שהעידו עלי' רבותינו זצ"ל היו זמנים של אחישנה, ואילו זכו דורות האלו להגאל, כבר הי' גאולתם באה, ואז היו דבריהם מתקיימים, ולא הי' מדבריהם נופל כלום ארצה. אולם כאשר הדור לא היו ראוים לזה, על כן לא זכו לרגלי המשיח. אמנם באמת הי' אז זמן הגאולה, ומה שהגידו רבותינו הקדושים זצ"ל לא לשוא הגידו. אך כאשר יגיע העת של בעתה, אז יבא משיח צדקנו מכל מקום, אף שהדור לא יהי' כדאי והגון לזה.
ואחר כך נתגלגלה השיחה אודות מה שאמרו חז"ל (סנהדרין שם ע"ב) ייתי ולא אחמינה וכו', היינו שיבא משיח צדקנו, ומוטב שלא נזכה לראותו, כי בתקופה ההיא תהי' תוקפות עלינו צרות רבות וגדולות, ה"ה חבלי המשיח שיהא קשין למאד.
ואמרתי על זה, כי אנא אוקי כדברי רב יוסף דאמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה וכו', היינו שיבא משיח צדקנו, ואף לישב בצל גללי חמורו, כלומר למרות שנהי' במצב גרוע ובשפל המדרגה, עם כל זה בא יבא. ועוד אמרתי, כי בזמן חכמי התלמוד הי' זמן הגאולה עדיין רחוקה למאד, על כן פחדו מאד מחבלי המשיח שיתרגשו לבא, לכן הי' אחדים מהם אומרים ייתי ולא אחמיניה, וכל זה הי' בימיהם אז, אמנם בזמנינו אלו, כאשר חלפו מני אז יותר מחמש עשרה מאות שנה, ובמשך השנים כבר תקפו עלינו צרות רבות ונוראות, ועם ישראל שתה מכוס התרעלה, כבר נתקיימו בהם יסורי חבלי משיח. וכמו שכתבו הספרים על שנת ת"ח לפ"ק שהי' אז צרות עצומות והריגות נוראות ע"י רשע העריץ חמעלניצקי ימש"ו וחיילותיו הארורות, שהי' אז תקופת חבלי המשיח, וכי הרה"ק המקובל רבי שמשון מאסטראפאלי זי"ע הי' משיח בן יוסף, וע"כ נהרג, כי חיל רשע מצא אותו בעת שהי' עטור ועטוף בטלית ותפילין ומתפלל לפני קונו, ותחב בו כידונו והרגו, וע"י שנהרג ואירעו אז עוד צרות, כבר נתמלאה סאת חבלי המשיח, ושוב יכולים אנו לומר ייתי ואחמיניה. כהנה וכהנה הגדתי לפני אאמו"ר זצ"ל.
וענה לי, כי אמת ונכון הדבר שכבר סבלנו הרבה, אמנם עם כל זה טרם ביאת המשיח יתקיים בנו דברי הנביא (ירמי' ל' ז') ועת צרה היא
(עמוד שצט)
ליעקב וממנה יושע, היינו שתחילה תהי' עת צרה ליעקב, ורק אחר כך וממנה יושע.
והוסיף לומר, כי הוא מתיירא מאד משנת שב"ת (פי' שנת תש"ב לפ"ק) הממשמשת ובאה, כי מאחר שמצב שמירת השבת מאד ירדה פלאים ובעוה"ר החילול שבת קודש מתגברת והולכת מיום ליום, על כן נפשו בהלה שלא תהי' שנת השבת שנה נוראה עבור הכלל ישראל, ומי יודע מי יזכה וינצל ויבדל לחיים, כי מחמת ריבוי הצרות והשמדות ר"ל ישאר רק מתי מעט, וכדברי הנביא (שם ג' י"ד) שישארו לפליטה גדולה רק אחד מעיר ושנים ממשפחה, והנביא ישעי' ניבא (י' י"ט) ונער יכתבם וגו'. וגם יהי' אז הבירור והליבון, התגברות הנסיונות, והרבה לא יוכלו להחזיק מעמד נגד נסיונות הקשות להשאר יהודי נאמן ומסור לתורה ואמונה טהורה, כי הסתרת פנים תהי' כל כך גדולה ונוראה, ככתוב (דברים ל"א י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', היינו שגם ההסתרה בעצמה תהי' בהסתר, נמצא שתהי' הסתרה כפולה ר"ל, וכמו שידוע כי בבוא צרה על עם ישראל, זהו מחמת שהקב"ה הסתיר את פניו מעמו, אבל הסתרה זו תהי' כל כך גדולה, שבקל יפלו ח"ו לתוך יאוש, ויצטרכו להתחזקות גדולה וסיעתא דשמיא להשאר יהודי, ושלא להרהר אחרי מדותיו ית"ש, והרבה מאחב"י לא יוכלו לעמוד מעמד, ועליהם הנביא אומר (דניאל י"ב י') יתבררו ויתלבנו.

(עמוד ת)
בשנת תרצ"ג לפ"ק
בחורף שנת תרצ"ג לפ"ק, נכנס אחד לאאמו"ר זצ"ל וסיפר שהיטלער [ימש"ו] נצח בבחירות ועלה על הכסא. אז שאל אאמו"ר זצ"ל בפחד: "וואס, מ'האט איהם 'שוין' געגעבען די שליטה?" (מה, כבר נתנו לו את השליטה?). מני אז והלאה ביקש שיודיעו אותו החדשות המתרחש. וכעבור איזה זמן כשהגידו לו שהיטלער ימש"ו התחיל לצער את נכדיו הק' של הרה"ק מרוזין זצ"ל, שאל ג"כ בפחד: "מ'האט איהם הערשט געגעבען די שליטה, און טשעפעט זיך שוין מיט זיי" (רק עכשיו עלה לגדולה ונתנו לו לשלוט, וכבר התחיל לצער אותם), "אוי וויי! אוי וויי!" והי' לו פחד גדול מזה.
קיץ שנת תרצ"ט לפ"ק
בקיץ שנת תרצ"ט, טרם פרוץ מלחמת עולם השני', כבר הי' מורגש חרדה ובלבול הנפש, מצב הפאליטיקא הי' מתוח למאד, והלב הרגיש את האסון המתקרב לבא ר"ל, עלינו ועל כל יושבי ארצות אירופא. מלכות הרשעה של גרמניא הוציאה תביעות אחר תביעות נגד ממשלת פולין, ותבעה לעצמה שטחים כל מחוז דאנציג עם אגפי', ואחרי ההסכם שנעשה בין שר החוץ של אשכנז ריבענטראפ, ובין שר החוץ של רוסיא מאלאטאוו, הי' כבר ברור כי עוד מעט ותפרוץ המלחמה.
בימים ההם, כאשר שהיתי כדרכי מדי קיץ במקום הנופש ראסקאשא הסמוכה לשעדליץ יחד עם הורי ז"ל, היתה אמי מורתי הרבנית הצדיקת ע"ה רגילה לומר לי כי אבי מורי זצ"ל מאד מאד דואג על העתד, וכואב על הרעה המתקרבת, ומלבו הטהור פורצות אנחות כבדות, ופיו ממללות, כי אסון נורא ר"ל ממשמש ובא עלינו ועל כל ישראל.
פעם הסתובב אאמו"ר זצ"ל בחדרו המיוחד הלוך ושוב הנה והנה, ואנחה גדולה שמשברת את הגוף יצאה מפיו הקדוש, ואמר: הרה"ק רבי
(עמוד תא)
יענק'ילע מבלענדוב זצ"ל הי' פעם אחת בדביקות גדולה ואמר: רבש"ע, בדורות הקודמות מלפני היו צדיקים גדולים שרצו להביא את הגואל צדק, היו מהם שאמרו שאף שנצטרך ללכת בדם ישראל עד הברכים (דהיינו שישפך כ"כ הרבה דם בני ישראל רח"ל ע"י מלחמות ויסורים), הכל כדאי, אך כבר יבוא משיח, אולם נדחה הזמן. ועתה על כתפינו החלשות אתה רוצה להביא את הצרות על עמך ישראל. והי' ר' יענקיילע רץ בחדרו אנה ואנה ופניו כאש לוהט, וזעק, העולם נופל, נופל, נופל! אלו שהיו בעת ההוא סמוך לחדרו ושמעו את דבריו, וראו את צורתו האיומה, נפלו על פניהם מן הפחד הנורא. ואבי מורי זצ"ל סיים: גם בדורו דחו את הצרות, "און אויף אונזערע שוואבערע פלייצעס גייט מען עס ארויף לייגען?" (ועל כתפינו החלשות יטילו אותם), פחד פחדתי ויאתיני, אוי מי יחיה משמו א-ל, חשכות יורדת לעולם.
צרה קרובה לבא
כאמור, שהיתי אז בצל אאמו"ר זצ"ל במקום הנופש ראסקאשא. פעם אחת ישבתי על ערסל, דהיינו חתיכת ארג עב קשור בחבלים לב' אילנות, והייתי מכין את עצמי לדרשת שבת שובה, ומעיין במאמרי חז"ל ובספרי דרוש וחסידות בעניני תשובה, והייתי מוציא מפי כמה מאמרים וחזרתי עליהם כדי שיהיו מחודדים ורגילים בפי. בין כך עבר אאמו"ר זצ"ל אצלי, אבל לא הרגשתי בדבר. עד ששמעתי שיצא מפיו אנחה עמוקה, ותיכף חזר במהירות לביתו נאוה קודש ופניו בוערת כלפיד אש. כששמעתי וראיתי את הנ"ל, רצתי אחריו, כי הרגשתי שנאנח אודותי. אבל אבי זצ"ל נכנס בחדרו המיוחד עם אמי מורתי ושהו שם איזה זמן. כשיצאה אמי זצ"ל מן החדר, וראתה אותי מחכה בחוץ, שאלה אותי על מי הנני מחכה, אמרתי לה, עליך, ורצוני לידע מה שדיבר כ"ק אבי אודותי. שאלה
(עמוד תב)
אותי אמי, מהיכן ידעת שדיבר ממך. אמרתי לה הלא אנא ברא כרעא דאבי, והנני מרגיש בדבר.
אז סיפרה לי, היות ששמע ממך מאמרי חז"ל, והבין שאתה מכין את עצמך לדרשת שבת שובה, ע"כ נאנח ביותר, ונכנס לחדרו בפחדים נוראים, ואמר לי, "אונזער קינד" (בננו) מכין לעצמו דרשת שבת שובה, האומלל אינו יודע איפה יהא אז ולפני מי יגיד המאמרים. ואמרה לי אז: כבר שמעתי ענינים שאי אפשר להאמין, אבל תאמין לי בני, שאם יפתח כאן בור הייתי מסכים ליטבע שם, מלשמוע הגורל של כלל ישראל בשנים הבאות, והשי"ת ירחם על עמו בית ישראל.
כששמעתי דברים כאלו, שאלתי את אמי זצ"ל אם דיבר פעם מה שיהי' עם בני המשפחה, מי יחי' ומי וכו' אבל לא רצתה להגיד לי. והפצרתי את אמי הרבנית זצ"ל שעכ"פ תאמר לי מה יהי' גורלי וגורל זוגתי הרבנית הצדיקת ובתי יחיו לאויט"א. עד שאמרה לי, כנראה מדברי אביך שאתם תשארו בחיים, אבל לא ימעטו תלאותיכם, כי הרבה תסבלו. והוסיפה אמי זצ"ל, הנני אומר לך דבר זה, כדי שתדע מקודם שתקבל הכל באהבה, והשי"ת יעזור לך.
אשה פליאה
בשלהי דקייטא, זמן קצר טרם פווץ המלחמה שהיתי במחיצת אאמו"ר זצ"ל, וכבר היינו אז בעיר שעדליץ. והנה ביום השבת קודש בשעות של אחרי הצהרים, כאשר אאמו"ר זצ"ל ערך את שלחנו הטהור, ואני הייתי תמיד רגיל להסב על יד השלחן בצדו, ובחדר השני ישבה אמי מורתי הרבנית הצדקנית ז"ל עם אחיותי היקרות, עם שאר נשים, ודרכו בקודש של אאמו"ר זצ"ל הי' לשגר מן השיריים לאמי מורתי ז"ל שהיתה עורכת שלחנה בתוך חדרה, והנשים האומללות שהי' זקוקות לאיזה דבר ישועה ורחמים, באו אליה לתוך חדרה, והיתה מחלקת להן מן השיריים, והיא היתה מכירה אותן ויודעת בצרת נפשן, כי הרבה
(עמוד תג)
פעמים כאשר באו להזכיר עצמן לפני אאמו"ר זצ"ל, היו מבקשות מאמי מורתי ז"ל שתהי' עמהן בעת אשר תגשנה בקשותיהן לפני בעלה אאמו"ר זצ"ל, כי לא הי' ניחא להן שיהי' הגבאי המשב"ק עמהן בתוך החדר ויאזין וישמע את בקשותיהן. ועל כן ידעה והכירה את צרות ומצוקות לבן של אלו הנשים, ובעת שחילקה להן מהשיריים, היתה מאחלת להן שיתפקדו בדבר ישועה ורחמים ויתמלאו כל חסרונן וצרכיהן.
והנה מקום ישיבתי הי' על יד הדלת שהוביל לחדר של אמי מורתי ז"ל, ולפתע אני שומע איזה מהומה וקולות המתרחשות בתוך החדר השני, אמנם לא רציתי לעמוד ממקומי ולעזוב את השלחן הטהור של אאמו"ר זצ"ל אשר לפני ה', אלא חכיתי עד גמר עריכת השלחן, ושאלתי אז לדעת מה היתה המהומה הזאת. והשיבו לי אחותיי, כי כבר איזה זמן שבאה לעירנו אשה אחת המטורפת בדעתה, ואין אתנו יודע מאין באה ואיה מקום מגורה, ותואר פניה כפני שאר בני אדם בעלי תבונה, וגם אופן הלבשתה כראוי וכהוגן, ולא כדרך הלבשת חסרי הדעת שהולכים קרועים ובלועים בסמרטוטין מלוכלכין, והיא מופיעה בכל פעם במרכז היהודים בשעה שהמקום הומה מהרבה אנשים, ומתחלת לצעוק בקולות משונות ולעשות מהומה באמצע הרחוב, עד שנאספים מסביבה המון עם, ואז מתחלת לישא מדברותיה כאחת הבריאות והשלימות. וכה דבריה: יהודים! תעשו תשובה! אינכם יודעים איזה צרה וצוקה מחכה לבוא עלינו! תעשו תשובה! אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם! כאלה וכאלה היא מדברת ומעוררת את לבות ישראל לשוב אל אביהן שבשמים, כי עוד מעט וחרון אף יכלה את שונאיהן של ישראל. והעם כמתלוצצים מדבריה, והילדים והנערים ירהיבו בה, וכאשר הם מתחילים לרגום אותה באבנים, מיד היא נעלמת ועקבותיה לא נודעות, ומיד היא נמצאת במקום אחר, ועושה שם במעשיה, וכבר הכל יודעין ומכירין אותה, ונקראה בפי כל: "די משוגענע". והיום באה אשה זו בצל קורתינו, והילדים בקשו אותה לעשות כמעשיה גם אצלנו, והשיבה שפה אינה צריכה לזה.
וכאשר אמרה לי אמי מורתי ז"ל שברצון האשה להכנס אל אבינו פנימה, עניתי ואמרתי לה: נא לא להפריע את אאמו"ר עם המשוגעת, ותגידי לה שאי אפשר כעת ליכנס, ובפרט בשבת קודש. כי דבר כזה
(עמוד תד)
תוכל לעלות רק על דעת של משוגעת כזו. אבל אמי מורתי ז"ל השיבה לי: הלא אתה יודע שאין אני עושה דבר בלי ידיעת אביך, אשאל אותו ואשמע מה שיאמר.
ובכן נכנסה אמי מורתי ז"ל לחדר אאמו"ר זצ"ל ושאלו על דבר זה. והשיב לה שתבוא למחר ביום ראשון בבוקר. ואח"כ הגידה לי אמי מורתי ז"ל: דע שאשה זו אינה משוגעת, ראיתי כי כשאמרתי לאביך שהגיע לכאן איזה אשה, וקוראין אותה "די משוגענע", וברצונה להכנס פנימה, ענה אביך על דברי אלה: "אזוי! זי איז דא, זי איז געקומען צו מיר!" (כך, הנה היא כאן, היא באת אלי), הלא שבת היום, תבוא למחר בבוקר. ומזה אני רואה שאביך יודע מי היא.
ויהי כשמעי את דבריה, החלטתי בנפשי לישאר שם עד למחרת היום ולא לנסוע לביתי, כי רציתי להיות במקום ולשמוע מה שבפי האשה, ומה יש לה לבקש מאאמו"ר זצ"ל. ויהי בהיות הבוקר של יום ראשון בשבת, הקדימה לבוא אל בית אאמו"ר זצ"ל, אמרתי לאמי מורתי ז"ל כי אולי טוב ונכון הדבר שגם אני אכנס עמה אל אבי פנימה, כי אם תגרום לו צער ועגמת נפש, או תעשה שם רעש ומהומה, כי סוף כל סוף איננה בשלימות הבריאות, אז אראה להוציאה מן החדר. אמנם אמי מורתי ז"ל השיבה לי לאמר: אל תדאוג, כי היא אינה משוגעת כלל. האשה נכנסה אל הקודש עם אמי ז"ל, ואני מבחוץ חכיתי לשמוע מפי אמי מורתי ז"ל מכל המתרחש בחדר פנימה. ולא ארכה זמן הרבה כי אם כמו חמש דקות, ואז עזבה את חדר אאמו"ר זצ"ל.
אני נגשתי תיכף אל אמי מורתי ז"ל, ושאלתי לדעת מכל מה שעבר במשך זמן קצר זה. והשיבה לי: הלא אמרתי לך שהיא אינה משוגעת, כי היא נכנסה לאביך, ואמרה, צדיק קדוש! הלא אתם יודעים איזה צרה וגזירה נגזרה, ושהצרה כבר קרובה לבוא, וא"כ למה אתם שקטים? אולי יכולים עוד לבטלה, או לכל הפחות להרחיק קצת וכו'. ושאלתי מאמי מורתי ז"ל, מה היתה תשובת אבי על דבריה? אמרה לי: על זה לא אוכל להשיב. ושאלתי שוב, הלא שהתה שם בקודש פנימה כחמש דקות, ומה שספרת את מעט דבריה אלו אינם מספיקים אפילו לזמן של דקה
(עמוד תה)
אחת? והשיבה לי: לא אוכל להגיד לך יותר, לא אמרתי לך דבר זה, רק כדי שתדע כי היא איננה משוגעת, והיא יודעת מה שמדברת. ואני מצדי לא הרפתי מאמי מורתי ז"ל, וטענתי לאמר, הלא זאת מלפנים כמה וכמה דברים גלית לפני, כמה סודות מסרת לי, אשר שמרתי עליהן והשארתי אותן בסוד כמוס וחתום, וכבר נוכחת לדעת, כי יש לסמוך עלי כבשומר סוד ודבר נעלם, ובכן גם עתה תוכלי לסמוך עלי שלא אגלה את הדבר לזולתי, (זולת אחרי ככלות הרבה שנים, כאשר אם יהיה נחיצות לגלותם), ובכן הנני מבטיחך שלא אגלה את הדבר לשום אדם.
כהנה וכהנה הפצרתי בה, ודברתי על לבה לגלות לי מכל הנדבר שם. עד שהשיבה לי: אגיד לך קצת, אבל תבטיח אותי שלא תבקש ממני להגיד לך יותר, כי לא הכל מותרים לומר. והבטחתי לה כרצונה. ואז המשיכה לספר, כי אאמו"ר זצ"ל השיב לה, שכבר נגזרה הגזירה ואי אפשר לבטלה, כי גזירה זו כבר נגזרה לפני זמן רב, כתוב וחתום, וכבר נדחה מזמן לזמן כמה פעמים, ועכשיו היא הזמן האחרון ("לעצטער טערמין"), ואין לדחות אותה עוד הפעם. והשיבה על זה האשה, אם כן כבר אין לי מה לעשות כאן. ובכן חלפה והלכה לה, ושוב לא נראית בעיר. וכמו שלא ידעו מהיכן באה, כן לא ידעו לאן הלכה, ועקבותיה לא נודעו לעולם. והיא פלאי.
חפירת מקומות מחסה
כאמור הייתי בצל אאמו"ר זצ"ל בקיץ ההוא, וביום אחד בשלהי דקייטא (בשלהי חודש אב או ריש חודש אלול) כשכבר היינו אז בשעדליץ, הכריזה הממשלה אל כל יושבי הארץ, להזדרז ולחפור בורות ושיחין של מגן ומחסה, לנוס שמה בשעת הצורך אם יתנפל עלינו צר הצורר, ובורות האלו יהיו סמוך למעון הבתים, ויהיו נעשים בדרך עקמימות ואלכסון (כזה: \/\/\/), כדי שבמקרה שישליך שם השונא את פצצותיו, לא יאבדו כל השוכנים בתוך הבור, רק ישארו לפליטה מקצתן או מקצת מקצתן על ידי שלא תגיע אליהן שברי הפצצה ("שארפענעלן").

(עמוד תו)
ויהי כאשר נודע דבר הכרוז, התחלתי מיד לארגן קבוצה של אנ"ש, ויצאתי עמהם אל הגן אשר בחצר בית אאמו"ר זצ"ל, וציינתי להם על גבי הקרקע המקום והאופן של חפירת הבורות. והתחלנו את מלאכת החפירה, ואחרי עבודה ויגיעה של כמה שעות, היה כבר ניכר פרי עבודתינו, והנה אאמו"ר זצ"ל יצא אלינו, ונשאר עומד על ידינו ושואל בתמהון: "קינדערליך!" (בניי) מה אתם עושים פה? מה אתם חופרים? ועניתי לו, כי נכרז מטעם הממשלה לחפור בורות ושיחין מסביב הבתים להיות למקום מקלט בעת שיפציץ השונא מלמעלה וישליך חצים ובליסטראות וכל מיני פצצות, ואז כל הנס אל אחת הבורות האלו וחי.
וענה על זה אאמו"ר זצ"ל: "עס איז בחנם אייער ארבייט, יעדע קויל ‏ האט איהר אדרעס, אלעס איז באשטימט פון הימל" (חנם הוא עבודתכם, כי לכל חץ יש כתובת, וכל דבר הוא קצוב מן השמים).
ועניתי על דבריו: כן, כן, בטח הכל מן השמים, ואנו מאמינים בזה באמונה שלימה, אמנם גם יש ענין של ונשמרתם מאד לנפשותיכם (דברים ד' ט"ו), וכבר הורינו חז"ל (כ"ק ס' ע"ב) כי כאשר תשליט מגפה בעיר, יש לברוח ולהמלט מן העיר. ומדי דברי זאת חזר אאמו"ר זצ"ל אל חדר ביתו, ואנו המשכנו בעבודתינו עדי גמרנו את כל מלאכת החפירה. למחרת היום חזרתי לשעניצא.
והנה אחר המלחמה מסרו לנו עדי ראי', כי בעת אשר התקיף השונא את העיר שעדליץ יצ'"ו, ויצאו כל שכנינו ונכנסו אל המקלט שחפרנו, נפלה פצצה אחת אל תוך הבור וכסה בעפר הרבה מיושבי', וארכה כמה שעות עד שעלה לחפור אחריהם ולהוציאם משם, ומני אז חדלו לרדת שם, באמרם כי עכשיו כבר רואים בחוש עד כמה צדקו דבריו הק'.

(עמוד תז)
פרק ב'
הימים הנוראים שנת ת"ש לפ"ק
כניסת הדייטשען לפולין / שבת האחרונה של שנת תרצ"ט לפ"ק / קרבן הראשון ממשפחתנו / ערב ראש השנה שנת ת"ש לפ"ק / נס שאירע עם משפחתי / ליל א' דראש השנה / הנס הראשון / יום ראשון בשבת, צום גדליה נדחה / הנס השני / בבית הכנסת ביאדימאווע / יום כיפורים בסטאניסלאוו
כניסת הדייטשען לפולין
מני אז היתה כל יום ויום קללתו מרובה מחבירו, ובליל ששי פ' תבוא (פ' התוכחה), אור ליום י"ז אלול, נשמע דרך הראדיא דברי השר צבא של מדינת פולין השר רידז שמיגלי, איך שהוא עונה על דברי תביעותיהם של הגערמאנים בנוגע דאנציג ואגפי', באומרו "שאף כפתור אחת לא נמסור להם". ויהי ממחרת באשמורת הבוקר קלטו אזנינו קול רעש גדול של פצצה גדולה שהרעידה את הארץ ומלואה, ורצתי החוצה לראות מה קרה, והנה עיני רואות איך ממרחקי השדות עולה עשן גדול כעשן הכבשן, ורצתי לביתי בחזרה, והודעתי לבני ביתי שהושלכו פצצות, והנה מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה ופחד גדול. ולמעשה מה שקרה בדיוק עדיין לא ידענו, ‏ רק בשעה עשר בבקר נודע ע"י הראדיא, כי באמצע הלילה עברו חיילות הגערמאנים את גבול הארץ, אמנם הינו בטוחים כי חיילות מדינתינו יעלה בידם לעצור נגד המתנפלים ולא יתנו המשחית לבא בתוך גבולינו, ועם כל זאת כבר הופרע יום שבת מנוחתנו, ואחרי ככלות כמה ימים הגיעה אלינו בשורות איוב איך שהפציצו את עיר אטוואצק, ונפלו פצצות אל בית מחסה לילדים יהודים, ובעוה"ר רבים חללים הפילו ר"ל.
אחר הדברים האלו התחילו הריצות והבריחות לנוס ולהמלט מרגלי השונא, ותדיר הגיעו אלינו אנשים שנסו וברחו מעבר השני מסביבת עיר הבירה ווארשא, וכולם רצו לדרך העיר לובלין.

(עמוד תח)
גם העיר שעניצא לא נפלאה משאר ערי המדינה, וגם בה פרחו השונאים בכלי משחיתם, שעברו בקבוצות של עשרים וחמש אוירונים מתקיפים ("באמבאדיר ערעפלאנען"), האחת עברה בראש ולשני צדדי' שתי קבוצות של בת שתים עשרה אוירונים. ולקול ביאתם יצאנו כולנו מביתינו, וכבאשר נשאנו עינינו למעלה וראינו איך שהשונא עף למעלה מראשינו, קראנו "שמע ישראל" עד יעבור זעם, ועד שחלפו ועברו מעלינו ונעלמו מעינינו.
בכל יום ויום עפו השונאים דרך עירנו שעניצא, והתחילו לפרוע פרעות, ופעם עברו בכל כך רעש גדול, עד שדמינו שעוד מעט יפול הבית על גבינו. ופעם מדי עברם רעשה הארץ מקולם ותבקע האדמה עד שהתחילו ליפול אבנים מתקרת בתינו, ונדמה הי' לנו שגם הבית כולו יפול עלינו, וחטפתי כסא וכסיתי את ראשי להגין עלי מאבני הבית, אמנם תלי"ת השם נפשינו בחיים, אנחנו נמלטנו, ולא אונה אלינו כל רע.
שבת האחרונה של שנת תרצ"ט לפ"ק
בשבת כ"ה אלול שנת תרצ"ט לפ"ק, השבת שלפני ראש השנה שנת ת"ש כחן של ישראל לפ"ק, נעשה המצב גרוע למאד. ואחרי הצהרים נאספו כל בני עירנו אל בית הכנסת לעורר רחמים, ואמרנו מזמורי תהלים
בבכיות ויללות גדולות, וצעקנו אל ה' בכל כחינו. ועבר אז לפני התיבה הבעל תפילה הרה"ח מו"ה אלטר בנימין איידלמאן הי"ד, ומדי אמרו מזמור הראשון שבתהלים בהתלהבות ובקולות איומות ובכל כחו, מיד כרע ונפל בחלשות, והוכרחנו להעמיד סגן תחתיו. ואין לתאר ואין לשער עד כמה הרבינו בתפילתינו ובקשנו רחמים ממלך היושב על כסא רחמים, ושפכנו לבנו והורדנו דמעות כנהרות מים, וגברנו בתחנונים ובבקשות, עד שהיינו בטוחים כי יבקעו שמי השמים ויתקבלו תפילותינו ברחמים וברצון, אמנם גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתנו, ונתקיים בנו מקרא שכתוב (איכה
(עמוד תט)
ג' מ"ד) סכותה בענן לך מעבור תפלה, וסגרו דלתות שמים, ועונותינו גרמו כל צרותינו, וכבר נגזרה הגזירה מלפניו, בגזירה אשר אין להשיב.
וכבאשר חלפו הימים, כן גברו צרותינו. והעם בראותם כי רעה נגד פניהם הוסיפו לברוח ולנוס למקומות יותר בטוחים, לכפרים ולעיירות, ומעט מעט נתרוקנו רחובות עירנו, והבתים נסגרו ע"י בעליהן אשר עזבוהו וברחו לנפשם, ושממה עירנו מבלי עובר ושב. והשונא עבר עלינו יום ויום ואוירונים שלהם עפו נמוכים מאוד ממעל לבתינו, והמטירו עלינו אש וגפרית, ואוי לו למי שפגעו בו.
וביום שני בשבת שלפני ראש השנה, מדי יושבי בחדרי נבהלתי מאוד בראותי איך אוירון אחד יורד מטה מטה ממש בגובה הבתים, ומתחילים לירות עם הריבה. ובראותי כי הצרה קרובה, השלכתי עצמי למטה תחת החלון, כדי שבאם ירו אל תוך ביתי לא יארע לי כל רע. ואח"כ נודע לי סיבת היריות, כי מדי עברם בדרכם, נוכחו לראות איך שהרבה בני אדם משליכים עצמם על גבי השדות, כדי שלא יבחנו בהם, ואליהם כוננו חיצם לירות בהם ולאבדם מעל פני האדמה.
בימים אלו קברנו הספרי קודש ושאר חפצי ערך, בחצר הבית על יד הסוכה. וביום שלישי בשבת יצאנו מן הבית אני והרבנית הצ' ובתנו יחיו, וחמותי הרבנית הצדקנית ריזל ז"ל הי"ד ונכדתה הילדה שיינדל לאציא הי"ד שהיתה אז אתנו יחד, וסגרתי את דלת הבית, ועוד טרם שהגיעו האוירונים של השונא, עזבנו את העיר, ובאנו אל הכפר הסמוך. ישבנו שם בבית מחסן, מקום אסוף לתבואות, ולמזלנו כי באותו יום דוקא לא הי' שום יריות ופצצות, ולעת ערב חזרנו לעירנו. והנה העיר היתה מלאה מחיילות הפולנאים אשר נכנסו אל העיר, ובזזו ושדדו הרבה מבתי בני ישראל, שהי' ריקים מבלי יושביהם, והטריפו תנורים וכיריים, קדרות וכלים, ועברנו דרך השוקים והרחובות מתוך פחד ואימה עד שהגענו
(עמוד תי)
אל בתינו, אשר מצאנו בשלימות מבלי שנגע בו יד בני אדם, והודינו לה' על כל הטוב והחסד.
הרבה מאחב"י אשר מדי ברחם עברו דרך העיר שעניצא, נשארו שם ולא המשיכו בדרכם הלאה, מחמת פחד המלחמה, כי יראו לנפשם לסובב בחוצות, והוכנסו אל בית המדרש ופרשו קש על גבי הרצפה לישון עליו, והאופה היהודי עוד המשיך לאפות קמעא קמעא, ופרס לרעבים את הלחמים, וזוגתי הרבנית תחי' לאויט"א בשלה משקה "קאווע" ו"טיי" והושיטה אותם לאומללים האלו, להחיות לב נדכאים.
בינו לבינו עזבו החיילים את העיר, והמשיכו בדרכם אל מקום בסיסם. ופנה היום והלילה פרסה עלינו צל חושך וצל מות, כי מיד התחיל קול רעש גדול של התפוצצות "גראנאטן" בכח עוז ותעצומות והארץ נבקע לקול פצצתם, ופני שמים נאדמו מאש לוהט אשר עלה עד שמי רום, ואפינו כמעט נחנקו מהריח הקשה של אש וגפרית ועשן כבד.
בעת ההוא נתמלא ביתנו מהרבה בני אדם אשר באו בצל קורתינו להיות אתנו יחד בשעה גורלית זו. ובבית שררה ריח קשה של גפרית עד שהוכרחנו ליטול סמרטוט ולהטבילו במים ולהשימו אל חוטמינו, שלא נרגיש את הריח הקשה הלזה אשר הי' מחניק אותנו עד בלתי נשוא. כה עברה עלינו כל הלילה. בבוקר הגיע אלינו איש יהודי מעיר לאדז אשר הי' בחיל פולנאים, ופשט את מלבושיו מלבושי החיילים ולבש בגדי בני אדם אזרחים, וסיפר לנו, כי לא רחוק מעירנו נערכה מלחמה כבידה בין חיילות הפולנאים וחיילות הגערמאנים אשר ערכו זה לעומת זה בשצף וקצף גדול, וזאת היתה סיבת הפצצות הנוראות אשר קלטו אזנינו כל אותו הלילה.
קרבן הראשון ממשפחתנו
דודי הרה"צ רבי ליבוש שפירא זצ"ל הי"ד האדמו"ר מקוטנא (בנו של הרה"ק רבי שלום שפירא אדמו"ר מפשיטיק זצ"ל) שהיה חתנו של
(עמוד תיא)
אא"ז הרה"ק רבי גרשון משעדליץ זצ"ל, הי' דר לפני המלחמה בעיר לובלין ברחוב שעראקא מספר 43, והשיא את בתו הרבנית שיינדל לאציא ע"ה עם הרב ישעי' פנחס הלוי הורוויץ שטערנפעלד הי"ד בנו של הגה"צ רבי יוסף ברוך אבד"ק חענטשין זצ"ל. וסיפרה לי אמי מורתי הרבנית הצדקנית ז"ל, כי בימים הראשונים של כניסת הגרמנים לפולין, יצא אאמו"ר זצ"ל מחדרו המיוחד, וקרא ואמר אליה: ראיתי עכשיו דם, כבר נתננו קרבן הראשון ממשפחתנו על קידוש השם! לאחר ימים ספורים נודע לנו שחתן גיסו-דודי הרה"צ הנ"ל נהרג אז ע"י הגרמנים הרשעים ימש"ו. ‏ הי"ד במהרה לעיינו.
ערב ראש השנה שנת ת"ש לפ"ק
באשמורת בוקרו של יום ד' בשבת ערב ראש השנה של שנת ת"ש לפ"ק, כאשר חדלו היריות ונעשה שקט זמני, הלכנו כולנו אל בית המדרש לומר סליחות "זכור ברית". אחר גמר הזכור ברית, עמדנו להתפלל מיד. וכאשר גמרנו את התפלה, ניגש אלי יהודי אחד, ומסר לי חתיכות ניירות מדפי עתון, אשר מזה ומזה הם כתובים. והגיד לי כי את זאת מסר לו
(עמוד תיב)
חיל יהודי מצבא פולני אשר לקח חבל בהמלחמות שנערכו בלילה העברה, בשדה מערכת המלחמה אשר בסביבותינו, ועל ניירות אלו רשם את שמות החיילים היהודים אשר נפלו בהמלחמה, ועשה זאת למען טובת נשותיהם, שלא תשארנה עגונות ר"ל.
לקחתי את הניירות בידי, ורציתי לקרות את השמות הרשומות עליהן, אמנם קשה הי' עלי הקריאה, מחמת שהשורות הועלו על הגליון ע"י עופרת ובחשכת הלילה, ומה גם שהכותב והרושם כתבם בתנאים קשים בעמידה או בשכיבה, וע"כ רוע הכתיבה והכלי כתיבה, עמדו בעוכרי מלהכיר את צורת אותיותיו, ופניתי אל כמה אנשים שהי' נמצאים שם בביהמ"ד, להיות לי לעזר בפענוח הכתבים.
ובזו הרגע, פתע פתאום שמענו קול יריות של מכונית יריה ("מאשין געווער"), וקול צעקות המכריזות: הגערמאנים! הגערמאנים הנה!
ולקראת הקולות נעשה בהלה גדולה, וכולם התחילו לנוס דחופים ומבוהלים אל מקום ועבר שמצא. ואני בעצמי נסתי החוצה אל בית מגורי, ובבואי שמה בקשתי מאת האנשים שהיו נמצאים אז שם, שכל אחד יחפש לו איזה מקום מחבוא, כי במקרה אשר ידרוך השונא כף רגלו על מפתן ביתנו, וימצא יחד כנופי' גדולה של אנשים, אז ירה יירה אותנו כולנו בלי חמלה וחנינה, על כן לפי השעה והמצב, הפיזור יפה עלינו, להתפזר ולהתפרד עד אשר ישקוט קצת. וכן עשו האנשים, וכל אחד מהם הלך לחפש לעצמו אזה מקום מחבוא ומסתור להחבא שם לפי השעה, ואני ובני ביתי נשארנו לבד בבית, והיינו מחכים וממתינים לראות איך יפול הדבר.
הנה לא עבר זמן רב, ונזדעזענו לקול דפיקת דריסת רגלם הכבדות של החיילים הגערמאנים אשר הגיעו אל המקום. ובעת ההוא, הייתי יושב בתוך חדרי ואומר תהלים בלב קרוע ומורתח ורעיוני יבהלוני כי אולי חי אני את שעותי האחרונות, כי מי יודע מה יולד היום. והנה את אשר יגורתי בא עלי, כי בא המשחית אל גבולי ומשכן ביתי, ותחלה נכנסו אל חדר התבשיל, ומשם באו אל החדר שישבנו בה, ופתחו קצת את הדלת, ודרך החור הכניסו את קני כלי ירייתם וצעקו בקול: הרימו
(עמוד תיג)
ידיבם למעלה. וכאשר היו ידינו למעלה, נכנסו לתוך חדרנו וצעקו בקול צורח: "העראוס!" (צאו), ויצאנו החוצה, אני וזוגתי הרבנית ובתי היקרה שיחיו ולהבחל"ח חמותי הרבנית הצ' ריזל הי"ד ונכדתה הילדה שיינדל לאציא הי"ד. ומצאנו שם עוד כמה חיילים צועקים נגדינו "לאאאוס לאאאוס!" שפירושו מהר מהר, והאיצו בנו להמשיך דרכנו הלאה.
בבואנו אל רחוב הראשי ("הויפט גאס"), מצאנו את אדני ועמודי הטעלעפאן הפוכים למטה, וחוטי הטעלעפאן פזורות אנה ואנה. ומדי ריצתנו וניסתנו נתקלו רגלינו בהחוטים האלו, והוכרחנו לנוס בידים למעלה, ובעינים למטה להבחין ולהשמר מהחוטים האלו, לבל יאחזו ברגלינו וימעדו קרסולינו, ועי"ז לא רצנו במהירות כדי שביעת רצונם של החיילים הגערמאנים, ובגלל הדבר הזה המטירו עלינו מכות נמרצות. בשעת הגירוש באה עלינו עוד צרה, כי נאבדה מאתנו הילדה לאציא'לע, ולא ידענו מה נעשה אתה. ככה נרדפנו קשות עד בואנו אל קצה העיר, אל בית הטומאה והתיפלה ("קאשציאל"), ובבואנו שמה מצאנו שם כבר הרבה יהודים שהובאו לשם מהעיר ומחוץ לעיר, ומה גם להבדיל ערלים, ובחסדי השי"ת גם הילדה לאציא'לע מצאנו שם, וכל האנשים פחודים ומבוהלים מפחד ואימת המות ר"ל, בלא ידעם את העתיד ומה שמתרחש לבוא, ובאם יזכו עוד לצאת מן המקום בחיים. ועתה גם אנו נצטרפנו ליקח עמהם חלק וגורלנו כגורלם.
והנה ר' לייבל קוסקא, בנו של הרה"ח מו"ה העניך קוסקא הי"ד, ניגש אלי בעינים מבכות, והוא שבור ורצוץ, ובקושי הוא עומד על הרגלים, ושאלתי אותו מה זה אתה נבוך ומודאג כל כך, הלא כולנו במצור ובמצוק, ועכ"ז מקוים אנחנו על ישועת ה' ורחמיו. והשיב לי בבכי, וכי יש מכאוב כמכאובי, הלא אבי מורי נהרג ביריה בעת ברחו מביתו. הי' זה בעת שנכנסו חיילי הגערמאנים אל בית האופה שלו, וכאשר הבחין בכניסתם ברח לנפשו דרך פתח האחורנית, כדי להחביא עצמו בין עצי השדה, אמנם החיילים שעמדו בחוצות הרגישו במנוסתו, וירו אחריו
(עמוד תיד)
והרגוהו ביריה, הי"ד. ובאותו זמן נהרג ג"כ הרה"ח הישיש מו"ה אלי' יוסף מייאראוויטש מחסידי קאצק, ומחשובי בעלי הבתים שבעירנו. ושניהם נקברו סמוך לבתיהם, יהא זכרם ברוך וה' ינקום דמם לעינינו במהרה.
ככה ישבנו שם ב"קאשציאל" מתוך דוחק וצער יגון ואנחה, ובכל פעם ופעם הובאו פנים חדשות והוכנסו ג"כ פנימה עד שנתמלא המקום מפה אל פה, ונעשה דוחק גדול, והנה אנחנו הגברים היינו צפופים יחדיו על יד ה"אלטאר" (הבמה) אשר שם נמצא פסלו של אותו האיש ימש"ו, ולא ידענו ‏ מה שמתרחש בפנות האחרות. וכן לא הי' בידיעתי מה שמתרחש עם זוגתי הרבנית ועם בתי יחיו, רק זאת ידעתי שגם הם נמצאים עמנו בבית ה"קאשציאל", זולת זאת לא ידעתי דבר.
נס שאירע עם משפחתי
בראשית, כאשר נכבשה המדינה על ידי חיילי הגערמאנים, היו רוצים להעלים ולהסתיר את מזימתם הרע, איך ששמו להם למטרה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, ולא עוד אלא רצו להראות לנו פנים יפות, ובפרט להנשים ולהילדים הרכים, ותכסיס זה רצו לנהג גם אתנו "יושבי" ה"קאשציאל", כדי להוליך אותנו שולל. וכאשר נתרוקן העיר מנפש חיה, עמדו והכריזו אצלנו, שהרשות נתונה לנשים וילדים לעזוב את המקום. ובכן זוגתי הרבנית ובתי היקרה שיחיו ולהבדל בחל"ח חמותי הרבנית הצ' ריזל הי"ד ונכדתה הילדה לאציא'לע הי"ד יצאו מן המקום יחד עם שאר נשים, וכל אחת מהן חשבה לחזור לביתה. אמנם כאשר יצאו החוצה אל רחוב מינסקער, והנה מחזה נורא נתגלה לעיניהן, הן נוכחו לראות עיר שרופה באש, ולא הי' שריד ופליט, כי אם בתים בודדים, וכל העיר כולה נעשה לחורבה גדולה. ובכן נכנסו אל בית אחד שעמדה סמוך לבתינו, והתחילו שם לחפש אחר מיני מאכלים למען להחיות נפשות ילדיהן, אמנם מיד הגיעו החיילים הרשעים ימש"ו, וסגרו עליהן את השערים והחלונות, והבעירו אש בבית, והדליקו את יסודותיה.
(עמוד תטו)
וכראות הנשים מה שמתרחש אתם, הרימו את קולן בקול יללות איומות, והתחננו על נפשן "אנא חוסו נא ורחמו נא, ותעזבו אותנו לצאת החוצה!" אמנם החיילים ענו לעומתן, כי חק ולא יעבור ניתן להם להבעיר באש את כל הבתים, ולהם לא איכפת אם נמצא נפש חי' בתוך הבית.
בינו לבינו נזרק רימון "גראנאט", ונפצעה אשה אחת מעוברת, ויתר הנשים נגשו אל פתח הבית, והוסיפו להתחנן על נפשן, אנא תרחמו עלינו ותניחו אותנו לחזור אל בעלינו שנמצאים ב"קאשציאל". והיתה שם אשה בשם רחל, בתו של הר"ר יצחק מאיר פורמיינסקי שו"ב ז"ל, והיא אמרה מוטב ליהרוג ביריה מליהרג בשריפה ר"ל, ובכן פתחו את הדלת, והתחילו הנשים לצאת מן הבית. הבית עלה באש מכל עברים, והנשים נסו ונמלטו לנפשן, ונס גדול הי' שם שלא ירו אחריהן החיילים, רק הניחו אותן ללכת לדרכן. אז חזרו לה"קאשציאל", אבל אנחנו האנשים כבר לא הינו שם (כמסופר בסמוך). וע"כ הלכו לבית הספר שבקצה העיר אשר לא נשרף. והגוים הביאו להם בכל יום אוכל, וזוגתי הרבנית תחי' עדיין הי' לה ב' "זלאטעס", ומזה היה לה לקנות קצת אוכל לעשר ימים בעד בתנו תחי'.
ליל א' דראש השנה
את הלילה הזה לא אשכח לעולם, ולא ימוש מזכרוני כל משך ימי חיי, איך שישבנו ב"קאשציאל" ובכל אורך הכותל נראה צלם אותו האיש ימש"ו, וכמובן שאסור הי' להתפלל נגדו, והי' זה שעת חירום נורא אשר חיינו הי' תלואים מנגד ממש על חוט השערה, וכאילו חרב חדה מונחת על צוארנו, וממילא נכספה וגם כלתה נפשנו לשפוך לב כמים, להעתיר ולהתחנן על נפשנו לפני מלך מתרצה בדמעות, אולי יחוס וירחם, ויקבל תפילותינו לרצון, ויציל נפשותינו מלרדת שחת, הלא יום הדין היום ודלתות שמים נפתחו, ובראש השנה יכתבון, ויומא קא גרים לשפוך תפלה לא-ל נורא עלילה, ואנחנו נמצאים כהיום במקום משוקץ ומתועב, ואסור
(עמוד תטז)
לנו להתפלל, על כן רק במסתרים תבכה נפשנו, ועינינו יזלו דמעה ושפתותינו בלתי נעות, ובהתעטף רוחנו בקרבנו, כווננו לבנו בתפלה, לערוך תחנה ובקשה מקרב לב עמוק בלי ארשת שפתים, באין אומר ואין דברים, ובלי נשמע קולנו.
הלילה ההוא היה איום למאד, ונשבר לבי בקרבי לרסיסים דקים מן הדקים, והערלים שהיו סגורים אתנו יחד, עוד הוסיפו לדכא את נפשי בתביעתם אשר תבעו מאתנו בתקיפות כי מאחר שאנו עומדים על יד ה"יוזיל" שלהם, על כן עלינו להוריד את הכובע והירמולקא מעל ראשנו, ולעמוד שם בגילוי ראש לכבוד יראתם, ולא רציתי לענות מפניהם בשום אופן שבעולם, על כן התיישבתי עצמי על גבי הקרקע, באופן שהאנשים אשר מסביבי, כסו אותי לבל הראות לעיניהם.
ככה ישבנו וגם בכינו בחשכת הלילה, ומפעם לפעם עברו החיילים ממולנו, והסתכלו בנו, וכאשר היינו שומעין את קוליהם, כמעט נקפאה הדם אשר בעורקנו, ומרוב פחד וחלחלה צפינו לקראת אור הבוקר שיאיר, כמש"כ בתוכחה (דברים כ"ח ס"ז) ובערב תאמר מי יתן בוקר.
ויהי בהיות הבוקר, בוקרו של יום ראשון של ראש השנה, עיני הבחינו איזה המולה ותנועה סמוך להשער, ונדחקתי עצמי סמוך אל השער, והנה אזני שומעות וקולטות דברי הגערמאנים, איך שהם שוחחים עם נציגי הנוצרים ואומרים, כי היות שבעת כניסתם אל העיר נהרגו שתי חיילים גערמאנים, על כן רוצים לנקום את נקמתם ביושבי העיר, היינו שחלק מהם יהרגו ביריות, וחלק מהם יקחו לעבודה כפיה. ויהי בשמעי את הדברים, חיל ורעדה ופלצות אחזתני. והנה תיכף ומיד נתנו צו ופקודה, כי על כל הגברים הנמצאים שם, עליהם לעבור אל האולם השני אשר בבנין ה"קאשציאל". ובראותי זאת סיפרתי מה ששמעו אזני זה עכשיו, והבעתי דעתי לומר הוידוי, ולהיות מוכן לכל המתרחש. ובכן התחלנו לומר וידוי בלב נשבר ונדכה, והננו מוסרים את נפשנו וגורלנו ביד השי"ת, שיעשה עמנו כרצונו, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ועל מי נשען לעת כזאת הלא על אבינו שבשמים, אשר רק הוא לבדו יכול להושיענו, והוא כל יכול ובידו הכל

(עמוד תיז)
ככה עמדנו שם הכן ומצפים לגורלנו, והנה ניתן צו ופקודה לצאת אל החצר החוצה. וכאשר יצאנו אל החצר, נצטוינו לעמוד בשורה, והחיילים שעמדו שם, הורידו את כלי זיינם מעל שכמיהם, ומלאו אותם בכדורים להיות מוכן ומזומן לתשמישם.
בינו לבינו עבר על ידי חיל צעיר וחזותו כעולל ויונק, ובודאי לא הי' גילו יותר מעשרים שנים, וכשראה אותי ניגש אלי, ונתן את ידו על צוארי, וקרא ואמר בלשונו "קאפוט!" (חסל). ובעמדי ככה, עשיתי חשבון הנפש, בחשבי הלא איש צעיר לימים אנכי, ורק עתה חגגתי את יום חתונתי, ואת חג המילואים שלי לקבלת כסא רבנותי, זה מקרוב הגיעני השי"ת לשמחת הולדת בתי תחי', וישימני לאב ולפטרון, וכבר מוכרח אני לעזוב את עולמי, ולגמור את חיי מתוך אכזריות כל כך גדולה, וכל העתיד הגדול שהי' צפוי לנגדי, כלה כעשן, וכחלום שוא ותפל. ועכשיו, אם ימיתו אותי בזדון, מה תהא גורל אשתי הצעירה ובתי הקטנה, מי ידאוג עליהם ומי ישמור אותם מכל רע.
בין כך ובין כך נגשו החילים אל המלאכה, ועשו בחירת "סעלעקציע", וחילקו אותנו לשתי מחנות, מחנה אחת העמידו לצד ימין, והשני' לצד שמאל. והנה לצד ימין העמידו את הזקנים ואת הנשים אשר עם ילדיהן, וצוו עליהם להתחיל לצאת. ואנחנו שעמדנו על צד שמאל, נשארנו לעמוד על מקומינו וצפינו למה שיצוו עלינו. ועמדנו ככה משך שעות ארוכות, מבלי לזוז ממקומינו. ולאט לאט נתרוקן החצר מטף ונשים, והחיילים הניחו את נשקיהם אל תוך תיבת ברזל, והיו מכינים את עצמם לצאת לדרך. ואנו עומדים ומצפים לגורלנו, ורגלינו כבר נשברות, ומוחנו נפצצות מתוך עצבון ומורת רוח, עד שבא אלינו קצין אחד, וצוה עלינו לעמוד בשורה של בת ארבע ארבע להיות הכן לצאת מן המקום. והנה נכנסין אל החצר כמה נשי ישראל ומביאות אוכל לבעליהן, ואני פונה את מבטי לימין ולשמאל אולי מביאין גם אלי קצת אוכל וצידה לדרך. אולם הצו ניתן לזוז מן המקום ולהתחיל לצאת, והתחלנו להלוך ברגל. כאשר הגיענו אל שער החצר, עמדו שם הרבה נשים וילדים ומנענים בידיהם להביע ברכת פרידה, ואני מחפש ביניהן אולי נמצאת שם גם זוגתי הרבנית ובתי הקטנה יחיו, אשר לכל הפחות אקח מהן ברכת
(עמוד תיח)
פרידה, כי מי יודע אם נזכה עוד להתראות בחיים, אמנם לשוא חפשתי אחריהן, חפשתי ולא מצאתי אותן.
וכאשר דרכנו כבר ברחוב העיר, נפתחו מעיינות דמעותי, ונזלו עפעפי דמעה כנהרות מים, דהגם שבכל הזמן הייתי בלתי דואג על חי, ועל כל המתרחש עמדי, רק נתחזקתי והשלכתי את יהבי על הבורא ית"ש, שאם כך גזרה חכמתו, אז מוכן אני למסור את נפשי על קדושת שמו ית', ועל כן שללתי הדאגה מלבי לגמרי ולגמרי, אמנם בראותי איך שאני כל כך גלמוד ושכול ונעזב לבדי, מיד נמס לבי כמים, ולא יכולתי לעצור ברוחי מלבכות בלי הפוגות כי מעי המו וחמרמרו, ולא מצאתי מנוח לסערת נפשי.

(עמוד תכא)
ככה סחבתי את עצמי יחד עם כל המחנה אשר הכילה בערך אלף יהודים ולהבדיל גם ערלים, והלכנו מסודרים בשורות של ארבע ארבע, עד בואנו אל חוצות העיר ומקום עיבורה, אז סדרו אותי לילך בשורה אחת ביחד עם להבדיל שלשה כומרים שהי' נמצאים במחנינו, ‏ והציגו אותנו ללכת בראש הגולים בשורה הראשונה. ומשני הצדדים נסעו החיילים על "מאטארציקלען" ויאיצו אותנו למהר את מדרך רגלינו, וכן הלכו מאחרנו חיילים עם כלי זיינם בידיהם להריץ אותנו ללכת בחפזון רב,
(עמוד תכב)
ומי שנשתייר מן השיירה הוכה במכות נמרצות, או שנדקר למות ר"ל, והיינו צריכים לילך בסדר נכון כמו חיילים. והנה מו"ה הערשל וויינבערג הי"ד בנו של הרה"ג רבי חיים שמואל אבד"ק לאטאוויטש זצ"ל, וחתנו של הרה"ג רבי חיים זעליג ראטלעוויטש הרב ומורה צדק דמינסק זצ"ל, נשאר קצת מאחור, וקיבל דקירה מן הרשעים, ולמרות שנפצע קשה, עם כל זה התחזק עצמו ורץ עמנו בכל כחו. וכאשר הגיעה מחנינו אל איזה כפר או ישוב, היו החיילים מורים יריות באויר, כדי להפחיד את בני הכפרים שלא יצאו חוץ לביתם ויפריעו את תהלוכותינו.
הנס הראשון
כאשר הלכנו ככה כמה קילאמעטערים, צוו עלינו לעמוד, ונשארנו עומדים במקום. והנה בערך במרחק של מאה "מעטער" משם עמד בנין של בית אוצר לגדיש, והוציאו אותי מן השורה, והוליכני אל בית האוצר, והעמידני אל הכותל כשפני נגד הקיר, וצוו עלי להרים את שתי ידי למעלה. ומדי עמדי שם שמעו אזני איך שהם מכינים ופותחים את כלי זיינם מוכן ליריה. והבנתי שהם עומדים לירות אותי, והתחלתי לומר וידוי, ועם פסוק (תהלים ל"א ו') בידך אפקיד רוחי, הייתי מוכן ומזומן למסור את נשמתי ליוצרי. ולפתע שמעתי מאחורי קול המולה ומהומה, כאילו הי' מגיע מי שהוא אל המקום. ושמעתי את החיילים איך שהם מדברים ביניהם בלשונם, ואחד שואל מן השני איזה שאלה, והשני משיב לו "מען גייט איהם קאלט מאבען", זאת אומרת לירות אותי ולהרגני. ובאותה שעה ניגש אלי חיל אחד בעל קומה גבוה ובעל בשר הרבה, מלובש בבגדי קצינים "גענעראל", ובגדיו מלאים עם אותות הצטיינות שונות והרבה סמלים ותוארי כבוד על חזיהו, ומשמש בזרועותי לבחון את שרירי "מוסקלען" שלי, לראות החזק היא הרפה. ונסה לסחוב את זרועי למטה, ואני התאמצתי בכל כחי, להראות לו כי אין אני חלש, וכראותו זאת קרא ואמר בקול רם: "ער איז דאך קיין מוזולמאן", היינו שאין אני
(עמוד תכג)
חלש, והנני מוכשר לעבודה. וצוה עלי לחזור אל המחנה ולעמוד בשורה, ולהמשיך את המסע הלאה.
המשכנו דרכנו לעיר מינסק יצ"ו (מינסק-מאזאוויעצק שעל יד ווארשא). בהגיענו אל שער העיר, נשארנו עומדים אצל באר מים, וכמה נוצרים דלו מים ונתנו לשתות אל הערלים. אני שעמדתי בשורה הראשונה יחד עם להבדיל הכומרים, הייתי עומד בין הראשונים על יד הבאר, ורציתי לרוות צמאוני, ולהחיות עם מים קרים את נפשי העיפה, אמנם הנוצרים לא אבו לתת לי, ובראותי זאת רגזתי עליהם ואמרתי להם בקול רגז: אף בשעה זו כאשר כולנו בצרה גדולה, והננו נדכאים על ידי שונא אחד, גם עתה הנכם מפגינים את שנאתכם הכבושה נגדינו.
כאשר נכנסנו אל תוך העיר, הוציאו מאתנו את הכומרים שהלכו אתי עמי בשורה אחת, ואותנו הובילו הלאה. ומדי עברנו בין רחובות העיר נוכחנו לראות, איך שהעיר חרבה לחצאין, עם בתים שרופות וחרבות, ורחובותי' היו שממין מבלי עובר ושב, כי גם הנשארים בחיים פחדו לצאת החוצה, שמא ידבק להט החרב המתהפכת. ככה עברנו ונרדפנו הלאה, עד שהגענו לגנה גדולה ומלאה פירות. וכאשר סדרו אותנו צוו עלינו לשבת. וכיון שהסירו מהשורה שלי את הגלחים, על כן נשארתי אני לבדי בשורה בלי זוגים ושותפים לדרך. ובכן סדרו אותי אל השורה השני' שהי' שורה של ערלים נוצרים, כי שורות היהודים צעדו לאחרונה יסעו. והערלים האלו לא חדלו מלצער אותי עם כל מיני מעשי רשעתם. ובראותי איך אני נלחץ על ידם, התחלתי להשמיט עצמי משורותם, ולהתקרב אל שורות היהודים. אמנם הדבר לא עלתה לי כל כך בניקל, כי מחמת רב מספר הצועדים ‏ הי' שם כמו מאה שורות של בת ארבע ארבע. ובינו לבינו הי' לי לסבול מהם מרורות הרבה. למשל, בהיותינו יושבים בתוך הגינה הנ"ל, חטף אחד מהן גזר ("מייערן") אחד, וכאשר כילה לאכול זרק את השייריים בראשי, וקרא בקול חירופין "פאניע ראבינא!" עוד מעט יקברו אותך פה בגינה, ויצמחו ממך גזר. והגוים שעמדו סביבותנו, עוד פרצו בצחוק של לעג והיתול, ושמחו לאיד שלי. וברוב צערי שאלתי אותם לשמחה מה זו עושה, הלא אנחנו יהודים ובין כך ובין כך כזרים וכנכרים נחשבנו בארץ הזאת, על כן כאשר אבדה
(עמוד תכד)
הארץ לא אבדה בשבילנו, רק בשבילכם, ועתה הלא ארצכם אבודה ונתונה למרמס מעם נכרי צר ואיוב, ומעתה כולכם נחשבים כעבדים וכבשפחות לעם נכר, על כן שמחה מה זו עושה?
אמנם כשאני לעצמי, לא הועיל לי כלום נגד כל כך הרבה ערלים שונאי ישראל, והייתי עוזב ומשתמט משורתם ומתקרב לשורות אחב"י, וכאשר הגעתי אל שורתם הי' כבר לפנות ערב, והגיע זמן תפלת מנחה, ובקשתי וקבלתי מהם סדור קטן והתפללתי תפילת שמונה עשרה בישיבה, כי נאסרה עלינו לעמוד ולהתיצב. וכאשר שקעה השמש וירדה הלילה התפללנו ככה גם תפילת ערבית. ובעל הבית של הגינה שהי' איש יהודי הביא לנו מים לנטילת ידים, וגם קצת שזיפים ("פלוימען") לברכת שהחינו. וקבלתי מאחד גם פרוסת לחם קטנה, והי' זה מנת חלקי אחר תענית של שתי ימים רצופים, כי בבוקרו של יום רביעי בשבת, ערב ראש השנה, תיכף אחרי גמר תפלת שחרית נכנסו הגערמאנים אלינו וגרשו אותנו, ועכשיו הי' כבר לילו של יום חמישי בשבת, ליל שני של ראש השנה שנת ת"ש לפ"ק.
למחרתו, בוקרו של יום ב' דראש השנה, ערב שב"ק, הוכרחנו להמשיך דרכנו הלאה, ונרדפנו ככה משך כל היום כולו. וכאשר חשך עלינו הלילה, צוו עלינו לעמוד באמצע שדה מוקפת גדרים, והחיילים שסבבו לשמרנו, הספיקו לנו אלומות של קש יבש, אשר שטחנו מתחתנו לישן עליהם שינת הלילה. ויהי בחצי הלילה, וארובות השמים נפתחו וירדו עלינו מים עזים וגשם סוחב ומטר כל הלילה, והקור נכנס בעצמותינו. ככה שכבנו בשדה על התבן גם למחר, כל יום השבת, תחת זוהרי השמש, ואני הייתי מלא אבעבועות על רגלי, מחמת שלא הורגלתי מעולם ללכת כל כך הרבה, ועשיתי אז חשבון הנפש, והתפללתי להשי"ת שירחם עלינו ועל כל עמו בית ישראל בכל מקום שהם וכו'. וממולנו מחוץ לגדרי השדה שכנו ה"פאלקס דויטשען", הלא המה בני אשכנז אשר גרו מלפנים בארץ פולין על יד גבול הארץ, וכאשר פרצה המלחמה נגרשו הגערמאנים האלו על ידי ממשלת הפולנאים, ועכשיו שנכבשה הארץ על ידי חיילות הגערמאנים, הורשה להם לחזור לבתיהם ולנחלותיהם. ומדי שכבי שמה הבחין גרמני אחד במנעלי "שטיוול" אשר ברגלי שהי' במצב
(עמוד תכה)
טוב והגון, וניגש אלי ורצה לסחבם ולהורידם מעל רגלי, וכאשר עמדתי לו מנגד ולא נתתי לו לקחת, אחז אותי ודחפני בכח על הגדר של חוטי ברזל, ונפצעו ידי ואצבעותי קשות עד זוב דמי, וכמובן שאחר כך נשארתי עם רגלים יחפות. והתחזקתי א"ע כל הזמן בהזכירי את מאמרם ז"ל (ברכות י' ע"א) שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע מן הרחמים.
כבר הי' שעה מאוחרת אחר הצהרים של שבת שובה, העת אשר בימים כתיקונן הייתי נושא דרשת שבת שובה בתוך אמוני עם סגולה, ועכשיו אנו מושלכים ומגולגלים בין עשבי השדה, שבורים ורצוצים ונפשנו מרה עלינו, ובלא יודעים מה שהעתיד יביא עלינו. הנה אחד מאתנו שאל לחיל גרמני אחד שהי' עומד על ידו, איפה מובילים אותנו? והוא ענה כי מוליכים אתכם לדרך האחרונה שמשם אין דרך לחזור, דהיינו להמות. עוד אנו יושבים שמה, והנני מרגיש ריח עשנים כמו עשן "צוגארעטל", ונבהלתי קשות, כי מי הוא זה ואיזהו אשר יערב לבו לחלל שבת בפרהסיא, וראיתי אברך אחד מעיר לאדז (שהייתי מכירו מקודם בבואו לשעניצא מלפני כמה שבועות) שהוא מעשן, והתחלתי לצעוק בקול גדול, ואמרתי, שבפרט בעידן ריתחא אין להכעיס ח"ו את הבורא כל עולמים, רק לעשות תשובה, כי אולי על ידי זה הקב"ה יחוס עם עני ואביון, אולי ירחם וכו'. והזכרתי גם כמה מאמרי חז"ל בעניני תשובה שהכנתי את עצמי לדרוש כנ"ל. כשגמרתי את דברי, נזכרתי מה שאמר כ"ק אבי זצ"ל אודותי ואודות דרשת שבת שובה שהכנתי, "האומלל אינו יודע איפה יהא אז ולפני מי יגיד המאמרים".
לפנות ערב צוו עלינו לקום ממקומנו, קמנו כולנו והלכנו לכוון מכונות משא ("לאסט אויטא"), וגם אני עמדתי על רגלי, וחפצתי ללכת עמהם, אמנם רגלי נעשו נפוחות עם מים מחמת ריבוי ההליכה שהלכתי בימים האחרונים, ועכשיו לא נשאו אותי רגלי ללכת, אמנם ההכרח אלצני להתחזק בכל כחי וללכת עמהם, כי באם אשאר במקומי, אז אחת דתי
(עמוד תכו)
להמית, כי הרשעים האלו ירה יירו בלי חמלה וחנינה, כאשר ראיתי שעשו עם האומללים אשר לא הספיקו להמשיך וללכת, הי"ד. ובכן התאזרתי בכל כחי והתחלתי ללכת, הולך כמה פסיעות ונופל, הולך ונופל, והנה ניגש אלי חיל אחד, ובראותי אותו נפלה עלי אימות מות, כי נדמה לי שכבר הגיע קצי, והנה הוא פותח את פיו בקול צעקה וצועק אל כמה מאברכים צעירים אשר מסביבי: "נעמט דען אלטען מאן אונטערן ארעם" (קחו את הזקן הזה תחת הזרוע). ובכן אחזוני תחת זרועי ותמכוני משני צדדי והוליכוני אל מכונת המשא, והעלוני שמה עמהם. ויהי כאשר נתמלאה עד אפס מקום סגרוהו והתחלנו לנסוע. אחרי נסיעה של זמן מה הגענו אל איזה בנין גדול, אשר הי' מוקף ומשומר ע"י חיילי הגרמאנים, וכאשר ירדנו מן המרכבה נפתחו לפנינו שערי הבנין ונכנסנו בתוכה.
המקום היה אולם גדול ובאמצע הי' שביל רחב, ובשני הצדדים הי' תאים מחולקים, מקומות המיוחדים לסחורה. ולקחו הגרמנים את האנשים ודחפו אותם אל תאים האלו בזה על גב זה בלחץ גדולה ובצפיפות נוראה עד בלתי נשוא, ובפרט אותי עם רגלים נפוחות וכאובות, אשר במצב כזה לא מצאתי מנוח לכף רגלי, ובכל פעם ופעם דרסו עליהם ביודעים ובלא יודעים, וסבלתי עי"ז יסורים ומכאובים נוראים ר"ל, עד שנדמה לי כי במצב כזה לא אוכל שאת ולחיות עד הבוקר.
יום ראשון בשבת, צום גדליה נדחה
בבוקר כאשר האיר היום, קמתי בזריזות והנחתי תפילין בחפזון, וכמה יהודים התייצבו סביבותי כדי שלא ירגישו בי החיילים, וכמעט שהספקתי לגמור את תפילתי, והנה חיל אחד נכנס ומכריז בקול רם: "וואו איז דער ראבינער?" (היכן הוא הרב?). הוא לוקח אותי ומוליכני החוצה. בבואי החוצה מקבלים שם פני קבוצה של כמה חיילים, וביניהם אחד וחרבו בידו, וצועק אלי: "דו ביסט א ראבינער, קענסטו דאך די יודישע געבעטן, אלזא זינג מיר פאסט געבעטן" (הלא אתה רב, בוודאי אתה יודע התפילות, ע"כ תשיר לי "כל נדרי"). אני ניצב כמו אבן דומם
(עמוד תכז)
ואיני עונה לדבריו. הוא צועק אלי כזאת עוד פעם, וגם הפעם איני עונה לדבריו. אז הוציא את חרבו מנדנו, ומתחיל לתלוש את זקני בכל כך חמה קצופה עד שהוא תולש וקורע יחד עם שערות זקני גם חתיכות בשר.
אחר כך הוא מסר לי את השערות הנתלשים, ואומר לי שאזרוק את השערות בבית שממולנו. לקחתי מידו את שערות זקני, והלכתי אל המקום שצוה עלי ללכת, והנה הבית הוא "ציגעל הויז", בית גדול בנוי ממלבנות בת כמה עליות. נכנסתי דרך שער פתוח ומגיע אני אל חצר גדולה. באמצע החצר עמדה תיבת אשפה גדולה ("מיסט קאסטען"). אני זורק את השערות אל תוך התיבה, ורוצה אני לצאת החוצה, אמנם קול ענות אנכי שומע, קולו של חיל גרמני אחד אשר צוה עלי ללכת אל עבר השני של החצר וליקח משם את האשפה הנמצא שם ולהשימו כאן בתוך התיבה.
הנני מתחיל לצעוד שמה, והנה מוצא אני שמה כמה חיילים פולנים, ואמרו לי ליקח גם האשפה המונח בחדר ההוא ולהשימו בתוך תיבת האשפה הגדולה, וכשקרבתי ראיתי שזה אינו אשפה, רק צואה. וכראותם אותי מתקרב אליהם, הם פותחים את פיהם בקול צעקה וחירוף. ומצד השני עומד הגרמני וצועק שאזדרז, ובראותו שאני מהסס לקיים את פקודתו, הוא מרים עלי את קנה הרובה שלו הכן לירות בי. ובראותי הסכנה אשר ממולי, קפצתי ולקחתי את הצואה עם שתי ידי, ואני רץ אל התיבה להשליך שם בתוך האשפה, ובבואי שמה, כבר הי' עלי לעבור שתי שורות של חיילים, ומדי עברי ביניהם הכוני קשות עם בית יד של קנה הרובה שלהם. ובהשליכי את הצואה אל תוך התיבה, הי' עלי לחזור פעם שנית וליקח משם עוד מה שנמצא שם צואת טינופם ולישא אותה ולהשליכה אל התיבה, וכן פעם שלישית עד גמר המלאכה, וכמעשיהם בראשונה כך מעשיהם בשני' ובשלישי' הכוני מכות נמרצות על גבי ושכמי שירדו עד חדרי בטן. ויהי כאשר כליתי את מלאכתי, דמיתי בנפשי כי עכשיו כבר יעזבוני לחזור אל מקומי. אמנם תוחלתי לשוא נכזבה, כי החיל הראה לי כי בפנה אחרת נמצא עוד אשפה כזאת, ועלי לפנות
(עמוד תכח)
את האשפה. פקודתו שמרה רוחי, וכאשר הנני חוזר ורץ אל מקום האשפה, הנני מקבל מכות נמרצות, ובזיונות.
אחרי ככלות הכל פקדו עלי ללכת אל חצר השני שהי' מרוצף ב"סעמענט" וממולא במים, ועל גבי המים צפו הרבה ניירות של "טשאקאלאדעס" יקרות, וגם "צוקערלעך", שהחיילים זרקו מן החלונות, ונכנסו למים. ואני נכנס אל תוך המים ומלקט יחד את הניירות האלו אחד אל אחד, ומשליכן אל תוך האשפה, ובאמצע הליכתי הם מוסיפים לדחוף ולהכות אותי באכזריות גדולה. ואחד מהן עוד קרא אלי: "יא ראבינער! זי האבן נימאלס געארבייט, מיר וועלן דיר אויסלערנען שנעל ארבייטען"! (כן רב, מעולם לא עבדת, אנחנו נלמוד ונרגיל אותך לעבוד). כזאת היתה הצום גדלי' שלי של שנת ת"ש כחי, תענית מרה אשר לא אשכח לעולם.
ויהי כאשר הספקתי לגמור את המלאכה, הניחוני לחזור אל האולם הגדול ‏ אשר משם נלקחתי, מקום שהי' כולם מרוכזים בתוך התאים הקצרים, וכאשר הנחתי את עצמי שם על גבי רצפת אבנים ("סעמענט"), הרגשתי את כל אברי ועצמותי שבורים ורצוצים, ואין מתום בבשרי, אמנם מקרב לב עמוק נתתי שבח והודאה לא-ל בורא עולם ית"ש, אשר שם נפשנו בחיים, ולא נפלתי קרבן ומרמס לצפרני הרשעים האלו. וככה שכבתי שם כל אותו הלילה מתוך יסורים קשים ומרים.
הנס השני
למחרת ביום ה' דעשי"ת באשמורת הבוקר הכניסו לי זוג של "לאטשען" (נעלי בית) שהיו גדולים ממדת רגלי עם כמה מספרים, וגם פרוסת לחם ששלחו לי מבחוץ, אשר כפי הנראה נודע להם שאני נמצא שם בין הכלואים, כי המביא כל זה אמר שצוו עליו למסור כל זה אל הרב משעניצא.
אחר הדברים האלו, קבלתי צו לצאת החוצה, ושמו עלי תפקיד חדש, והוא שעל יד האולם עמדה איזה "פלומפ" (באר מים), וכאשר המים הי' נמצאים בתוך עמקי הבאר קשה הי' להוציאן, ולצורך זה הי'
(עמוד תכט)
לה שתי גלגלים גדולים עם בית יד ארוכה, באופן שכמה בני אדם היו מגלגלים את העיגול, והיו צריכים למלאכה זו ארבעה אנשים כדי להוציא משם קצת מים. ומאחר שעל יד הבאר עמדו כמה "פאלקס דויטשען" ומתרחצים, על כן היינו צריכים להוציא להם מים. כאשר ניגשתי אל המלאכה, הייתי ה"פועל" הרביעי לגלגול העיגול. ובין כך ובין כך לקחו משם את הפועל הראשון וגם השני, ובכן נשארנו שני פועלים, גלח כומר אחד ואני, לגלגל עיגולים כל כך גדולים, עבודה שהי' למעלה מכוחותנו. אמנם החיילים לא התחשבו עצמם בכל זה, והנוגשים אצים לאמר: "לאאאוס לאאאוס!" (מהר מהר), ואני מתאמץ בכל כחי, ולמעלה מכחי, עד שאני מרגיש כי מעי חמרמרו ומתגלגלים בקרבי. והנה לפתע מופיעים על ידי שתי חיילי ה"עס-עס", כשהם חובשים כובע ברזל אשר סמל שלהם מכילה שלד מתים, המראה כי המה שייכים לפלוגה מיוחדת של מות, והמה מלומדים ומרוגלים לערוך טביחות ורציחות ולענות נפש, והכריחו אותי להסיר את כל מלבושי, והפשטתי את ה"קאפיטע" של משי וכו', וכשהגעתי להטלית קטן שלי הגישו אלי ונתנו לי מכת רצח, וקרעו הטלית קטן מעלי בבזיון נורא, ועל שערת ראשי גזזו צורת "האקענקרייץ" במקום שמניחים תפילין, ונתנו שני סמרטוטים בידי, וצוו עלי להרים את ידי, וכך צלמו אותי, והראו את תמונתי לבעלי הבתים שלי מעיר שעניצא, ואמרו ראו, יש לכם רב כל כך יפה, והם הכריחו לענות להם, כן, יפה מאד! כן יפה מאד! והם מתגלגלים מצחוק.
אחר כך צוו עלי לחזור לעבודת ה"פלומפ" לבדי, אמנם תוצאות עבודתי היו מועטות, ולא העליתי כי אם מעט מים. ע"כ דנו אותי למיתה, ואמרו לי, הלא אתה "הער ראבינער" (פי' אדון ורב בישראל), ואתה שליח השם ממרום, ואחד מהרוצחים הוציא את הרובה, ואמר: נראה מי יהי' חזק יותר, אני או אלקיך, תצעק לאלקיך שיצילך, ונראה אם יוכל להושיעך עכשיו, ונתן לי איזה רגעים שאתפלל אל ה' להושיעני.

(עמוד תל)
באותה שעה נזכרתי שכשמשה רבינו ע"ה לחם עם עמלק הזכיר זכות אבות, כדאיתא בבעל הטורים עה"פ (שמות י"ז י"ב) ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, שהזכיר זכות אבות, אמונה זה אברהם דכתיב (בראשית ט"ו ה') והאמין בה', עד בא זה יצחק דכתיב ביה (שם כ"ד ס"ב) ויצחק בא מבא, השמש זה יעקב דכתיב ביה (שם כ"ח י"א) וילן שם כי בא השמש. וקיימתי מאמרם ז"ל (מגילה כ"ח ע"א) אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, ועצמתי את עיני שלא להסתכל בפניהם, והזכרתי את שמות אבותי הקדושים מתלמידי הבעש"ט זצ"ל, ה"ה הרה"ק הר"ר יחיאל מיכל המגיד מזלאטשוב זצ"ל, הרה"ק הר"ר בער המגיד הגדול ממעזריטש זצ"ל, הרה"ק הר"ר אלימלך מליזענסק זצ"ל, הרה"ק רבי ישראל המגיד מקאזניץ זצ"ל, הרה"ק רבי יעקב יצחק החוזה מלובלין זצ"ל, הרה"ק רבי יעקב יצחק היהודי מפשיסחא זצ"ל, הרה"ק רבי שלמה מקארלין זצ"ל, הרה"ק רבי ארי' לייב מוואלטשיסק זצ"ל, ואמרתי בזה הלשון בערך, זקניי הקדושים, ראו תחת יד מי אנחנו נמצאים, תחת עם פראי מנאצי השם, ברגע האחרונה של חיי הם רוצים להטיל ספק באמונתי ח"ו, הי' לא תהי', הריני מקבל עלי למסור את נפשי על קדושת שמו יתברך, ולהיות הכפרה של כלל ישראל, אבל אתם לכו לפני הכסא הכבוד ותרעישו עולמות לפני הבורא כל עולמים שיציל את עמו ישראל מחשכות הגלות, ויסיר את שלטון הטומאה והקליפות מן הארץ, שגם למות על קדושת השם הם אין מניחים אותנו, הם רוצים לענות אותנו ולהטיל בלבנו ספיקות בהשגחת הבורא, ואח"כ להרגנו, בכדי להפסידנו משתי העולמות, העולם הזה והעולם הבא.
באותה רגע פצעו ודקרו אותי בפגיון באומרם שאינם רוצים לאבד כדור יריה ("קויל") בשבילי. נתעלפתי כל כך קשה עד שהרוצחים חשבו שאינני עוד בין החיים. ואנשי עירי שעניצא בקשו מהרוצחים ימש"ו ליתן להם את גופי לקבור אותי. והרשעים ענו להם, טוב יותר שיהי' מאכל לדגים. וקראו לאינם יהודים וצוו עליהם לזרוק את גופי להנהר שהי' לא רחוק משם. וברחמי השי"ת לא הכירו הנכרים, וזרקו אותי למים נמוכים שאצל השפת, והמים לא הגיעו אלא עד גרוני, ופני למעלה, המים רפאו את פצעי שדקרו אותי בהפגיון, ובבוקר שבה רוחי אלי, ופתחתי את עיני, ולא ידעתי איפה אני נמצא, ומה קרה אתי, עד שמצאתי על החול שעל
(עמוד תלא)
שפת הנהר את ה"זיידענע קאפיטע" שלי עם ה"פאספארט" שלי ועם התמונות, נזכרתי מה שעשו עמי, והי' ממש כתחיית המתים.
הנה באותה שעה עדיין לא היתה דעתי צלולה לגמרי, ולא ידעתי בבהירות מה שמתרחש סביבי, ומה גם שברגעים הראשונים הי' קשה עלי אף לראות במו עיני, ולאט לאט שבה רוחי אלי, ודעתי נתיישבה בקרבי, אז הלבשתי עצמי ועמדתי משתאה איפה יוליכונו רגלי ואיה מנוחתי. בהביטי אנה ואנה ראיתי לפני שביל ארוך, והתחלתי לילך למקום שיוליכונו רגלי, אמנם לא הרחקתי לכת הרבה, והנה שומע אני קול קורא נגדי: "יודע!" (יהודי!), ובו ברגע קול יריה, וכדורים עפים לנגדי. הי' זה קולו של חיל גרמני אשר עבר במקום עם ה"מאטארציקעל" שלו, ובראותו איך שיהודי כמוני הולך ומסתובב בשדות, כבדני ביריה אחת ושתים, ותודה לא-ל ית' שלא פגעו בי הכדורים, וכאשר לא הייתי רוצה לסמוך על נסים, על כן השלכתי עצמי על הארץ, ובהרימי עיני ראיתי איך שגדוד של חיילים עוברים במקום. על כן זחלתי על בטני והרחקתי עצמי מצדי הדרך, חזרה אל פלגי המים, כדי שלא אהי' עוד כמטרה לחצים. הזחילה עשיתי לאט לאט דרך השדה, ולפתע קול קריאה: "האלט!" (עצור), ונשארתי במקומי. והנה מוצא אני את עצמי בחזרה במקום אשר משם נלקחתי בבוקר. והצועק הי' השומר אשר עמד שם על המשמר, ושואל אותי מה אני מחפש שם, ועניתי לו כי בבוקר נלקחתי אל העבודה, וזה עתה אני חוזר מן העבודה. השומר פתח לפני הפתח ואני חוזר ושב אל מקומי.
ויהי כאשר נכנסתי אל האולם, והבעלי בתים של עירי שעניצא ראוני, המה נבהלו ונסוגו אחור בראות פני, כי כבר היו בטוחים שאין אני בין החיים, ובראותם אותי הולך על רגלי ומלובש במלבושי, כרגע נדמה להם שהם רואים איזה רוח ונשמה מבר מינן. וכראותי איך המה
(עמוד תלב)
נסוגים אחור, קראתי אליהם בקול גדול: אחי ורעי! מה אתם נסוגים מפני, ומהו פחדכם ואימתכם ממני, הלא עיניכם רואות שכמוני כמוכם והנני חי וקים, ואם כי משברי וגלי הים עברו עלי ודחפוני בבהלות, וכפסע הי' ביני ובין המות ר"ל, אמנם ברוך ה' שלא נתנני טרף לשיניהם, ופדאני מלרדת שחת.
ויהי בראותם כי פי המדבר אליהם, פי בן אדם כמוהם, שבה רוחם אליהם, והתחילו לדבר עמי, וסיפרו לי מה שאירע עמי, ואת אשר ראו במו עיניהם בעת עמדם על יד ה"פלומפ" עת ענו אותי הרשעים, וקראו בחרפות קום קרא אל אלקיך אולי יתעשת ויבא להצילך מידינו, ונתנו כמה דקות ספורות, ואחר כך תחבו הפגיון בצדי הימנית עד תומה, ודקרו אותי בדקירה, ולא נתקררה דעתם בזה, אלא עוד סובבו עם חרבם בקרבי, ומעדו קרסולי ונפלתי על הארץ כאבן דומם, וניגש אלי אחד החיילים ומשמש בדפיקת לבי, וקרא ואמר: "קאפוט!" (חסל). אז נגשו אליהם כמה מבעלי בתים שלי, ובקשו מהם למסור להם את גופי החלל להביאני אל הקבורה, אמנם לא מלאו את בקשתם ולא נתנו בידם לקברני, רק קראו אחרי כמה מן הנוצרים, ופקדו עליהם להשליכני אל פלגי המים, כדי שיספיק בשרי למאכל הדגים. ואח"כ עשו כמתכונתו גם עם הגלח לדקרו בדקירה, אמנם אותו נתנו להביא אל הקבורה.
ויהי כשמעי את דבריהם, חזיתי גודל נסי ה' ונפלאותיו הרבים, שעשה עמדי נסים גלויים נס בתוך נס הקרנו. ראשית, כי הרשעים הגרמנים ימש"ו לא ירו בי אחר שדקרו אותי, כדי לאשר ולקיים שאינני עוד בין החיים. ב', שלא רצו ליתן את גופי לבעלי הבתים שלי לקבור, כי אם הי' נותנים, אז בוודאי לא הייתי עוד בין החיים. ג', כשזרקו אותי הנכרים במים, לא זרקו אותי עם הפנים למטה, או במים עמוקים, וכדומה, ובדרך זה סיבב המסבב כל הסיבות שהמים רפאו את הפצע, והשמש היתה שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ד', בדרך חזרתי להמחנה ירו עלי עם כמה כדורים, והרשעים לא פגעו בי כלל, כי הבורא ב"ה וב"ש הציל אותי בזכות אבוה"ק זצ"ל.

(עמוד תלג)
בבית הכנסת ביאדימאווע
אחרי זמן מה קבלנו פקודה לצאת מן האולם ולעמוד בשורה ולהתחיל ללכת, והלכנו אל העיר יאדימאווע עד חצר בית הכנסת, ובבואנו שמה מצאנו שם הרבה יהודים, וביניהם גם הרה"ג רבי ארי' לייב לאנדא מקאלביעל זצ"ל, והייתי מכירו מלשעבר, כי בין העיר קאלביעל לעירנו שעניצא כמרחק עשרה "קילאמעטער". והנה בבואנו שמה הוכנסנו בבית הכנסת והציגו שומרים על יד החלונות ופתחים למנוע מאתנו אפשרות הבריחה, ועם כל זאת הוקל לנו שם מעט, הי' לנו הזדמנות לשוחח יחד, וגם אוכל נשלח לנו מן היהודים שבחוץ, ובעבורי ובעבור הרב מקאלביעל זצ"ל הובא במיוחד פעם אחת ביום מרק של בשר, אשר על כן אחרי העינוים ויסורים, רעב וצמאון של ששה ימים, הי' הבית הכנסת עם המרק ממש למשיבת נפש, ורוחנו שבה קצת אלינו. רק לעתות ערב הי' לנו קצת קישויים, כי מאחר שבית הכבוד לא הי' בבנין, כי אם בחצר בית הכנסת, על כן כאשר הי' אחד נצרך לנקביו הי' לו לבקש רשות השומרים שיניחוהו לצאת אל החצר. ובכן בכל שעה ושעה הורשו לחמשים או לששים בני אדם לצאת לצרכיהם. ומחמת שלא הי' שם מקום ישיבה יותר משלשה או ארבעה, על כן הוצרכנו לעמוד בשורות ארוכות ולהמתין על התור, והשורות האלו עמדו מחצות לילה עד עלות השחר, דבר שהי' לנו למעמסה ולאי נעימות.
והנה למרות שהמקום הי' משומר בשמירה מעולה, עכ"ז עלה לכמה בני אדם לברוח דרך החלונות, וכאשר נודע דבר הבריחה לפני החיילים, גילו דעתם שבאם יעריכו ספירת העם, ויחסר אף אחד מן המנין, אז יהרגו את כל העם בלי חמלה וחנינה. ואנחנו בידענו כי ברוב רשעתם ואכזריותם עלולים לקיים את הבטחתם, על כן ארגנו ועד אשר בראשו עמדנו אנחנו שני הרבנים, וגזרנו אומר שמחמת פקוח נפשות דרבים אל יהין שום אחד לברוח מן המקום, כי בזה מסכנים את כולנו. ועכ"ז לא הועיל גזירתנו, כי מיד בלילה שלאחריו ברחו לנפשם כמה בני אדם.
(עמוד תלד)
וליום הבא נכנסו השומרים ופקדו עלינו לערוך ספירת העם, כי עוד מעט יבאו כמה פקידים גבוהים ויערכו ספירת העם לדעת כי לא נפקד ממנו איש. ויהי כשמענו את הדברים, חיל ורעדה אחזוני, כי הלא חסרים מאתנו כמה נפשות. וכפי הנראה שהשומרים ידעו כי הרבה חסרים מאתנו, על כן פחדו גם הם עבור חייהם, מאחר שהם היו ערבים על זה והכל הי' על אחריותם, ואשר על כן כדי למלאות את החסרון תפשו והביאו כמה יהודים מן העיר כדי להשלים על ידם את המספר. והנה כאשר אמרו כן הי', כי לא ארכה זמן הרבה, וקבלנו פקודה לצאת החוצה, ובאו פקידים וערכו ספירה, וכאשר גמרו לספור, והפקידים הלכו לדרכם, אז שוחררו היהודים אשר הובאו להשלמת המספר, ואותנו הכניסו בחזרה לבית הכנסת.
ראוי לציין מאורע טוב הנקלט בזכרוני, כי בפעם הראשונה כאשר יצאתי בלילה אל חצר בית הכנסת, ומדי הולכי בחשכת הלילה, ניגש אלי אחד מהשומרים הגרמנים, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ומסר לי חצי ככר לחם, באומרו "בעהאלט דאס שנעל!" (הטמינו את זה מהר). ובעת ההוא הי' חצי ככר לחם כמוצא שלל רב, וגם לא יאומן דבר זה על חיל גרמני.
יום כיפורים בסטאניסלאוו
ערב יום כיפורים אחה"צ קבלנו פתאום צו ופקודה לצאת החוצה, וערכו ספירת העם, ומיד אחר הספירה קראו לנו דרור, וכל אחד מאתנו רץ למקום שרגליו מוליכות אותו, וכל אחד רצה להרחיק לכת מן העיר כמה שאפשר, ואני מורא עלה בלבבי ללכת בדרך המלך, פן תדבקני הרעה ומתי מהגרמנים העוברים ושבים למחוז חפצם, על כן בחרתי לי דרך השדה שהי' בטוח ביותר, ואחרי הילוך של כמה שעות נתגלה לפני איזה מקום ישוב, וכאשר נתקרבתי שמה ראיתי איך שפתח העיר סביב שתו לה הרבה כלי רכב מלחמה עם חיילות הרבה. ובראותי זאת נשארתי על מעמדי נבוך ומסובך בלי עצה ותושיה כדת מה לעשות לעת כזאת. כי איך אקרב אל העיר ואכנס מצרה אל צרה, ולאן אפנה ולאן אלך פה בשדה פרוצה ועזובה, ועוד מעט והיום יפנה והשמש יבא ויפנה, וליל
(עמוד תלה)
כל נדרי מגיע ובא, וצריך אני למצוא מבוא להכנס העירה להיות יחד עם אחב"י להפיל תחנה ובקשה בליל כיפורים הזה.
ככה הסתובבתי שם אנה ואנה עד שרואה אני שורה שלימה של בתים מוסבים בגנות וכרמים ומוקפים בגדרים, הנני מתקרב אל שורת הבתים האלו ובורר לעצמי את הבית עם הגדר הנמוך ביותר, אני קופץ על הגדר וצועד בתוך חצר הבית ומתקרב אל הבית, והנה לפתע כלב רץ נגדי וחורץ לשונו ומנבח עלי. אני מנסה לגרשו ולהפטר ממנו, אמנם הוא אינו מרפה ממני, וממשיך להתקיפני ולהרעיד את הסביבה בנביחות גדולות, ועוד מעט ובעלת הבית נוצרית אחת יוצאת נגדי ושואלת ממני מה טובי פה בחצר, ואני עונה לה, הן נס ונרדף אני מחמת הגרמנים, ומחפש אני למצוא איזה מוצא ודרך מבוא לרחובה של עיר, אולי תדעי איפה נמצאים פה איזה יהודים. היא הוליכה אותי אל שער החצר סמוך ונראה לרחוב, ואמרה שהיא מפחדת לצאת החוצה, אמנם הגידה לי ללכת מפה בכיוון ישר, ואחר מהלך קצת כבר אראה את בית הכנסת, ואמצא שם את המרא דאתרא.
אני עוזב את החצר ויוצא החוצה, ומוצא אני שם רחובות עיר סטאניסלאוו ריקים מבלי עוברים ושבים, עם בתים סגורים, וגם חיילות הגרמנים לא נמצאו במקום. ככה אני הולך ומתקרב עד מקום בית הכנסת. נכנסתי, וכשלא מצאתי בו אף נפש אחת, יצאתי משם, וניגשתי אל בית קטן שעמד על יד בית הכנסת ודפקתי על דלת הבית, ואין עונה. ככה דפקתי כמה פעמים, עד שיצאה אשה אחת ופתחה לי הדלת, ושאלה ממני מה אני רוצה, ועניתי כי אני הרב משעניצא, ורוצה אני לראות את הרב. אז שאלה ממני מאין באתי הנה בשעה כ"כ מאוחרת, אשר עוד מעט וליל יום כיפור מתקדש ובא. עניתי לה בקיצור דברים, ומבקש ממנה להרשות לי את הכניסה, ובקושי גדול היא מרשה לי להכנס, ומספרת לי איך שמרטו הרשעים את חצי זקנו של הרב, והוא נחבא במסתרים מאחר שהגרמנים באים מפעם לפעם לערוך חיפושים בבית
(עמוד תלז)
הכנסת, ודרך אגב הם עורכים ביקור גם בבית, ושואלים ודורשים אחר מוצאו של הרב איה מקומו.
האשה הזאת שהיתה הרבנית, אשת הרב האב"ד, נתנה לי קצת אוכל לטעום משהו לפני התענית, ואח"כ נכנס גם הרב, והתפללנו תפלת מנחה. בהגיע זמן יוה"כ, פחדנו להדליק אור ולהרבות בנרות, ולכבודה של יום הכיפורים נסתפקנו בהדלקת שתי נרות קטנות בלבד. התפללנו תפילת ערבית, ואח"כ הוליכוני אל חדר צדדי, ולמחרת בבוקרו של יום הכיפורים שלחוני אל בית יהודי אחד שהי' גר לא רחוק מבית הכנסת, והי' מעיר שעניצא, ואחר התענית נשארתי ללון בביתו. וסיפר לי האיש את כל התלאה אשר מצאה אותם בהכנס הדייטש אל עירם, ועד כמה הרבו לענות את הרב ולייסרו ביסורים, ועוד הם מוסיפים לחפש אחרו. ממחרת יום הכיפורים נתן לי "כאלאטעל" (חלוק עליון) עם קצת אוכל כצידה לדרך, והראה לי הדרך איך להגיע אל העיר מינסק-מאזיוויעצק.
כצאתי את העיר, הי' עלי להזהר שלא אפגש בחיילים גרמנים, ובכל פעם שקלטו אזני קול רעש מעורר חשדים, השלכתי עצמי על הארץ והסתרתי פני בין עשבי השדה, וככה נשארתי שכוב בפישוט ידים ורגלים עד יעבור זעם, אז קמתי ונתעודדתי והמשכתי דרכי הלאה עד בואי אל עיר מינסק-מאזיוויעצק.

(עמוד תלח)
פרק ג'
תחת צפרני הרשעים
בעיר מינסק-מאזיוויעצק / בשעניצא / בקאלושין / בדרכי אל עיר שעדליץ / חזרה בשעניצא / בשעדליץ
בעיר מינסק-מאזיוויעצק
ביום ראשון לפנות ערב, מחרת יום הכיפורים, הגעתי לעיר מינסק. שם גרו עדיין הרבה יהודים, ובסובבי ברחובות העיר מצאתי הרבה יהודים עוברים ושבים, ושוב לא הרגשתי עצמי בבדידות כל כך גדולה. נכנסתי אל בית הרב אב"ד ה"ה ש"ב הגה"צ מו"ה משה נתנאל שפירא זצ"ל הי"ד, שמכירו הייתי לשעבר, אמנם בהתייצבי לפניו לא הכירני. סיבת הדבר הי' מחמת כי מאז פרוץ המלחמה רזיתי מאוד, ואבדתי כמו משקל של עשרים וחמש "קילא", ומה גם שזקני הי' קצוץ, ועוד זאת כי תחת איצטלא דרבנן של משי אשר הי' מלבושי בימים כתיקונם, הייתי כעת מלובש בבגדים פשוטים ומלוכלכים וגם נעלי רגלי היו גדולות ומשונות, אשר באופן ובתואר כזה אין מן התימה שלא הכיני.
בביתו של הרב הי' המצב נורא מאד, ונתמלאו אנשי הבית דאגה שהרשעים יחפשו אחר הרב בגלל שמעו הטוב, יען הי' רב מפורסם לשבח ולתהלה, ודרשן מפואר אשר ידע להטיף גם בלשון המדינה, ובימים כתיקונם הי' מופיע באסיפות שנערכו מטעם הממשלה, ומדבר לפני השרים והרוזנים בטוב טעם ודעת, וגם אחינו החפשים אשר לא דרכו על מפתן בית הכנסת לתפילות של כל השנה, היו באים להאזין לדרשותיו אשר נשא מפעם לפעם, וגם הי' מקובל מאוד בחוגי הממשלה, ופעם אחת לפני הבחירות ל"סיים" (בית מחוקקים) הפולני, קראה ה"סטאראסטא" (ראש העיר) המינסקית לאסיפה המונית, והוצג שם ה'"גאווערנאר" (ראש המחוז) של ווארשא לישא נאום בדברים העומדים על הפרק, היינו מענין הבחירות, וכאשר גמר את נאומו, נתבקש גם הרב לישא נאום בלשון פולני, וכאשר גמר את נאומו, אז כל העם הנאספים שם גם הפולנאים מחאו כפים בלי הרף, הרבה יותר מאשר לנאומו של ה"גאווערנאר", וכולם הודו
(עמוד תמ)
והסכימו, כי מעולם לא שמעו נאום מפליא כנאומו של ה"ראבין" (הרב), כי נאם הרבה יותר טוב מהנואם שלפניו. הי' גם בעל תפלה עד להפליא, וכאשר ירד לפני התיבה הי' בבית הכנסת צפיפות גדולה מרוב עם אשר באו לשמוע אל הרנה ואל התפלה. גם הי' פאר היחס ושלשלת היוחסין. והנה בהיותו כל כך איש מפורסם ונודע לתהלה בארץ, על כן לעת כזאת, כאשר מדת הדין ר"ל היתה מתוחה על אחינו בני ישראל מחמת לוחציהם, הי' לו לדאוג יותר משאר בני אדם, שלא יזיק לו שמעו הטוב.
ויהי בהתוועדי לפניהם מה מאד שמחו לקראתי, והייתי מרגיש בצל קורתם ממש כמו בביתי ובצל קורתי. זוגתו הרבנית היתה בתו של הרב הגה"צ רבי יצחק דוד הכהן פשיסוחער זצ"ל אבד"ק זעליחוב, ואת ביתם נהלו בהרחבה ודרך מלכות.
והנה זוגתי הרבנית הצ' תחי' שישבה בו בזמן בעיר שעניצא יצ"ו, נודע ‏ לה ע"י אחד המגידים שאני נמצא בבית הרב בעיר מינסק יצ"ו, ולמחרת היום הגיעה אלינו, וכאשר נפגשה עמדי, פרצה בבכי מרוב התרגשות והפתעה, כי באמת לא האמינה למראה עיניה איך שאני ב"ה חי וקים, מאחר שכבר הוגד לה על דבר מעשה הרצח אשר נעשה עמדי, על כן שוב לא פיללה לראות פני לעולם. לכן עכשיו כאשר בעזרת השי"ת אחרי כ"כ הרבה תלאות שעברו עלי, אשר כפסע הי' ביני לבין המות ר"ל, הצילני השי"ת מכף האויב, מה מאוד שמח לבנו ותגל נפשנו שזכינו להפגש יחדיו עוד הפעם בחיים חיותינו, ונתננו שבח והודאה לה' הטוב על חסדו אשר גבר עלינו. בין כך ובין כך חזרה הרבנית שלי לשעניצא, ואני נשארתי בעיר מינסק יצ"ו, כי יראתי לבוא לשעניצא שמא יכירוני הגרמנים וינקמו בי את נקמתם.
והנה ימים הראשונים שהתגוררתי במינסק היו ימי שלוה והשקט. בינו לבינו נודעתי כי הרה"ג רבי ארי' לייב לאנדא מקאלביעל הנ"ל נמצא ג"כ בעיר, והתחלתי לדרוש אחר מקום מוצאו, והדבר הגיע אלי בקשויים מחמת שהגרמנים היו שואלין ודורשין אחר מוצאו בכל עת, כי כידוע הי' זה מחשבתם ועצתם הרע לרדוף תחלה אחר מנהיגי וגדולי ישראל ולכלותם, כדי שישארו בני ישראל שה פזורה בלי מנהל ומנהיג
(עמוד תמא)
וכצאן אשר אין להם רועה, לכן נשאר מוצאו של הרב בסוד כמוס וחתום, ורק בקושי גדול עלה לי לפענח איה מקום כבודו, שהי' נמצא בבית יהודי אחד בעל בית תעשי' לחומץ ("עסיג מאכער"). הלכתי שמה, ואמרתי שרוצה אני לדבר עם הרב מקאלביעל, אך נתקלתי שוב בקישויים גדולים, וכל זה מחמת השתנות צורתי ומלבושי שלא נתנני להכיר אותי. אמנם אחרי שסיפרתי להם את כל התלאה אשר מצאתני, ואת כל אשר עבר עלי מעת נגרשתי מלהסתפח בנחלתי, וכשמעם את דברי פי המדבר אליהם, האמינו לדברי, והרשו לי להפגש עמו פנים אל פנים.
והנה הרב הי' נחבא בחדר צדדי שהי' פתחו סתום עם ארגז אחד, ככה שלא הי' ניתן להכיר שנמצא שם איזה דרך מבוא לחדר הנ"ל, וסלקו את הארגז לצדדין, ונכנסתי אל תוך החדר. ויהי כראות הרב את פני, מיד הכירני, ומה מאד שמח לקראתי, והארכנו אז בשיחה על אודות המצב, ועל העתיד הבלתי נודע, מי יודע לאן ישלחנו, (בעת ההוא היה עדיין המדובר רק על דבר שילוח וגירושין, כי לא עלתה על דעתו של אדם כי הסוף והקץ המרה יהי' שמד וכליון נורא של אחב"י), והגיד לי אז, כי מאד עגמה נפשו על שלא הרבה לעסוק ברמב"ם הלכות קידוש החודש, ולידע איך לסדר לוח, כי מי יודע איפה נהי' נדחים, ואז איך נדע לסדר לוח ולקבוע ולעבר חדשים. ועניתי לו כי אנכי כן למדתי ועסקתי בהלכות אלו, ובמשך זמן של חצי שעה ערכתי לפניו הכללים העיקרים של קידוש החודש, החל ממולד הראשון בהר"ד, מחזור גדול ומחזור קטן, יתרון שנת החמה על שנת הלבנה, סדר קביעת השנה, סדר שנים מעוברת, שנים פשוטות במחזור קטן, ד' דחיות, הסדרות נפרדות ומחוברות וכו' וכו', ותארתי לפניו כמה דוגמאות איך לסדר לוח.
ויהי ביום טוב אחרון של חג הסוכות, התחילו לחטוף אנשים לעבודה. ובשמחת תורה כאשר התפללנו בציבור, נכנסו פתאום הגרמנים, ולקחו
(עמוד תמד)
את כל הנמצאים שם לעבודה, וברחוב הראשי עמדו הכן מכונות משא ("לאסט אויטאס") שהשתייכו לאנשי הצבא והיו מלוכלכים ומטונפים, וצוו עלינו לנקותם. ולהרב דמתא מינסק נתנו מטאטא גדול, וצוו עליו לכבד ולנקות את הרחוב. וכך עשה וראשו כפוף כאגמון מגודל הבושה, ולא רצה להביט בצורתם ובפניהם הטמאות של הרשעים והחטאים האלו בנפשותם, אשר שמחו ולעגו על מר גורלו.
בערך בשעה החמישית אחר הצהרים הבחנתי איך שמכריזים דברים, וקוראים בני אדם לעמוד בשורה. בראותי זאת לא הססתי הרבה רק עמדתי בתוך השורה. היינו כמה מאות יהודים, וצוו עלינו לילך לדרכנו. כל אחד מאתנו הלך לביתו, ואני חזרתי לביתו של הרב ששמש כמקום אכסנתי. ויהי בבואי שמה מצאתי שם כולם פחודים ומבוהלים, כי היו ממתינים ומצפים לחזרתו של הרב, שיזכה לשוב בחיים, כי כבר קלטו אזניהם השמועה המבוהלה איך שהוצג לכבד ולנקות את הרחוב, ונעשה כמטרה לשחוק וללעג של עוברים ושבים הנוצרים אשר שמחו על איד ולעגו כלעג השאננים בראותם את הרב של היהודים עושה אומנות בזוי' של ניקוי הרחוב. והרבה מהם עוד החציפו להכריז ולומר: טוב ונכון! כבר יש לנו מנקה רחובות הגון שינקה ויכבד את רחובותינו כדבעי, ולא כמו שעשה עד הנה איוואן השיכור.
והנה אחרי עבור זמן הגיע הרב לביתו עיף ויגע ופניו שחורות, שבור ורצוץ מיסוריו ועלבוניו, ואמר, כי אינו רוצה להשאר בביתו, כי מחמת שהמצב הולך ומחמיר מיום אל יום, על כן עליו לעזוב את דירתו למקום סתר ובלתי ידוע, כדי שלא יהי' כמטרה לחצם של הרשעים המתעללים. וגם אני פחדתי להשאר שם, כי בביתו של הרב היתה הסכנה גדולה פי כמה, מאשר בביתו של סתם יהודי. ואחר כמה ימים נודעתי, שהרב קיבל ידיעה איך שהגרמנים הרשעים עשו להם רשימה של שמות אנשים חשובים שבעיר שיהי' בידם לערבון, שבאם יקרה משהו בעיר לאיזה חיל גרמני, או שאם יארע איזה "סאבאטאזש" דהיינו מרידה, יהיו הם האחראים עבור המאורע לפרוע בגופם ובממונם, ועל כן עזב את העיר
(עמוד תמה)
מינסק ועבר לעיר ווארשא יצ"ו, והתחבא בבית אחיו (ברחוב דזשיקא מספר 6).
והנה בהיותי בעיר מינסק יצ"ו, באו לפני כמה אנשים שהיו בעיר שעדליץ יצ"ו, ומסרו לפני איך שהעיר נעשתה לגל של חרבות כתוצאות הפצצות שערך שם השונא, אבל ביתו של אאמו"ר זצ"ל לא נפגעה ועומדת על תלה. וכשמעי זאת התחלתי לחשוב עצות ותחבולות האיך לשוב ולחזור אל עיר שעדליץ יצ"ו מקום מגורי הורי. ובכן נסעתי לשעניצא לראות הנעשה שם, ולהתייעץ בדבר זה עם זוגתי הרבנית הצ' תחי', ועוד זאת כי מה מאד נכספה וגם כלתה נפשי והרבה התגעגעתי לראות את בתי הקטנה שתחי', וכבר חכיתי על השעה שאוכל לראותם.
בשעניצא
ויהי בבואי לשעניצא, נוכחתי לדעת כי אין המקום מתאים להשאר שם, כי כל היהודים היו מרוכזים בבנין בית הספר החדש אשר על ההר, והיו שרויים שם מתוך צפיפות גדולה, ובכל חדר וחדר הי' הלחץ זו הדחק גדולה למאד, ובני אדם הי' שוכבים וישנים על גבי הרצפה, וכבר הי' בחדש חשון, והגשמים ירדו בלי הרף, והי' מחסור גדול בכרים וכסתות, ועוד מעט וימי החורף ממשמשים ובאים, ואין להם במה להתכסות ולהתחמם בלילות של קרירות, כי את הכל כלה ובער אש השרפה אשר בער בעיר בלי הרף. ובתי היקרה הילדה חנה'לע תחי' התכסה ב"סוועדער" בלי שרוולים, וכשכסתה עצמה על הרגלים הצטנן חצי' שלמעלה, והיו צריכים במשך זמן קצר לכסותה שם, ושוב נתקררו רגליה, והיו צריכים לכסות רגליה, וכך במשך כל הלילה הי' צריכים לכסותה מכאן ומכאן שלא תצטנן ותתקרר.
והנה בדברי עם הרבנית שלי תחי' סיפרתי לה, איך שבית הורי עומד על תלה, ובכן בדעתי לילך שם ולראות אם יש אפשרות לגור
(עמוד תמו)
שם, כי פה במקום אי אפשר להשאר. ואחרי ככלות כמה ימים שמתי לדרך פעמי ללכת אל עיר שעדליץ יצ"ו, והנה הדרך היתה מלאה עיקולי ופשורי, וגם סכנתה היתה מרובה, והתחלתי ללכת ברגלי, עד שעלה לי להטפל על "פויעריש פירל" (עגלה עם איכרים) אשר הובילה אותי עד עיר מינסק יצ"ו.
בקאלושין
בהיותי במינסק הקרה ה' לפני הזדמנות להגיע אל עיר קאלושין יצ"ו, שהי' מקום רבנותו של חו"ז הגה"ק רבי שמואל יעקב קאפיל הכהן קליגסבערג זצ"ל, אשר נפטר י"ב אייר שנת תרצ"ה לפ"ק, ויו"ח ובני משפחתו עוד היו גרים שם. ובהגיעי לשם באישון לילה, פניתי והלכתי אל ביתו של זקני זצ"ל, ובבואי שם מצאתי את הבית כלה ונחרב מהיריות והפצצות אשר ערך האויב, ונשרף עד היסוד, (וחבל על דאבדין יותר מששים מספריו הק' שכתבם בכתי"ק), רק באמצע החצר עדיין עמד הבית הקטן שהי' שם מלפנים המנין של החברה תהלים, והלכתי לשם אולי אמצא מי שיוכל להודיעני איה מקום בני ומשפחת זקני הרב זצ"ל, ובאשר דפקתי על הדלת ופתחו לי את הדלת, מצאתי שם את שאהבה נפשי, כל בני משפחתי, ה"ה דודיי ודודתיי (הרה"ג ר' מענדל טייכמאן הי"ד, והשו"ב הרה"ג ר' נחום אונגער הי"ד, ודודתי המימע צירל הי"ד) ובניהם ובנותיהם, שהיו כולם מצויים שם יחד בחדר הקטן אשר הי' נראה כולה כמו חדר מטות, וכל זה שמש למקום מגורים לשלש משפחות שלימות. וכבאשר נכנסתי אליהם כבדוני לשבת על גבי איזה מין ספסל אשר שמש ביום ככסא, ובלילה כמטה, וספרתי להם את כל מה שאירע עם עירנו ומשפחתנו, והם סיפרו לי את כל אשר עבר עליהם.
אמנם לא נשארתי אצלם ללון, כי נחפזתי להמשיך דרכי הלאה עוד באשמורת הבוקר, ועלי הי' לפנות אל מקום מיוחד אשר שם מתכנשים ובאים כל היוצאים לדרכים, לשכור שם בעלי עגלות להמשיך דרכם אל מחוז חפצם, וגם אני שכרתי לי בעל עגלה שיובילני אל עיר שעדליץ יצ"ו, ולא באתי אל בית קרוביי הנ"ל, כי אם למען למצוא לי מנוח של איזה שעות מטלטולי הדרך, ולשמוע ולראות מצב שלומם הטוב. והמה
(עמוד תמז)
מצדם הצטערו מאד על שלא הי' באפשרותם לאכסן אותי כנפשם הטובה, וכל זה מחמת שלילות ואפס המקום. באשמורת הבוקר, עוד בחשכת הלילה ובטרם האיר השחר שמתי את פעמי להמשיך דרכי הלאה עד בואי לעיר שעדליץ יצ"ו.
בדרכי אל עיר שעדליץ
התחלתי את דרכי מקאלושין, מקצה העיר, מקום שמגיעים לשם משעניצא, ועי"ז הי' לי הזדמנות לנסוע ברחוב הראשי ולעבור דרך אורך העיר קאלושין כולה, ומדי עברי בתוכה נתגלתה לפני מראה נוראה של עיר שסוי' ושרופה, עם בתים ורחובות חרבות, ומראה הזאת בצירוף המזג אויר של גשם ורוח ששררה אז בעת ההוא, גרמו לי למצב רוח עצוב עם ספיקות מנקרות במוחי, כי מי יודע אם אגיע למחוז חפצי אל עיר שעדליץ יצ"ו, כי אימת וסכנת המלחמה גדולה מאד, והיינו מתפחדים ומתבהלים מקול עלה נדף, שמא האויב האורב רודף אחרינו ללכדנו. ומדי נסענו עלי דרך היינו נתקלים באנשי המשמר שעצרו אותנו ומחפשים אצלנו בחיפוש אחר חיפוש אחרי דברים בלתי נודעים לפנינו, ‏ והיו מתייחסים אלינו באופן כל כך מבהיל ומחריד, עד שאחר כל חיפוש וחיפוש הי' עלינו לברך ברכת הגומל, על שזכינו לצאת מידם בלי פגע ונגע.
ככה נסענו משך כמה שעות, עד שהינו מתקרבים ובאים סמוך ונראה לשעדליץ. אבל הכניסה לתוך העיר ארכה כמה שעות והרבה הרפתקאות, כי רחוב הראשי, היא הדרך המוביל מעיר ווארשא לשעדליץ, הי' שם לחץ זו הדחק של שורות ארוכות בלי סוף וקץ של עגלות אשר המתינו לקבל רשות כניסה, והיו כולם צריכים לעבור תחת שבט הבקורת של אנשי המשמר, אשר בדקו וחפשו את כל העגלות, ורק אח"כ הורשה להם הכניסה. ובכן גם עלינו עבר סדר הבקורת הזאת, ותלי"ת כי גם זה עבר עלינו למזל ולברכה לחיים ולשלום, ונכנסנו אל תוך העיר.
מדי עברנו דרך רחוב הווארשאווער נוכחתי לראות איך שהרחוב הנ"ל, ומה גם הרחוב פיענקנע המה ברובם חרבים ונחרבים, ונראים כמו חרבות גדולות. ובראותי כל העיר במצב זה סמרו שערות ראשי, כי
(עמוד תמט)
רחובות האלו הי' למשכן מגורים להרבה אנ"ש, ומי יודע מה שאירע עמהם, ומה עלה בגורלם.
ירדתי מן העגלה לא רחוק מרחוב דלוגע, והנה בפינת רחוב דלוגע ורחוב סאקאלאווער עמדה חנות יהודי. נכנסתי בחנות כדי לשאול מה נשמע בעיר, ואמרתי להם שאני הוא בנו של הרבי, והנני הרב משעניצא. הם נתנו בי הבטה, ואמרו לי, כי הרבי עם כל בני משפחתו ברחו להם, והם נמצאים כעת בעבר השני באיזור הרוסים. ובשמעי זאת נשארתי עומד אובד עצות, מה אעשה ולאן אפנה לעת כזאת? ושאלתי אותם אם בית אבי עדיין עומד על בסיסו, והשיבו לי כי כן נשאר עומד בלי פגע, ודרים בתוכה הרבה יהודים. ובכן יצאתי מן החנות, והתחלתי לצעוד הלאה ברחוב סאקאלאווער. והנה הבית שנשא את המספר 15 היה בית גדול, והי' גר שם בעל ה"סטודנער" (חופר ומנקה בארות), ורואה אני כי הבית איננו, ותחתיו ישנו בור גדול מלא מים ומסביב הבור שברי ושיירי הבנין. וכן אני ממשיך את דרכי ומוצא עוד חרבות אחר חרבות, עד שאני מגיע לבית מספר 35 שזה הי' חצר בית אאמו"ר ז"ל. ובבואי שמה מוצא אני הכל על מכונו ובסיסו, בית עומד על תלו כמו לפני פרוץ המלחמה, ועל יד הבית וסביב לו בורות שיחין עמוקות שגרמו הפצצות, ובגינה שבתוך החצר, במקום שחפרנו חפירת המחסה "שוץ-גרובער", נמצא בור רחב ועמוק מאד, ומלא מים על כל גדותיו שהתכנשו שם ע"י זחילת הגשמים.
ניגש אני אל דלת הבית, ודופק בדלת, והנה קול אני שומע שואל לי, מי אני, והשבתי תשובה: בנו של הרבי אני! ובכן פתחה לפני הדלת אשה זקינה, ושמה רחל, אבל היא אינה מכירה אותי. אמרתי לה, האם
(עמוד תנ)
אין את מכירה אותי, ראי מה שהדייטשען ימש"ו עשו עמי, וב"ה אשר לא נתנני טרף לשיניהם, ונפשי כצפור נמלטה מפח יוקשים, ויעזור השי"ת הלאה. ונכנס אני אל תוך הבית, ומוצא אני שם מהפכה גדולה, ובכל חדר וחדר גרה משפחה אחת, וכולם מכירים אותי מלשעבר, ושמחים לקראתי. וצועד אני אל אולם בית המדרש, והנה נתרוקן המקום מארון הקודש וספרים, מהשלחנות והספסלים, אשר העלו כולם לעליית הבית (ה"בוידעם"), מחמת פחדם ומוראם של חיילי הגרמנים ימש"ו אשר נכנסו שמה ורצו לקרוע את הספרי תורות, ורק על ידי הפצרות גדולות עלה בידם למנוע אותם מזה וכאשר הלכו להם החיילים, מיד גנזום שם לבל יעלה בהן הפורץ, רק ספר תורה אחת השאירו לעצמם והניחוה במקום משומר, ובכל יום ויום באים שם השכנים הקרובים, וכן קצת רחוקים שהגיעו שם בסתר, דרך שדות וכרמים, להתפלל שם בציבור ולקרות את הפרשה מתוך הספר.
כאמור, את הורי היקרים לא מצאתי במקום, כי אאמו"ר זצ"ל עם כל אחי ואחותי הרבנית דבורה [ע"ה], עזבו את המקום ונסעו לדרכם בליל הושענא רבה, אחרי גמרם את ספר תהלים. ואמי מורתי הרבנית הצדקנית ז"ל עם יתר אחיותי נסעו להן במוצאי שב"ק בראשית אסרו חג של שמחת תורה, כמו שצוה עליהן אאמו"ר זצ"ל טרם הפרדו מהן. בהיותי שמה במקום מגורי אבי וחדר הורי, בחרתי לי למושב בחדר המטות של הורי. ובפתחי את הארגזים חפשתי שם למצוא איזה מלבוש וכתונת של אמי מורתי או של אחיותי שיהי' לתועלת בני ביתי, וחפשתי ולא מצאתי, כי הארגזים הי' ריקים מכל. וסיבת הדבר הגידו לי, כי טרם נסעה אמי הרבנית ע"ה חילקה את כל החפצים לטובת הנצרכים, ואפילו את הכרים ואת הכסתות לא הניחה בבית, רק את הכל חלקה בטוב עין ובלב ונפש חפיצה, ועשתה זאת בדרך תנאי שבאם יגיעו לשם מבני' ויהיו צריכים בהחפצים, אז יחזירום להם להשתמש בהן לצורך עצמן. ואמנם החזירו לי כרים וכסתות וכו', וגמרתי בדעתי להביא את משפחתי משעניצא לשם. ובכן נקינו את החדר והרצפה להיות הכן לצרכינו. וככה
(עמוד תנא)
נשארתי כמה ימים בעיר שעדליץ אע"פ שהי' המצב מתוח למדי, ובכל פעם עברו החיילים הגרמנים ע"י חלון החדר שלנו. ובפרט בלילה כאשר הי' השקט שורר בחוצות, היו קולטים אזנינו את קול דפיקת רגלם של הרשעים האלו כאשר דרכו ורמסו בחוצות קריה, דבר שלא הי' כל כך נעים.
ויהי בהיות הבוקר יצאתי החוצה להפגש ולהראות עם מכירים וידידים משנים קדמוניות, וכן בקרתי בבית הרה"ח מו"ה בעריש יום טוב הי"ד, מחסידי אאמו"ר זצ"ל, ומסור אליו במסירות נאמנה. הוא הי' גביר אדיר ובעל צדקה גדול, סוחר מפורסם ואיש מכובד. ובבואי אליו שמח לקראתי עד מאד. הגדתי לו כי בדעתי להביא את משפחתי משעניצא ולהתיישב פה בשעדליץ, אמנם אין אני יודע כמה יעלה לי זה לשלם בתשלומין, כי מבקשים הרבה תשלומין מחמת סכנות הדרכים. כשמעו את זאת לא היסס הרבה, רק ניגש מיד אל האוצר שלו ופתח אותה, וקרא ואמר בזה הלשון: "מיין קינד! דו זעסט וואס דא ליגט! נעם וויפיל דו ווילסט, ווייל ביים יעצטיגען מאמענט האב איך נאך די שליטה איבערן געלד, אין א מינוט ארום ווייס איך נישט צו איך וועל עס נאך האבן, ווייל די דייטשען קאנען צו יעדען מאמענט אריינקומען און עס צונעמען פון מיר, דעריבער נעם וואו לאנג איך קען נאך טוהן א מצוה". (בני, אתה רואה מה שמונח פה, קח כמה שתרצה, כי ברגע זו עדיין יש לי השליטה על הממון, וברגע הבא איני יודע אם עדיין יהי' בידי, כי הדייטשען יכולים בכל רגע ליכנס ולקחת ממני, על כן קח בעוד שיש בידי לעשות בו מצוה).
והנה בהביטי אל תוך האוצר נשארתי משתומם עד מאד, כי כל הארגז הי' מלא וגדוש עם חבילות חבילות של "מאות אדומים", ולקחתי משם כמה חבילות, והודיתי לו מקרב לב עמוק, ושפתותי מללו ברכות חמות ולבביות, שזכות המצוה תהי' לו לאלף המגן להנצל מכל צרה
(עמוד תנב)
וצוקה פגע ומכשול. ויצאתי משם והלכתי אל בית אאמו"ר זצ"ל, ולקחתי משם קצת חפצים ובגדים, ובקושי גדול ובדמים יקרים עלה בידי לשכור עגלה ונסעתי לעיר קאלושין יצ"ו, ושם שכרתי לי עגלה אחרת לנסוע אל עיר מינסק יצ"ו. ובבואי שמה שכרתי לי מיד עגלה אשר יחזירני ביום המחר חזרה לקאלושין. ובקאלושין הי' כבר עגלה שכורה לנסוע לעיר שעדליץ יצ"ו. ככה הגעתי בחזרה עד עיר מינסק, ומשם הצליח ה' את דרכי להגיע למחוז חפצי לשלום אל מקום מגורי עיר שעניצא יצ"ו.
חזרה בשעניצא
בבואי חזרה לשעניצא, החייתי נפשות בני ביתי, כי תקופת החורף כבר התחילה לקרר את מזג האויר, והגשמים ירדו בתקיפות, והכרים והכסתות של צמר שהבאתי עמי, הי' להם למשיבת נפש להתכסות בהם ולהגן מפני הקור, ובמסרי לפניהם איך שהכנתי להם בשעדליץ דירה חמה וטובה, היו בעיניהם כחולמים, כי במצב ואופנים קשים שהיו נמצאים בה בשעניצא, בשכבם שם על גבי הרצפה הקשה בלי משען וכסת, ובחדר עם חלונות פרוצות, על כן מאוד גדלה שמחתם בשמעם את דברי. [את חמותי הרבנית הצדיקת ריזל הי"ד, ונכדתה הילדה לאציא'לע הי"ד בת גיסי אבד"ק מילאסנא הי"ד כבר לא מצאתי בבית, כי ראו לנכון שבעת הרס עולם כזה היותר טוב וההגון שתהי' הילדה יחד עם הורי', ומדי חזרתה אל הורי' נתלוותה עמה גם חמותי הרבנית ונסעה למילאסנא].
ויהי למחרת בבוקר השכם נכנס אלינו גרמני אחד ולקחני יחד עם כל הגברים לעבוד עבודה. מתחלה הוציאונו אל החצר, ומשם גרשונו עד תוך חצר התיפלה "קאשציאל", ונתנו עלינו שם עבודה של הורדת חומר ולבנים מן העגלה, וכפי הנראה לצורך בניית איזה בנין. ובינו לבינו לוקחים כמה אנשים ובתוכם גם אותי, להביא מים מן הנהר ללבון הלבנים, ועל העגלה היו חביות גדולות שאוחזים ע"י ה"האליביעלס" (עצים ארוכים שמאגדים אותם להסוסים להוביל את העגלה), וצוו לנו למלאות את החביות עם מים ולהביא את המים אל המקום, ועלינו הי' לסחוב את העגלה בכל כחינו (סוסים לא הי' שם, רק אנחנו היינו הסוסים).

(עמוד תנג)
והנה בעתים ובזמנים נוחים קשה להבחין ולהכיר את האהובים והידידים האמיתים, וכן אי אפשר להכיר את מזגי הנפשות הטובות, כי טבע בני אדם להראות החוצה סימני לב טוב ונפש יקרה, על כן אין לדעת ולהכיר את טבעם ומזגם האמיתי, משא"כ בעת צרה ומצוקה, נתגלות פנימיות מזגי האדם, וגם נתגלה מי הוא ידיד אמיתי. והנה בגלילות העיר שעניצא יצ"ו הי' איש אחד בשם משה מ., וכל בני העיר למקטן ועד גדול היו מחזיקים אותו לגרוע שבגרועים, ודברו והשיחו אחריו דיבות שונות משונות, וכמובן כי בתור רב אב"ד לא היתה לי הזדמנות מעולם להכנס עמו בשיחה ארוכה, רק ממה שראיתי אותו פעמים אחדים באמירת סליחות ובימי הנוראים ובהזדמנות אחרות. ועכשיו כאשר עמו אנכי בצרה הייתי עומד אצל צדו בעת העבודה הזאת, ויהי כראותו אותי איך שאני סוחב את העגלה, קרא ואמר: אדוני הרב! נא אל תתעמלו עצמיכם בעבודה קשה הזאת המפרכת את גופו של אדם, תנוחו את ידיכם על גבי העגלה, רק למראית עין, ואני אלך לפניכם ואסחב את העגלה תחתיכם, כי אני כבר רגיל בעבודות כאלו, וגופי ונפשי סגלו בהם. ובשמעי את דבריו עמדתי משתאה בתמהון, כי מעולם לא הי' עולה על דעתי לחשוב, כי איש מגושם כזה יתמלא לבו עם כל כך הרבה רחמנות, וירגיש צרת חבירו, עד שיהי' מוכן לעמוד בעזרתו ולישא בעול תחתיו. אמנם אכן לעת צרה כזאת נתגלתה נפשו הטובה והעדינה, כי באמת הי' לו נשמה טהורה, רק סביבותיו ואופני ומקרי חייו גרמו לו להתגשם במדה גרועה, ובהזדמנות זו נתגלתה פנימיות נשמתו הזכה והברורה, ומי יתן שיהי' לו זאת למליץ יושר וזכות במקום מנוחתו, הי"ד.
ככה עבדה החבורה עד אחר חצי היום, ובלית ברירה שמעתי להעצתו של זה האיש משה, והקלתי מעלי עבודה קשה הזאת. אחרי חצות היום בשעות שלאחר הצהרים בא גרמני אחד שהי' מפקח על עבודתינו, והי' מכריז ואומר, שכל אלה שאינם מבני העיר שעניצא, עליהם להודיע. והודעתי לו שאני מעיר שעדליץ, ורק על פי מקרה נקלעתי לפה שעניצא. ושאלו ממני האם אוכל להראות ולהוכיח מתעודות ועדיות, והעידו היהודים שהיו שם, איך שמוצאי מעיר שעדליץ, ואז הניחו לי לדרכי.

(עמוד תנד)
בלילה ההוא נסעתי יחד עם משפחתי אל עיר מינסק יצ"ו, ושם נתקשרתי עם בעל העגלה אשר שכרתי יום שלפניו להביאנו לעיר קאלושין. אבל כל זה עלה לי בקישויים, כי הלילה חשך בעדינו, והנדנוד בחוצות נאסרה לחלוטין, ובכן הוליכנו דרך מסילות אחוריות עד בואנו אל מקום מושב בעל העגלה הנ"ל אשר עמו נסענו והגענו לעיר קאלושין בעוד אישון לילה, ובאשמורת הבוקר נסענו הלאה אל עיר שעדליץ. ככה עברנו תוך העיר בחשכת הלילה, כאשר שלג התחיל לירד וכסה את פני הארץ, ולמחרתו בבוקר הגענו בשלום לעיר שעדליץ.
בשעדליץ
בהגיענו לעיר שעדליץ קבענו מקום מושב ודירת קבע בבית אבי וחדר הורתי, וממש החיו נפשות בני ביתי שיחיו, כי כבר זה כשתי חדשים אשר לא שכבו וישנו בתוך מטה מצעת עם כר וכסת, רק שכבו על גבי רצפה קשה וקרה, ופה מצאו להן מנוחה ונחלה, כי מכירי וידידי בית אאמו"ר זצ"ל הביאו בחזרה את מקצת מטלטלי הבית וערכו וסדרו לנו מקום טוב ונוח. וגם שוב הרגשנו עצמנו כמו בביתנו, ולא היינו כל כך שכולים וגלמודים עזובים מבלי מכיר, כי כל חדרי הבית היו מיושבים עם משפחות מיודעים ומכירים לנו אשר ששו ושמחו לקראתנו.
כאשר נודע ביאתנו אל העיר החלו לנהור אלינו הרבה אנשים, והרבה מהם אשר נדרו בעת צרה וצוקה לתרום וליתן נדבותיהם לאאמו"ר זצ"ל, וכאשר שמעו על דבר בואנו, אז מצאו הזדמנות ושעת כושר לקיים את נדריהם ולמסור הכסף לידינו. בין הבאים הי' גם איש יהודי כפרי אשר הי' גר במרחק כמה "קילאמעטער" מעיר שעדליץ, והביא אלינו עגלה שלימה של תפוחי אדמה, גזר, בצלים, ושאר מיני ירקות. ופעם אחת בא יהודי אחד שהוביל עמו עגלה שלימה של עופות, ובמצאו אותי בירר בעבורי את התרנגול היותר גדול. ומבית הרחיים של משפחת לעווין, ספקו בעבורי שק שלם של קמח, שהי' נחשב בימים ההם ליקר המציאות
(עמוד תנה)
והאשה הזקינה רחל הנ"ל הי' לה ב' גדיי עזים וחלבה בעבורנו חלב עזים. וברחוב אשר גרנו הי' שם בית אופה, ובכל יום ויום היו עומדים לנגד הפתח שורות בני אדם, אשר הסבו שם בכל בוקר כדי להשיג לחם לפי הטף להשביע רעבון נפשם. והרבה פעמים היו אנשי משמר הגרמנים גורשים את היהודים, ולקחו את הלחמים וחלקוהו בין הגויים שעמדו שם בשורה. ובעל בית האופה הי' איש יהודי חרדי, והי' רגיל בכל בוקר ובוקר טרם האיר השחר, לקחת שני לחמים ולזרוק אותן לביתנו. והלחמים האלו היו חמין כי אך זה הוצאו מן התנור.
עצים להסקה ופחמים ("קוילען") הי' לנו די והותר למשך כמה שנים, כי טרם פרצה המלחמה הובילה ממשלת הפולנים ערימות עצומות של פחמים מארץ שלעזין שהיתה סמוכה לארץ אשכנז, וצברוה בסביבות העיר שעדליץ, ובמשך הזמן נצטברו שם הרים גבוהים של פחמים, וכאשר התנפלו הגרמנים על העיר וזרקו פצצות ("צינד באמבעס"), נפלו כמה מהן על גבי הפחמים האלו, והעלו שלהבות. וכאשר נכנסו הרוסים לשעדליץ, הרשו לבני העיר ליקח משם פחמים, כמה שהם רוצים, כי בין כך ובין כך יהי' הנשאר למאכולת אש. ובכן הלכו אחיותי יחד עם אנשי שלומינו וידידינו, ובכל יום ויום הביאו משם עם העגלה שבידיהם, עד כמה שהי' ידם מגעת. ועצים להסקה הי' לנו מקורות בתים שנפלו ע"י הפצצות, האנשים לקחו את העצים והקורות ויבקעו אותם והובאו אלינו, ובכן הי' הרפת שבחצרנו מלאים מזן אל זן עם עצים ופחמים להסקה, די והותר לכמה שנים. ועל כן לפי מצב הגרוע ששרר אז בארץ, הי' אצלנו העיר שעדליץ כמו גן עדן התחתון, ולא תחסר כל בו אוכל ומשקה ודירה חמה, וקוה קוינו שבמצבים נוחים ותנאים קלים כאלו נוכל לשבת בארץ עד יעבור זעם.
ועכ"ז הי' הפחד והפחת מנת חלקינו ביודענו כי בכל יום ויום חוטפים בני אדם לעבודה, אמנם לפי שעה הי' שקט ושאנן ברחובותינו.
(עמוד תנו)
וכאשר נודע לנו כי רבים חוזרים מעבודתם מוכים וממורטים, וכי אין כאן עמל העבודה בלבד, אלא שגם החיים תלוים מנגד, ואיכא במשמעותה גם סכנות נפשות, אז ארגננו חברת שומרים שיעמדו על המשמר מדי בוקר, אשר אם יראו בהתחלת רחוב דלוגע איך שמתחילים לחטוף בני אדם, יודיעו את בני הרחוב על דבר החטיפה. ובכן בכל פעם כאשר נודע לפני דבר החטיפה, הייתי נס דרך החצר אל השדות עד שהגעתי חוץ לעירנו. שם הי' גר יהודי כפרי אחד מיודעי ומכירי, והייתי שם בביתו עד שעות שאחר הצהרים, וכאשר שקטה העיר חזרתי לביתי ומקום מגורי, וכך עברו הימים והלילות. הלילות היו שקטים, אמנם עם כל זה הי' בחדרים אימה, שהיינו מפחדים שמא יבא השונא לרמוס את חצרינו וליקח אותנו. אך בין כך ובין כך נתרגלנו גם למצב כזה.

(עמוד תנז)
פרק ד'
והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם
אאמו"ר זצ"ל בפרוץ המלחמה / אאמו"ר זצ"ל מצילני מידי הדייטשען הארורים ימש"ו / העברת הנהר "בוג" לעבר השני / בעבר השני של הנהר
אאמו"ר זצ"ל בפרוץ המלחמה
סיפרו לי אנשים נאמנים אשר היו בצל קורת אאמו"ר זצ"ל, שבעת שנעשה העיר שעדליץ כמטרה לחץ השונא, אשר עף מלמעלה והמטיר עלי' מדי יום ביומו פצצות עד אין שיעור, ועשו שמות בעיר, הי' בכל יום ויום הרבה נהרגים, ובימים ההם נתרוקנה העיר מיושביה אשר נטשוה ועזבוה ונמלטו משם. אך אאמו"ר זצ"ל לא שת לבו אל הדברים האלה, ומיאן לצאת מן העיר. ובשעות חמורות אלו ישב אאמו"ר זצ"ל בחדרו דבוק בדביקות נפלאה, ויהודים למאות באו אצלו לבקשו להתפלל עבורם, וגם למצוא מקלט בד' אמותיו. והי' נראה אז עין בעין נפלאות ה', כי נתקיים בו דברי הכתוב (תהלים צ"א ז') יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, כי נפלו פצצות ונחרבו רוב הבתים שבעיר, וגם הבתים סמוך לביתו ולחצרו וגנתו נפלו, ואליו לא אונה כל רעה, וגם האנשים שהיו עמו ניצלו בזכותו.
אחותי היקרה הרבנית אסתר עטיל שתחי' לאויט"א (כעת אשת גיסי הרה"צ מו"ה יעקב יצחק אונגער מדאמבראווא שליט"א) היתה עומדת ומבשלת עבור הנאספים שם שהיו רעבים וחלשים. פעם כאשר נפלה פצצה סמוך לבית, ורגזה ורעדה הארץ עד שהי' נדמה שגם הבית יפול ויהרס מרעש הגדול והנורא, נפלה קדרה מלאה מרק ונשפך לארץ, והי' נס שלא נכותה. בחיל ורעדה פרצה מהר אל חדר אביה בבכי וזעקה: "טאטעשי! טאטעשי!" (אבא! אבא!) אין לי עוד כח להיות עומד ומשמש. אאמו"ר זצ"ל ישב על כסא קדשו תפוס בשרעפיו הקדושים, והרגיעה לאמר: בתי היקרה, תחזרי נא להמטבח, ובזכות שאת מספקת מזון ומחיה
(עמוד תנח)
לכל כך הרבה אנשים, יעזור לך השי"ת שתשארי בחיים מהמלחמה ותזכי להעמיד דורות ישרים ומבורכים, וכן הוה.
בעת ההוא היתה נראה פקחותו של אאמו"ר זצ"ל אשר כחכם הרואה את הנולד ידע לקדם את פני הרעה ולהנצל ממנה בעזהש"י. כי בימים ההם עוד לא יכלו להטיל ולזרוק פצצות בלילה, רק לאור היום, לפיכך בכל יום בעלות השחר נסו הרבה אנשים לחוץ לעיר, ובלילה חזרו לבתיהם. וכאשר עברו ימים אחדים וחדלו הפצצות והתחילו גם שאר הגולים לחזור אל העיר ולשקם הריסותיה, דייקא במצב שקט כזה פקד אאמו"ר זצ"ל על בני ביתו לארוז את החפצים היותר נחוצים ולהכין את עצמם לדרך מיד, ולא רצה להמתין אפילו עד שיאיר אור הבוקר ויצא בכי טוב, רק הבהיל וזירז לצאת תיכף ומיד. אנשי ביתו תמהו והתפלאו עליו, מה זה ועל מה זה ישנה את טעמו היפוך מנהג העולם, אשר בימי פצצות כאשר הכל נסו משם נשאר הוא על מקומו ומשמרתו, וכאשר שקטה העיר והכל חוזרים אלי', דייקא אז הוא רוצה לעזוב את העיר, וגם מה זה שדחפו והכריחו לעשות כל זה בחשכת הלילה בלי לחכות לכל הפחות עד אור הבוקר. אולם כאשר ידעו מכבר את דרכיו הנפלאות צייתו לדבריו מבלי לשאול שאלות, וכל אחד ארז חפצים ויצא מן הבית. כאשר שאלו ממנו לאיזה דרך לפנות ולילך, כי אף אחד מבני ביתו לא היו בקיאים בשבילים ובדרכים, השיב בלשון קצרה שלעת עתה צריכים לעזוב את העיר, ולאיזו עיר שיגיעו, שם יעצרו ויעמדו. ויען לא היה אפשר להשיג ולשכור עגלה, צעדו והלכו ברגל כל הלילה עד שהאיר היום.
ויהי בבוקר עודם באם הדרך, ראו לפתע קבוצת אוירונים של הגרמנים אשר עפו נגדם מלמעלה. כראותם הסכנה והרעה אשר נגד פניהם, חפצו כולם לנוס אל היער אשר בקרבתם ולהחבא שם בן האילנות שלא יבחין בהם השונא. אמנם אאמו"ר זצ"ל התנגד לדבריהם להכנס אל תוך היער אלא צוה לרדת תחת הגשר הסמוך ולהטמן שם. אאמו"ר זצ"ל נתן מקום הראוי לכל או"א, ואמר אתה עמוד פה, ואתה פה, וכולם תמהו בתמהונם, שהלא הדבר הראשונה שפוצצים האויבים בשעת מלחמה הם הגשרים והדרכים, שלא יוכלו האנשים לעבור ממקום
(עמוד תנט)
למקום. אבל בלי לשאול שאלות עשו כמו שנצטוו. והנה מיד המטירו האוירונים על היער יריות ופצצות רבות מאוד, ואלו שברחו בהיער מתו ל"ע. אחר כך זרקו פצצות גם על הגשר שהיו נחבאים תחתיו, אולם החטיאו את המטרה ולא קלעו אל השערה. כאשר עברו רגעי הזעם וחדלו היריות, יצאו ממחבואיהם והמשיכו את דרכם הלאה עד בואם אל עיר מצער בשם מארד, ומצאו שם מנוח לכף רגליהם בביתו של חסיד אחד אשר הכניסם תחת קורות ביתו בסבר פנים יפות.
שם הביעו לפניו בני ביתו את תמהונם על שבחר לצאת מן העיר בעת שכבר נחו היריות והפצצות, ואץ לנדוד עלי דרך שהוא תמיד בחזקת סכנה ק"ו בשעת חירום כזה. ואאמו"ר זצ"ל השיב להם בחכמתו וצחות לשונו, בבחינת חכם עדיף מנביא: דעו כי כל זמן שפצצו את העיר, עדיין הי' הרשע רחוק מן העיר, והי' ירא להכנס לתוכה פן תתהוה התקוממות והתקפה נגדו, ולכן פצצוה מתחלה להחריבה ולהרס בסיסי' הצבאיים, והרסו כל המקומות שחשבו שיהי' להם למוקש שיכולים לעמוד נגדם ולמנוע בואם לעיר, אבל אחר כך פסקו לפצץ, משום שידעו שאין להם עוד ממה לפחד, שכבר סלקו כל המכשולים בדרכם, ולא יפגעו בהתקפה נגדיית ויכנסו בטח לתוך העיר מיד, ובכן הרי עוד מעט ויבואו לעיר. על כן עזבתי את העיר, כי סכנה עבורי להשאר שם יען כל הנכרים מכירים אותי ויצביעו עלי להגרמנים. לא כן בעיר אחרת מקום שאין מכירים אותי, שם אוכל להשתמר מליפול חלילה לידי האויב.
ויהי כאשר פתר כן היה, כי למחרת - ביום ה', כ"ג אלול - נכנס הרשע לשעדליץ, ותפש כחמשת אלפי מאחב"י ועינה אותם ביסורים קשים ומרים, והגלם לעיר ווענגראוו. אאמו"ר זצ"ל חזה את כל זאת בחכמתו, ועל ידי זה לא עבר שבט הרשע על גורל הצדיקים.
ערב סוכות אמר לאמי הרבנית הצדיקת ז"ל: את והבנות תסעו לשעדליץ ואני אבוא אחריכם, וכן עשו. ביום ד' דחוהמ"ס בא בחזרה לשעדליץ, וצהלו ורונו יושבת שעדליץ לקראת רבם.
ובעת ההוא עוד לא הי' קבועים הגבולים בין הגרמנים והרוסים, לראשונה פלשו הגרמנים לשעדליץ, אח"כ עזבו את העיר ובאו הרוסים
(עמוד תס)
אבל היו שמועות שהרוסים יסוגו להנהר "בוג" והגרמנים יחזרו לשעדליץ, והי' מבוכה גדולה בין תושבי שעדליץ, כי לא ידעו לשות עצות בנפשם אם לעזוב את העיר ולנסוע מעבר הנהר "בוג" לצד הרוסים, או להשאר בקרבה. לכן כאשר בא אאמו"ר זצ"ל חזרה לעיר חשבו היהודים שאין עוד סכנה לגור בשעדליץ. ובאו כולם בהמונם להציע לפניו שאלותיהם ופתקאותיהם. ופקד עליהם לבא בליל הושענא רבה באמירת תהלים בצבור, וכן הי' לעת ערב התכנס המון רב (יותר מתמיד) בביהמ"ד.
ויהי בחצי הלילה, כשגמרו ספר תהלים, עלה אאמו"ר זצ"ל על הבימה, פתח פה קדשו ואמר: יהודים יקרים! באתי להפרד מכם, ולהודיע אתכם, חוסו על נפשכם ועל נפש בני ביתכם, עזבו את הארץ הזאת, כי נגזרה עלינו גזרה רעה מאד, וחז"ל (סנהדרין ל"ז ע"ב) אמרו: גלות מכפרת, אין אני מבטיח לכם שכל מי שיברח ינצל, אבל הרוב ינצל, לכן חוסו על נפשכם, עזבו את בתיכם וכל אשר לכם והצילו את נפשכם ונפש בני ביתכם, בבקשה תמסרו את דברי אלה לכל ידידיכם ומכיריכם, שיחוסו על נפשם בעוד מועד, וגם אני עוזב מיד את הארץ, והשי"ת ירחם עלנו. דבריו הקדושים שיצאו מלבו הטהור נכנסו ללבות הנאספים, והוא נתן עוז ותעצומות לעם לעזוב את בתיהם וכל עסקיהם ולהמלט מן העיר. דבריו אלו נתפרסמו בזמן קט בכל העירות מסביב. והרבה עשו כן, לקחו צרורות כספיהם וכל חפצי ערך ונסו מן העיר. ולמחיה שלחו ה' להאיר להם הדרך ישכון אור ולהחיות להם לפליטה גדולה.
אחר דבריו הנ"ל נפרד אאמו"ר זצ"ל מאמי מורתי הרבנית ז"ל, ואמר לה שנותן לה רשות להשאר בעיר עד אחר הבדלה של מוצאי שב"ק בראשית, אסרו חג סוכות, ותיכף אחר הבדלה יעזבו גם הם את המקום ותלכנה בגולה. שאלה אותו אמי ז"ל: לאן אתה הולך ואיפה אמצאכם? השיב לה אאמו"ר זצ"ל: גם אנכי איני יודע אנה אהי'. וסיים אאמו"ר
(עמוד תסא)
זצ"ל ואמר: נוסע אני בכיוון מזרח עבר הנהר "בוג" להרוסים, ובטוח אני שתפגשני שם.
בדבריו אלה נפרד מן הרבנית ובנותיו, ואז בלילה ההוא בהושענא רבה של שנת ת"ש כחם של ישראל, עזב אאמו"ר זצ"ל את העיר שעדליץ יחד עם אחיי ואחותי הרבנית דבורה [ע"ה], ונסעו מזרחה לצד רוסיא. בדרכו עבר את הנהר "בוג" עד בואו לעיר דראגאטשין, ומשם המשיך דרכו עד עיר סימיאטיטש.
וסיפר השו"ב מסארנאק (עיר היושבת על הספר אצל הנהר "בוג") ז"ל, שגם הוא וכל אנשי עירו (ביניהם הרה"ח מו"ה מנחם מענדל ברוקמאן ע"ה אבי ידידנו מו"ה נתן הי"ו), כששמעו שהאדמו"ר משעדליץ עזב את עירו וברח ביו"ט, וראו מזה שלפי דעתו זה ענין של פיקוח נפש, ברחו גם הם לצד הרוסים.
אמי מורתי הצדיקת ז"ל חזרה אל ביתה יחד עם בנותיה ונשארו שם עד מוצאי שב"ק, ומיד אחר הבדלה נסעו גם הן ובאו לעיר דראגאטשין. שם שאלו ודרשו מאנשי העיר באם נודע להם אזה דבר על אודות האדמו"ר משעדליץ, והשיבו שאינם יודעים. ויעצו להן לפנות לעיר סימיאטיטש הנמצאת מפה במרחק של שבע עשרה "קילאמעטער", אולי ימצאוהו שמה, וכן עשו. נסעו לסימיאטיטש, ואמנם מצאו שם את אאמו"ר זצ"ל עם בניו, ונתקיימו דבריו שהגיד מראש כי בעזהשי"ת ייפגשו יחדו.

(עמוד תסב)
בעיר סימיאטיטש היו הרבה פליטים שנשארו בלי משען ומשענה ללא פרוטה לפורטה. אנשי העיר היו בעלי לב טוב. הקהלה עזרה בכל כחה לסדר את הפליטים שהגיעו מפולין ולספק צרכיהם. הם קבלו את משפחת בית אאמו"ר זצ"ל בסבר פנים יפות, אולם מגודל המחסור בדירות הושיבוהו בחדר צר שהי' להם מאחורי בית הכנסת הגדול ברחוב דראגאטשין מספר 4. החדר הי' בית אוצר עצים ופחמים להסקה, והם פינוהו ויחדוהו לכבודו של אאמו"ר זצ"ל. הפרנסה היתה בדוחק גדול, כי אאמו"ר זצ"ל לא הי' לו שם מכירים, וגם משפחתנו היתה י' נפשות (ואחר שבאתי עם משפחתי - כמסופר לקמן - היינו י"ג נפשות), ואנשי עיר סימיאטיטש עזרו לנו ונתנו לנו בסבר פנים יפות.
אאמו"ר זצ"ל מצילני מידי הדייטשען הארורים ימש"ו
והנה אאמו"ר זצ"ל עם כל משפחתו היו מתגוררים לא כל כך רחוק מאתנו, כי הם היו בעבר השני של הנהר "בוג", במקום חניית חיילות הרוסים, ומשעדליץ עד הנהר "בוג" הי' מרחק של קצת יותר משלשים "קילאמעטער", ובכן מתחילה היו כמה אנשים מתברחים ("שמוגלען") דרך הנהר "בוג", ועשו מסחר עם כל מיני סחורות, ומה גם היו מעבירים בני אדם מהכא להתם בעד בצע כסף, כי הגבול עדיין לא הי' כל כך סגור ומסוגר, והי' עדיין באפשרות לשחד את שומרי הגבול שלא יעשו מניעות ועכובים. וגם מעירנו שעדליץ (שהיתה כבר תחת כיבוש הדייטשען) הלכו בכל לילה מבריחים שעברו לצד הרוסים. ובין מבריחים האלו הי' גם אחד מאנשי שלומנו, ועל ידו נודע לאאמו"ר זצ"ל, איך שאנחנו מתגוררים בעיר שעדליץ יצ"ו. ובשמעו זאת לא נח ולא שקט עד שהביא אותנו אליו אל עיר סימיאטיטש יצ"ו שהיתה תחת שלטון רוסיא. והמעשה שהיה כך היה:
פעם אחת שמע אאמו"ר זצ"ל מיהודי אחד שהוא עובר כעת לעבר השני של הנהר "בוג", בדרכו לעיר שעדליץ, כיון שאשתו ובניו היו עדיין תחת כיבוש הדייטשען ימ"ש, ורצה להעביר אותם משם. הבטיח לו אאמו"ר זצ"ל שאם יביא אותי ואת משפחתי לסימיאטיטש, אז לא יצטרך
(עמוד תסג)
לדאוג בעברו את הנהר, אלא נכון לבו בטוח שיצליח ה' את דרכו, ולא יארע לו שום פגע ומכשול בדרך.
בבואו אלי סיפר לי האיש את הנסים והנפלאות שאירעו עמו בדרך, איך שפגש בהרשעים הארורים וכפסע הי' בינו לבין המות, ולולא ברכתו והבטחתו של אאמו"ר זצ"ל הי' כבר נלכד בשחיתותם. ומסר לי בקשת אאמו"ר זצ"ל שנלך מיד לעיר סימיאטיטש. שאלתיו אודות מצבם שם, והוא השיב לי דברים כהוייתן, שמקום מגורם בחדר צר מאחורי בית הכנסת, ששימש כאוצר של עצים להסקה, ולכבודו של אאמו"ר זצ"ל פינו את העצים, כי לא היו יכולים למצוא דירה בשבילו, יען היו הרבה פליטים שבאו לסימיאטיטש, והם סובלים שם עוני ורעב כנ"ל.
כשמעי את דבריו חשבתי לנפשי, הלא אנכי יושב פה בדירה רחבה ובלי מחסור פרנסה, ואיככה אוכל לנטוש את כל זאת ולנדוד ולהתגלגל בגלות ולסבול חרפת רעב, פה אשב כי אויתיה עד יעבור זעם. ומסרתי את הדברים האלה להאברך הנ"ל שיגידם לאאמו"ר זצ"ל בחזרו אליו, ויעש כן.
לא עבר זמן רב, והגיע אלי שליח שני מאאמו"ר זצ"ל למסור לי בשמו שהוא תובע ממני לציית לדבריו ולבא אליו. ישבתי וכתבתי מכתב אשר בו ערכתי טעם מניעת ביאתי בארבע נקודות דלהלן:
א' אני מאמין שבעזהש"י תעבור עלינו סערת המלחמה לחיים טובים ולשלום פה בעירנו שעדליץ, והדייטש לא ירע לי כי מה להם עמי, הלא אין אני שום פאליטיקאי, וגם לא איש מכובד ונשוא פנים שיאבו להרע לי ולקחת את נפשי, וגם לא גביר ואמיד שיתחשקו בממוני, אלא סתם יהודי כמו שאר היהודים, ועל כן למה להם להרע לי. ומה גם בטוח אני כי בסבלי כבר כל כך הרבה יסורים מרים, כבר נתמלאה סאת צרותי ושלמי ימי עוני ולא יוסיף ליסרני ולהגלני, ולכן אין צורך לברוח ולנוס באין רודף.
ב' אחר כל היסורים והטלטולים עזרנו השי"ת והביאנו פה אל המנוחה ואל הנחלה ויש לי רב טוב, דירה מרווחת ופרנסה בהרחבה
(עמוד תסד)
על כן אנה אברח מכל טובות הללו, ואיך אחליף ואמיר טוב ברע אור בחושך, תחת מנוח למצוא רוגז, ועוני תחת שלוה.
ג' העברת הגבולים כרוכה בסכנות עצומות. ואם אמנם שאני לעצמי בשביל מצות כבוד אב הייתי עולה הרים ויורד בקעות ומסכן את נפשי וממוני, אבל איך אוכל לקבל על עצמי לסכן את נפשות זוגתי הרבנית ובתי הקטנה שיחיו. אם לאדם מבוגר קשה העברת הגבול כקריעת ים סוף ק"ו לילדה פעוטה, איך תוכל ללכת ברגל מהלך רב של הרבה מילין דרך שדות ויערות הרים ובקעות גשמים ושלגים, הלא ודפקום יום אחד וגו' חס וחלילה, ואיככה אקבל עלי אחריות כה גדולה. וכי תימא אסע אני בעצמי לבדי, הנה זוגתי הרבנית תחי' ממאנת ומתנגדת לזה בכל תוקף, באמרה כי בצוק העתים הללו עלינו להיות יחדו ולא להפרד, כי מי יודע אם נוכל להתאחד שוב אחר זה.
ד' העברת הגבולים כרוכה בסכומים עצומים לשכור גונבים מבריחים התובעים בעד מלאכתם משכורת של טבין ותקילין, אשר אם כי ב"ה מצב פרנסתי בטוב והשיגה ידי לכלכל נפשות ביתי לחם לפי הטף ובגד ללבוש, אמנם אין לאל ידי לאסוף חיל ולצבור סכומים אדירים. הרי ארבע נקודות אשר בגללם הוחלט הדבר אצלי לבל לזוז ממקומי, כי אם על משמרתי אעמודה, ויהי ה' עמדי אל יעזבני ואל יטשני על דבר כבוד שמו יתברך.
מסרתי את המכתב להשליח הנ"ל על מנת למסרו ביד אאמו"ר זצ"ל, והרבה יותר מאשר כתבתי מסרתי דברים בעל פה להגיד ולתאר לפניו את מצבי ומעמדי ולהטעים את סיבות העיכוב.
חלפו וגם עברו ימים אחדים, ואין קול ואין עונה, וחשבתי בטח שדברי מכתבי נכנסו לחדרי לב אאמו"ר זצ"ל והסכים שהצדק עמדי. אולם בלילה אחת נכנס אלי אחד השכנים מאנ"ש מידידי בית אאמו"ר זצ"ל, ושח לפני שהוא בא עכשיו מאאמו"ר זצ"ל והביא עמו אגרת נחוצה, והוא תפור בפנים אדרתו, אשר תפרה אמי מורתי ע"ה, וצוו עליו שכאשר
(עמוד תסה)
יגיע לעירו לחיים ולשלום, ראשית דרכו לא ילך לביתו כי אם מיד יבא אלי למסור לי את מכתבם אשר שלחו עמו, ושאקח אני המכתב מאדרתו, וימתין ויראה שאקרא את המכתב תיכף. וסיים, שהבטיח לו אאמו"ר זצ"ל שאם יקבל עליו לקיים את רצונו, אז בעזהשי"ת יעבור את הגבול בלי פגע ומכשול, על כן בא עכשיו באישון לילה כדי לקיים את אשר קבל עליו.
בפתחי את האגרת מצאתי בתוכה מאה "זלאטעס", ומכתב פתוחי חותם בכתי"ק של אאמו"ר זצ"ל בו הוא משיב על מכתבי, מותיב ומפרק על כל טענותי בארבע נקודות. ותוכן דברי קדשו כדהלן:
א' מה שכתבת שכבר סבלת די והותר ושהדייטש אינו אורב עליך, תדע נאמנה כי מטרת רשע זה ימ"ש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים. הוא רוצה לעקור את הכל בלי הבדל של סוג, ערך ומעמד, כי הרים חרב תנופה לכל אשר בשם ישראל יכונה או חוטר מגזע יעקב. ומה שעדיין שקט ושלוה בשעדליץ, זהו מחמת שהרשע ימ"ש עדיין שיכור מרוב נצחונותיו אשר השיג על מערכות שדות המלחמה, אמנם כאשר אך יקבל את הכשלון הראשון, מיד יתעורר משכרותו ויבצע את זממו הרע. על כן אם רצונך עוד להתראות אתנו, בא תבא מהרה ואל תתמהמה.
ב' מה שכתבת שאחר כל התלאה והעמל אשר הגיעוך באת אל המנוחה ואל הנחלה בדירה ופרנסה בהרחבה וקשה עליך לעזוב את כל הטובות הללו ולנדוד למקום ששם תסבול דוחק ועוני, לזה הנני להודיעך כי אך זה דברתי עם הרה"ג אבד"ק פה סימיאטיטש והוא הגיד לי כי זה מקרוב נתרוקן כסא הרבנות באחת הערים אשר בסביבות אלה, ותוכל לקבל עליך משרה זו להתמנות שם לרב ולהתפרנס מזה בטוב.
ג' מה שכתבת שאתה לעצמך היית מדלג הרים ומקפץ גבעות עד בואך אלינו, רק זוגתך היקרה מעכבת בעדך לנסוע לבדך, ודאי כנים דבריה והצדק אתה, ומעולם לא עלתה על דעתי לתבוע ממך להפרד מזוגתך ומבתך הקטנה שיחיו ולהשאירן לבדנה אלא שתבואו
(עמוד תסו)
כולכם יחד. ומה שיראת לקבל עליך אחריות סכנת הדרכים עם ביתך, תדע שהנני מגביל לך זמן של שמונה ימים שבהם אני מקבל עלי אחריות נסיעתך. אבל אחרי זה אם תתיישבו לנסוע, אז כבר הכל יהי' על חשבונכם ואחריותכם המלאה. על כן עצתי אמונה לבא אלינו בתוך שמונה ימים, ובעזהש"י הנני ערב בעדכם שתצליחו ותעברו את הגבול בלי מכשול. נא אל תחמיצו את השעה אלא תבאו במהרה בשעה טובה ומוצלחת. והנה עליכם לעבור את הנהר "בוג" באניה קטנה, וזהו דבר הכרוך בסכנות, כי הנהר מפסיק בין חלקי הארץ הכבושין ע"י חיילות הרוסים והגרמנים, ושומרי הגבול עומדים משתי העברים, על כן נא תזכור היטב מה שאכתוב לך כאן. כאשר תכנסו אל תוך השייט והוא יתחיל לשוט, או מיד תסגור את עיניך ותכוון השם הקדוש אשר פה במכתבי, אל תחשוב דבר מגודל הסכנה שאתה שרוי בתוכה, כי אם תכוון בשם הק' בלי הפסק והרף, ותזכור את השם בדיוק באותיותיה ובנקודותיה בלי גמגום והחסרת אות או נקודה אלא בהיר כנכון. וכאשר תרגיש שהשייט הגיע כבר אל עבר הנהר, אז תוכל לפתוח את עיניך ולצאת מן השייט כי כבר חלפה ועברה הסכנה.
ד' מה שכתבת שאין ידך משגת לשכור מבריחים, ראה אנכי שולח לך סך מאה "זלאטעס" להקל מעליך עול ההוצאות הכרוכות בענין זה.
אאמו"ר זצ"ל סיים את המכתב בדברי זירוז לבל נאחר את פעמינו ואל נביט אל טרחנו רק ניסע ונלך תיכף ומיד.
האיש שהביא המכתב מאאמו"ר זצ"ל עמד אצלי בעת קראי את המכתב, וכאשר גמרתי את הקריאה שאל אותי מה דעתי בזה, כי הי' בעצמו אחד ממבריחי הגבול והיו לו קשרים טובים עם המבריחים
(עמוד תסז)
והמוליכים היותר מומחים, ואאמו"ר זצ"ל בקש אותו לערוך ולסדר הדברים בשבילנו. עניתי לו כי אתיישב בדעתי כדת מה לעשות, כי עדיין לא יכולתי להחליט אם לילך או להשאר. אמנם דברי אאמו"ר זצ"ל לא נתנו מנוח לנפשנו והבהילו את רעיוננו בחשבנו על הזהרתו בשפה ברורה על הסכנה הנשקפה בהשארנו על מעמדנו, וגם נקרה במוחנו הבטחתו שעד שמונה ימים הוא מקבל עליו את האחריות. אחרי כמה לילות שנדדנו בגלל זה שינה ותנומה, הסכמנו להצעת אאמו"ר זצ"ל. ובכן קראנו את האיש ההוא ובקשנוהו לסדר לנו הדבר באופן היותר טוב.
העברת הנהר "בוג" לעבר השני
אחר הדלקת נר שמיני של חנוכה, נפרדנו מהעיר שעדליץ ויושביה, וכמה אנשים שלחו עמי את פתקאותיהם למסור לאאמו"ר זצ"ל שיתפלל בעדם. בהשכמת הבוקר (יום ה' פרשת ויגש, ב' טבת שנת ת"ש לפ"ק) הגיעה עגלה רתומה אל פתח ביתנו, והעלינו עלי' חפצים היותר נחוצים וגם זוגתי ובתי שיחיו עלו עלי', ואני הלכתי עמהם ברגל עדי יצאנו מעבורה של העיר. במשך היום נסענו על שטח עשרות מילין, עד שהגענו לכפר אחד שהי' סמוך להגבול, ושם נכנסנו לבית כפרי אחד עדי נטו צללי ערב. אז יצאנו ברגלנו דרך שדות ויערות בחשכת הלילה, והלכנו בלויית איש אחד שהי' מכיר את השבילים והמשעולים, ואתו הלכו שלשה ערלים שנשאו את חבילותינו, וגם שכנינו הנ"ל הלך אתנו והוביל עמו סחורות יקרות למכור שם, כי יען ידע מהבטחת אאמו"ר זצ"ל והי' בטוח שנצליח בדרכנו, על כן לא רצה להזניח את ההזדמנות להבריח סחורתו ללא פחד מכשלון.
דכירנא שבאמצע הדרך דרכה רגלי סמוך לבור ונפלתי לתוך הבור שהי' מלא שלג ומים, והמים עלה עד צווארי. נשארתי עומד בתוך הבור מבלי להוציא אף מלה מפי, כי על ידי הברת קול הייתי יכול לסכן את כולם על ידי שומרי הגבול שהיו מרגישים בנו. את בתי תחי' אשר נשאתי אותה על כפי, הוצאתי החוצה והנחתיה על שפת הבור. לדאבוני לא הרגישו המלווים בדבר מגודל חשכת הלילה והמשיכו את דרכם הלאה, עד שזוגתי הרבנית תחי' הבחינה בדבר ועוררה אותם לחפש אותי.
(עמוד תסח)
חזרו וחיפשו ובעזרתו ית"ש מצאוני בחשכת לילה בתוך הבור והעלוני. והמשכנו דרכנו הלאה.
באנו לכפר קטן של ציידי דגים שהי' ממש על יד הגבול, ונכנסנו שם בבית ערל אחד. המנהיג שלנו נשאר עומד מבחוץ לחכות על שעת הכושר להעברתנו, כי כל זמן שראינו מעשנים "ציגארעטליך" (ציגריות) ידענו שחיילי הרוסים עמדו מנגד על שפת הנהר ולא יכולנו לעבור. חכינו עד שהגיעה השעה, קודם עלות השחר של יום ועש"ק פרשת ויגש, יצאנו ונכנסנו אל תוך השייט שהי' סירה של דיגים, ופקודת אאמו"ר זצ"ל שמרה רוחי לכוון את הדברים שנצטויתי עליהם, עד שהרגשתי נקישת השייט על השפת, ומזה ידעתי שבעזהשי"ת הגענו לעבר השני, ופתחתי את עיני. אז נשמנו לרווחה ויצאנו מן הסירה והמשכנו דרכנו ברגל. ולפלא, כי תיכף אחרי עברי את הנהר, נשכח ממני השם הקדוש שנצטויתי לכוון.
בעבר השני של הנהר
כאשר אך צעדנו והלכנו ביבשה על שפת הנהר, הבחינו בנו שומרי הגבול הרוסים, וירו עלינו באש, והוכרחנו לכרוע ולשכב בפישוט ידים ורגלים כדי להנצל מהחצים. אחר שחדלו היריות, קמנו ונתעודדנו להמשיך הלאה. ביני לביני עלה השחר, וכשראו המלווים שלנו שעוד מעט ויאיר היום, חששו ששומרי הגבול ירגישו בהם, ובבהלה גדולה ברחו להם והשאירו אותנו לבדנו בדרך סמוך ונראה להגבול. גם שלשה הערלים סוחבי חפצנו ברחו לנפשם בהשאירם עלינו החבילות הכבדות למעלה מכוחותינו. ‏ כה נשארנו על המקום עזובים ואובדי עצות ובמצב סכנה ששומרי הגבול יראו אותנו וישלחונו חזרה לעבר השני.
ויהי כאשר פניתי כה וכה, ראיתי בית ממרחק קצת, ובכל כוחותי גלגלתי החבילות הכבדות על הארץ עד הבית. כאשר נכנסתי לפרוזדור הבית, הי' שם ב' דלתות, ופתחתי דלת א' ועמד שם יהודי מוכר "פאפיראסן" (ציגריות) ושאר דברים, והי' נראה כאילו זהו בית "קרעטשמע" (מלון ובית מרזח), שמחתי מאוד בראותי זאת, נגשתי אליו ואמרתי לו צפרא טבא, ושאלתי אותו אם אפשר לי להכניס את החבילות, עד
(עמוד תסט)
שאמצא עגלה לנסוע הלאה, ועוד שאלתיו היכן יכולים לשכור עגלה. היהודי מסתכל עלי ושאל אותי, מי שלח אותך לכאן, הלא לטובתך ולהנאתך שתברח בעוד מועד, כי עוד מעט ויבואו שומרי הגבול, ואם תפלו ח"ו בידם מרה תהי' אחריתכם, ומהאי טעמא אי אפשר לי להכניס אף אחד בביתי, והנני שמח בזה שהם מניחים אותי לדור כאן בלי מפריע. כשגמר את דבריו סגרתי את הדלת, ופתחתי דלת השני' המוביל לדירה השני' שבבית, ושמעו אזני קול הרבה אנשים מדברים, וכשנכנסתי ראיתי עשרות אנשים ונשים עם חבילותיהם עומדים שם מוכנים לנסוע. שאלתי גם אותם אם יודעים היכן יכולים לשכור עגלה לנסוע בעומק המדינה ולא לישאר אצל הגבול, והבטחתי אותם לשלמם היטב, כי הי' עמדי סכום כסף, חוץ מהכסף שנתתי בכל חבילה וחבילה, במצב אם יגנב או יאבד ממנו חבילה אחת, לא אשאר בלי כסף, אבל הם לא ענו לדברי אלה, כי הם בעצמם הבריחו את הגבול ורצו לנסוע הלאה. והתחלתי לבקש מהם שירחמו על הילדה שקפה מקפור, שתוכל להתחמם קצת בתוך הבית, אבל הם סגרו את הדלת על פני.
עוד אני נבוך ומבוהל, והנה עגלה רתומה של מבריחים התקרבה אצלנו. מיד לקחתי את החבילות הכבדות והתאמצתי בכל כוחי להעלותם על העגלה, ועלו על המרכבה זוגתי ובתי יחיו, וכבר היינו מוכנים לנסיעה לעיר סימיאטיטש מקום מגורי אבותי. אך ברגע האחרון הגיעו האנשים מבריחי סחורות עם חבילותיהם, ועלו על העגלה, וזרקו את חבילותינו מן העגלה וצוו לזוגתי ולבתי שיחיו לרדת, ולא הועילו בכיותינו ותחנונינו לרחם עלינו, כי כפתן חרש אטמו אזנם ולבם הערל. זוגתי תחי' לא רצתה בשום אופן לרדת, לקחו הם את בתי תחי' וזרקה אותה מן העגלה, ואני הושטתי את זרועי ונפלה בזרועותי, ואז בלית ברירה ירדה זוגתי תחי' מן העגלה, והם נסעו לדרכם. בראותי את הצרה אשר פגעה בנו, נתחזקתי ואמרתי לזוגתי הרבנית תחי' כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ובודאי גם זו לטובה, וכדאי הוא כחו של אותו צדיק אאמו"ר זצ"ל אשר הבטיח לנו שלא ימעדו קרסולינו.
בין כך ובין כך חפשתי מקום מחסה להסתתר ולהניח שם את חבילותינו, ואפן כה וכה וראיתי בית קטן. נגשתי ודפקתי על הדלת
(עמוד תע)
והנה אשה זקנה עומדת לנגדי. בקשתי ממנה שתניחנו להכנס אל ביתה. ותמאן באמרה כי היות וביתה נמצא סמוך להגבול, על כן בכל בוקר מחפשים אנשי הגבול לראות אם מתחבאים בביתה מעוברי הגבול שהתגנבו לשם בלילה, ובאם ימצאו את מישהו בביתה, אז אחת דתה להמית. התחלתי לבקש על נפשי ובתחנונים אמרתי לה כי יש אתי בת קטנה אשר כמעט שנקפאה מרוב הקור, ואם לא אחיה אותה במוקדם אז מי יודע מה תהא עמה. כהנה וכהנה דברתי על לבה בדברי ריצוי ותחנונים, עד שנכמרו רחמי' עלינו ופתחה לפנינו את הדלת, והגישה לבתי תחי' חמין ותחי נפשה.
בהיותי בביתה, קלטו אזנינו קול צעקות מחוצות. הצצנו החוצה דרך חלון, ומה מאד נדהמנו לראות שהעגלה הרתומה אשר חפצנו לנסוע עלי' והורדנו מעליה באכזריות, נתפסה ע"י שומרי הגבול, ואנשי' מוכים ולוקים במכות קשות ונוראות. אז פרשנו את כפינו לה' אלקינו על הטוב והחסד אשר עשה עמנו שהצילנו משיני האריות בזכות אבותינו הקדושים, ובקשנו על להבא שיהא ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, ויגיענו אל מחוז חפצנו לחיים ולשלום.
ביני לביני השמש יצא על הארץ, הי' זה כבר יום ועש"ק ג' לחודש טבת, ושומרי הגבול התחילו לחפש בתוך הבתים הסמוכים אחרי "ביעזשניצעס", דהיינו עורקים ומבריחים. כראותי כי צרה קרובה, אמרתי לזוגתי הרבנית תחי' שנתחבא תחת השלחן שלא ירגישו בנו מבחוץ, וכן עשינו. וכאן אירע נס ופלא גדול, כי תחת שיכנסו השומרים אל תוך הבית וימצאו אותנו כפופים תחת השלחן, הסתפקו הפעם רק בהצצה בעלמא דרך החלון אל תוך הבית, וכאשר לא הבחינו בנו, הלכו לדרכם. כראות הזקנה את כל זאת, השתוממה עד מאד על הנס הלז, באמרה כי כל יום נכנסים ומהפכים כל הבית ואינם מסתפקים במה שרואים דרך החלון.
בקשתי ממנה עצה איך לבא לעיר סימיאטיטש מקום משכן הורי, והשיבה לבל נדאג כי בעוד שעה או שתים יגיע אליה בן אחותה עם עגלה שלו, ובעד בצע כסף יוליכנו למחוז חפצנו. וכן הי' שאחר שעתיים
(עמוד תעא)
הגיע האיש, ואחר שנתפשרנו במחיר עלינו על המרכבה, והוא כיסה אותנו בפרוות חמות שלא נסבול מקור וקפאון, ונסענו לסימיאטיטש.
אם כי ערב שבת הי' ויראנו שמא נצטרך לחלל שבת חלילה, הרי לא היתה לפנינו ברירה אחרת, כי הדבר הי' נוגע לפקוח נפש ממש, ועל כן לא הססנו בדבר. בהיותינו על הדרך, כמה פעמים עכבו בעדנו חיילי הרוסים ושאלו את בעל העגלה את מי הוא מוביל על העגלה. והשיב להם: כמה "באבושקעס" (נשים זקנות) להובילן אל דודתו הדרה בכפר הסמוך. ובחסדי ה' לא חקרו יותר, כי באמת כן הינו בעיניהם בהיותינו מכורכים בפרוות עד עינינו, והניחו לנו להמשיך בדרכנו. ככה נסענו בהשגחת הבורא ית"ש בלי פגע ושטן, והסוסים שהיו רתומים להעגלה היו בריאים וחזקים ודהרו במהירות גדולה, והצלחנו להכנס לסימיאטיטש דקות אחדות טרם זמן הדלקת הנרות. כאשר הגענו אל חדר מגורת הורי, לא הי' אאמו"ר זצ"ל שם כי כבר הי' בביהמ"ד, וכאשר נכנסה זוגתי הרבנית תחי' לחדר יחד עם בתי תחי', היתה השמחה עד אין לשער. זרקנו החבילות ארצה, ואמי ז"ל כבר עמדה עם הגפרית הכן להדליק נרות שבת, ואמרה לזוגתי הרבנית תחי': מיין קינד, כ'זעה די היטסט שבת לעכט" (בתי, רואה אני שהקב"ה שמר אותך שלא תאחרי את הזמן ותוכלי להגיע ולהדליק נרות שבת).
אמנם אנכי לא נכנסתי פנימה, כי קודם כל רציתי לקבל שלום מאאמו"ר זצ"ל. נכנסתי לביהמ"ד, ואאמו"ר זצ"ל הי' עומד באמצע תפילת שמונה עשרה של מנחה. המתנתי עד שגמר את תפלתו, ואז נגשתי אליו לקבל ממנו שלום. כראותו אותי, האירו פניו מרוב שמחה, וקרא ואמר: ברוך השם! עתה הנך כבר משלנו, הצלתי אותך! אין אתה יודע כלל באיזה סכנה היית, ועוד נאלצתי להפציר בך שתציל את חייך, ברוך השם שניצלת!
נשארנו שם תחת צלא דמהימנותא של אאמו"ר זצ"ל, ואם שסבלנו מדחקות גדולה, קבלנו את העוני בשמחה, בידענו שבימי זעם האלו חזון בלתי נפרץ הוא שמשפחה תתאחד יחדו.

(עמוד תעב)
פרק ה'
גולה אחר גולה
בסימיאטיטש ‏ / בבריסק ‏ / בראוונע / שבת האחרונה בעיר סימיאטיטש / הגירוש מסימיאטיטש
בסימיאטיטש
בהיות שהמחסור לבתי מגורים בסימיאטיטש הי' נורא מאד, מחמת הלחץ זו הדחק שנתהוה על ידי רבוי הפליטים שבאו מחלקים הנכבשים על ידי הגרמנים, אשר עברו את הגבול ומצאו להם מנוח בעיר סימיאטיטש הסמוכה, עד שמחמת חוסר המקום הי' הרבה מן הפליטים מתגלגלים ברחובות קריה בלי מכסה על ראשיהם, על כן פינו עבורנו את אוצר העצים באחורי הבית המדרש כנ"ל, וסידו אותו בסיד, והכניסו שם איזה רהיטים שיספיקו לנו בשעת דחקנו. דירה הזאת החזיקה חדר גדולה וקטנה. בערך ששה חדשים ישבנו שם יחד כל המשפחה.
והנה הרוסים היו מורעבים ומבוהלים עבור מצרכים שלא הי' נמצא אצלם, ועל כן בכל פעם כאשר כבשו איזה מקום ופלך, היו קונים הכל, מה שידם הי' מגעת לקנות, ולא השאירו דבר. הם התנהגו ככה כל כך באופן מוזר, עד שלפעמים הביאו אותנו ממש לידי צחוק מצחיק. למשל, הם היו יכולים ליכנס אל איזה חנות, ולקנות שם חוטי שרוך נעל בכמות עצומות, עד כמה שהכילה כספם וממונם, ועל ידי זה לא ארכו הימים והתחיל מחסור גדול במצרכים שונים שנעשו על ידם ליקר המציאות. על כן כדי למלאות את החסרון הי' הרבה מהיהודים שהתעסקו במלאכת ה"שמוגלען", שהיו מביאים בחשאי חפצים ומאכלים, כמו "צוקער" ובורית וכו', שהיו מצרכים נחוצים בחלקי הכבוש של הרוסים, והבריחו סחורתם עד כדי יכולתם, ומכרו את מקחם ברווחים גדולים. והנה משפחתנו סבלה הרבה מן הדוחק והמחסור ששרר אז, כי מנינו יחד שלש עשרה נפשות, והי' קשים מזונותינו כקריעת ים סוף, והרעב הי' מנת חלקנו, והרבה פעמים הי' עלינו לצום ולחכות עד פנות הערב עד שזכינו להכניס איזה אוכל ומזון לתוך פינו, ככה חינו חיי תלאות וסבלנו מרורות.

(עמוד תעג)
במשך כל היום ישבתי בביהמ"ד שבת אחים גם יחד עם אחי היקר הב' החשוב גרשון ע"ה, ולמדנו ביחד גמרא ותוס', ובלילה הייתי מספר ומתאר לפניהם סיפורי הנסים שאירעו עמדי, ואת כל התלאה אשר מצאתני, בהיותי תחת שבט הרשע של צר הצורר, במשך זמן של יותר משלשה חדשים. אמנם בינתיים כבר עברה יותר מחדש ימים, ונוכחתי לדעת כי מצבנו הרע הולך וגדול מיום אל יום, והגענו כבר לידי מחסור לחם. וביני לביני נתרבו אלה שפקעה סבלנותם בחלקי כבוש הרוסי, ונתנו לבם לשוב אל חלקי כבוש הגרמני, בחשבם כי תחת הגרמנים החיים קצת יותר נוחים. ומה גם שמדי יום ביומו הגיעו אלינו הרבה נודדים שחזרו מגלותם בעמקי ארץ רוסיא, והם מסרו וגילו לפנינו פרטים מעציבים, מהעתיד החשוך הממתין עלינו תחת עול ממשלת רוסיא. הם ספרו לנו מהתנאים הנוראים אשר האזרחים הרוסים חיים ב"גן עדן" ה"סאוויעטן", סיפורים שהיו כמו פליאה נשגבה בענינו, וקשה הי' לנו להאמין למשמע אזנינו.
וזוכרני שפעם אחת נפגשתי בבית הכנסת עם אברך אחד, וסיפר לי איך שאך זה הגיע מפנים ארץ רוסיא, ולמעשה הוא יליד ארץ פולין, אמנם כאשר פרצה מלחמת רוסיא ופינלאנד, ובהיותו נוטה לשיטת הקאמוניסטן, התגנב עצמו לעבר גבול ארצות פולין ורוסיא, כדי ליקח חבל במלחמת הרוסים נגד הפינים הקאפיטליסטים, והי' קאמוניסט מסור ונלהב, וכבר "זכה" לשבת כמה שנים בבית סוהר הפולנים בגלל פעולותיו הקאמאניסטיות, אשר פעל ועשה בהאמינו באמונת אומן, כי ארץ רוסיא הוא "גן עדן הפועלים" אשר בארץ. אמנם הנסיון המר והמאוכזב הפקיחו את עיניו, וכבר רואה בעליל, כי כל מה שהגידו וספרו על "גן עדן" הקאמוניסטים, הוא שקר וכזב מוחלט, הבל הבלים הכל הבל. ואזרחי הארץ חיים שם חיי עבדים נרצעים, באופן מבהיל וגרוע, עד שלא יאומן כי יסופר. וכאשר הגיע לאזנו איך שהרוסים כבשו חלקים מארץ פולין, נדד עצמו והרחיק לכת עד הגיעו הנה מקום גבול הארץ, ובמקרה ובהזדמנות הראשונה, יתגנב עצמו לצד השני למקום כיבוש הגרמנים.
באופן כזה הגיעו שם הרבה פליטים חוזרים אשר תארו לפנינו תמונות ותוארים מחרידים מהחיים הגרועים אשר בארץ רוסיא.

(עמוד תעד)
המצב אצלנו בחלקים הכבושים ע"י הרוסים הי' הולך ורע, וכל יום ויום הי' קשה מחבירו. ומזמן לזמן נעשו הגבולים סגורים ומסוגרים ביותר, ושומרי הגבול נתרבו מיום אל יום, והגבירו את משמרתם ביתר שאת, והכובש הרוסי התחיל להנהיג שם סדר ומשטר הנהוג בארצם. ותחילת מעשיהם הי' לפרוש ידם על הגבירים ואמידים אשר בארץ, וכן לנקוט צעדים נגד סתם אזרחים שלא ישרו בעיניהם, ולשלוח אותם לארץ מרחקים. ונשלחים כאלו נתרבו מיום ליום, והמסחר הפרטי נעשה למוגבל ביותר, ובכן המצב נעשה גרוע יותר ויותר, ופחד גדול ואימה חשיכה נפלה על כולנו, כי לא ידענו מה יולד יום, ואיך נוכל להחזיק מעמד תחת ממשלה כזו.
ולאור המקרים האלו הוחלט אצל כמה פליטים לחזור לצד השני אל חלקי כבוש הגרמנים, וכן עשו, ועי"ז נעשה בהלה ותנועה גדולה לחזור אל צד הגרמנים. החוזרים האלו לא ידעו ולא הבינו מכל המתרחש ונעשה שמה, ולא עלתה על דעתם כי סופם יהי' שם מר ונמהר, כי למרות שידעו בנפשם כי תחת כבוש הגרמנים אינו צפוי להם חיים כל כך נעימים, אמנם לא חלמו שע"י מיתות משונות ואכזריות, בהרג חרב ואבדון, ימותו ע"י הרשעים העמלקים הללו. ובכן נתנו לבם לחזור, וחזרו אל תוך עמקי הגיהנם. וגם אני נתפסתי להתלהבות חזרה זו, והי' ברצוני לשוב אל מקום בואי, אמנם אאמו"ר זצ"ל לא רצה לחזור שמה, ובכן נפשי חשקה לחזור אני יחד עם משפחתי, בלעדי הורי זצ"ל.
והנה כמה נמוקים וסיבות הביאוני לידי כך. ראשית פעל עלי הרבה המצב הנורא אשר הינו חיים שם, מצב שלא הי' נראה בו שום תקות שיפור, אדרבה לפי ראות העין והבנת השכל הישר הי' נראה בעליל שהמצב ירד פלאים. שנית גרמה לזה הבהלה של אלה אלפי החוזרים, אשר חזרו לעבר השני של הגבול, וביניהם גם הרבה אנשים חכמים ומביני מדע, אשר רחוקים הי' מסכלות וטפשות, מיודעי ומכירי קאמינא כמו הרה"ח מו"ה בעריש יום טוב הנ"ל, משפחת צוקער משעדליץ, שהיו סוחרים מפורסמים ובעלי דעת, וכן הרבה כמותם אשר מאזני שכלם הטה אותם לחזור למקום מגורם. ובראותי זאת, שמתי אל לבי ואמרתי בנפשי, הלא אנשים האלו נודעים לחכמים ומבינים, ואם הם קבעו לעצמם לחזור
(עמוד תעה)
הביתה, הרי משמע שיותר טוב להיות אצל הגרמנים, מאשר להיות פה אצל ה"סאוויעטען".
שלישית, הלא כבר גם הרוסים התחילו במעשה רדיפת הדת, ואף שעדיין עשו במחשך מעשיהם, אמנם עכ"ז היינו כבר מבינים למה הם מתכוונים, ומה טמון ברשעתם. ודי הי' לחכימין להבין זאת גם מעצם העובדא שהתחילו לקפח את בתי המדרשות אשר בעירנו סימיאטיטש.
והמעשה שהיה כך היה: פעם אחת ביום שבת קודש נקראנו לאסיפה מטעם הממשלה, באמרם כי דבר נחוץ יש להם להודיענו, וכאשר היהודים החרדים ראו תועלת להופיע שם במספר רב, על כן הלכתי גם אני יחד עם אחיי ליקח חבל באסיפה שהתקיימה בבית הכנסת, והי' שם המון רב, ורובם ככולם היו פליטים כמונו, כי אנשי העיר יראו לנפשם לבא אל האסיפה, שמא יסבלו על ידי זה מאנשי הקאמוניסטן, כי היו שבעי רצון ושמחים בחלקם, אשר עדיין ניתן להם האפשרות לשבת בביתם ובנחלתם, ולא צריכים לסבול מגלות ונדודים כבדים, על כן שמרו עצמן לבל לבא בשום קשרים עם ממשלת הקאמוניסטן. ובין הבאים היו גם הרבה נשים, ותפסו להן מקומות למעלה בעזרת הנשים.
כאשר נתמלאה האולם מקצה אל הקצה, הגיע לשם איש אחד קטן הקומה וחוטם ארוך, ונכנס לבית הכנסת בלויית שתי חיילים רוסים מזויינים השומרים עליו, אחד מצד אחד, והשני מצד השני, ובחוצפתו הגדולה עלה מיד אל הבימה, פרוע וגלוי ראש, והחיילים עומדים משני צדדיו וחרבם שלופה בידם. באולם הושלך הס, והלה הכה על הבימה והתחיל לדבר בלשון אידיש. וכה הי' לשונו: חברים! חברים! אני מאושר מאד בראותי שבאתם אל האסיפה במספר כה רב, אשר זה לבד מראה לדעת, שאתם אזרחים נאמנים לברית המועצת הסאוויעטית, אתם נעתרתם לקריאתנו, להראות בזה את גודל מסירותיכם אל השלטון הקאמוניסטית, על כן הנני להדגיש לכם את תודתי העמוקה, ולא בשמי לבד אני מודה לכם, אלא גם בשם ממשלת הסאוויעטים.
עכשיו הנני להודיעכם מטרת שליחותי, באתי להודיעכם, כי ממשלתנו, ממשלת ה"פראלעטאריאט", דואגת עבור טובת כל אזרחיה, ולא
(עמוד תעו)
כמו הממשלות הקאפיטאליסטיות, הדואגת רק בעד מספר זעיר מאזרחיה ה"ה אזרחים האמידים והעשירים, אשר נתעשרו על חשבון דמם של הפועלים העניים הפראלעטארים, אשר זאת לפנים הי' מנת חלקם של הפועלים ובעלי העבודה, רק עוני ודוחק, גרו בדירות של מרתף, ונעשו נפוחי כפן מרעב ומחוסר כל, ולא ניתן להם הזדמנות ללמוד וללמד את בניהם כל מדע וחכמה, כי לא הספיק כספם לכל זה. לא הי' להם בית מועד "קלוב", איפה להתכנס ולהתאסף יחד, ולבלות שם בחבורת אנשים, ולשמוע ולהאזין שם לשיחה מדעית או פאליטית, ולא הי' להם מי שיתענין עבורם, ויפקח עיניהם העוורים, כי הכל הי' מעותד רק לעשירי העם. אמנם עכשיו, כאשר נפל חבלתכם בנעימים להיות מאזרחי ארץ גדולה כברית המועצות, עליכם להיות ולהרגיש כמאושרים שזכיתם לכך, כי מהיום והלאה תדאג הממשלה עבורכם ועבור ילדיכם, שלא יחסר לכם כלום.
והנה אנו נמצאים כהיום, בבעיא גדולה, ועלינו להשיג אולמות גדולות לערוך שם בתי מועד "קלובס" לצורך הנוער. ובעיא כזו קשה היום לחסל ולסדר, מחמת אפס המקום ולחץ זו הדחק, ואינם נמצאים אולמות גדולות שיספיקו עבור זה, ומקומות מרווחים שיוכלו להכניס שמה מאות צעירים וצעירות בבת אחת. ומובן מאליו שבמשך הזמנים יבנה ממשלתנו בנינים ואולמים מתאימים שיספיקו לכל זה, וכמו שנעשו בארץ רוסיא. אמנם לפי שעה עדיין מוטל עלינו לסדר כל זה בעצמנו. על כן הוחלט על ידינו, היות שנמצאים פה בעירנו כמה וכמה בתי כנסיות ובתי מדרשות, שהן יתרים מן הצורך, על כן כאשר אין לפנינו ברירה אחרת, נוכרח לקפח כמה מבתי כנסיות הגדולות שבעיר, ולהפכם ל"קלובס" עבור הנוער. ובקשתי מכם נא לא תטעו בדברי, ואל תדמו בנפשכם כי רוצים אנחנו לבטל את סדרי בתי הכנסיות, ולמנוע מכם התפלה, כי אין בדעתנו ח"ו לקפח מכם את כל בתי הכנסיות שבעיר, כי אם רק אחדות מהן, וביתר בתי הכנסיות שנשאיר לכם, תוכלו לערוך ולהרבות בתפלות כאוות נפשכם וכטוב בעיניכם. וראשית מעשינו תהי' בבית הכנסת זו. ואנו מרשים לכם להוציא מכאן את כל החפצים אשר אין אנו מוצאים בהם חפץ, ולהעבירם למקומות אחרות אשר תמשיכו שם את סדר תפילותיכם. ואם
(עמוד תעז)
תחפצו אז מוכנים אנחנו למסור לכם כמה פועלים ועובדים שיעזרו לכם להובלת החפצים, והכל על מקומו יבא בשלום.
ויהי כשמענו את דבריו נחרדנו לשמע אזנינו, ותסמר שערות ראשנו בהעלותנו על דעתנו, כי מקום קדוש כזה תהפך ר"ל לבית מינות וכפירות, חילול השם כ"ל כך גדולה ר"ל. ובכן נשארנו כולנו יושבים על מקומנו מאובנים ומשותקים בלי הגה בפינו, ודממה חשוכה כסתה את פינו. והנה הוא הפסיק את השתיקה השוררת וממשיך לדבר: כפי שרואה אני, הנכם כולכם אזרחים נאמנים ומסורים, ומסכימים בלב אחד כאיש אחד להצעותי, כי נפשכם יודעת מאד, כי לטובתכם כוונתנו, להטיב לכם ולבניכם.
וכאשר שמענו דברי חירוף האלו, פקעה סבלנותנו ואפסה כח מעצרנו, והתחלנו כולנו לדפוק ברגלינו, ולצעוק בקול רם: "אראפ! אראפ פון דעם בלעמער! דו פארקויפטע נשמה! אונזער הייליגע שוהל ווילסטו מאכן פאר א מקום טמא?! (רד! רד מן הבימה! הביהמ"ד הקדוש שלנו אתה רוצה להפכו למקום טמא?)". אמנם הוא לא נתפעל כלל מדברינו, והמשיך הלאה בנאומו, בקול רם ביותר, אולם גם אנו לא שמנו יד לפה, והיינו ממשיכים לדפוק ברגלינו ולצעוק צעקות גדולות: "אראפ! אראפ!" (רד! רד!) עד שלא שמענו שוב מה שבפיו. והחיילים אשר משני צדדיו עשו הכן את כלי זיינם, כדי שבאם יהי' צורך בהם, אז ישתמשו בהם להגנתו. וככה נמשכה הדבר, הוא נואם, ואנחנו צעקנו. ומגזוזטרת עזרת נשים התחילו הנשים לרוק עליו, והוכרח בכל פעם לנקות עצמו מן הרוקים שירדו עליו בשפע רב, כגשמי הברכות.
ככה נמשך זאת, עד שאחד מן הנאספים שהכיר את הקאמוניסט החדש הלזה, נתקרב אליו, וקרא ואמר לו: "זאג מיר נאר דו בונדאוויעץ, פון ווען אהן ביסטו געווארען א הייסער קאמוניסט? אויב די גייסט נישט באלד אראפ פון בלעמער, וועט מען דיך באלד פון דאנעט ארויספירן א געשלאסענעם אין קייטן, אלזא טראג זיך אפ פון דאנעט! אבער שוין"! (תגיד לי בונדאוויעץ, מני אז נהיית קאמוניסט? אם לא תרד מיד מן הבימה, נוציא אותך מכאן כפות בשלשלאות, על כן עזוב את המקום מיד!). והנה איש הלזה שגער בו בכינוי "בונדאוויעץ", המכוון בזה כי
(עמוד תעח)
אנשי הבונדאוויעצים הי' זאת מלפנים נחשבים לשונאים הכי חריפים של הקאמוניסטן, וכאשר תפסו הרוסים את הבונדאוויצים שהיו ידועים להם, היו הורגים אותם ביריה תיכף ומיד. וקאמוניסט יהודי הלזה הי' גם הוא מאנשי חברתם, והחליף את עורו ושינה את טעמו כקאמוניסט מסור ונלהב, ועל כן כאשר הזכיר איש זה את "חטאת נעורים" שלו, איך שהוא יודע וזוכר את העבר שלו, מיד נתלבנו פניו כסיד, ומורא עלה בלבבו שלא יוודע עברו, ומיד ירד מן הבימה, והלך לו.
הסיבה הרביעית למה שחשבתי על החזרה, מאחר שאחד המיוחד מחסידי אאמו"ר זצ"ל, ה"ה החסיד מו"ה אברהמ'עלע סאקאלאווער ע"ה, כאשר נתוודע לפניו גודל סבלותינו, שלח שליח מיוחד לבקש מאת אאמו"ר זצ"ל שיחזור תיכף ומיד, והוא ערב בעדנו שלא יחסר לנו מכל, וכי אין להתפחד מן הגרמנים, כי הוא עסקן נמרץ אצלם, ואין חסר לו כלום. והנה בדבריו אלו לא כחש ולא כזב אותנו כלל, כי בעת תחילת ימי הכיבוש היו עוד נמצאים כמה יהודים שהי' להם יחסים טובים עם גרמנים אחדים, וגם הוא הי' אחד מהם, וטעה בנפשו שדמה כי היחס הטוב שלו יתקיים לעולם. אאמו"ר זצ"ל השיב לו, שכל זמן שאותו רשע ימש"ו מושל שם אינו חוזר. אמנם אני לעצמי חשבתי בנפשי לחזור יחד עם בני ביתי, ולמצוא מחסה בביתו של אותו חסיד.

(עמוד תעט)
ובכן נגשתי אל הדבר, והתחלתי לשאול ולהתענין אחר הפרטים השייכים להחזרה, ובכל פעם ופעם ששחתי עם אאמו"ר זצ"ל רציתי להוכיח ‏ לו כי מה שאי אפשר להתקיים ולחיות תחת הממשלה הקאמוניסטית זהו לא רק בשביל רוע המצב הגשמי בלבד, אלא עלינו לעזוב את המקום מחמת שעפ"י דין אסור לגור במקום שנמצא שם גזירת השמד ר"ל, ורוצים להעביר על דת ישראל, שהלא במצב כזה אין בידינו לקיים מצות ה' אלקינו. ועתה גם התחילו לקפח מאתנו את בתי הכנסיות ובתי המדרשות, שלא יהי' לנו מקום קדוש להתפלל, ובודאי לא יסתפקו וישארו בזה, רק זו היא התחלתם כי עדיין לא עברו יותר משתי חדשים מעת אשר כבשו את המחוז, וכבר הם מראים לעין כל את התנגדותם ומלחמתם נגד כל דבר שבקדושה, הן המה מסיתים ומדיחים האמיתיים, ואוחזים באומנתו ותכסיסו של היצר הרע, וכדברי חכמינו ז"ל (שבת ק"ה ע"ב) שכך אומנתו של יצה"ר, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך ועבוד ע"ז וכו', על כן על מה אנו מחשים, הלא המצב לא ישתפר, וכל יום ויום גרוע מחבירו. ועדיין הדרכים פתוחים לפנינו, ויש לנו ברירה אחת, לחזור לבתינו, אבל אם נחמיץ את השעה יש לחשוש שכבר יהי' מאוחר מדי.
כהנה וכהנה דברתי על לב אאמו"ר זצ"ל כדי לשנות את דעתו ולהשיג את הסכמתו, כי באמת הי' צעד זה כרוך בסכנות, אך הי' נכון לבי בטוח באותו צדיק אאמו"ר זצ"ל, שבאם הוא יסכים לדברי, אז בטח לא יגיע אלי שום נזק בדרכי, רק אגיע למחז חפצי לחיים ולשלום, אמנם אאמו"ר זצ"ל לא רצה להסכים לזה בשום אופן.
כראותי את זאת, אמרתי בנפשי להציגו לידי מציאות, אולי יסכים באופן זה לנסיעתי, ובכן שכרתי לעצמי עגלה רתומה, ואמרתי לאאמו"ר זצ"ל כי בעוד שתי ימים אנו חוזרים הביתה. וענה לי על זה, כי בשבוע
(עמוד תפ)
זו לא אסע, אלא אמתין לשבוע האחרת. וכשומעי זאת, הייתי שבע רצון מן התשובה, כי מתוך דבריו למדתי ודייקתי בנפשי, שדוקא בשבוע זו לא יסע, אבל על השבוע הבאה כבר הוא מסכים. ובכן הודעתי זאת לבעל העגלה, כי על פי סיבות שונות הוכרחתי לשנות ולאחר את זמן נסיעתי לשבוע הבא עלינו לטובה.
והנה על פי התוכנית היינו צריכים לנסוע בשעות הלילה, ובאותו יום שהי' מיועד אצלנו לנסיעה, נודע לנו, כי החבורה שנסעה בלילה העברה ורצה להתגנב בחשכת הלילה לעבר השני של הגבול, נתפסו כולם מדי עברם הגבול, ושמו אותם במשמר בית האסורים, וכל כספם וחפצי ערכם שללו ובזזו מהם, ובכן לפי שעה עלינו לדחות את זמן נסיעתינו לזמן יותר מוכשר, כאשר הגבול יהי' יותר שקט ושלו, ולא תהי' ההעברה כל כך מסוכנת. בין כך ובין כך הוקלו גלי הכפור של החורף, והנהר הי' כבר פתוח בכמה מקומות, והנסיעה דרך הנהר הי' כבר מסוכן, כי כל זמן שהנהר הי' קפוא, היתה היכולת לעבור עלי' על ידי "שליטען" (מזחלת), אשר במשך כמה דקות העבירה את האדם לעבר השני. אמנם עכשיו כבר הי' עלינו להמתין עד שיתפשרו השלגים לגמרי, ואז יהי' האפשרות לשוט ולעבור בה ב"לודקע" (אני' קטנה), זאת אומרת שעלינו להמתין כבר עד ימי הקיץ. וכאשר לא היתה לפנינו ברירה אחרת, על כן נשארנו במקומנו מצפים לישועה ומחכים לשעת הכושר כי תבא, ואז נחזור לבתינו.
וכנראה שזאת היתה כוונת אאמו"ר זצ"ל שע"י שידחוף הזמן לשבוע הבא, תתבטל מחשבתי הבלתי טובה.
בבריסק
הרוסים התחילו לחשוב אחר תחבולות ואופנים איך יוכלו להפטר מאתנו. והי' להם בזה שתי סיבות. ראשית, שכל תהליך הגניבה "שמוגלען" שנעשו במקום, בדרך ואופן של התגנבות מהכא להתם ומהתם להכא ע"י הפליטים, הי' למורת רוחם. ושנית, באשר המקום שנמצאנו, הי' על יד הגבול שבין כיבוש חיילי הרוסים וחיילי הגרמנים, ובדעתם הי' לחזק ולבסס את הגבול, על כן לא היו מרוצים שימצאו שם בסביבה אנשים
(עמוד תפא)
בלתי בטוחים אשר עלולים וחשודים לריגול. ובכן התחילו להזהיר בנו שבדעתם לשגר אותנו אל ה"וייסע בערן", זאת אומרת לארץ הצפון המכוסה בקרח ושלגים מקום שם חיים הדובים הלבנים ("פאלאר בערן").
ויהי בבוא ימי חג הפסח הדביקו מודעות ברחובות קריה כי עלינו להתייצב בפני הרשות, אצל משרד מיוחד. כן עשינו, ונרשמנו אצלם ברשימה שרשמה את שמינו, ושם מולדתינו ומקום בואנו, ומה טיבנו ואיה מקום מגורנו אשר אנו מתגוררים כהיום. ובינתיים הקול נשמע, כי תכלית ומטרת התרשמות הנ"ל היתה כדי שיוודע להם מקום המצאנו לעת מצוא, כאשר יחפצו לגרש ולשלח אותנו מן המקום. ואף גם היהודים אזרחי ויושבי העיר סימיאטיטש אשר ישבו שם וגרו שם מזמן קדם, היו מפחדים שמא גם עליהם יעבור כוס זה, וגם מהם ישלחו ויגרשו למרחקים, והתחילו לטכס עצות איך לעכב את הגירוש, ובכן הרבה מיושבי העיר התחילו להתרחק ולעזוב את המקום, ולהסתופף בבית קרוביהם שנמצאו בערים שהיו מרוחקים קצת יותר מן הגבול, ולחפש שם אחר בית ודירה קבוע להאחז שם עד יעבור זעם.
אמנם הדבר הי' ללא הועיל, כי קפצה רוגזה וצרה אחרת, והוא שלמרות מה שהשיגו להם בית דירה, עם כל זה לא חפצה הרשות לרשום אותם כאזרחים ותושבי המקום, כי כן צוותה עליהם הממשלה הקאמוניסטית, לבל לרשום תושבים חדשים, וכל המתיישבים אשר חדשים מקרוב באו, רק כגרים יחשבו, ובפרט אם המה ממקומות אשר המה מערי הגבול, שעליהם איסור זה חל עוד יותר. רק אנשים אחדים שהי' להם שארי בשר וקרובים בעיר, או שהי' להם אזה הגשה אל אנשי הרשות, להם עלתה להתרשם כתושבים, וגם זה רק בדרך זיוף, וכאילו הם מאזרחי העיר מימי קדם טרם פרוץ המלחמה. כאשר נודע לנו גזירה החדשה הזאת, שאי אפשר להתרשם כתושבים במקומות וערים אחרות, הגדילה הדאגה והפחד בלבנו, כי מגזירה זו הי' אפשר להבין בקלות ולהגיע אל סוף דעתם, כי כל זה נעשה אך ורק למען לגרש אותנו, או אולי גזירה אחרת מנכלים עלינו. ובכן התחילו כולם לברוח מן המקום טרם כלתה אליהם הרעה, ולחפש מקום קרובים אשר היו נמצאים בערים
(עמוד תפב)
ומקומות אחרות, אולי ירחם השי"ת ויעלה בידם להשיג על ידי איזה אופן ותחבולה זכות אזרחות חדשה.
בינתיים נודע כי הרוסים עשו הסכם עם הגרמנים, כי הנה טרם פרוץ המלחמה היו מקומות הכיבוש מדינה אחת, מדינת פולין, ואחר כך נעשה על ידם פירוד וחלוקת הארץ, ואז נשארו הרבה אזרחי רוסיא בעיירותיהם תחת כיבוש הגרמנים, וכן להיפוך, הרבה אנשים שמושבם הי' במקומות אשר תחת כיבוש הגרמנים, המה נמצאו כיום במקום כיבוש הרוסים. על כן עלה אצלם במוסכם לעשות חליפין בתושבים האלו, ולהחזירם אל מקומם אשר באו משם. וכאשר הוסכמו כזאת, מיד נגשו אל מלאכת הביצוע ולהכריז בשער בת רבים, כי אלה שהגיעו אל המקום הזה, מן המקומות והערים אשר תחת כיבוש הגרמנים, עליהם להופיע ולהתייצב אל המשרד המיוחד אשר בעיר בריסק. כי שם הי' נמצא ועד גרמני מיוחד, אשר עסק ברשימת תושבי ארץ הכבושה על ידם, ולכל אלה אשר התייצבו לפניהם, נתנו על ה"פאספארט" שלהם חותם גרמני, והי' גם קבוע ומוגבל הזמן אשר עליהם לחזור אל מקומם. שם במשרד הי' טבלא קבוע ועומד על גבי הכותל שהכילה רשימה משמות האנשים אשר הוחלט החזרתם, וזמן נסיעתם חזרה.
וכאשר במשך כל הזמן הייתי מחפש אחר הזדמנות לחזור הביתה, אל עבר השני של הגבול שהי' כבר מקום כיבוש הגרמנים, על כן כאשר אך נודעתי מקום ישיבת הועד אשר בעיר בריסק יצ"ו, התחלתי מיד לבקש ולתבוע, שכל בני משפחתנו יסעו לבריסק, להתייצב שם לפני הועד, ולהתרשם אצלם כתושבי מקום כבושם, שמא יעלה לנו עי"ז לעבור את הגבול בדרך ישר בלי התגנבות, ובלי הפחד של סכנה הכרוכה בזה, רק נזכה לחזור ולהגיע אל בתינו ונחלתינו בדרכי נועם ובנתיבות שלום בלי פגע ומכשול.
אמנם אאמו"ר זצ"ל לא אבה אפילו לשמוע מזה, ולא עלה בידי לשנות את דעתו, ולא הסכים בשום אופן לנסוע לבריסק. וכה אמר: אמת ונכון הדבר שהעוני והיסורים עולים עד דכדוכה של נפש, אבל אצל הדייטש הלא הוא ענין של פקוח נפש, כי אין יכולים לבטוח
(עמוד תפג)
שנשאר חיים שם, ופה אם נשארים חיים הלא יש על מה לקוות, כי המלחמה לא תמשך לעולם, והיסורים והדחקות שסובלים הם מכפרים על הגזר דין הקשה, ולא לחנם אמרו חז"ל (סנהדרין ל"ט ע"ב) גלות מכפרת, כי לפעמים סובלים מן הדחקות ומרגישים יסורי מות. הגע עצמך, אם אחד עומד לפני משפט ופסקו לו מיתה, הלא האיש ההוא בוודאי יעמיד עורכי דין להחליף את משפטו, שבמקום להורגו יתנו לו לשבת בבית האסורים אפילו כל ימי חייו, כי כשנשארים חיים הלא יש תקוה לשחרור, ולפעמים נשתנה הממשלה ומוציאים בני אדם מן המאסר, ולפעמים חוזרים ודנים עוד פעם על המשפט, ועל ידי זה יש לקוות שהשי"ת יוציא לאור משפטנו ויגמור הדבר לטוב. ע"כ דברי אאמו"ר זצ"ל.
אולם אני לא הרפיתי ממנו ובקשתיו להשיב לי איזה מן שתי העונשים גרוע, שריפת הגוף או שריפת הנשמה, כי תחת ממשלת אשכנז אפשר עוד לחכות שנשאר בחיים, ואם ח"ו לא, אז לא יגדל ענשנו משריפת הגוף. אבל כאן בהיותינו תחת ממשלת הכופרים ה"קאמוניסטן", הרי יתקיים בנו ח"ו שריפת הנשמה, כי הם יכריחו אותנו לחלל שבתות וימים טובים, ויעבירו אותנו על הדת, ומי יודע מה יולד יום. ואף אם אנו בעצמנו נוכל להחזיק מעמד ולהשאר יהודים נאמנים לה' ולתורתו, אמנם מה יהי' מעמלנו אלו הבנים, איזה פירות יגדלו מהם, ואיזה דורות יצמחו מהם. על כן לבי אומר לי, שיותר נכון להיות תחת ממשלת הגרמנים, מאשר להיות תחת נסיון לעבור ח"ו על עקרי דת תורתנו הקדושה. הלא חז"ל למדונו (שם ע"ד ע"א) כי בשעת גזירת המלכות אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור וכו', ומסיק שם, מאי מצוה קלה, אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא וכו', היינו שרוך הנעל, שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך, ודרך ישראל בענין אחר וכו', אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא, יקדש את השם, וכמו שכתב רש"י ז"ל בפירושו. וגלוי וידוע כי ה"קאמוניסטן" הכופרים רוצים לכפות אותנו לעזוב את דתינו ואמונתנו הק', וא"כ בוודאי אסור עפ"י הדין להיות תחת ממשלתם, ועל כן עכשיו כאשר יש לנו הזדמנות לנסוע בדרך המלך בנתיבות הברזל ("אייזען באן"), ואין צריכין להסתכן לעבור דרך וגבולים ע"י הברחה, בוודאי חובה כפולה ומכופלת
(עמוד תפד)
עלינו לעשות זאת! והלא אם החרש נחריש לעת כזאת, מי יודע אם לא נחמיץ את ההזדמנות הבאה לידינו, ושוב יהי' כמעוות לא יוכל לתקון.
כהנה וכהנה שטחתי לפניו טענות חזקות ומספיקות, עד שאחרי ימים ספורים הסכים לנסוע לבריסק, וכן עשינו.
ויהי כאשר הגענו לבריסק, ורגלינו עמדו עדיין בבית המסילה, נגש אלינו פקיד רוסי אחד, ואמר לנו: "כאדי סודאי" (בואו הנה). והוליך אותנו אל חדר אחד, ושם ישב פקיד רוסי אחד אשר ידע טוב לשון הפולנית, ושאל אותנו: מדוע באתם לכאן אל בית מושב ועד הגרמנים, האם אתם רוצים לילך אל השונאים שלכם? הלא הם יהרגו אתכם! ומה תגרעו פה אתנו, ומי מונע מכם פה מלחיות חיי נחת ושלוה, בלי פחד ואימות המות? הלא אתם מסכנים בזה את חייכם! שמא אינכם נוחים מסדרים שלנו? הלא תחת הגרמנים יהי' לכם גרוע פי כמה! טפשים כמוכם! תשקלו את הדבר היטב טרם תכנסו אל בית הועד, כי באם הועד יכניס אתכם בין רשימת החוזרים, אז כבר יהי' מאוחר לשנות את דעתכם, כי ברית כרותה והוחלטה בינינו, שעלינו למסור להם את האנשים אשר הם תובעים מאתנו, על כן עליכם לשקול את הדבר היטב היטב!
ועניתי לו כי לא מחמת שנאתינו אליכם רוצים אנו לצאת מכאן, וגם לא מחמת אהבתינו אל הגרמנים אנו רוצים לחזור הביתה, אלא בעבור שברצוננו להיות יחד עם ידידינו ומכירינו שנשארו שם בעבר השני. ופקיד זה רצה לעכבנו ולהשפיע עלינו ולשנות את דעתנו בזה, ובראותו כי לא יוכל לנו, כי אנחנו איתנים וחזקים בדעתנו, נתמלא עלינו חימה, וצעק בקול גדול: טפשים כמוכם! תלכו לדרככם! עוד תתחרטו על הדבר באלפי חרטות, ועוד תנחמו בזכרכם איך שרצינו להציל אתכם, ומאסתם בהצלתנו!
יצאנו מחדרו, והלכנו אל מקום בית ועד הגרמנים, ובבואנו שמה מצאנו שם המון גדול של אנשים שעמדו בשורה וחיכו על תורם להכנס. וכן באו הרבה בני אדם לבדוק ולראות אם שמם נכנסו בתוך רשימת החוזרים, ואלה שמצאו את שמם בתוך הרשימה שהיתה קבועה על
(עמוד תפה)
הכותל, היו שביעי רצון על שנפל חבלם בנעימים להיות בין החוזרים הביתה, והלכו מתוך שמחה רבה לסדר ולהכין עצמם אל הנסיעה.
במשך השבוע הי' כמה פעמים יוצאת רכבת, שהיתה מלאה מאנשים כאלה, אשר חזרו אל מקום מגוריהם אשר תחת ממשלת הגרמנים. ורכבות האלו בדרך חזרתם הביאו בני אדם שחזרו מעבר הגרמנים אל עבר הרוסים. והנה מדי חכינו על תורנו, נפגשנו שם עם הרבה מכירים מלשעבר, וכל אחד סיפר לפנינו את כל התלאה שמצאה אותם, והרפתקאות הרבות אשר עברו עליהם במשך זמן היותן בגן עדן הרוסי, עד שנוח להם להיות תחת הגרמנים ולקבל את מרותם. בין אלה המכירים מצאנו גם את מו"ה משה גוטגאלד וזוגתו ע"ה מעירנו שעניצא, אשר באו ג"כ להתייצב בפני הועד, וככה שוחחנו עם כל אחד ואחד, ושמענו על אודות הצרות שעלו בגורלם, עד שהגיע תורנו, ונכנסנו אל הועד. הם בדקו את ה"פאספארט" שלנו, ושמו עליהם חותם אשר נשא הזמן של שמיני לחודש מאי 1940, שהוא יום רביעי בשבת ל' לחודש ניסן, א' דר"ח אייר שנת ת"ש לפ"ק, זאת אומרת שזמן הנ"ל הוגבל לנו ליום הנסיעה לחזור אל מקום מגורנו אל מקום כיבוש הגרמנים. כאשר לא הי' לנו בבריסק שום מכיר ומיודע שנוכל להתגורר בביתו ולחכות על ביאת יום הנ"ל, ע"כ החלטנו לחזור לסימיאטיטש, עד בא יום המוגבל הנ"ל.
והנה מדי בואנו אל בית המסילה לחזור לסימיאטיטש, פגשנו שם אשה אחת מעיר מינסק-מאזיוויעצק, אשר זה עכשיו חזרה משם, ומסרה לנו ידיעות מחרידות ממצב השורר ומחיים הגרועים אשר תחת כיבוש הגרמנים. ובתוך הדברים מסרה לנו בשורה לא טובה על אודות הרב ממינסק, ה"ה הגה"צ רבי משה נתנאל שפירא הי"ד שהי' שאר בשרנו וקרובנו, והי' ג"כ שכננו, כי מקום מגורי ומשרת רבנותי ק"ק שעניצא יצ"ו היתה במרחק י"ב "קילאמעטער" ממינסק, ובכל פעם בואי שמה, הייתי רגיל ליכנס אליו, וגם הוא התאכסן אצלנו בבואו לשעניצא, והיתה ברית ידידות ואהבה כרותה בינינו. וסיפרה האשה, כי הנה בבית שגר בו הרב
(עמוד תפו)
ממינסק בווארשא אחרי בריחתו ממינסק, היה שם גם בית אוצר גדול של עורות. ויהי היום, ובאו שם הגרמנים עם מכונות משא ("לאסט אויטאס"), והתחילו להריק את בית האוצר ולהעלות את העורות על המכוניות. וכראות הבעלי בתים של האוצר איך שרכושם נשדד ועוד מעט והם יוצאים נקי מנכסיהם, והרי אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, התחילו להציל מה שעדיין יש להציל, ועי"ז נעשה מהומה גדולה, והגיעו הדברים עד כדי הכאה, וכפועל יוצא מן ההתנקשות נהרג אחד מחיילי הגרמנים. ומיד הגיעו לשם מחנה של "מאטארביציקלען" של חיילי גרמנים רבים, וסגרו מיד את הרחוב מב' צדדי הבית, וכל האנשים שנמצאו שם במקום נתפסו, ועלה מספרם לחמשים ושלשה בני אדם, וביניהם גם הרב ממינסק שהי' גר באותו הבית. כאשר נודע הדבר לפני זוגתו הרבנית, נסעה תיכף ומיד לווארשא, והתחילה להשתדל עבור שחרורו, בהוכיחה כי בעלה הרב אינו אשם בדבר, מאחר שלא לקח חלק בהתנקשות, ואחרי השתדלות של כמה שבועות הודיעו לה, שניתן לה רשות לבוא ולקבל את גוף בעלה הרב, כי כל הנתפסים הנ"ל נהרגו ביריה, הי"ד.
בתו הבכירה של הרב ממינסק, היתה בתולה בגיל ט"ו שנה, ואחר האסון הגדול שאירע עם אביה, רצו להשיאה כדי להבטיח קיום לביתו של הרב, כי בימים ההם עדיין לא חלמו איזה אסון וחורבן גדול מתקרב לרדת על כלל ישראל, כי בעת ההוא עדיין גרו היהודים במקום מושבותם, ועדיין לא גורשו לגור ב"געטאס", ובכן העמידו חופה והשיאו אותה אל דודה, אחי אביה, שנתקבל תיכף למלא מקום כרב דק"ק מינסק יצ"ו. כל זאת סיפרה לפנינו האשה הנ"ל. אך מה שעשוי עשוי ואין להשיב, והחלטתנו נשארה על מקומה.
בראוונע
ובכן חזרנו מבריסק לסימיאטיטש, והיינו מחכים להיום בו ניסע חזרה אל מקום כיבוש הגרמני. אמנם עד שהגיע תורנו בשמיני שבחודש מאי, כבר נתמלאה ונגמר סכום ומספר קצוב של הנוסעים בחזרה, אשר נחלט
(עמוד תפז)
ונסכם ע"י שני הצדדים הרוסים והגרמנים, להחליף ביניהם בני אדם החוזרים מהכא להתם ומהתם להכא, ונגמרו ונסתיימו החליפין, ושוב חדלו לשלוח בחזרה, והועד הגרמני שהי' מנוי על זה בעיר בריסק, חזרו להם לארץ גרמניא, ובכן הוכרחנו להשאר בסימיאטיטש, בצד כיבוש הרוסים.
בינתיים, השמועה על דבר גירושנו לארץ מרחקים היתה מתגברת והולכת בקלא דלא פסיק, ובפרט אחרי נסיעתינו לבריסק להתייצב שם בפני ועד הגרמני, כי צעדנו זה הרגיז והסעיר יותר את רוחם של הרוסים, באומרם לנו: הלא עכשיו נוכחנו עוד יותר שהנכם השונאים שלנו, מאחר שחפצתם כולכם לחזור אל הגרמנים, ומה שנשארתם סוף כל סוף פה, זהו רק מחמת העדר יכולתכם, שהשונא כבר לא אבה בכם. ובכן איך נוכל להניח שתדורו כאן על יד הגבול, בעת שאתם מרגלי הגרמנים וגונבי גבולים ("שמוגלערס"), ובכן אנחנו נעוצו עצה עליכם וכו', וכהנה וכהנה דברו אתנו.
והנה לרגל המצב השורר, הרגשנו כי יום גירושנו משמש ובא, על כן הוחלטנו לנסוע אל עיר ומקום אחר, הרחק יותר מן הגבול, למקום שסכנת הגירוש לא כל כך צפויה. ובדבר קישוי התרשמות האזרחות, אולי חפץ ה' יצליח בידינו להשיג זאת. והנה בעיר ראוונע יצ"ו הי' גר שם ש"ב וקרוב של אאמו"ר זצ"ל, ה"ה הרה"צ רבי יעקב פנחס האכטענבערג זצ"ל הי"ד האדמו"ר מקאשיווקע, והי' מפורסם בכל הסביבה כאיש מצליח ובעל פרנסה בשפע, והנהיג ביתו מתוך רחבות, ושמו הטוב הלך לפניו. ועל כן כאשר עלה במחשבה דבר נסיעתנו, החלטתי שטרם כל אסע אני לבדי לראוונע. ובכן תיכף אחרי חג השבועות נסעתי לראוונע, והנסיעה
(עמוד תפח)
היתה קשה מאוד לפי שהתחבורה לא היתה מסודרת, והרכבת לא נסעה בזמן הקבוע, וצריכים היינו לחכות כמה שעות על כל רכבת, ונסיעה של ב' או ג' שעות נתארכה לנסיעה של יותר מיום שלם.
בהגיעי שם ביום ג' י"ט סיון לא ידעתי לאן לפנות, ימינה או שמאלה. והתחלתי לדרוש ולשאול אחר מעון ביתו של הרבי מקאשיווקע. האיש הראשון ששאלתי איפה גר הרבי מקאשיווקע נעץ בי את שתי עיניו כמו שרוצה לבלוע אותי, הביט עלי ברציחה והלך לדרכו. חכיתי מעט ושאלתי לאדם אחר, והוא לא ענה לי כי אם הראה לי באצבעו לאיזה צד לילך, הלכתי מעט ושאלתי עוד הפעם עד שמצאתי אחד שאמר לי, לך אחרי, הלכתי אחריו עד שהראה לי באצבע על בית חומה נאה ויפה של שתי קומות שהתנוססה במרכז העיר.
ויהי כאשר דרכתי על מפתן הבית ונכנסתי פנימה, הראו אותי באצבע על הפה, כלומר לא לדבר. מאד נתפלאתי בראותי כי כל חפצי ורהיטי הבית מפוזרים ומפורדים, כאלו היו עומדים שם טרם החלפת דירה. קרובי קבלו את פני מתוך אהבה וידידות רבה, וכראותם גודל תמהוני אמרו לי, שאל יפלא בעיני המהפכה גדולה הנמצאת בבית, שזהו מחמת שהרוסים (בולשי הממשלה, ה"ענ-קע-ווע-דעי") לקחו הבית לעצמם, והם רואים כל מי שבא אצלו ומאזינים מה שמדברים עמו (ולכן הזהירו אותי לבלתי לדבר), והשאירו לו להתגורר רק בחדרים אחדים וקטנים, וכאשר המקום צר מהכיל בקרבו כל כך הרבה רהיטים וחפצים, על כן נראה החדר הפוך ומהופך.
וסיפרו לי בלחש שביתר החדרים יושבים קציני ומפקדי הרוסים, ובחדר השני הסמוך לחדרם, נמצא מעונו של קאמוניסט יהודי אחד, מרגל ומפקד סודי, אשר הושב שם בכוונה שיאזין לכל מה שמדובר אצלם בבית, ועל כן הם נמצאים שם כמו בתפיסה, שאי אפשר להם לדבר כל
(עמוד תפט)
מה שלבם חפץ, וגם אין שום אדם יכול ליכנס אצלם, כי היהודים הקאמוניסטים הם פועלי און ורשעים, וסובלים מהם צרות רבות, לעג וקלס ובזיונות, ואי אפשר לצאת החוצה, וגם הכניסה אין באפשרות, ובכן כבר יש לשער מצב הרע אשר בו נמצא, ואיך יהי' אפשרות לחיות תחת עול ממשלה כזו? השם יחוס וירחם, כי עדיין אין רואין שום דרך מבוא מוצא. ככה שפכו הרב וביתו לפני את מר רוחם.
ואני סיפרתי לו אז את מטרת ביאתי אליו, והוא יעצני מצדו, שיותר טוב שאסע אל איזה עיר קטנה, ששם האויר עדיין לא כל כך מורעל, ואולי חפץ ה' יצליח בידי למצוא שם איזה דירה, וגם להרשם שם ברשימת התושבים, כי בערים גדולות אין באפשרות לזכות לכל זה, כי המה מלאים וגדושים עם פקידים חשאים וסודיים, ובעלי מרגלים יהודים אנשי ה"יעווסעקעס" ימש"ו, הלא המה גרועים שבגרועים של המין האנושי, אשר טרם פרוץ המלחמה היו נחבאים בחורים שלהם, ולא הרהיבו בנפשם להרים ראש ולהגביה מצח, ולא הי' שמם נודע לשום אדם, ולא עלה בלב מי שהוא להתחשב עמהם, וכהיום נהפך הגלגל ותחתונים למעלה, והן המה המנהיגים יועצי הממשלה. וגם יעצני לאיזה עיר אסע, עיר קטנה לא רחוק מעיר ראוונע, מקום שדרים שם הרבה יהודים ממכיריו בעלי רגש ולב טוב, והגיד לי אל מי לפנות, מאנשי שלומיו וחסידיו הנאמנים לו שגרים בעיר ההוא, ותקותו חזקה שבעזרת השי"ת אצליח שם.
טרם נפרדתי ממנו, נתן לי זוג תפילין דר"ת, כי התפילין שלי נשרפו בעיר שעניצא, בשעה ששרף הגרמני ימש"ו את העיר. ותפילין של רש"י עשיתי לי מיד מדי בואי לעיר שעדליץ, אבל תפילין דר"ת עדיין לא הי' לי. גם נתן לי כמה מטבעות של כסף, והגיד לי שמטבעות אלו המה מבורכים מצדיקים מפורסמים, וביניהם הרה"ק מרוזין ומבניו הק' מסאדיגורא וטשארטקוב זצ"ל, וטוב שאשמור עליהם, ורק בהכרח גדול אוציאם לקנות בהם דבר המוכרח ביותר. ודבריו אלה הי' ממש כנבואה, כי המטבעות הללו באמת היה לנו לתועלת גדולה.
נפרדתי ונסעתי הלאה, והגעתי אל עיר קטנה אשר אליה יעצני לנסוע, ודפקתי על דלתות בית מכיריו כפי הוראתו, אשר צוה עלי לפנות
(עמוד תצ)
אליהם, וכמו שהגיד מראש, כן הי' פנייתם אלי לטובה, וטרחו ויגעו בעדי עד שמצאו עבורי קצת מרוחק ממרכז העיר, בית מיוחד של כמה חדרים, ושלמתי למפרע שכר דירה לחדש סך שלשים "רובעל", וגמרתי עמהם כי תיכף אחר השבת אבוא בחזרה עם אאמו"ר זצ"ל וכל ב"ב ונכנס אל הדירה, ועד אז יראו לסדר קצת רהיטים בבית, ובעיקר להשתדל ולהשיג עבורנו כתב התרשמות, וכאשר נגיע לשם, יהי' כבר הכל מוכן ומזומן, כי בעירם ובמקומם עדיין אפשר לפעול ולהשיג קצת.
ובכן נסעתי תיכף בחזרה כי כבר היה יום רביעי בשבת (כ' סיון), והנסיעה ארכה יום שלם, כי ה"אייזען באן" (מסילות הברזל) לא פעלה כהוגן, עד שלפעמים היינו צריכים לחכות שעות רבות עד שזכינו לעלות על המרכבה. אור ליום ששי הגעתי לסימיאטיטש, ומסרתי שם את כל מה שהשגתי, וכי כבר מצאה ידי דירה הגונה, ועלינו לארוז את חפצינו, ולהכין את פעמינו, כי תיכף אחר השבת עלינו לנסוע, ואסור לנו לשהות ולהתאחר, כי בכל יום ויום יכול המצב להשתנות.
שבת האחרונה בעיר סימיאטיטש
אמנם למעשה לא הגענו שמה, כי אחר שבקשנו לישב שם בשלוה קפץ עלינו רוגזו של הרשעים ה"סאוויעטען" האפיקורסים ימש"ו, ולמחרתו ביום ועש"ק כ"ב סיון, הגיע לאזנינו שמועות על העתיד להתרחש, שסיבבו חיילי הרוסים את העיר, והממשלה הכריזה וצוותה על יושבי הכפרים אשר מסביבות העיר, שכל מי שיש ברשותם סוסים ועגלות, עליהם לבא אל תחומי העיר, ולהתייצב שם בשעות הלילה, ולצפות לפקודה שתנתן. על כל הדרכים המובילים מארבע כנפות העיר, הוצבו משמר של חיילים, ולא הניחו לאף אחד מן העיר לצאת, ואף לא לשאוב מים מן הבאר שהי' קצת חוץ לעיר, והי' עירנו סגורה ומסוגרת, מוקפת ע"י משמר של חיילים.
בשעת התפילה בביהמ"ד בא אלי אחד מתושבי העיר, ואמר לי ששמע מבנו שיש לו משרה גבוהה אצל הממשלה, שעוד היום באמצע הלילה, או למחר בבוקר, יוציאו כל ה"ביעזשענצעס" (עורקים ומבריחים) מן העיר, לשלחם בדרך לצפון הרחוקה, אצל הדובים הלבנים. ויעץ אותי
(עמוד תצא)
שלא ללון בלילה פה בביהכנ"ס, ולהתחבא גם למחרת הבוקר, עד יעבור זעם הגירוש, ואז יהי' האפשרות להתרשם כתושב העיר. ככה דיבר אלי האיש הנ"ל.
אחר קבלת שבת, קדשנו על היין, וישבנו לאכול סעודתא דחקל תפוחין קדישין. באמצע הסעודה סיפרתי הדברים לאאמו"ר זצ"ל, והוא שלח אותי אח"כ להרב דעיר סימיאטיטש לשאול מפיו דבר ה' זו הלכה, כי אם אמת נכון הדבר שנצטרך לילך בשבת, יאמר מה שמותר לקחת עמנו בדרך. אז עניתי ואמרתי, הלא אחז"ל (יומא פ"ה ע"ב) עה"פ (יקרא י"ח ה') וחי בהם, ולא שימות בהם, ולפי"ז מותרים לקחת כל דבר קטן וגדול שיכולים, דהא מי יודע מה יהי' במקום שישלחו אותנו, ובוודאי כל דבר שיהי' לנו נוכל להחיות את נפשנו בהם, דהא מה שאמרו חז"ל (שבת קי"ז ע"ב) מצילין מזון ג' סעודות וכו', כיצד נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון ג' סעודות, בשחרית מצילין מזון ב' סעודות, במנחה מזון סעודה אחת, זהו דווקא כשיש בני אדם שלא שלטה בהם הדליקה, והם יוכלו אחר השבת לעזור לו, אבל בנידון דידן ששלטה הדליקה על כולם, ולא יוכלו בני אדם אחרים לעזור לנו, וא"כ מותר לקחת כל דבר להחיות את נפשנו אחר השבת. אבל אאמו"ר זצ"ל אמר לי שהנני נוגע בדבר, וצוה עלי לשאול את המרא דאתרא. כשהצעתי השאלה לפני המרא דאתרא, פסק שאין לקחת רק הנצרכים ביותר. אבל אני לא הסכמתי לדבריו כנ"ל, ואמרתי הלא המרא דאתרא אינו מרגיש בצערנו, והרשעים כשאומרים שיעשו עמנו טוב אין להאמין להם, אבל כשאומרים בפה מלא לעשות לנו רע, ולשלוח אותנו אל הדובים הלבנים, הלא בוודאי הם נאמנים על זה, וא"כ אנו נמצאים בסכנת נפשות, ומותר לנו לקחת כל מה שביכולתינו.
מדי דברי, נכנס אלינו אברך אחד מאנ"ש מאזרחי העיר סימיאטיטש, וידיד נאמן אלינו, וקרא אותי החוצה, והגיד לי כי בא כעת להצילני, כי עוד מעט יבואו אחרינו ויגרשנו, מי יודע לאיזה מקום, והזהירני כי עלי להשכיל ולדעת מה נקרא אצל הרוסים גירוש, זהו הרבה גרוע מהתפיסה שבמקומנו, ואצלם האדם שרוי בסכנת נפשות, על כן בא אלי להציע לפני, שהכין לפני מקום מספיק להתחבא שם על משך כמה ימים,
(עמוד תצב)
כי במשך ימים האלו יגרשו את כל ה"ביעזשענצעס", הפליטים ותושבים החדשים, וכאשר ישקט הארץ, אז ירשמו אותי כתושב העיר מלפני המלחמה. ככה הציע לפני ידיד נאמן הלז. ועניתי לו כי טרם כל אכנס ואשאל את דעת אאמו"ר זצ"ל בדבר זה. וענה על זה האברך, לא! שלא אשאל את פ"ק אאמו"ר זצ"ל, כי אין לו מקום מספיק להחביא את כל משפחת בית אאמו"ר זצ"ל, ולא הכין מקום כי אם בעבורי ובעבור משפחתי שיחיו, כי כאשר מכסת נפשותינו אינה יותר מג' נפשות, על כן מספיק המקום רק בעבורנו ולא יותר. אמנם עבור משפחת אאמו"ר זצ"ל אין באפשרות כבר למצוא מקום, כי מספר נפשותם בלעה"ר הרבה. ועניתי לו כי אין בדעתי להפרד מבית אבותי ומשפחתי, רק באשר ילכו אלך, ובאשר ילינו אלין גם אני.
ואמרתי לו, הלא גם אתה הודית בעצמך, שהגירוש כרוך בסכנה, אם כן איך יעלה על דעתי לעזבם לבדם, וכי רק אני את נפשי אציל? איך הרהבת בנפשך להציע לפני כזאת? וענה לי, כי לולא הי' יודע שאוכל להתחמק מן הגירוש גם בהיותי יחד עם הורי, אז לא הי' מציע לי כזאת, אמנם באשר ברור לפניו כי דבר זאת מן הנמנע לגמרי, על כן דעתו כי לעת כזאת, מי שיכול להציל את עצמו, מחויב להציל עצמו. ועל ההורים להיות מאושרים שלכל הפחות בניהם ומשפחתו נמלטו מצרות האלו. והוסיף לומר, שלכן עלי להתחשב ולשום הדבר אל לבי, כי אין אני לעצמי ולבדי, רק יש לי גם אשה וילדה, ואם לא בגיני, עלי לעשות בגין אשתי ובתי, ולמה אגרום להן לסבול יסורים, במקום שבידי למנוע כל זאת, ובכן עלי ליקח את ההזדמנות בעוד מועד, טרם תבוא וכלתה אליהם הרעה ר"ל, ואצא גם אני עמהם, מבלי שאקח עמדי שום חפץ, כי עינינו הרואות איך שהחיילים כבר עומדים מוכן לארוב עלינו, ואם נוציא אתנו חפצים שמא ירגישו בנו. סוף דבר הודיתי לו על טוב לבו וחפצו להטיב עמדי, והקב"ה יצרף את מחשבתו הטובה לידי מעשה, ויהא נחשב לו כאלו הציל באמת ג' נפשות מישראל, אמנם למעשה לא אעזוב את המקום בלי הורי, ולא אפרד מהם לעת כזאת. וכן נשאר הדבר.
ולמעשה הי' נס, שמן השמים נתנו בלבי אומץ כזו, שלא אטה אוזן לדבריו, ולנסות להציל את עצמי לבדי, וכפי שנדמה אז לפי שעה שזה
(עמוד תצג)
הצלה, כי נודע ומפורסם מה שעלה בגורל התושבים והנשארים, שלאחרי ככלות שנה נפלו בידי הנאצים הרוצחים הגרמנים הארורים ימש"ו אשר כבשו את הארץ, ונהרגו במיתות משונות ואכזריות, הי"ד.
אחרי גמר השיחה חזרתי אל הבית, ולא רציתי לספר מה ששוחחנו בחוץ. וכאשר גמרנו את הסעודה הי' כבר בערך שעה 11 בערב, והלכתי החוצה לראות מה שמתרחש ברחוב, ובכל פנה ופנה מצאתי חיילים מזויינים עומדים על המשמר הכן. וברחוב הראשי היו בני אדם מטיילים אנה ואנה, אמנם לא רציתי להרחיק לכת מביתי.
הגירוש מסימיאטיטש
ויהי בחצי הלילה, ליל שב"ק, כ"ג סיון, בשעה 12 כחצות הלילה, שמענו קול צפצוף גדול, והחיילים פקדו על האנשים שהיו מסתובבים בחוצות, להכנס לבתיהם תיכף ומיד, ולא ימצא שום איש בחוץ. ובכן גם אני נכנסתי לביתי וחדר מעוני וסגרנו את הדלת אחרינו, וחכינו למה שעתיד להתרחש עמנו.
החיילים הרוסים התחילו ליכנס בכל בית עם רשימה מכל השמות שנרשמו שדרים שם, וצוו לאנשי הבית שיכינו את עצמם לדרך. בשעה 12:00 שמענו קול דפיקות בדלת, ופתחנו את הדלת, ועמדו שם שלשה חיילים מזוינים, אחד נשאר בפתח הדלת לשמור שלא נצא החוצה, אחד נכנס ועמד בפתח שמוביל להחצר, ואחד נכנס עם הרשימה כנ"ל, וקרא את שמנו וגם שמות אנשים אחדים אשר בשעת ההרשמה נרשמו ג"כ על הכתובת שלנו, [וכוונתם בזה הי' מחשבת מרמה, לרמות ולהוליך שולל את הממשלה, כדי שבמקרה שיערכו חיפושים אחריהם, לא יוודע לפניהם מקום מוצאם וכתובת מגורתם]. ובעת שקרא השמות היינו צריכים לעמוד לפניו. ואחרי גמרו זאת צוה עלינו לבל לזוז ממקומינו, ונכנס אל החדר השני לחפש שם אם לא נמצא איזה חבוי מהאנשים שנרשמו ברשימה ולא נמצאו במקום, וכן יצא אל החצר לראות אם לא נמצא שם אחד מהם. ובעת שיצא הוא החוצה, נשאר החיל השני על יד דלת בתינו, לשמור עלינו לבל נברח מן המקום. וכאשר נוכחו לדעת כי אכן לא נמצא בבית שום אדם חוץ ממשפחתנו, אז הביט החיל על המורה
(עמוד תצד)
שעות שלו, ונתן לנו 20 דקות להכין לנו צידה לדרך, ולהכין מה שרוצים לקחת עמנו, וצוה לנו להניח כל השקים על העגלה העומדת לפני הבית. ותיכף לקחנו מצעות המטות, כרים וכסתות, וכל דבר הנראה לעינינו, חוץ מן הפמוטות שהיו דולקים על השלחן והמפה.
בשעה 1 כבר היינו כולנו על העגלה, והתחלנו לנסוע, ובדרך לא ראינו רק אנשי חיל שהסתובבו או עמדו על המשמר. ובהביטי אנה ואנה על הבתים אשר ברחובות החשכות, והנה רואה אני בבית אחד מדליקים האור, וצועקים משם קולי קולות, והי' זה בית אשר החיילים צוו על היושבים לארוז את החפצים, ומחמת האימה שנפלה עליהם התפרצו בצעקות. כך נסענו עד שהגענו לה"וואקזאל" ("באן סטאציע"), והורידו את השקים שלנו מן העגלה, ונשארנו שם לישב על השקים. ובין כך ובין כך הביאו עוד הרבה אנשים נשים וטף, והיה שם רעש גדול וכו'. בבוקר פתחו דלתות ה"וואגאנען" (עגלות) שהובילו בתוכם מקודם סוסים או חזרים, והיו מלוכלכים, והם ניקו אותם, וציוו אותנו להיכנס עם החפצים שלנו.
בבוקר ש"ק מברכים ר"ח תמוז, כשאנשי עיר סימיאטיטש הלכו להתפלל, החליטו בעצמם, הלא כתיב (הלים קי"ט קכ"ו) עת לעשות לה' הפרו תורתיך, ועכשיו הזמן גרמא לעשות מה שביכולתינו ליהודים הנשלחים והמגורשים, ה"ביעזשענצעס", כי אולי הם רעבים והם חסרים כל. וכל אחד לקח מה שהי' לו, לאכול ולשתות, וגם ממון וכדומה, והביאו לנו את הכל. ואאמו"ר זצ"ל לא הי' יכול לראות ולהסתכל מכל הנעשה מחמת חילול שבת, והרחיק מקום מושבו בתוך העגלה מן הדלת כדי שלא לראות החוצה מה שנעשה שם. ואנשי עיר סימיאטיטש כשראו את אאמו"ר זצ"ל רצו להפרד ממנו, אבל בראותם צערו לא היו יכולים לגשת אליו. ואני הרגעתי אותם, שמצות הצלת נפשות אין לה שיעור וערך כנגד החילול שבת, כי בזה תצילו הרבה נפשות ישראל.
בשעה 2 אחה"צ התחלנו לנסוע, והי' בערך חמשים איש בקרון-רכבת אחת, עם כל החפצים, והי' חם מאוד וכו'. והיינו ישנים בישיבה על גבי החבילות שינת ארעי לאיזה שעות מועטות, כי בכל פעם ופעם קמנו
(עמוד תצה)
על רגלינו והצצנו החוצה דרך החלונות הקטנות. והרכבת לא נסעה כל כך במהירות והתנהלה לאטה. ולמחרת בבוקר עברנו דרך קארטוס בערעזא, שהי' שם מין מחנה הסגר, אשר זאת מלפנים הי' מקום אשר לשם שלחו ה"פאלאקים" את בעלי אשמת הפאליטיקיים. ולעת ערב עברנו העיר באראנאוויטש יצ"ו, ועד מהרה הגענו אל גבול הישן של ארץ רוסיא, שהיתה גבול הארץ טרם פרוץ המלחמה. אצל מקום הגבול עמד עדיין הבנין הקטן, שבו ישבו שומרי הגבול, ועל כותלו היו דבוקים או תלויים שתי תמונות גדולות של ה"געטשקע" הקאמונסטי שלהם, לענין וסטאלין ימש"ו, מחוללי המהפכה בארצם, מזה נודענו כי אכן כבר נסענו פנימה בשטח ארץ רוסיא הישנה.

(עמוד תצו)
פרק ו'
גם שם לא שקטתי
ויהי בנסוע / ריאגאווא / הקישויים לקדש הלבנה / ביערות ארכאנגעלסק / ה"פאשעלאק" מספר 78 / אני מאמין / רדיפות הדת
ויהי בנסוע
כאמור, סבלנו הרבה עלי דרך, וביותר הציק לנו החום הגדול ששרר בתוך העגלה, אשר בגלל זה כמעט דבקה לשוננו לחכנו מרוב צמאון ושרב, כי לא בכל פעם קבלנו מים לשתיה, וגם כאשר קבלנו מים, לא הי' די לצרכינו. ופעם אחת ביום, בכל אשמורת הבוקר, הורשנו לצאת מן הקרון לעשות את צרכינו. ובעת ההוא עמדו על ידינו החיילים המזויינים, וכלי זיינם בידם לפקח ולשמור עלינו לבל ננסה לברוח. ופעם אחת ביום היו מכניסים אלינו חתיכת לחם ומרק, המרק הי' מבשר או דגים מוסרחים, שלא יכולנו לסבול את ריח צחנתם. ובראשונה אף אחד מאתנו לא נסה אפילו לטעום מן המרק, וכאשר המרכבה יצאה מבית המסילה, והיינו כבר על הדרך, שפכנו אותו החוצה מבלי שישגיחו בדבר. אמנם במשך הזמן התרגלו רבים אל ריחו המוסרח, והתחילו לטעום ולאכול מן המרק. ואנו לעצמינו אכלנו רק חתיכת הלחם עם קצת מים חמין הנקרא "קופיאטאק", אשר הביאו לנו מן בית המסילה, כי בארץ רוסיא המנהג אשר בכל תחנות מסילת הברזל, עומדת יורה גדולה עם ברזא בצדה, והעוברים דרך שם לוקחים להם לשתות ממים חמים האלו.
אמנם אאמו"ר זצ"ל לא רצה לשתות ממים חמים האלו, מחמת חשש בישולי עכו"ם, ובכן בדרך כל הנסיעה לא אכל יותר מחתיכת פת חריבה עם קצת מים קרים. והי' לו לאאמו"ר זצ"ל "אמאליע טעפעלע"
(עמוד תצז)
(כוס שמכילה חצי "קווארט") מיוחדת, ולא השתמש בשאר כוסות או כלים אפילו להמים קרים. וישב אאמו"ר זצ"ל כל הנסיעה על הרכבת בידים חבוקות ושלובות בתוך הפרווה שלו, והי' ניים ושכיב כמעט כל הזמן, והי' מכין את עצמו לעולם הבא, וכמעט שלא הי' לו עוד שום שייכות עם העולם הזה.
כך נסענו כמה ימים, עד בואנו לתחנת וואלאגדא, וראינו בדרכנו ישובים ואילנות וצמחים דומות לאלו שראינו במקומות מושבותינו. ומפעם לפעם ראינו תחנות מסילות הברזל ("באן סטאציעס"). אמנם מוואלאגדא ואילך נוכחנו לראות, כי תחת אשר עד הנה הי' לפנינו מסילות כפולות אשר על ידן אפשר הי' לנסוע בשני הדרכים, אחת בהליכה והשניה בחזרה, מעכשיו הי' לפנינו רק מסילה אחת, זאת אומרת שהמסילה ניתנה רק להליכה, אבל לא לחזרה, והובן מזה, כי אנו מובלים אל מקום שהולכים לשם, ואינם חוזרים משם לעולם. וכן המראה הטבעי של הארץ נשתנה לגמרי, כי בכל מקום שהסתכלנו, ראינו רק אילנות קטנות וצמחים מוזרים ("געלבע"). ומפעם לפעם נתגלו לפנינו איזה בתים חרבות ריקניות מבלי יושבים, ופחד אחז אותנו ומורא עלה על ראשנו בראותנו לאן אנו מובלים למקום מדבר ארץ ציה ושוממה, והייתי מציץ בחמה הזורחת ובכוכבים אולי אוכל להבחין ולהכיר באיזה צד ומקום אנו נמצאים, אמנם בהיותי מחוסר כלי מדידה, ה"קאמפאס", על כן לא היה לי שום מושג איפוא אנו נמצאים, כי לנסיעתנו אין סוף וקץ, ושום בריאה ונברא לא
(עמוד תצח)
ראינו לפנינו בכל משך דרכנו, ומסילה ומרכבה אחרת אין אנו פוגשים, מאחר כי מסילתנו היא המסילה היחידה, ואשר עליה נוסעת המרכבה שלנו. ככה נסענו יותר משתי שבועות.
ויהי בשבת השני' לנסיעתנו על המרכבה, נתרגז אאמו"ר זצ"ל עד מאד, מחמת שהרגיש ריח עשן של "ציגארעטל" (ציגריה), והיות כי היינו כולנו רק נוסעים יהודים מאחב"י, נמצא שהמעשן הוא יהודי המחלל שבת קודש בפרהסיא, והיתכן שיהודי מזרע אברהם יצחק ויעקב ירהיב בנפשו עוז לחלל שבת קדשנו כל כך בשאט נפש? ובכן התחיל אאמו"ר זצ"ל לצעוק בקול גדול: מי הוא זה הפושע ישראל שמעשן בשבת? והנה ניגש אליו אותו יהודי המעשן, וקרא ואמר: רבי! אינני פושע ישראל, הלא כבר עברה חצי לילה ועדיין אור היום מאיר, וכבר חכיתי עד שעה 11 ולא הגיע הלילה, ובוודאי אנו נמצאים במקום שאין השמש שוקע משך כמה ימים או כמה שבועות, ויש אור תמיד בין ביום ובין בלילה, והאם יהי' שבת כל הזמן? ובדברו כהנה הסתכלנו כולנו על המורה שעות וראינו שהשעה כבר קרוב לחצות הלילה, ועדיין החמה זורחת עלינו, והלילה כיום יאיר בעדנו, ודעת לנבון הי' בניקל להבין מזאת כי במסענו הרחקנו לכת עד צפון הרחוק, כי במקומות האלו בימות החמה כמעט שאין החמה שוקעת משך שבועות ארוכות, וכפי שלמדנו מפי סופרים וחכמים יודעי העתים אשר בשתי מקומות הרחוקות, בקוטב הצפוני וקוטב הדרומי, ובלשונם "נארט פאל" וגם "סאוט פאל", היום מתארך כששה חדשים, וכן הלילה מתארכת כששה חדשים, זאת אומרת שמחצית השנה יום, ואז השמש יאיר ברום השמים, ומחצית השנה לילה ואז החושך יכסה הארץ.
ונסענו ככה עד שהגענו למקום שהיה שם הרבה אבנים, ולא ידענו איפה אנו נמצאים, וקראנו שם המקום ההוא "ביי די שטיינער", ושם פסקו הקוים של מסילת הברזל, ולא יכולנו לנסוע עוד. ומשם ואילך נסענו עם מכונות משא, השלכנו בו את חפצינו הארוזות, וישבנו עליהן למעלה, ונסענו כה כמה שעות בדרכים עקלקלות ומסוכניות, על הרים גבוהים, והדרך הי' שביל צר ומפותל, וכשהבטנו למטה הי' ראשנו סחרחר מפחד, ולא ידענו להיכן מוליכים אותנו, אם לדרך חיים או לדרך אחרת,
(עמוד תצט)
כי כבר פסקו הקוים של מסילת הברזל והגענו לקצה העולם, ואין שום בריה ונברא לפנינו, והדרכים כל כך מבוהלים, עד שבכל רגע ורגע נדמה לנו שאנו מתהפכים ויורדים לתוך עמקי הבורות. ואחד מהיהודים קרא ואמר: הם מוליכים אותנו רחוק כל כך, ומי יודע אם נוכל פעם ליצא ממקום ההוא. אבל אאמו"ר זצ"ל כששמע הדיבורים, אמר "אז עס איז דא א וועג אהין איז דאך דא א וועג צוריק אויך, זייש זיך נישט מייאש, עס איז אלעס לטובה. וואס ווייטער פון דעם רשע, דעם דייטש, איז אלץ בעסער פאר אונז" (אם יש דרך המוביל לשם יש גם דרך לחזור משם, אל תתייאשו כי הכל לטובה, וכל מה שמתרחקים מן הדייטש הוא לטובתנו).
ריאגאווא
ובכן המשכנו דרכנו הלאה עד בואנו אל המקום הנקרא בשם ריאגאווא, שמה היו נמצאים גרנות גדולות פי כמה וכמה מגורן הרגיל. ומדי בואנו שם זרקו את חבילותינו בתוך הגורן, ויצאנו מן המכוניות ונתיישבנו על גבי החבילות. היה זה בשעה 11 בלילה, והשמש עדיין האיר לנו כמו בשעות של אחר הצהרים סמוך לבין השמשות, ולאט לאט התחיל השמש לירד ונטו צללי ערב, והנה לפתע הגיעו אלינו מחנות מחנות של זבובים ופרעושים גדולים בגדלם ארבעה או חמש פעמים מזבובים שלנו, והתחילו לעקוץ את בשר בני אדם, וכאשר הם מתנפלים על האדם ועוקצים אותו, נעשה במקום הנשיכה חבורה כמו פתחו של מחט, ודרך החבורה הזאת מתחיל לזוב דם בלי הרף ואין סוף. ולכן הזקנים שבינינו נכנסו אל תוך הגורן ומצאו להם שם מקום מנוס ומקלט, והצעירים שבינינו נתקבצו בחוץ ועשו מדורת אש, כי העשן היוצא מתוך האש מגרש את הזבובים אשר מטבעם אינם סובלים ריח עשנים.

(עמוד תק)
אבל את כל בית אאמו"ר זצ"ל לא נגעו ולא עקצו הזבובים. ואמי ז"ל אמרה לנו אז: "קינדערלעך!" (בניי), אתם רואים, מחמת שלא טרפנו את בשרנו במאכלות אסורות אין להם שליטה עלינו. כי אנחנו לא רצינו להתגעל במאכלות אסורות אפילו בימים ההם שלא היה מה לאכול, וחיינו במסירות נפש ממש, והיה הדבר לאות ולתפארת.
והנה אני לעצמי למרות היותי עיף ויגע מטרדת הדרך, עם כל זה לא הרגשתי עייפות בכדי חטיפת שינה, רק תחת זה רציתי לדעת באיזה מקום אנו נמצאים, הסתובבתי סביבות מדורת האש, עם עוד כמה אנשים. ומדי הסתכלנו הנה והנה נוכחנו לראות, איך שלא רחוק מאתנו נמצא שביל ההולך ישר עד הנהר, ובעבר השני של הנהר נמצא איזה ישוב, אנו רואים שם כמה בתים, ובכן נתקרבנו אל הנהר. ובבואנו שם ראינו בתוך הנהר איזה רפסודה הנקראה "טראטעווע", ומצאנו שם איש אחד שוכב וישן, ופניו ידיו ורגליו מכוסים במסוה של רשת, כדי שלא יזיקוהו הזבובים, שהמה מכת המדינה, על כן כדי להשמר מכל זה היה האיש הלז מכוסה בפניו ידיו ורגליו.
מדי בואנו שם, נתעורר האיש משינתו, ונגשנו אליו ובקשנו אותו, שבטובו הגדול יואיל להעביר אותנו דרך הנהר אל העבר השני. והשיב לנו כי הוא במקום ההוא הראש והמנהל, אמנם עם כל זה אין ביכולתו לנסוע עמנו, כי עבור זה הוא צריך להשיג רשיון הממשלה, וכדי שלא להשיב את פנינו ריקם יוכל לשוט אתנו קצת בנהר, אבל לא לעבור את הנהר. בינו לבינו נכנסנו עמו בשיחה, ושאלנו אותו סיבת מוצאו כאן, מה פשע ומה חטא שהביאוהו עד הלום אל מקום ציה ושממה, ולעבוד עבודה קשה. והשיב לנו כי עוד מעט יבאר לנו הכל באר היטב. בינתיים עלינו על הרפסודה, והרפסודה התחילה לנוע ממקומה, אמנם מחמת שהיינו שם בני אדם הרבה מדאי, על כן התנהלה בכבידות, ואנו כולנו עזרנו לו לנהל אותה, ועל ידי כח ההשטה נעשה המים "שוימיג", ומראיהן לבן כמו קצף ("שוים") הנעשה מחלבון הביצה, אז פנה אלינו אותו מנהל
(עמוד תקא)
ואמר: אתם רואים את ה"שוים", הלא אתם כולכם יודעים שאין זה יותר מן מים ממולחים, והם (הכוונה על הרוסים) רצו שאגיד שזהו חמאה, וכיון שאמרתי האמת על כן שלחו אותי הנה.
בדבריו אלו מסר לפנינו בדרך רמיזה כי עבור האמת הוגלה בגלות כאן. וכן נתברר לנו מתוך דבריו, כי נשתלחנו אל מקום שמגרשים פושעים היותר גרועים, וכי במקום זה האדם מובדל ומורחק מכל העולם.
בינו לבינו כבר האיר לנו היום והשמש זרחה עלינו בכל תוקפה, וחזרנו עם הספינה אל המקום שהתחלנו את נסיעתנו, והשעה היתה שעה 2 באשמורת הבוקר, ומחנות גדודי הזבובים כבר הלכו ונעלמו להם, ואנו נכנסנו אל תוך ערימת קש הגדיש לנוח עצמנו, ולהנפש מטורח ועמל הדרך.
אנו נשארנו במקום למשך כמה ימים, ובכל יום ויום הגיע אלינו פעם אחת ביום עגלה עם לחמניות שחלקו אותם בינינו, מחנה של ערך שתי אלפים נפשות, וזה הי' כל מחייתנו ומזון נפשנו לכל היום כולו.
והנה מזה המקום ומאלו הימים שהיינו שם, (זאת אומרת במקום שהיינו קוראים בשם "ביי די שייערן", כי אפילו אף אחד מאתנו לא קרא את המקום בשמו הנכון ריאגאווא), נשארו בזכרוני כמה זכרונות. למשל, בערב שבת טרם כניסת השבת קודש, הדליקו הנשים נרות של שבת קודש, שטפטפו את נרות השעוה ע"י להב של אש, והדביקו אותן על גבי החבילות ותיבות, והדליקו את הנרות לכבודה של שבת קודש. ויהי כאשר הבחין בזה הממונה הוסי, כבה מיד את הנרות. והנשים צדקניות שלנו בראותן כל זה, ערכו מהומה גדולה, כי היתכן כזאת? העזה גדולה כזו מערל, לכבות את נרות שבת! ולא מצאו מנוח לנפשן, למרות שניסה האיש להסביר להן, כי בהיות שאנחנו נמצאים אצל הגורנות ערימת קש יבשים, עלינו להזהר למאד מאד, שמא תצא ניצוץ של אש מן הנרות ותאחז בקש יבש, והבערה ללהב תצא ותאכל כל הגורן, וגם יסתכנו בכך כל הבריות. כהנה וכהנה רצה הממונה להסביר ולתת טעם לדבר כיבוי הנרות. אמנם כל דבריו לא הועילו כלום, כי הנשים לא
(עמוד תקב)
יכלו להשלים עם זה, ומעולם לא עלתה על דעתן, שהרוסים עלולים להיות רשעים כאלו שיכבו את נרות של שבת קודש.
המקרה השני שאירעה עמנו שם באותו יום ערב שבת קודש הי', כי באשר הגיע זמן תפילת מנחה וקבלת פני שבת מלכתא, נקהלו הרבה אנשים להתפלל, ולפני התיבה התפלל השו"ב מעיר סארנאק יצ"ה וכמדומני ששמו הי' ר' אברהם יצחק, בעל קומה גבוה וזקן ארוך, ובעל תפילה נאה עם קול ערב, אשר תפילתו ערבה לנו עד מאד, ושר את הפזמון לכה דודי עם ניגון ידוע, וכולנו עזרנו לו וזמרנו עמו כמשוררים, וכאשר מספר המשוררים עלה לכמה מאות איש, והמקום הי' פרוץ ופתוח בשדה פרוצה, על כן נשמע קול התפילה והשירה למרחק הרבה פרסה. והנה באמצע התפילה הבחנתי איך שממולנו מרחוק עומד איזה ערל, וכורע על ברכיו, דהיינו "צלמ'ט זיך", ומסתכל אלינו מתוך פחד ואימה ובאין מבין מה שאנו עושין כאן. והנה כאשר אני לעצמי, לא הייתי עושה ממני שום עסק, כי מה לי במעשיו של הערל. אמנם הי' אתנו אנשים אשר הלכו אליו ושאלו ממנו מדוע הוא מבוהל עד כדי כך. והשיב להם, כי הוא גר באיזה ישוב הרחוק מכאן כמה "קילאמעטער", וכאשר הגיעו לאזניו קול תפילותינו, הטריח עצמו ובא לראות מה שאירע פה, ובראותו איך שאנו מתפללים בציבור, התפעל עד מאד, כי כבר יותר מעשרים שנה, דהיינו מיום מהפיכת המרידה של ה"באלשעוויקעס" לא הי' לו הזדמנות לראות המון כל כך גדול שיתפללו בפרהסיא ולא יהי' עליהם אימת הממשלה, כי הממשלה כבר שללה את כל בתי הכנסיות והתפלות נאסרו, ואם מי שהוא רוצה להתפלל לאלקיו, הוא עושה זאת בהצנע, בתוך חדרי חדרים של דלתות סגורות. ובאומרו זאת נתמלאו עיניו מדמעות של שמחה, ששמח למאד על שעדיין נמצאים בני אדם דתיים, שאינם מתייראים מאימת הממשלה, ומעיזים לעבוד את אלקיהם בפרהסיא ובריש גלי.
הקישויים לקדש הלבנה
היה אז כבר קרוב לחצי חודש תמוז, ומה מאד גדלה דאגתו של אאמו"ר זצ"ל איך לקדש את הלבנה, כי מאחר שהחמה זרחה אז קרוב
(עמוד תקג)
לחצות הלילה, לא נראה זיוה של לבנה, וגם אותן שתי שעות אשר כן שקעה החמה, עם כל זה לא הי' עדיין די חושך, והלילה הי' אור בעדנו, מחמת שכאשר התחיל להחשיך ולהאפיל יום העבר, כבר התחיל לזרוח ולהאיר יום הבא לקראתינו, ועל ידי זה מצד אחד הי' מאיר היום, ומצד השני עדיין זרחה הלבנה, ואורה של הלבנה לא נראה מחמת אורו של יום שהאיר לקראתה.
ובכן קרא אותי אאמו"ר זצ"ל, וצוה עלי להתייצב תחת גורן אחד בצדה של זריחת הלבנה, להבחין ולראות, האם אראה את צל גופי לאורה של הלבנה, ואם כן אראה צללים, אזי עלי להבחין אם הוא באמת הצל שלי או צלו של הגורן, ואיזה מהן ניכר ביותר צלו של הגורן שהוא באמת צל החמה, או צל שלי שהוא צלה של הלבנה, כי הגורן עמד באמצע, מצד אחד היתה אורה מאור החמה, ומצד השני היתה אורה מאורה של לבנה, ועשיתי כרצונו, ואולם היה קשה להבחין בצללים, אם הוא משל הגורן או משלי, כי אם אורה של לבנה כל כך כהה עד שאי אפשר להבחין בה, וצלו של גופי אינו נראה, אז אסור לקדש את הלבנה, כי מצד הדין אסור לקדש זולת אם נראית אורה של הלבנה, וכמבואר בשו"ע או"ח סי' תכ"ו סעיף א' בשם האגור, דאין לקדש החדש אלא בלילה בעת שהלבנה זורחת ונהנין מאורה וכו', כי לא די במה שהלבנה זורחת, אלא שצריך גם שיהיה היכר לאורה על פני האדמה. ובמקרה כזו היה עלינו לברר שתי דברים. ראשית היה עלינו לברר האם כבר לילה, כי כוכבי שמים לא ראינו מחמת אורה של חמה. שנית, האם ניכרת אורה של לבנה. על כן צוה עלי אאמו"ר זצ"ל לעשות כזאת, להתייצב לצדה של לבנה ולהבחין אם ניכר צל גופי, כי במקרה שכן נראה, אז שמע מינה שאור זריחת הלבנה נראית, ושוב הוי כלילה, ומותר לקדש הלבנה.
ושאלתי אז, הלא אמרו חז"ל (נדרים כ"ז ע"א) אונס רחמנא פטריה. והשיב על זה, וכי לקבל פני השכינה הוי דבר קטן? בטח אתה זוכר דברי חז"ל במעלת קידוש הלבנה באמרם (סנהדרין מ"ב ע"א) כל המברך על החודש בזמנו כאלו מקבל פני השכינה, ועוד אמרו ‏ (שם) תנא דבי רבי ישמעאל אילמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל
(עמוד תקד)
חדש וחדש דיים, אמר אביי הלכך נימרינהו מעומד. והשבתי לו: הלא אנו יודעים כי הכל מונהג בהשגחת הבורא ב"ה, ואם כן לו היה השי"ת חפץ שנחדש את הלבנה, אז לא הי' מסיב אותנו אל מקום שאי אפשר שם לקדשה על פי הדין והלכה. על כן דעתי בזה שבאם אי אפשר לקדש הלבנה אז לא נקדשה, תחתה גם ענין של הסתרה, שהקב"ה אינו רוצה שנקיים מצוה זו ולקבל פני השכינה. וענה אאמו"ר זצ"ל על דברי: הלא על כן קראתי לך, ובקשתי ממך לראות אם נוכל על פי ההלכה לקדש את הלבנה.
ויהי כראותי את גודל צערו של אאמו"ר זצ"ל, איך שהוא מצטער על שנשלל ממנו מלקיים מצות קידוש לבנה, וכדי להניח את דעתו אמרתי לו שראיתי באיזה ספר, שבמקרה שישנו איזה ספק אם מותר לחדש הלבנה או לא, וכדי שלא להכנס לספק ברכה לבטלה, וגם כדי להוציא א"ע מחובת קידוש הלבנה, יכולין לומר לשון הגמרא במסכת סנהדרין מ"ב ע"א. נמצא לפי זה דעל ידי לימוד ואמירת מאמר הגמרא
(עמוד תקה)
הנ"ל נוכל לקיים את המצוה מבלי שנכניס עצמנו בספק ברכה לבטלה. ודברים אלו מצאו חן ושכל טוב בעיני אאמו"ר זצ"ל, ובכן התחלנו ללמוד ולומר לשון הגמרא הנ"ל בעל פה כי לא הי' בידינו גמרא, ובאופן זה קיימנו אז מצות קידוש לבנה.
ביערות ארכאנגעלסק
כאמור, נשארנו כמה ימים אצל הגרנות, כי אחר כך נלקחנו להשתלח אל ה"פאשאלקעס", פי' מקומות שלוח ומחנות עבודה. בכל "פאשעלאק" היו נמצאים מגורשים ומשולחים, אשר נחרץ משפטם על ידי הממשלה לעבוד עבודת כפיה, כי בארץ רוסיא הסאוויעטית, אם מאן דהו נופל תחת איזה חשד, או שאין בטוחים בו שהוא קאמוניסט במאה אחוזים, וכמו כן מי שיש לו איזה שונא, ורוצה לנקום בו ולהפטר ממנו, אז די לו להוציא עליו רק דבה אחת אצל המשטרה החשאית "ענ-קע-ווע-דע", ואז פלוני אלמוני נאסר על ידם, וחורצים עליו משפטו מבלי שינתן לו להצטדק ולהמליץ יושר על עצמו, ובאישון לילה מוציאין אותו מתוך ביתו, ומשלחים אותו אל מקום אשר רק מעטים חוזרים משם בשלום, כי מחמת תנאי החיים הקשים ומה גם העבודה קשה שמעבידים אותו שם, אפילו החזק שבחזקים לא יוכל שאת יותר משנים אחדות. וכאשר באמת נוכחנו לדעת, ובעינינו ראינו אחר כך ב"פאשעלאק" שנמצאנו, בתוך אחד היערות הי' בית הקברות, ואצל כל קבר וקבר הי' תחוב באדמה קרש אחד, וכתוב עליו שם הנקבר והשנה שבו מת, והשנים שנכתבו עליהן הי" 1956-37, פי' שבני אדם האלו מתו כולם בשנים הנ"ל, וכפי שנודע לנו אחר כך כי בשנים הנ"ל נערכו ברוסיא ביעורים גדולים, ובלשונם "טשיסקא", שניקו וטהרו את הארץ מכל החשודים שנחשדו להיות מבעלי השיטה של טראצקי, ושלחו אותם לארץ גזירה, ובאופן זה הובאו לשם הרבה בני אדם למאד, ואשר רובם ככולם לא היו יכולים לשאת ולסבול ‏ את תנאי החיים הקשים דשם, וכעבור שנה או שנתיים מתו ונקברו שם בתוך יער הנ"ל. וכאשר היינו שם בשנת 1940, כשלש וארבע שנים לאחר זה, הגידו לנו, כי בצפון הרחוק נמצאים מיליוני מגורשים.

(עמוד תקו)
ובכן נלקחנו גם אנו על ידי עגלות, כי מחמת רוע הדרכים שלא היו מתאימים לנסיעת "אויטא" הוצרכנו לעבור בעגלות, ונסענו ככה עד בואנו אל דרך מבוא מקום התחלת היערות ארכאנגעלסקא, ובבואנו שמה ראינו עגלות רתומות לסוסים, נוסעים על גבי קוים ("שינעס") של מסילות, אמנם הקוים לא היו מברזל וכנהוג בכל העולם, רק היו נעשים מפשוטי כלי עץ, ובאופן דל וקדמון, שעקרו עצים קטנים ובקעו אותן בארכן לשתים, ושמו אותן על גבי הארץ, באופן שחלקה הפשוטה היתה למטה, וחלקה העגולה היתה למעלה, ואחר כך הכו עליהם מסמרות עצים גדולות, ותחבו וקבעו אותן בתוך הקרקע, ונעשו על ידי זה כקוי מסילות להסיע עליהן ה"וואגאנעטקעס" (עגלות קטנות). והובאנו לשם עד שישלחונו הלאה, כי נסיעתנו עדיין לא נגמרה.
ובהיותינו שם באמצע הדרך נפגשנו עם אנשים מגורשים שנשלחו לשם מזאקלוטשאנע, כי בטרם הובאנו אל מחנה העבודה, פינו שם את המקום בעבורנו, והוציאו משם את כל המגורשים הראשונים ועשו את המחנה הכן לקראתינו, ובכן נפגשנו עם כמה מאלו המגורשים אשר נשתלחו אל המחנה השני'. וכאשר ראו אותנו עם משפחותינו, נשינו וטפינו, וכולנו עומדים להיות התושבים החדשים של ה"פאשאלקעס" אשר הם גרו שם עד הנה, פרצו בבכיות, ואמרו כי גם הם בהיותם גברים חזקים ובריאים, צעירים ובעלי כח ואומץ, עכ"ז הרבה מהם נפלו בלי כח ומתו מחמת רוע תנאי החיים שנמצאים שם, אם כן מה יהי' מצב וגורל חיי הנשים הרכות וילדיהן החלושות, ומה גם זקנים והישישים תשושי הכח האלו, איך יוכלו להחזיק מעמד ולחיות חיים קשים ומרים כאלו, ולא עוד אלא שבסביבה זו נמצאת מגפה וחולי המדבקת הנקרא "צינגא", חולי ר"ל המביא לעקירת השינים ולריכוך העצמות ועל ידי זה נעשין כמו משותקים ("געלעמט") ר"ל, וסובלים קשה מיסורים ומכאובים רעים עד שמתים מתוך יסורים נוראים ר"ל, והמחלה הזאת נתדבקה שם על ידי חסרון הסממנים ("וויטאמינען") הנצרכים במקומות כאלו, וגם מחמת חוסר שמנונית.
וכדברם אלינו יעצו אותנו לאכול כל מה שביכולתינו להשיג ולאכול, ומה גם כי בזמנים האלו עדיין ימי הקיץ החמים, ועלינו לנצל את שעת
(עמוד תקז)
הכושר ולאסוף בתוך היערות את הפירות הנקראים "באראווקעס" שנצמחים שם לרוב, ונאסוף אותם אל הבית, ונשים אותם בתוך חביות גדולות, ולכתוש אותן עד שיעשו למיץ מעובה, ולהיות לנו למשמרת, כי עוד מעט יתקרר ויהי' קרירות גדולה, ואז נוכל לספק עצמנו מזה וליהנות מרוב הסממנים הטמון בתוכן.
עוד הגידו לנו לחפש על העליות של ה"באראקען" (בתי הלינה), בין כל השמיכות אולי נוכל למצוא שם "קאפייקעס" טובים, דהיינו מעילים ומכנסיים חמים שנעשו מסמרטוטי צמר-גפן, וכן קצת מלבושי תחתנונים, שהחביאו שם בעבורנו, כדי שפקידי המחנה לא יבחנו בדבר ויקפחו ממנו בכח. ובכן התלבשו הם עצמם בבגדים קרועים, כדי שבעת בואם למחנה השני' יוכרחו לתת להם בגדים חדשים, כי בבגדים קרועים האלו בלתי אפשרי לעבוד בתוך הקור והקפאון הגדול, הבגדים הטובים הניחו עבורנו, כאשר נודע להם כי למחנה זו מביאים בני אדם מ"זאפאדנע", פי' ממחוזי מערב עם משפחותיהם, להושיבם כאן לצמיתות, היינו שיהפכו את המחנה העבודה לעיר מושב.
ועוד עוררו את תשומת לבבינו להתנהג במאכלינו בדרך צמצום, ולחסוך תמיד קצת אוכל להניחם לזמן מאוחר, כי לפעמים כאשר מגיע חודש האביב, או כאשר מתחמם קצת מזג האויר, והשלג נתמעך ונמס למים ולטיט, והדרכים נעשים מקולקלים ונפסק עי"ז כל הקשר עם כל הסביבה, באין יוצא ואין בא, אין מוציא ואין מביא אוכל ומזון, ואז עלולים לסבול מחרפת הרעב.
טרם הפרדנו מהם היינו מודים להם על טוב לבם ועל עצותיהם הטובות שמסרו לפנינו, ונכנסנו תיכף בתוך הרכבות ונסענו הלאה. הלילה עברה עלינו באמצע הדרך, ולמחרתו ביום שלישי בשבת, שבעה עשר בתמוז שנת ת"ש לפ"ק, אחרי נסיעה של עשרים וחמשה ימים החל מגירושנו מעיר סימיאטיטש יצ"ו, הגענו סוף סוף אל המקום אשר הממשלה מצא למתאים עבור "פושעים" כמונו, אל "פאשעלאק" מספר 78.

(עמוד תקח)
ה"פאשעלאק" מספר 78
"פאשעלאק 78, וואלאשקע, סביבת קארגאפאלסקאיא, ארכאנגעלסקאיא אבליאסט", זאת היתה כתובת המקום שאליה נשלחנו. פאשעלאק 78, היתה רק אחת ממאות מחנות הגירושים של עבודת כפיה, אשר הכינה וגם סדרה ממשלת ה"סאוויעטען" בארץ המרחקים בצפון הרחוק, אצל ה"טייגעס" וה"טונדרעס" (איזור יערות ושטח ישר קר ועקר), וביערות ארכאנגעלסקא. והמחנה שאליה הובלנו נמצאה במרחק י"ח "קילאמעטער" מוואלאשקא, שהיתה מרכז הראשי מה"פאשאלקעס" של סביבותינו, ובעומק יערות ארכאנגעלסקא היו כורתים את האילנות ומנקים את ה"פיעניעס", דהיינו שרשי האילנות, ובהם הקימו את המחנה. הפאשעלאק נבנתה על שטח בת ד' או ה' "העקטאר" אדמה, ארכה היתה לערך כשלש מאות "מעטער", ורוחבה מאה וחמשים "מעטער", והיתה נראה כמו ישוב קטן של רחוב אחד. מב' צדדיו עמדו למעלה מעשרים "באראקען" ארוכים, והרחוב נבנה מעצים.
ונוסף לבתי הלינה הללו הי' עוד כמה בנינים שהכילו בקרבם בית תבשיל גדול, בית אוצר למזון עבור חמשת אלפים מגורשים שהי' נמצאים שם טרם בואנו שמה, כמה ארוות סוסים ענקים, עבור הסוסים שהיו משתמשים בהם לצורך עבודת היער, להוציא על ידם את העצים החטובות ולהביאם אל הנהר. בנין מיוחד הי' לבית משרד המחנה ("קאנטאר"), וכל המחנה הי' מוקף גדר גבוה עשוי מעצים מדובקים זה אל זה. ואצל שני צדדי השער הי' חדר עם חלונות מארבע צדדין, שהועמד ע"ג ד' עמודים של עץ, ובתוך החדר הי' נמצא כל היום משמר מזוין לשמור ולהשגיח על כל שמתקרב אל השער, הן על אלו ה"יושבים" אשר מבפנים, לבל יברח מהם אף אחד, והן על העומדים מבחוץ ורוצים להכנס פנימה, כי כל הרוצה ליכנס או לצאת, הי' לו לעבור דרך השער תחת בקורת השומרים, ובלי רשיון השוערים היתה מן הנמנע הכניסה והיציאה.
והנה טרם בואנו, היו ב"פאשעלאק" כמו חמשת אלפים נשלחים, מאתים ב"באראק" אחד, וה"באראקען" האלו הי' נראים כמו מעון חיילים ("קאסערנע"). והנכנס בתוכם הי' מוצא לאורך ה"באראק" ושתי צדדיה
(עמוד תקט)
כמדפים זו על גב זו, רחבים ועמוקים ששמשו למקום שכיבה להנשלחים. ומחוץ לגדר הי' עוד כמה בנינים וחדרים שהי' מעונם של שומרי השער.
ויהי כאשר הגענו אל המחנה, ועינינו ראו את הגדר חומה המקיף, ואת משמר הקשה שהוקם על יד שער הכניסה, מיד נוכחנו לדעת לאיזה "ארמון יפה" הובאנו, ונפשנו מרה ורוחנו נשברה בקרבנו, אמנם לא היתה לפנינו ברירה אחרת אלא להכיר את גורלנו, ולהשלים את דעתנו עם המצב אשר בו אנו נמצאים, ולהצדיק את הדין של הבורא ית"ש, שהוא א-ל אמונה ואין עול.
אחר כך נסענו פנימה אל תוך המחנה, ונשארנו עומדים על יד ה"באראקען", והשלכנו מן המרכבה את כל חבילותינו, וכל אחד מאתנו רץ חיש מהר אל תוך ה"באראקען", לראות איזה מהן נוח ביותר לדירה. וכבאשר הכניס כל אחד את חבילתו לתוך ה"באראק", התחילו כולם לרוץ ולחפש על גבי העליות למצוא שם את החפצים והסמרטוטים שהניחו לנו היושבים מלשעבר, וכמו שאמרו. וכמה מאתנו מצאו חפצים ומלבושים טובים, כגון מעילים קצרים של מוכין, ומכנסים עם ציפוי פנימי של צמר-גפן, שהיו עוד במצב הגון, וכן מצאו שם לבושי תחתונים. וכאשר גמרו לשלול את השלל הרב, התחילו לחפש ולבדוק בה"באראקען" שלא הי' עדיין מיושבין, אולי נמצא שם גם כן איזה דבר טוב ומועיל, ומה שהיו מוצאים שם, היו סוחבין ומכניסים אל תוך מקום המושב שב"באראקען". בין מציאות האלו היו כמה דברים מועילים למאד, כמו שלחנות, ספסלים, ושאר מיני מטלטלים, אשר אפילו הפעוט והקטן שבין החפצים האלו הי' ערכו כאן חשוב למאד, מאחר שעלינו היה לסדר לנו מעון לדירה, ולא היה האפשרות לקנות שום דבר וחפץ, רק היינו מוכרחים להשיג הכל בעצמינו, וכל הקודם זכה בחלקו, והזריז ביותר נשכר ביותר.
ויהי כאשר נחנו קצת מטלטול הדרך וטורח סידור הדירה, ישבנו במועצה וטכסנו עצה איך לסדר את חינו בתוך המחנה. וראשית דבר חקרנו לדעת איזה מצרכים נמצאים במחנה. לחם היו חולקים בכל יום כמשקל "קילא" לכל העובדים, וחצי "קילא" לשאינם עובדים. ב"מאגאזין" (חדר האוצר) הי' נמצאים כמה מיני קטניות ("גרויפען" ו"קאשע") לעשות
(עמוד תקי)
מהן רוטב, אשר הי' מוטל עלינו לבשל בתוך בית תבשיל גדול לכולנו. וכאשר נודע לנו כי השומן ששמין בתוך הרוטב הוא שומן של שמן זית ולא שמנונית של בשר, הכשרנו את כל בית התבשיל יחד עם הקדירות והכלים, כדי שנוכל גם אנו לטעום מן הרוטב. ואחרי עבודה של כמה ימים, עלה בידינו להכשיר את כל בית התבשיל, והיינו מחיים את נפשינו עם קצת רוטב חם, כי כבר זה ארבע שבועות שלא הכנסנו בפינו קצת מאכלי חמין. אמנם שמחתנו זו לא ארכה עד זמן הרבה, כי לאחר שתי שבועות הביאו בשר והטריפו את הכל. וכראותינו זאת, התחלנו לחפש עצות, באיזה אופן נוכל להשיג קצת זרעונים ויבול יבשים ולבשל בעצמנו.
והנה הפקיד של בית האוצר הי' רוסי, ובקשנו אותו, היות שאין אנו אוכלים מאכל הנתבשל בבית התבשיל, על כן בטובו הגדול יאבה לתת לנו חלקנו המגיע לנו במאכלים יבשים, ומאחר שהוא מבשל את מנות המאכלים לפי מכסת נפשות האוכלים, על כן יוכל לגרוע ולמעט מלבשל את מנות חלקנו, ונמצא שהוא לא יפסיד שום דבר. אמנם בקשתינו לשוא היתה, כי לא רצה להסכים לאלה הדברים. אולם לאחר זמן, כאשר התרגלנו עמו קצת, התחלנו ליכנס עמו בעסק משא ומתן, והצענו לפניו שאנחנו מוכנים לשלם לו כסף בעד מצרכים האלו, ואז נתרכך לבבו והתחלנו לשאת ולתת עמו על דבר המחירים, ובאנו לידי החלטה ונקבע המחיר של "קילא גרויפען" או "קאשע" בעד שלשה "רובעל", "קילא פענצאק" או "פערל קאשע" ו"פערלאדא" (שעורים) בעד חמשה רובעל. ובמשך הזמן עלה בידינו לקנות ממנו לחם יתר על תקציב הלחם שנקצב בעדנו, ולפעמים גם קצת שמן זית, ובכן התחלנו לבשל לבדנו.
בראשית לא נשלחנו לעבוד עבודה, כי כולנו היינו מעוסקים לתקן את בתי מגורנו, כי ה"באראקען" נעשו במיוחד בעד גברים בלבד, ובאופן כזה היו יכולים לגור שם כמו שתי מאות אנשים, כולם יחד ב"באראק" גדול אחד. אמנם בהיותינו שם אנשים בעלי משפחות, אנשים נשים וטף, והי' בלתי אפשרי שידורו יחד כמה משפחות ב"באראק" אחד גדול, על כן נתנו פקודה, שכל מי שיש לו השגה במלאכת הנגרות, ובשאר מיני מלאכת הבני', עליו להתייצב לפני ה"קאנטאר" (המשרד), ושמה יקבלו את
(עמוד תקיא)
כל הכלים הנדרשים למלאכה, וכן הי', ובררו את ה"באראקען" היותר משובחים, והתחילו לעבדם ולשכללם שיהיו מתאימים לבית מגורים בעד משפחות. ולקחו את כל קרשי המדפים, ועשו מהם כותלות ודלתות, שישמשו כמסך המבדיל בין משפחה למשפחה, גדולה או קטנה. וכן בנו דירות בעד המשפחות האלו, והכל לפי מספר הנפשות. וכן נעשו מהקרשים שולחנות וכסאות, ומעט מעט מצא כל אחד מקום מגורים בעד עצמו, ולכל משפחה הי' לה הקרן זוית המוגבל, ומקום הכניסה שימש בעד כל התושבים, כמו שהי' זאת מלפנים, רק צורתו הפנימי נשתנה לגמרי, כי עד עתה הי' כל ה"באראק" כמו אולם אחת גדולה, ועכשיו הנכנס בתוכו מצא עצמו בפרוזדור ארוך, אשר משני צדיו נמצאו חדרים מסוגרים, חדר חדר בעד משפחה ומשפחה. ובגלל עסקי מלאכת בנין ה"באראקען", היינו משוחררים מן העבודה יותר מזמן של חודש שלם.
כאשר נגמרה המלאכה, הגיעה אלינו ועד מיוחד ("קאמיסיע") של מפקחים, והיו מפקחים ומעיינים על הכל, ועלינו הי' להתייצב בפניהם, והם רשמו שמותינו, וגיל שנותינו, ומצב בריאותינו, ומיני אומנות ומלאכה שבידינו. ואחר כך נחלקנו לכמה כתות. על הכיתה הראשונה ניתן לעבוד עבודה קשה שביערות. הכיתה השני', שביניהן נמצאו גם נשים, גם עליהן ניתן לצאת לעבודת היערות, אמנם לא להעבודה הקשה של כריתות העצים, אלא להובלת העצים אל שפת הנהר, שהובילו על ידי סוסים. וכן הי' מוטל עליהן שריפת הפסולת וענפים הדקים שנפלו מן האילנות, שלא הי' בהן שום תועלת וחשיבות. חלק אחר מן התושבים נתעסקו על ידי מלאכות שונות בתוך המחנה גופה, כמו "קונוכיעס" דהיינו לשמש ב"קונושניעס" בתוך שלש ארוות הסוסים הגדולות, אופים ומבשלים בבתי התבשיל, מובילי דואר, וכהנה מלאכות שהי' נדרשות בתוך תחומי המחנה. ועוד כיתה היתה, שנמנתה מזקנים וחלושים, המה נמנו כשומרי המחנה, ועליהם הוטל להיות סובבים עם מקל שבידיהם, לשמור ולהשגיח לבל יעשנו סמוך לעצים וקרשים, מפני סכנת שריפה. מקום עבודתם של שומרים האלו הי' בתוך המחנה ובחוץ למחנה, על יד היער, ועל יד הנהר, ובכל מקום שהי' נמצאים ציבורי עצים כרותים. ובתוך ה"פאשעלאק" הי' גם שומר אחד, שתפקידו הי' לשמור משמרת הלילה, להסתובב בתוך
(עמוד תקיב)
המחנה במשך כל הלילה, ולפקח ולהשגיח על סכנת שריפה, או על סכנות אחרות, כי היה נחוץ מאוד, שבעת שכל בני המחנה עטופים בשינה עמוקה, יהיה מי שהוא ער כל הלילה, ושומר על כל המחנה, וכמו שהמציאות העידה על זה, ואשר גם לי עלתה בידי פעם, להציל שתי בני אדם ממות בטוחה.
והנה כאשר התחילו לכוף את כל אחד ואחד להתעסק באיזה מלאכה ועבודה, מיד עלתה בינינו השאלה על דבר שמירת שבת קודש, כי סוף כל סוף על כל אחד ואחד הוטל לעבוד עבודה, ומי שלא יעבוד לא יקבל את לחמו, ובכן מה נעשה על דבר חילול שב"ק, כי לא לבד שהיו מסכנים בזה את חלק הלחם, אלא עוד הי' צפוי עבור זה עונש מר וקשה. ובשבועות הראשונים היינו מתפללים בחדר אאמו"ר זצ"ל, כי הורי היקרים לא גרו בתוך ה"באראקען", רק בבית מיוחד בלי שותפות עם שאר המשפחות, ובכן היינו מתכנשים בלילי שבתות ובבוקרו של יום השב"ק, להתפלל שם בציבור. וטכסנו עצה כדת מה לעשות, ואיזה סוג עבודה אוכל לקבל על עצמי, שלא אצטרך על ידי זה ח"ו לחלל את השבת. והנה נמצאו שם בין המתפללים כמה יהודים שהיו מקדם בארץ מושבותם בעלי עגלות, ונמנו בתוך המחנה להיות כמפקחים על ה"קאנושניעס" (ארוות הסוסים), והם הציעו מצדם, שאם ברצוני לעבוד עמהם, אז יראו לדבר על דבר זה עם ה"נאטשעלניק" (מנהל המחנה), ויגידו לו כי נחוץ אני עבורם לעבוד עמהם בעבודתם, ואצלם לא אצטרך לחלל את השבתות. ומובן מאליו שקבלתי את הצעתם תיכף ומיד, והייתי מוכן ומזומן לקבל עלי איזה מלאכה שיהי', ובלבד שלא אצטרך לחלל את השבת קודש, ובאופן זו הוכנסתי בתוך רשימת הפועלים.
אני מאמין
ובכן נעשיתי לשומר הלילה, לשמור ארוות הסוסים. ובבוקר כאשר באו העובדים לקחת את הסוסים לעבודתם, אז חזרתי לביתי והתפללתי
(עמוד תקיג)
שחרית, ואכלתי איזה דבר, וישנתי עד חצי היום, וכשקמתי עדיין הי' לי כמה שעות של היום.
במחנה זה הי' שם הרבה משפחות שברחו מפולין, וכמה משפחות היו גם כן משעדליץ והסביבה. וגם הי' משפחה עם ג' ילדים קטנים, ולא הי' מי שידבר עמהם, ולראות מה טיבן או אם צריכים איזה דבר, כי ההורים עבדו במשך כל היום, ולא הי' להם זמן לדבר עם הבנים ולחנכם ולקיים מצות "ושננתם לבניך ודברת בם" (דברים ו' ז'). גם בשבת ויום טוב עבדו עבודתם, והבנים כבר התחילו לשכוח מן היהדות, ומן הכשרות, כי אכלו עם כולם מן מטבח הכללי, ושכחו מן השבת וימים טובים, ואצל ההורים לא היו יכולים לראות וללמוד מהם כלום. והיות שהיה לי זמן כמה שעות ביום, נצלתי את ההזדמנות, והסתובבתי בין בתי בני ישראל, לשמוע מה מעשיהם או אם צריכים איזה דבר, והגבהתי את מצב רוח שלהם, שלא יפלו ח"ו ביאוש, כי בוודאי יעזור לנו השי"ת. ובדרך זה נפחתי בקרבם רוח חדשה, ולהזכיר להם מבית אבותם, כדי שלא ישכחו שהם באים מגזע קודש, ושיקוו אל השי"ת שבוודאי יעזור אותנו ויוציאנו משיעבוד לגאולה.
וקבלתי אז על עצמי ב' מטרות, ראשית, לחזק ולעודר את בני אדם שלא יפלו ביאוש. הייתי מחכה עליהם אצל המרחץ בבואם מן היערות מלוכלכים מן שרף האילנות, ועייפים מעבודתם הקשה, וקבלתי שם את פניהם בסבר פנים יפות, ושאלתי אותם האיך עברו עבודות היום. וגם שאלתי אותם אם שמעו חדשות מה שנשמע אצל החזית, כי הפקידים שקראו בעיתוני רוסיא שהיו ב"קאנטאר" (משרד) היו מספרים מה שקראו, ואז החזקתי אותם שעוד מעט ויהי' הכל כמו שהי' בתחילה.
שנית קבלתי על עצמי, לחנך וללמוד עם הילדים של המחנה עניני יהדות, שאנו מאמינים באמונה שלימה בהבורא ב"ה, ומיחדים את שמו ואומרים פעמיים באהבה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, והוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים. והוא ברא את כל העולם כולו בששת ימי המעשה, ומנהיג את כל העולם כולו בחסד וברחמים. סיפרתי להם מבריאת העולם, מאבותינו הקדושים
(עמוד תקיד)
אברהם יצחק ויעקב, ומעקידת יצחק, וגם סיפור יציאת מצרים וקישוי השעבוד, כי עבדים הינו לפרעה במצרים, ולא רצה פרעה לשלחנו, והקב"ה שלח להמצריים עשר מכות, ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ופרעה התחרט על שהסכים לשלחנו, והי' רודף אחרי בני ישראל, ועל ידי זה נקרע הים לפני בני ישראל, ומרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טבעו בים סוף, ושקבלו ישראל את התורה על הר סיני על ידי משה עבדו הנאמן. וגם הרבה מדרשים שזכרתי אמרתי להם בענינים אלו. אחר כך למדתי אותם ברכות הנהנין, שכשלוקחים איזה מאכל להפה, צריכים לברך ולהודות את שמו ית' על שברא אותו המאכל, ושצריכים לילך בדרך שהורה לנו בתורתו הקדושה. ועיקר הדגוש שמתי, שידעו ויזכרו שאנחנו יהודים ומאמינים בני מאמינים שיש אדון המנהיג את הבירה, שהקב"ה ברא את כל העולם כולו. כי אוירו של ה"סאוויעטסקן סאיוז" (מלוכת ה"סאוויעטן") מלא בסם של כפירה, וברוסיא אסור להזכיר שמו ית' שברא את כל העולם ואת כל הנמצא בעולם, וכל מטרתיהם לעקור ולשרש כל ניצוץ קדוש של אמונה.
גם עם ההורים דברתי שלא ישגיחו על דברי ה"פאליטרוק" (פקיד רוסי ממחלקת הפאליטי), כי הם רק שליחי השטן להסית ולהדיח ולעקור את האמונה, וכל חייהם הוא רק לעבוד בכל הכחות, ולהגביר "סאוויעצסקי סאיוז", ולהיות נאמנים להממשלה בכל לב ונפש, ועל כן רוצים לעקור עניני אמונה היהדות, כי היהודים עושים נגדם מרידה היותר גדולה, שכל עניני היהדות היא רק אמונה. והם אינם רוצים שנשמור את השבת ואת הימים טובים, ולאכול כשרות, ולטבול במקוה ולהתפלל במנין. ומי שעורר עניני אמונה ודת נתנוהו תיכף במאסר, או שלחו אותו בהרי החושך וצלמות אשר מקצת דמקצת חזרו משם. ובזכות אבוה"ק נתן בי הקב"ה הרצון והמח שלא להשגיח על כל הסכנות, ומסרתי את נפשי כדי שלא ישכחו היהודים שהם יהודים ושלא יפלו במ"ט שערי טומאה ר"ל. בפורים קריתי לפניהם את המגילה, ובחג הפסח כשקבלתי מצות מעיר סימיאטיטש ומעיר לעמבערג, חלקתי אותם עמהם. ובכל הזדמנות שהי' לי נצלתי
(עמוד תקטו)
לדבר עמהם ולהזכירם מי הם, ושלא ישכחו מהבורא ב"ה ומצוותיו ית', כי אע"פ שלא הי' באפשרות לשמור את מצוות התורה הק' כבכל זמן ועידן, אבל עכ"פ מה שיכולים לקיים צריכים לשמור ולעשות ולקיים. ושידעו כי הקב"ה עמו אנכי בצרה (תהלים צ"א ט'), ומצוה עלינו להתפלל אליו ית' שיוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה וכו'.
רדיפות הדת
הממשלה הסאוויעטית הקאמוניסטית חפצה למשול על רוחנו, דהיות שבאנו לשם ממדינה קאפיטאליסטית כמו מדינת פולין שלפני המלחמה, על כן עליהם לייצר מאתנו "מענטשן". והממשלה היתה מעונין להפוך אותנו לאנשים נאורים, ואזרחי סאוויעטים טובים, ולצורך זה, שלחה אלינו "פאליטרוק" מיוחד, אשר תפקידו הי' ללמדנו לקח על גדולת ממשלת הסאוויעטים, כדי שעל ידי זה נהי' תושבים סאוויעטים מסורים בעד ארצם, וקאמוניסטים נאמנים בכל תוקף ועוז. ו"פאליטרוק" הלז הי' בא אלינו בכל פעם, והי' מתענין לדעת מכל המתרחש במחנה, ומזמן לזמן ערכו גם "זאבראניעס" (אסיפות), ולמדו אותנו איך עלינו להתנהג, שנהי' נחשבים לבני אדם טובים והגונים. ויהי כאשר נודע לפני ה"פאליטרוק" איך שבחדר אאמו"ר זצ"ל מתאספים שם להתפלל כנ"ל, נתמלא כעס וחימה, והעיר כל חמתו על ה"נאטשעלניק", היתכן! איך הוא מניח שעל אדמת הסאוויעטים יתעסקו בדת, שהיא תוצרת של מדינת הקאפיטאליסטים, דבר שנאסר כבר מזמן רב בארץ רוסיא!
כהנה וכהנה חרה אפו של ה"פאליטרוק" על ה"נאטשעלניק" של מחנינו, ודבר אתו דברים קשים כגידים, באזהרות חמורות שמהיום והלאה יאסר את אסיפת התפלות בתוך המחנה. והי' זה צעד הראשון לדכא את סדר תפלותינו בשבתות קודש. ובמשך הזמן עוד הכבידו את עולם עלינו, ורדפו את כל תנועה של דת ויהדות. אמנם אחרי שהתנפלו
(עמוד תקטז)
הגרמנים על ארץ רוסיא וערכו מלחמה נגדם, וחיילי הגרמנים כבשו חלקים גדולים מארץ רוסיא, מני אז הוקלו קצת כובד הרדיפות נגד הדת, אולם עד אז הי' רדיפותיהם עד בלתי נשוא. בשבת קודש הבאה, כאשר נתאספנו בבוקר לתפלת יום השבת בבית אאמו"ר זצ"ל, ועדיין היינו באמצע התפילה, לפתע הגיע ה"פאליטרוק", וראשית פעלו הי' שתלש את המזוזה מעל הדלת ורמסה ברגליו, ואחר כך השליכה אל הרחוב חוצה. וכאשר עמדנו אז באמצע התפלה, במקום שאסור להפסיק בדיבור, על כן אף אחד מאתנו לא הי' יכול לשואלו מה הוא רוצה, ובכן הוא נשאר עומד על יד הדלת לכמה דקות, והסתכל בחדר אנה ואנה, לראות מי הם המשתתפים בסדר התפלה, ונתן פקודה, כי מיד אחרי גמר תפילותינו עלינו לבא ולהתייצב לפניו אצל ה"קאנטאר".
ויהי כאשר גמרנו להתפלל הלכנו אליו אל ה"קאנטאר". וכאשר נתייצבנו לפניו, שאל אותנו איפה הוא ה"ראבין", כלומר הרב, דהיינו אאמו"ר זצ"ל, ועניתי לו כי הוא חולה כלוא בבית ואינו עוזב את מפתן ביתו. אז התחיל לדבר אתנו, ודבריו נאמרו מתוך נחת וחיבה. וראשית דבר צוה עלינו לשבת, והתחיל להטיח נגדנו דברי מוסר, ותוכן דבריו הי', שעלינו לדעת איך להתנהג, ושעל כל אחד ואחד מאתנו להתבונן ולהכיר את המקום שבו הוא נמצא, במדינת רוסיא הקאמוניסטית, האוסרת להתעסק בדברים וענינים של מדינת קאפיטאליסטים, כמו עסקים של דת, כי עסק כזה נחשבת למרידה ("קאנטרא רעוואלוציע"), ועלינו לדעת כי בעלי ה"רעוואלוציע" הבאלשעוויקית הרבה טרחו והרבה יגעו, ושפכו את דמם במסירות נפשם, עד שעלתה בידם להשיג עבור העולם, ולזכותם עם "חירות" האמיתי, ולהקים ממשלת (פראלעטרית של) הפועלים, הנותנת זכות שוה לכל אדם (לרעב ולסבול), ולא כמו ממשלות הקאפיטאליסטיות אשר הובאנו משם, אשר שמה הפועלים העובדים מוכנעים ומושפלים, וזכות האדם נרמסת ברגלים, והמלוכה והממשלה רק בידי העשירים (הרעאקציאנערים), ועכשיו אנו רוצים להנהיג כאן את מנהגיהם הרעים והמושחתים, ואנו משכחים לגמרי איפה אנחנו נמצאים, ועלינו להתנהג כאנשים מושכלים ("קולטורעלע מענטשען"), ולא לגרום קישויים, על כן
(עמוד תקיז)
ביקש ממנו בטוב, לשכוח ממנהגינו שנאחזנו והורגלנו בהם במקומות מושבותינו.
וסיים ואמר: אבקש מכם, נא אל תעשו דברים כאלו, שנהי' מוכרחים לנקוט נגדכם צעדי כח ("געוואלד אקטען"), כי עליכם לדעת כי באם עלתה בידינו להתגבר ולשים קץ לשונאינו הפנימיים, ולהשיג נצחונות נגד שונאינו שבחוץ, אז בטח לא יהי' לנו שום קישויים לשית עצות עם צבור קטן של בני אדם כמוכם. וזאת הפעם אני מוחל לכם על פשעכם הגדול שפשעתם בעבר, אמנם להבא אסור לכם לחזור על פשעכם הגדול כל כך.
אחרי האזננו לדברי דרשתו, עזבנו את ה"קאנטאר" והלכנו לביתנו, ומני אז חדלנו להתפלל את תפילותינו בצבור, ובטלה סדר תפילותינו בעוה"ר.
אחרי הדברים האלה בכל פעם ופעם שלחו אלינו ממרכז הראשי של "וואלאשקע", אנשי תעמולה ("פראפאגאנדיסטען"), בעלי דרשנים ומטיפים, לערוך אסיפות ולהטיף לנו וללמדנו להיות אנשים מושכלים, כאילו היינו עד אז אנשים פראים מאיזה שבט פראי מאזיא או מאפריקא, אמנם מה היינו יכולים לעשות, הלא סוף כל סוף היינו מסורים בידיהם, ולא היתה לפנינו ברירה אחרת אלא לקבל את הזמנותיהם ולהשתתף באסיפות תעמוליהם, ולהאזין את הדברי דופי שלהם, ואף שלפעמים פרצנו בצחוק על דבריהם שהיו מביאים את האדם לידי גיחוך.
איש אחד שהי' פעם משתתף באסיפה זו סיפר לפני, שה"פאלוטריק" שאל פעם ‏ את הנאספים, אם ‏ הם יודעים המהות של אדם ה"אינטעליגענטי" (המושכל והמלומד), ובין הנאספים הי' באמת כמה וכמה אנשים מלומדים ואינטעליגענטים, אשר בהיותם לפני המלחמה בארץ פולין, היו תופסים משרות השכלות חשובות, כמו מורים ומדריכים, רופאים ו"פראפעסארען" וכו', וכשומעם את שאלת ה"פאליטרוק" השיבו על שאלתו כמו שמשיב איש מושכל ומלומד, כי אדם אינטעליגענטי נקרא מי שהוא מלומד ומושכל בדעת ובתבונה, ויודע איך להתנהג עצמו כשורה הן
(עמוד תקיח)
בשבתו בביתו עם בני ביתו, והן בהתהלכו ובהמצאו בין חבורת אנשים אחרים.
ככה השיבו על שאלתו. אמנם ה"פאליטרוק" לא הסתפק בתשובות כאלו, ובבלל לא מצאו הדברים חן ושכל טוב בעיניו, וענה להם, כי לנו יש שיטה אחרת לגמרי, ולפי שיטתנו האיש האינטעליגענטי הוא לגמרי אחר, והוא ‏ על פי גישה פיליסופית של ה"מארקסאיזם" (שיטת ה"קאמוניסטען").
הכל עשו את אזנם כאפרכסת, וצפו לשמוע איזה דבר שכלית יגלה לפניהם, ולגודל תמהונם הטיף ה"פאלוטריק" כדברים האלו: אצלנו בארץ רוסיא, נקרא אדם אינטעליגענטי, מי שבא לביתו מן העבודה, וקורא ואומר היום הספקתי לגמור ולעשות עבודה של כמות רב, ולמחר אראה לגמור ולעשות עבודה יותר הרבה. זה נקרא אדם אינטעליגענטי! על שהוא מבין כי העבודה היא קיומה של האנושית, ובזה הוא מחזיק ומקיים את ברית המועצות הסאוויעטית.
וסיים בעל מספר הנ"ל, כי דברי דופי אלה גרמו לצחוק משך זמן של שבועות ארוכות. וכאשר פגש איש את רעהו, היו לועגים לשאול אחד מחברו, האם הוא יודע מה נקרא אדם אינטעליגענטי, ושלא לחנם הובאנו לכאן למחנה זאת, כי כאשר נשאר כאן לזמן הרבה אז נהי' כולנו פילוסופים גדולים, כי ה"פאלוטריק" ימסור לנו את כל חכמת הפילוסופיא אשר למד והשיג במשך כל כך הרבה שנים בבית הלימוד ("אקאדעמי") הפאליטית הרוסית.

(עמוד תקיט)
פרק ז'
הימים הנוראים שנת תש"א לפ"ק
הכנות להימים הנוראים / ראש השנה / אחי הב' החשוב יחיאל מיכל ע"ה / המשפט / ערב יום כיפור / ליל יום כיפור / פרידתי ודבריי האחרונים עם אאמו"ר זצ"ל
הכנות להימים הנוראים
בינו לבינו היו הימים הנוראים של ראש השנה ויום כיפור ממשמשים ובאים, והיינו מאד מודאגים איך נוכל לערוך תפילותינו בציבור בימי הנוראים האלו, כי איך תסבול הדעת שלא להתפלל בציבור בימים האלו, ועוד יותר גדלה דאגתנו בהעלותנו על מחשבותינו, שמא יכריחו אותנו לעבוד עבודה ולחלל את היו"ט של ראש השנה ויום כיפורים. דאגה זו הכאיב והדאיג אף את בני האדם היותר פשוטים, שאף הם זחלו ורעדו מאימת ימי הדין, וחשבו מחשבות, איך להתפטר ולהתבטל מן העבודה לכל הפחות בשלשת הימים ולהתפלל בהם בציבור. והיינו מקווים כי אף שבכל שבת ושבת אנחנו אנוסים על פי הדיבור לוותר על מנין ותפלה ברבים, הרי זה מפני שהרשות והממשלה אמתלא בפיהם, שאין להפסיק ולהשבית את העבודה בכל שבת ושבת, ולגרוע על ידי זה מן העבודה בכל שבוע ושבוע, אמנם בשלשת ימים האלו בלבד שמא ירשו לנו להתפלל בהם בציבור, ויתנו לנו חופש ושחרור מן העבודה. אולי ירחם.
ובכן היינו מחכים על אזה הזדמנות ושעת הכושר, להציע את הדבר לפני ה"נאטשעלניק". והנה לא ארכו הימים, וה"נאטשעלניק" קרא לאסיפה כדי לישא ולתת על דבר עניני הנהלת המחנה, כמו בענין בית האופה וכדומה, וכולנו כאחד עזרנו לו לפתור את הספיקות ולסדר את הענינים ‏ על צד היותר טוב, דבר שהביא מאד לסיפוק רוחו של ה"נאטשעלניק", שהי' שבע נחת רוח משיתוף פעולתינו להשלמת וגמר הענינים, ומצאנו אז שעת הכושר מתאימה להציע את בקשתנו, ואחד מאתנו קם על רגליו, וקרא ואמר: הן עיני כבודו רואות, איך שאנחנו ממלאים את בקשתו ואת כל פקידותיו! וכמו כן אנו פועלים טובים
(עמוד תקכ)
ונאמנים ועובדים בשקידה רבה! ובכן נמצאים בינינו פועלים מצויינים על צד היותר טוב, ואנחנו מצדנו מנסים לעשות את כל מה שביכולתינו, ולעמוד לעזרה, ולהתגבר על כל הקישויים העולים על הפרק, ובזה אנו מראים לדעת את גודל מסירותינו ונאמנותינו בעד הממשלה, על כן שאלתנו ובקשתנו מלפני כבוד מעלתו הרמה, שהיות וימי ראש השנה ויום כיפור מתקרבים ובאים, נא יואיל בטובו הגדול לשחרר אותנו מן העבודה בשלשה ימים הללו המקודשים אצלנו יותר מכל ימות השנה, ואסור לנו לעבוד בהם עבודה! ואם כבודו ימלא בזה את בקשותנו, אז אנו נותנים את הבטחותנו, שבמשך כל ימי השנה כולו, לא יהי' לכם אתנו שום קישויים ועכובים, ונשלים את חוקי עבודתינו על צד היותר טוב ומועיל.
ויהי כאשר ה"נאטשעלניק" שמע את דבריו נתמלא חימה וקצף גדול, כי ראה ונוכח לדעת שכל עבודה אשר הם השקיעו בנו להחליפנו לאנשים אחרים, ולהשימנו ל"קאמוניסטען" אדוקים, הכל לשוא הי', ולחנם עמלם, שלמרות כל זה אנו רוצים לחוג את חגינו, ולהחזיק בימים טובים הקאפיטאליסטים שלנו, ובכן פתח פיו בגערה, וצעק עלינו בקול גדול, ואיים עלינו כי צעדינו זה נחשב ל"קאנטרא רעוואלוציע", וכי עבור זה מגיע לנו עונש חמור. ובין הדברים צעק ככרוכיא, ושאל: איזה ימים טובים יש לכם? אנו לא נכיר בשום חגא ויום טוב, זולת בחגא שלנו שהוא ראשון לחודש מאי, היום טוב של הפועלים, וכן ביום טוב של ה"רעוואלוציע" הבאלשעוויקית, וביום טוב של ה"רויטע ארמיי", וכדומיהן, אבל זולתם לא נכיר בשום ימים טובים ומועדים! אמנם בעבור שנרפים אתם, ואינכם רוצים לעבוד עבודה, על כן אתם מחפשים אחר ימים טובים, כדי להפטר מעבודתכם! ודבר זה הוא בגדר מרידה "סאבאטאזש"! ואנחנו מצדנו לא ניתן כזאת! כהנה וכהנה גער בנו בנזיפה.
וכאשר ראינו בכשלוננו, התחלנו לסוג אחור ולהשמט אחד אחד, ועזבנו את המקום, ופנינו כשולי קדירה בהעלותנו על לבנו כי לא די בזה שלא נוכל להתפלל בימי ראש השנה ויו"כ בציבור, עוד יהי' עלינו לעבוד עבודה ולחלל את היו"ט, ואף אחד מאתנו לא הרהיב בנפשו עוז לסכן את חייו ע"י ארגון תפלה בציבור בביתו.

(עמוד תקכא)
ראש השנה
אולם עם כל זה לא יכולנו להשלים עם המצב, אלא טכסנו עצה ותושיה כדת מה לעשות לערוך תפילות ותחנונים בימי הרחמים האלה. ובכן נפלנו על המצאה, לערוך תפלותינו בתוך "באראק" ריק מבלי יושב, אשר שם נתאסף יחד באשמורת בוקרו של ראש השנה, כאשר עדין החושך יכסה את הארץ, ופקידי המחנה יהיו עוד שקועים בתרדימתם, וכאשר ישכימו ממשכבותם ויגיעו אלינו, יהי' כבר אחרי התפלה.
וכן הי', שהקהל הלכו באשמורת הבוקר של ר"ה לה"באראק" הנ"ל, ברם אני, ועוד כמה אנשים שהיינו עובדים עבודת הלילה, וביום היינו חפשים מעבודה, קבענו והסכמנו להתפלל במנין מיוחד בביתי, כי איזה טעם יהי' לתפלת המשכימים, אשר יוכרחו לערוך תפלותיהם בחפזון ובבהלה עצומה, מחמת הפחד וקול עלה נדף של הפקידים, שמא יבואו ויגיעו אל המקום, וימצאו את קהל המתפללים במקום. אולם רוב הקהל הלכו להתפלל אל ה"באראק" הנ"ל. ומתחלה התנהל הכל כשורה. הם גמרו להתפלל תפלת שחרית, תקעו בשופר, והתפללו תפילת מוסף.
אמנם כאשר הי' כבר בגמר התפילה, ותקעו את תקיעות האחרונות, אירע דבר לא נעים, ויבא גם השטן להתייצב שם, כי על פי מקרה הגיעו לשם פועלים גוים, שנשלחו לשם לתקן את ה"באראק". והי' זאת סיבה מן השמים, שהלא במשך כל הזמן שהיינו שם עמד ה"באראק" ריקם ובלי מדרך כף רגל, ודוקא באותו פעם, כאשר היהודים האלו התפללו שם, נכנסו לשם הפועלים לתקן ולפעול. וראינו בזה שאם צריכים לסבול, ומן השמים רוצים בזה, אז אין להמלט, וסובלים מה שסובלים ר"ל.
ויהי כאשר ראו הפועלים את הנעשה שם, מאד גדלה תמיהתם, כי איך יארע כזאת כינוס של הרבה בני אדם בשעה כל כך מוקדמת בבוקר. ונוסף לזה שהאנשים מעוטפים במטפחות לבנות מיוחדות, ה"ה הטלית המכסה את ראשיהן, ויורדת על כתפיהן, דבר שהם לא ראו עדיין מעולם, ובגודל תמהונם שאלו זה אל זה לפשר ופתרון הדברים. וכאשר שמעו את קול השופר הולך וחזק, נבהלו למשמע אזנם, והלכו מיד אל
(עמוד תקכב)
ה"קאנטאר" למסור להם החדשות, איך שעלתה בידם לגלות באחד הבאראקים הצדדיים, אסיפה חשאית וסודית, ובעלי האסיפה תקעו והריעו בחצוצרות וקול שופר, אשר תרועה זו בטח שמשה כנתינת אות למרידה. אמנם כאשר הגיעו אל ה"קאנטאר" היו הדלתות עדיין סגורות, כי הזמן הי' עדיין מוקדם, ובכן נשארו שם עומדים ומצפים בשער ה"קאנטאר", ובינתים גמרו המתפללים את תפילתם, עזבו את המקום והלכו אל ביתם.
וכאשר הגיע ה"נאטשעלניק" לפתוח את ה"קאנטאר", והפועלים מסרו לפניו מה שראו בעיניהם, אסיפה המונית חשאית, ב"באראק" הריק והעזוב, ואת אשר שמעו באזנם קול תרועת חצוצרות, ואת כל זה פגעו ומצאו בשעות המוקדמות של בוקר, נוכח ה"נאטשעלניק" לדעת שהמדובר הוא על דבר הנושא עמו ענין מיוחד. ועל כן חקר ודרש מהפועלים על כל פרט ופרט אשר ראו ונוכחו שם. וכן שאל מהם אם הם יכירו את האדם אשר תקע בשופר תרועה. אמנם כאשר כל המתפללים שם היו מעוטפים בטליתם, ועוד יותר הבעל תוקע, אשר פניו הי' מעוטף ומכוסה לגמרי, על כן לא ידעו בשום אופן לתאר לפניו את צורתו. וכאשר הפועלים האלו לא היו מבני "פאשעלאק" שלנו, על כן לא ידעו להצביע על אף אחד מאתנו.
ויהי כאשר הוחם לבבו של ה"נאטשעלניק", וחרה אפו עד מאד, רץ תיכף אל ה"באראק" אשר שם נערכו התפילות, ולא מצא שם אף אחד, כי כל אחד מן המתפללים עזב כבר את המקום.
ובינו לבינו הגיע הזמן של התחלת עבודה, והלך ה"נאטשעלניק" אל ה"פראם", מקום ששמה היו נאספים הפועלים לצאת אל העבודה, כי כאשר הי' עליהם להרחיק לכת מרחק של כמה "קילאמעטער" בעומק היער, במעבר השני של הנהר, על כן היו נאספים שם במקום ועוברים את הנהר מן ה"פראם", וכן היו מעבירים את הסוסים משם. וה"נאטשעלניק" הי' רגיל לבוא שם בכל יום ולראות אם אינו חסר אחד מאתנו, ואם כל הפקידים נוכחים במקום, ואם הכל הולך כשורה בסדר גמור. ובכן גם ביום ההוא הלך ה"נאטשעלניק" אל ה"פראם", ומה מאד גדלה תמהונו בראותו כי כל הפקידים נוכחים אצל ה"פראם", אמנם מן
(עמוד תקכג)
הפועלים לא הי' נמצא שם כי אם אחדים מעט מזעיר. והבין מיד, שזהו כתוצאה מאסיפה החשאית שהתקיימה באשמורת הבוקר, ובכן השאיר שם כמה מן הפקידים שהם ישמרו על הפועלים שהיו נמצאים שם, ואת יתר הפקידים לקח עמו, ונכנס עמהם אל המחנה, והתחילו לרוץ ולדפוק על דלתי חדרי הבאראקים, ולגרש את הנמצאים שם אל העבודה.
והנה באותו "באראק" שגרנו שם, גרה עוד משפחה גדולה, שכולם הלכו אל העבודה. וביניהם נמצאה נערה צעירה שהיתה גם כן רגילה לצאת אל העבודה, הגם שהיתה עדיין בגיל צעיר מכדי חיוב לעבודה, ועדיין לא חלה עליה חובת העבודה, ולא היו יכולין להכריחה לעבוד, ועשתה זאת רק מרצונה הטוב. ובכן כבאשר ה"נאטשעלניק" גרש את כולם לצאת לעבודה, ‏ לא חפצה הפעם ומאנה לצאת. וכאשר שאלה ה"נאטשעלניק" את סיבת מיאונה, כי מה יום זה מיומים, שהיום היא מסרבת לעבוד עבודה, השיבה בחכמה, שבאמת היא אינה מחוייבת עדיין לעבוד, והיא עובדת רק מרצונה הטוב, אמנם כהיום אין לה חשק לעבודה. אמנם ה"נאטשעלניק" הבין כי לא לחנם היא מסרבת לעבודה, ומן הסתם יש דברים בגו. ושאל אותה הלא בכל יום ויום יש לך חשק לעבודה, ומה זה שהיום אבדת חשקך מן העבודה, שמא השפיע עליך מי שהוא שלא תעבדי היום? והשיבה כי אף אחד לא השפיעה עליה להניאה מן העבודה. ובכן לקחו אותה בכח מן הבית ודחקו אותה יחד עם שאר הפועלים אל העבודה. ויהי כאשר הגיעה אל ה"פראם", סרבה לעלות עלי', והרימה את קולה בבכי וצעקה אל ה"נאטשעלניק", אין לך רשות להכריח אותי לעבוד, ולמרות כל מה שתעשה לי, לא אלך אל העבודה!
וכשמוע ה"נאטשעלניק" את דבריה הבין ובא אל החלטה, כי נעשתה כאן שביתה מאורגנת, והמארגן הוא איש בעל השפעה גדולה, עד שגם נערה צעירה עומדת מנגד, ומסרבת ללכת אל עבודה. וסימן לדבר, שהגדולים מצייתים והולכים אל העבודה, מחמת מורא מן העונש, אבל הנערה הצעירה על ידי שאין לה להתפחד מעונשים, על כן היא מתנגדת ואינה מצייתת. ובכן נגע בנפשו של ה"נאטשענליק" לחקור ולברר מי הוא המארגן של השביתה. ואמר אל הנערה, אם תגידי לי מי עומד בראש המארגנים של השביתה, אז אשחרר אותך מן העבודה, ובלבד שתגידי
(עמוד תקכד)
לי האמת לאמיתו. אולם הנערה השיבה לו, כי אין כאן שום שביתה כלל, וסיבת סירובה אל העבודה הוא מחמת שקדוש היום לאדוננו, כי היום ראש השנה, ומבלי מארגנים יודעים שהיום אסור בעבודה וחילול יום טוב.
אמנם ה"נאטשעלניק" לא מצא כדי סיפוק בתשובתה, כי הי' בטוח שהמדובר כאן על אודות שביתה מאורגנת, וכאשר לא הי' ביכולתו למצוא פשר דבר, על כן התחיל להרהר ולעיין מי הי' יכול להיות בראש הקושרים, והחליט בנפשו שבטח המארגן של השביתה אינו אחר כי אם ה"עוורייסקי פאפ", דהיינו הרב, אאמו"ר זצ"ל, כי ביתו של אאמו"ר זצ"ל הי' כבר מצויין אצלם כבית חשוד, מחמת שערכו שם התפלות בימים הראשונים, כנ"ל. וכן אחיי נרשמו אצלם כבני אדם אינם טובים, שמאחר שהם לא יכלו לקבל סוג עבודה שאין בה חילול שבת, כמו שאני קבלתי, ומדי שבת בשבתו היו מחביאים את עצמם בצדה השניה של היער, ובכן כאשר לא מצאו אותם אצל העבודה, וגם בביתם לא היו, על כן הי' ה"נאטשעלניק" בטוח, כי בראש המארגנים עומד אאמו"ר זצ"ל בשיתוף פעולה עם אחיי. אמנם עלי לא נפל שום חשד, מאחר שהייתי בעיניהם אדם כשר ופועל הגון, ובכן לא היתה נגדי שום תלונה.
בינו לבינו מסר ה"נאטשעלניק" תיכף ומיד אל המרכז הראשי מה שהתרחש במחננו, ותאר בתיאורים מחרידים, איזה "קאנטער רעוואלוציע" גילה במחננו. ולשמע אוזן בשורה מבהילה זו, קראו שם לאסיפה דחופה, לישא ולתת ולהחליט את אשר עליהם לעשות עם הפושעים האלו. כזאת אירע עם המנין הראשון שבאשמורת בוקרו של ראש השנה.
ומנין שלנו הי' צריך להתייצב לתפלה מאוחר ביומו של ראש השנה, והיינו ממתינים שקודם כל תשקוט המחנה מקול המולה. ואחרי שיצאו הפועלים לעבודתם, ולא נשארו שם כי אם אלה שלא עבדו בהיער, וכן אני ועוד כמה יהודים שהיינו עובדים בלילה, והיינו חפשים ביום, עשינו מנין בתוך ביתי, כי בבית אאמו"ר זצ"ל לא הי' שום אפשרות לסדר שם את המנין, כי ביתו הי' תחת חשד, ומה גם שהי' סמוך ונראה להמרכז, ובאם היינו מתפללים שם היו משגיחים ומבחינים בדבר תיכף ומיד.
(עמוד תקכה)
ולעומת זה הי' ביתי עם כמה מעלות ויתרונות. ראשית, שלא הייתי בין הנחשדים, שנית, הי' ביתי מחוץ למחנה, במקום צדדי, והי' אפשרות לכנס אצלי דרך היער, לפי שהמחנה כבר לא הי' מוקפת חומה, כי בעת בואנו שמה סתרנוה, ומעשה שהי' כך הי': בבואנו שמה הגידו הם לנו באמתלא שוא, כי עד עתה הי' המקום מחנה הסגר להמגורשים, ובבואנו לשם ובהתישבותנו בהמקום, יהפך המקום לישוב ועיר מושב, ובשמענו זאת תבענו מהן, שאם כן למה לנו חומה מוקפה כבמחנת הסגרים, על כן יואילו לסתרן, כי אין אנו רוצים לגור במחנה הסגר מוקפת חומה, והם ענו על תביעתנו זו, שמקום מוקף בטוח ביותר, כי מאחר שהישוב נמצא באמצע היער, יכולין להגיע לשם חיות טרף ולסכן את קיומנו. אמנם טעננו נגד זה, כי לנו יותר טוב לסבול מן החיות מאשר לגור במחנה סגור ומוקפת החומה. ועם כל זה לא נעתרו לבקשותנו, ולא חפצו לסתור את החומה. אמנם כאשר נתבטלה השמירה, הינו מוציאים קרש אחד בכל לילה ולילה, ושברנו אותו לקסמים קטנים, עד שבמשך זמן קצר לא נשארה זכר מן החומה, ועל כן הי' באפשרות להגיע אל ביתי דרך היער.
ובכן נתאספנו אחד אחד והתפללנו מהחל עד גמירא. ובשעה שהתפללנו שלחתי החוצה לפני הבית את בתי היקרה חנה'לע תחי' שהיתה אז כבת ה' שנים, אבל בדעת ובתבונה היתה כבת עשר ויותר, שתשחק שם עם צרורות וחול, ובתוך כך תעמוד על המשמר ותשגיח בעינא פקיחא שזר לא יקרב אלינו. ובגמר תפלתינו נתפזרנו ג"כ אחד אחד, באופן שלא ירגישו באסיפת תפילת ציבור שלנו כלל.
אחי הב' החשוב יחיאל מיכל ע"ה
והנה לאחר הצהרים הגיע מוואלאשקא ועד חקירה, שנשלחו אלינו לחקור ולדרוש בדבר. וכפי הנראה שה"נאטשעלניק" האשים את אאמו"ר זצ"ל ואת אחיי, ומסר על אחיי שהם מתחפשים ומתחבאים בכל שבת ושבת מן העבודה. ופקיד אחד הביע אומר שצריכים להכריחם לעבודה בכח, וכאשר יעבדו כמה שבתות, שוב יתרגלו לעבוד בשבת, ויהי' הדבר כהיתר גמור בעיניהם, וכבר ילכו אל העבודה גם מאליהם ובלי כפיה כלל. והוסיף ואמר: התיצבו וראו איך שעוד מעט ואשבור את עקשנות
(עמוד תקכו)
של האנשים האלו. ובאמרם דברים האלו, רץ החוצה מן ה"קאנטאר", ונכנס אל בית אאמו"ר זצ"ל, מחמת שהבין כי לעת כזאת ימצא שם את אחיי, כי הזמן הי' כבר לפנות ערב, בשעה שכבר אין להם מה להתחבא, כי כבר עבר זמן העבודה. וכאשר נכנס לשם, מצא שם אחי יחיאל מיכל ע"ה, וכפי הנראה שאחי גרשון ע"ה לא הי' אז שם. ותפס הרשע בידו של אחי, והוליכו אל אותו "באראק" שהתפללו שם באשמורת הבוקר, ורשע עריץ זה רצה לכפות את אחי שיחלל את היום טוב ויעבוד בראש השנה.
ויהי כאשר התחיל השמש לערב, הלכתי אל מקום עבודתי, אל ארוות הסוסים. נכנסתי אל הארווה, ומצאתי שם הכל בסדר, הסוסים עומדים כל או"א על מקומו, ואוכלים את המוכן להם, ובכן יצאתי מן הארווה. והנה ה"באראק" הריק שהתפללו שם הי' נוכח הארווה, ולפתע אני רואה את הפקיד סוחב את אחי בכח, ואחי נצב עליו ומנסה להתגבר עליו, אמנם הרשע הי' איש גבה קומה וחסון כאלונים, והרבה יותר גבוה מאחי, והוא סוחב אותו אל ה"באראק" פנימה. ובראותי זאת רצתי אליו ושאלתיו, מדוע הוא סוחב אותו לעבוד בעל כרחו, מאחר שהוא צעיר, ומן הדין אין לכוף אותו לעבודה, זולת אם הוא רוצה מאליו. וכשמעו את דברי נתן בי הבטה מלא רציחה, וקרא ואמר: גש הלאה! ואל תתערב בענינים שלי! אבל לא הלכתי ולא עזבתיו, רק עניתי לו בלי פחד ומורא: הלא חוקי המדינה ("קאנסטיטוציע") שוין לכל אדם, ואף לפקיד אין לו רשות לנקוט צעדים שהם נגד ה"קאנסטיטוציע", ובכן לא אחריש, ואקבול עליו במשרות הגבוהות! ודיבורי זה הרגיז אותו למאד, וענה לי בדיבורים גסים הרוסיים.
הוא נכנס אל ה"באראק" יחד עם אחי, ואני נשארתי עומד על יד הדלת משתאה ומחריש לדעת מה יתרחש פה. והנה ה"באראק" הי' מלא וגדוש משברי קרשים ולבנים, והפקיד פקד עליו לפנות את השברים ולנקות את המקום. ולקח אחי כמה מן הלבנים השבורים, והלך עמהם אל החלונות הפתוחות, ועשה עצמו כאילו הוא רוצה לזרקן החוצה, אמנם כרגע קפץ החוצה דרך החלון, ועוד טרם שהבין הפקיד מהמתרחש סביבו, הי' הוא כבר בעמקי היער, ואיננו ואת מקומו לא יכירנו.

(עמוד תקכז)
וכראות הפקיד את הנעשה, הי' נבהל ונשתומם, כי כזאת לא אירע עמו עדיין מעולם שאיש ימעול מעל בפקידתו, ועוד ירהיב לעשות ממנו אחוכא ואטלולא לברוח מתחת ידו, ועל מפלה כזו לא דימה בנפשו, כי חשב שיוכל ליכנס אל ה"קאנטאר" ולהתפאר לפני יתר חבריו הפקידים, איך שעלה בידו לשבור את עקשנותו של יהודי חרדי, ולהראות דרך לפניהם, איך לטפל בעקשנים כאלו ולכופם לעבודה ביום השבת ויו"ט. וכאשר נוכחתי לראות מה שהתרחש סביבי, מהרתי לעזוב את המקום, ונכנסתי מיד אל ארוות הסוסים מקום עבודתי, והצצתי מן האשנבים לראות אם הוא ירדוף אחרי אחי. וכל עצמותי רעדו ורתתו מרוב פחד, שהלא רשע עריץ זה, הוא מלא חימה שפוכה על אחי, ומי יאמר לו מה יעשה ומה יפעל, וחלילה וחס שלא יהרגנו נפש.
עוד אני שרוי בפחד ואימות מות, ורואה אני איך שהפקיד יוצא מן ה"באראק", והולך לו בדכוי נפש, ופניו בוערים מרציחה, וצועק בקול פראים: עוד נכלה ונכחיד אתכם פושעים ומורדים קאנטרא רעוואלוציאנערים! והי' מקלל בקללות נמרצות. ונכנס אל ה"קאנטאר" מקום שהיו מחכים לו חבריו הפקידים, ומסר לפניהם מה שהתרחש עמו עכשיו. והתחילו לטכס שם עצות, איזה צעדים לנקוט. כראותי זאת עוד גדלה אימתי בידעי כי בטח דבר כזה לא יעבור בשתיקה, ועכשיו כבר יש סימן מובהק בידיהם, ובטוחים הם כי רק משפחתנו האשמים בדבר, וראי' לדבר, כי יתר האנשים הלכו אל העבודה, ואף אחד לא עמד מנגד, הרי אין לך הוכחה גדולה מזו, ושמע מינה שרק אנו הגרמא בנזקין, להניא את לבב הפועלים מן העבודה.
המשפט
התוצאות מן המאורע הזאת לא אחרו מלבוא, כי ביום שני בשבת, ה' לחודש תשרי שנת תש"א לפ"ק, הגיע ועד של שופטים ושלחו אחר אאמו"ר זצ"ל, ואחר אחי הב' גרשון ע"ה, כי אחי יחיאל מיכל ע"ה הי' עדיין צעיר מדי שיהי' באפשרות לדונו עבור סרובו ללכת אל עבודה. אמי מורתי הרבנית ז"ל הלכה יחד עם אחי גרשון ע"ה, ונכנסו אל ה"קאנטאר", והגידה אל הפקידים, שהיא הופיעה במקום בעלה, שמאחר
(עמוד תקכח)
שהוא חולה ושוכב במטה, אי אפשר לו להופיע. וכאשר שמעו את דבריה, שלחוה מיד ופטרוה לשלום, ואת אחי גרשון ע"ה עכבו שם, והגישו לפניו אשמה בת שלש נקודות. א' הוא נאשם בעד מרידה "סאבאטאזש", המבוסס על המציאות שהוא מתחמק ומתחבא ביום השבת של כל שבוע ושבוע, ומתבטל מן העבודה. ב' עבור ארגון "סטרייק" (שביתה). ג' הוא נתן אות ("סיגנאל") ע"י תקיעה בחצוצרות וקול שופר, להתחלת השביתה (בראש השנה העבר), אשר ע"י זה הוא בכלל מורד במלכות, והוא "קאנטרא רעוואלוציענער", ובגלל האשמה הזאת מגיע לו עונש חמור. ובכן תבעו ממנו שימסור להם את שמות הפושעים שעסקו עמו בשיתוף פעולה בארגון השביתה, ואם יעשה כן יקילו את עונשו מעליו.
כשמוע אחי גרשון ע"ה את תורף אשמות האלו, ענה על דבריהם, כי מאוד מוזר מצדם להאשימו שהוא "קאנטרא רעוואלוציענער" מאחר שמיום הולדו לא הי' מתעסק ומתערב בעסקי "פאליטיקא", והוא אינו יודע בכלל מה טיבה של "קאנטרא רעוואלוציע", ומה שהוא מונע עצמו מלילך אל העבודה ביום השבת, זהו מחמת שהוא יהודי דתי, ודת היהודית אוסרת את העבודה ביום השבת קודש, ולא מפני מגמה של "סאבאטאזש" ומרידה בממשלה, והא ראיה, שאם יתנו לו לעבוד ממש אותה העבודה ביום ראשון לשבת, אז יעשה זאת בלב ונפש חפיצה.
והנקודות ב' וג' של האשמות אין להם שחר כלל וכלל, כי לא הי' כאן שום ארגון ומארגנים של שביתה, ומה שהתאספו האנשים בבוקר בתוך ה"באראק" הריק, הי' זה מחמת שאותו יום הי' יום טוב של ראש השנה, על כן הי' ברצונם להקדים ולהתפלל טרם יציאתם אל העבודה. ומה שלא הלכו אז מעצמם אל העבודה, עד שבאו הפקידים לדחפם, ולא כמו בשאר ימות השנה, שהולכים מעצמם אל העבודה, זה גם כן מחמת אותו הטעם, כי מאחר שדת היהודית אוסרת עליהם את העבודה, על כן לא רצו ללכת אל העבודה מרצון עצמם, עד שיכריחו אותם בכח, ואז יהיו בכלל אנוסים. ומה שתקעו בחצוצרות וקול תרועה, לא היתה זאת שום אות או רמז להתחלת "סאבאטאזש", אלא זהו אחד מתרי"ג מצוות תורתנו הקדושה לתקוע בשופר ביום הזכרון, ואם אינם מאמינים באמיתת דבריו, הלא יוכלו לעיין ולראות בחמשה חומשי תורה שמקרא
(עמוד תקכט)
מלא דיבר הכתוב, או יפנו אל ה"ראבינאט" (הרבנות הראשית) אשר בעיר מאסקאווא הבירה לשאול מהם אם כנים הדברים. ומה שמאשימים אותו שהי' הבעל תוקע, זה לא נכון לגמרי, כי לאמיתו של דבר, לא הי' בכלל באותו "באראק", כי הי' עדיין בתוך מטתו, וכאשר קם לצאת החוצה, כבר היו כולם אצל העבודה. ובכן כל האשמות שהוטלו עליו אין להם שום יסוד וממשות.
והנה כאשר שמע השופט את דבריו, ענה על זה ואמר, מה זה ימים טובים אשר אתם קובעים לעצמכם, זה בא מחמת שנרפים אתם נרפים לעבוד עבודה, על כן אתם מחפשים חגים ומועדים, שיהי' לכם לאמתלא לשבות מעבודתכם.
אולם אחי גרשון ע"ה ענה על דבריו, כי היום טוב של ראש השנה אצלנו הוא חגיגת התחלת שנה החדשה, ויום טוב זה אנו חוגגים כבר זה אלפי שנים, ואין זה יום טוב הבדוי מחדש לצורך איזה אמתלא או טצדקי, ובכלל אין אנו עושים לעצמנו חגאות וימים טובים חדשים לבקרים, זולת מה שצותה עלינו תורתנו הקדושה, והיום טוב של ראש השנה הוא אחד מימים היותר קדושים שלנו.
ויחר אף השופט, ובלשון גס התבטא בלעג וקלס נגד יום הקדוש ר"ה, ואיים עליו שיגזור עליו לנקות את בתי הכסאות, ואז יראה איזה יום קדוש הוא. ואחי הב' החשוב גרשון ע"ה ענה על זה, לא ירע לי אם אנקה את הבתי כסאות, אמנם איך שאתה מדבר אודות יום טוב וחג הקדוש שלנו, על זה היטב חרה לי, וכי אין אתה מתיירא שהבורא עולם יעניש אותך עבור זה?
וכשמוע השופט את דברי אחי ע"ה נתמלא חימה, וקרא ואמר: עוד נחזה מי שבכחו להעניש, עוד נחליט מה לעשות עמך! ועכבו אותו שם, ולפי שלא הי' במקום בית אסורים, על כן סגרו אותו בחדר צדדי, והעמידו שומר על יד הדלת, שישמור עליו לבל יברח מהסגרו, עדי יחרץ משפטו כדת וכדין. ובינו לבינו בקשתי להתראות עם אחי, אמנם לא הניחוני להפגש עמו. הוא הי' אסיר שם במשך שלשה ימים, וביום חמישי בשבת יצא לחפשי.

(עמוד תקל)
ערב יום כיפור
למחרת ביום ששי בשבת, הי' ערב יום הקדוש ערב יום הכפורים, ואם כי המחנה היתה שרויה בשקט, עם כל זה הינו יודעים, כי הם מכינים עצמם וזוממים לעשות אתנו איזה דבר. ויודעי דבר שבינינו התלחשו, שעוד מעט יגרשו אותנו מפה, ויובילונו אל מחנה יותר גרוע.
לפנות ערב הלכתי יחד עם משפחתי אל אאמו"ר זצ"ל, כדי להתברך ממנו ולאחל זה את זה "גוט יום טוב" וגמר חתימה טובה, ובכן נשארתי כבר שם גם להתפלל יחד, ואף שמנין עשרה לא הי' לנו להתפלל בציבור, נתעטפנו בטליתינו והתפללנו ככה ושפכנו שיח שפתותינו וצקון לחשנו מול בורא כל העולמים, מלך יוצר כל השוכן בגבהי מרומים, השומע ומאזין אל תפילת אביונים, וקרוב לנשברי לב. וכן התפלל כל אחד ואחד מיושבי המחנה, סגור בבית ועטוף בטלית, בעינים צופיות כלפי מרום, כי לא בזה ולא שקץ ענות עני. וכיון שבמחנה לא הי' אור מאיר שיאיר חשכת הלילה, על כן הדלקנו נר מיוחד נוסף על הנר שהי' דולק בתוך החדר.
בתוך שאנו יושבין ומתפללין ככה, לפתע נכנס אותו רשע, הפקיד שרצה להכריח את אחי יחיאל מיכל ע"ה לעבוד ביום ראש השנה, ובהכנסו הי' מטורף כמו חית טרף, והתחיל לצעוק ולגעור בקולות משונות: קשר! קשר! קשר אתם קושרים נגדנו! בכל פנה בוערים נרות מיוחדות, וכולכם מלובשים ומעוטפים בבגדים לבנים, ושפתותיכם מרחשין ומלחשין בתפלה! ובהיות שהיינו אז באמצע התפלה, על כן לא ענינו כלום על חלומותיו ועל דבריו, והנחנו אותו לצעוק ולגעור, ואחר כך הלך לדרכו. אחר התפלה הלכתי מיד אל מקום עבודתי כשומר בבית ארוות הסוסים.
ליל יום כיפור
אותו לילה היה לי לילה בלתי ערב, כי בכל לילה בבואי שם אל הסוסים הי' אבוקה ונר גדול תלוי באמצע החדר, שאיפשר לי להשגיח על הסוסים, אמנם הלילה הזה הי' המקום חושך ללא אור כלל. לא ידעתי למה, ומה אירע שם, ורק מן השמים הסבו לסבול וען כן הי' לי לסבול.

(עמוד תקלא)
קרבתי אל מקומי הקבוע לי לעמוד על משמרי להשגיח ולשמור על הסוסים, אמנם עד מהרה נוכחתי והבחנתי שאחד מן הסוסים סובב לו בבית הארווה, ובכן עליתי על גבי תיבה שעמדה בחדר כדי שלא אהי' למרמס לרגלי הסוס, ובאותה תיבה הי' גנוז ומסוגר קש ותבן למזון הסוסים, אמנם כפי הנראה הרגיש הסוס בריח התבן, ובכן התקרב אל התיבה והתחיל לבעוט ברגליו את התיבה שעליה עמדתי, והי' עלי להתחזק ולהאחז מאד, שלא אפול מן התיבה ואהיה למרמס תחת רגלי הסוס. ולנוס החוצה לא הי' באפשרותי, כי לזה הייתי צריך לעבור דרך כל אורך הארווה, מן הקצה אל הקצה, דרך ארוכה שאי אפשר היה לעשות בתוך החושך והאפלה, בעת שהסוסים מסתובבים שם הנה והנה, ובבעיטה אחת הי' סוס יכול להרגני ר"ל. ובכן באין ברירה הייתי עומד שם על גבי התיבה, במשך כל אותו הלילה, ועי"ז סבלתי יסורים גדולים אשר אי אפשר לתאר עלי גליון, כי לא יכולתי אף להתנענע, והייתי צריך להחזיק עצמי בכל כחי ממש, כי הסוס התקרב בכל פעם ופעם, והתחיל להדוף בכל כחו, והייתי שרוי בסכנה גדולה, כי בכל פעם שדחף הסוס ברגליו, כמעט שנפלתי תחת רגליו.
ועוד מורא עלה על ראשי היראה ורעד יבא בי, כי אם ח"ו יצליח הסוס וישבור את התיבה, הרי בודאי יהי' אוכל חולל את כל הנמצא בתוכו עד שכריסו תהא נבקעת וימות, וחוץ מזה לא יהי' מספוא ליתר הסוסים, וכמובן שעלי יהי' כולנה, ויתלו את הקולר על צוארי, ומי יודע באיזה עונש יענישו אותי, חוץ ממה שלא יתנו לי לחזור לעבודתי זאת של שמירת הסוסים, ומי יודע אם אוכל להזהר מחילול שבת קודש. ובכן הייתי עומד שם על גבי התיבה, ורבת שבעה לה נפשי צער וכאב.
ומדי עמדי שם צפו ועלו במחשבתי מחשבות והרהורים, והייתי אומר לנפשי: ווי ווי! לאיזה מצב ולאיזה מדרגה הגעתי בלילה הזה של יום הקדוש! ליל קדוש כזה! והנני נמצא בחשכת ארוות הסוסים, במצב כזה שאפשר בכל רגע ליפול מן התיבה תחת רגלי הסוס! ואיני יכול לצמצם את רעיוני ולשפוך את שיחי ואת לבי המר לפני הרבונו של עולם! כהנה וכהנה הייתי לוחש לעצמי בשפתים נעות ומדברות מתוך מרירות הלב ובהשתפכות הנפש, עד שנמס לבי כמים, וצפו ועלו על רעיוני ניצוצי
(עמוד תקלב)
היתר להדליק נר, ונתבלבלתי ונדכיתי, ומתוך התמרמרותי התחלתי לצעוק בבכי גדול: רבונו של עולם! כבר יהי' די עם צרותי, הנני נופל כבר מן הכחות! מפני מה סובלים כך, הלא רק מפני שאנחנו יהודים, ואין אנחנו רוצים לעבור ח"ו על מצוותיך הקדושים! הלא בגפרית אחת אם הייתי מדליק ה"לאמפ" (הנר), הלא הייתי יכול לצאת מן צרה זו, ולמנוע סכנה שהנני נמצא בה כעת! אבל אתה, היודע מחשבות, יודע שהנני מוכן ומזומן אפילו לשלם עם חיי, ולא לעבור ולהדליק נר ביום הכפורים. והנה גם עתה היצר הרע אינו שותק ונח, ומוציא טעמים להיתירא, ואומר שהוא פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה את הכל, והיצר הרע עוד מראה לי שאם לא אעשה כן, להדליק את ה"לאמפ", הנני עובר על דין תורה, כי אם אהרג על ידי הסוס, הנני מאבד את עצמי לדעת, ועל כן הנני מחויב להדליק את הנר, ואין זה עבירה. ואיככה אוכל לעמוד נגד היצר הרע, והלא בזמן כזה מאבד האדם את דעתו ושכלו! ובכל סכנה מתעורר באדם ה"אינסטינקט", רצון לחיות עוד, וכדי להמשיך ולהגן את החיים, עושים את כל מה שביכולת לעשות, אולם אם חלילה לא אעמוד בנסיון, הלא כל ימי חיי ארגיש אחר כך מבוייש, ולא לעצמי לבד אהיה מבוייש, אלא גם מאבותי! ולמה אהיה מבוייש מאבותי הקדושים! על כן אבקש למנוע ממני נסיון זה לא בזכותי, רק למען אבותי הקדושים! תציל אותי מסכנה זו, כי הנני מרגיש שכחותי גומרים כבר, ואם ח"ו נגזר שכקרבן יחשבו היסורים ולבי הנשבר והנדכא, אזי נא תתן לי כח שאוכל לעמוד בנסיון זה.
ובמצב קשה כזה נזכרתי שיום כיפור זה כבר יום כיפור השני שלא התפללתי תפלה בצבור, כי בערב יום הכפורים של השנה שעברה (שנת ת"ש) ברחתי מן המחנה אשר הגרמנים היו מחזיקים אותנו, ולא הייתי בקי כלל בשבילין ובדרכים, ולא ידעתי איפוא אני נמצא, בורח דרך השדות, כדי למנוע עצמי מן הדרכים שהיו מלאים בחיילות הגרמנים, וכן הייתי מהלך במשך כמה שעות, וכראותי שהשעה מאוחרת, הייתי מחפז וממהר בהליכתי, כדי שאגיע אל איזה ישוב בעוד מועד, כי היום ערב יום הקדוש. והנה לפתע נתגלה לעיני איזה ישוב מרחוק, אמנם כאשר נתקרבתי נוכחתי לדעת שכניסת שער העיר מלאה עם חילות
(עמוד תקלג)
הגרמנים, ובכן חזרתי לאחורי טרם יבחינו בי, ונסיתי למצוא דרך השדה איזה כניסה אל תוך העיר. ואחרי יגיעה רבה עלתה בידי ליכנס להעיר, היא העיר סטאניסלאוו, וחפשתי למצוא איזה יהודי שאוכל לסעוד אצלו סעודה המפסקת, ולהיות אצלו ביום הקדוש. ובקושי גדול הגעתי אל ביתו של הרב, וכאשר נכנסתי שאלתי איפוא נמצא הרב, והשיבו לי כי לא נמצא בבית. אמנם הכרתי מתוך תשובתם זה, שהם אינם מוצאים בי אמון, ויראים ממני, וכל זה מחמת כי מצבי החיצוני באשר הייתי נראה אז היה כמו איזה איש מטורף. ובהכירי זאת עליהם, פתחתי פי ואמרתי להם, כי אני הוא הרב משעניצא, ואני נס ובורח מן המחנה אשר שם החזיקו אותי הגרמנים. וכאשר שמעו את דברי מיד הכירו כי האמת יהגה פי, ומיד באה הרבנית ופייסה אותי, והיתה מתנצלת לפני ואומרת, כי בעלה הרב מתחבא, כי הגרמנים הרשעים עשוהו כמטרה לחצם, לענות אותו וליסרו ביסורים, וכבר מרטו לו את חצי זקנו, ובכן הוא מתיירא להתראות, כי בית מגורם נמצא בבנין בית הכנסת, ובכל פעם שבאים שם הגרמנים לייסר איזה יהודי, הם באים ודופקים גם אל בית הרב, ומחפשים אחריו כדי לענותו ולייסרו.
אחר זמן קצר נכנס גם הרב להתפלל תפלת מנחה, ופניו הי' מכורכים בצעיף לכסות את חזותו הקרוח והממורט, והתפללנו תפלת מנחה, ואכלנו את סעודת המפסקת, והתחלנו להתפלל התפילות, ומדי פעם היינו רצים להתחבא, כי נפל עלינו פחד קול נקישה ודריסה של דריסת רגלם הכבדה של חיילות הגרמנים, וגם קול צפצופם והתלחשותם, איך שהם מדברים בלשון אשכנזית בקול גדול. והנרות הקטנות שהדלקנו לכבוד היום טוב עד מהרה נתקטנו וכבו אורם, והלכנו לישן, והביאו לי כסתות, והכינו לי מטה לשכב עלי', ודמיתי בנפשי, כי אחרי כמה שבועות של תלאות ונדודים, ושכיבה על גבי הקרקע, בוודאי תערב שינתי ואחיה את נפשי. אמנם למעשה לא כן הי', כי לא הייתי יכול לישן כל אותו הלילה, כי בכל פעם שנרדמתי, הייתי מתעורר מקול דריסת רגלי חיילי הגרמנים, ודיבורם הגסה, ובכל פעם נדמה לנו כאילו הם באים אחרינו. וכן שכבתי כל הלילה מתוך אימות מות ופחד קול עלה נדף.

(עמוד תקלד)
כן אירע עמדי ביום כיפורים של שנה העברה, ובעוה"ר גם ביום כיפורים זה, למרות היותי פה בקצה ארץ רוסיא, רחוק כמטחוי קשת מחיילות הגרמנים, עם כל זה עלי לסבול מאיזה סוס, בהמה בלי דעת, המסכן את חיי וממרר את נפשי, ואת נפשי המרה הזאת שפכתי אז לפני צורי וקוני, בקריאת אזעקה הטבולה בדמעותי הרתוחות, יוצאות מקרב לב עמוק, מתחנן לפני הקב"ה, מה זה ועל מה זה עלי לסבול כל כך הרבה. ואכן שמע הקב"ה בקול תחינתי, וירא בצר לי, ועד מהרה עזב הסוס את התיבה אשר עליה עמדתי, וינח לי, והסכנה שהייתי שרוי בה, חלפה וגם עברה.
אני נשארתי עומד על גבי התיבה תפוס ברעיוני, ומחשבותי פונות וסובבות על אודות הורי היקרים וכל בני משפחתי, ודואג עבורם, מה יהיה גורלם, כי אותו הרשע המנהל של המחנה בודאי יבא עם תוכנית בידו יזמה רעה אשר ירצה להפק ולהוציא מכח אל הפועל, ומי יודע איך טמן ארבו ודרך קשתו נגדם. ועוד מצלצלים באזני דברי שאגתו המגושם, קשר! קשר! מרידה נגד ה"סאוויעטען פארבונד"! כולכם מלובשים בבגדי לבנים, ובכל בית דולקים נרות מיוחדים. ויודע אני בודאי כי אזהרותיו אלו לא ישארו כדברים בטלים בלי פעולה ממשית. וכיצד ואיך אנחנו יכולים לתת לו להבין ולדעת כי כל שינוי זה אשר הוא ראה אצלנו, הוא אך ורק בשביל כי קדוש היום לאדוננו, יום כיפורים הוא אצלנו. ולאמיתו של דבר לא עלתה על דעתנו שום מחשבת מרידה כל שהוא, וחפים אנו מפשע זו, ובאמת למה הם כל כך מפחדים מאתנו, ואיככה יחשבו כי קומץ אנשים כמונו יוכלו לבצע איזה מרידה או בגידה נגד ממשלתם האדירה, זה מביא ממש לידי גיחוך וצחוק.
ככה הייתי עומד על גבי אותה תיבה וחושב מחשבות כאלו עד שעברה הלילה, והתחיל היום להאיר, והגיעו הפועלים המוטל עליהם לטפל בסוסים במשך שעות היום, ובכן ירדתי מן התיבה ויצאתי מן המקום, והלכתי אל חדר מגורי הורי זצ"ל, ולמרות שהייתי עייף ויגע
(עמוד תקלה)
מאד, עם כל זה מאחר שלבי אמר לי כי בודאי יש איזה חדשות אצל הורי זצ"ל, שהתרחשו במשך הלילה, על כן נזדרזתי ללכת למעונם.
ויהי כאשר נכנסתי אליהם, מצאתי אותם אורזים חפצים, כי הודיעו להם, כי מיד בבוקר ישלחו אותם מן המחנה, ויעבירו אותם אל מקום אחר, ונשארתי שם לעזור להם קצת באריזות חפציהם, ולא ארכה זמן הרבה, והגיע מרכבה רתומה על יד פתח הבית, ולקחו את החפצים וכל החבילות, והעלום על גבי המרכבה, והם לא רצו לעלות על המרכבה ולנסוע בעצם יום הקדוש, רק הלכו במו רגליהם. בין נוסעים האלו הי' נמנים כמו תשע משפחות, ה"ה המשפחות אשר נחשדו כמארגני המרידה הגדולה, שנתהוה באסיפה החשאית בתוך בנין ה"באראק" בבוקרו של יום ראש השנה.
אותי ואת משפחתי לא גרשו מן המקום, כי אני הייתי בעיניהם כפועל הגון, מאחר שהייתי פועל וגומר מלאכתי בדייקנות, ולא הי' נמצא עלי שום תלונה, וכן לא נמניתי בין החשודים שנחשדו במרידה ובגידה, ובכן השאירוני על מקומי ובסיסי.
פרידתי ודבריי האחרונים עם אאמו"ר זצ"ל
ויהי כאשר נודע לזוגתי הרבנית תחי' לאויט"א על דבר גירוש הורי זצ"ל, נזדרזה לבא ולהגיע אלינו, ואז עדיין היינו עומדים ומחכים שם על ביאת המרכבה, ואחר כך כאשר התחילו ללכת, היינו מלוים אותם, וצעדתי אחרי הורי זצ"ל בלב עצב, בחושבי כי מי יודע לאן הם נשלחים, ומי יודע אם נזכה עוד להתראות פעם בחיים. ככה צעדתי ברעיונות תפושים, ומתעמק ברעיונות מבוהלות.
אמנם אאמו"ר זצ"ל עוררני מהתעמקותי באומרו אלי: "מיין קינד" (בני)!, חזור כבר לאחוריך, כבר הגענו לתחום שבת (דהינו אלף ושתי מאות "מעטער"). אמנם הי' קשה עלי פרידתם, ולא יכולתי בניקל להפרד מהורי היקרים זצ"ל, ובכן המשכתי לצעוד עוד עמהם כמה פסיעות. אמנם אאמו"ר זצ"ל עצרני עוד הפעם, באומרו: "זיי געזונט"!

(עמוד תקלו)
ועמדתי ושאלתי את אאמו"ר זצ"ל: איפה ומתי עוד נתראה? אך אאמו"ר זצ"ל לא ענה על שאלתי. שאלתיו שנית: האם נתראה עוד? ואף הפעם אאמו"ר זצ"ל לא השיב לי. והבנתי דבר מתוך דבר, כי שוב לא נתראה לעולם, עד ביאת המשיח. ובכן פרצתי בבכי תמרורים. אז פתח פה קדשו ואמר: "וויין נישט! אזוי איז דער רצון השם! מען טאר נישט מתרעם זיין! זיי געזונט!" (אל תבכה! כך הוא רצון השם! ואין להתרעם על זה!). דבריו אלו היו דברים האחרונים אשר שמעתי מאאמו"ר הקדוש זצ"ל ביום הכיפורים שנת תש"א לפ"ק, כי מני אז והלאה נפרדנו לעולם, ולא זכיתי עוד לראות את פני קדשו בחיים חיותו.

(עמוד תקלז)
פרק ח'
שנת תש"א לפ"ק
חג הסוכות / הצלת יהודי ממות לחיים / חג הפסח במחנה / מפחד בלילות / הצלת אשה יהודית מן השריפה / הלוח / דברי חיזוק / אין בעל הנס מכיר בניסו / מעבדות לחירות / הדרך בחזרה / לבלתי התגאל
חג הסוכות
לפני חג הסוכות, אחרי השילוח ששלחו כמה משפחות כנ"ל, פחדו ונתייראו כולם לטכס עצות לבנות סוכה לצורך החג. יום אחד בבואי הביתה, סיפרה לי זוגתי הרבנית תחי' לאוי"ט שהיא ניסתה ודיברה על לב הרבה יהודים, עד שיהודי זקן אחד למעלה מבן תשעים שנה, מעיריה קטנה סמוכה לסימיאטיטש, הסכים לסייעה בבניית סוכה, באמרו שאין לו ממה לפחוד, כי הוא ממילא איש זקן, והצליחו שניהם יחד והקימו סוכה סמוך להיער במקום שלא הי' ניכר שיש שם סוכה. ואמתלא היתה לה שאם ישאלו אותה מה שהיא בונה, תענה שהיות שממשמשים ובאים ימי החורף היא בונה בית קטן לשמירת העצים לצורך ההסקה.
והנה בחג הסוכות בבוקר כשהלכו היהודים לעבודתם בהיער, הודיעה זוגתי הרבנית תחי' מפה לאוזן שמי שרוצה ליכנס להסוכה ולברך לישב בסוכה, יכנס ויברך. כולם נכנסו, וזוגתי הרבנית תחי' נתנה להם חתיכות לחם שאספה מכמה ימים.
הצלת יהודי ממות לחיים
כאמור, שתפקיד עבודתי במחנה היה, לשמור על הסוסים במשך שעות הלילה. הארווה שהייתי שומר עליה, עמדה בקצה השני של המחנה, ובכן מדי הלכי מחדרי אל מקום עבודתי, היה עלי לעבור את אורך כל
(עמוד תקלח)
המחנה מקצה אל הקצה. ובכל יום ויום הייתי מתהלך אל עבודתי לפנות ערב, כאשר התחילו לירד צללי הערב. ובלילי שבתות הייתי הולך שם קצת מאוחר, כי טרם צאתי הייתי תחלה מקבל את השבת מקדש ואוכל קצת, ורק אחר כך יצאתי אל עבודה.
ויהי היום, בליל שבת קודש אחת, הי' זה בחורפו של שנת תש"א, ואני יוצא אל העבודה כהרגלי דרך המחנה, ובחוצות הקרירות גדולה עד מאד, ואזני קולטות את קול העצים שנסדקין ונשברין מגודל הכפור והקפאון הגדול. אני מתקרב לאט אל מקום עבודתי, ורוצה ליכנס אל הארווה, ונדמה לי שאני שומע איזה קול אנחה. וכיון שלא הי' ברור לי, על כן נכנסתי תחלה אל הארווה לראות שם אם הכל בסדר, ולא מצאתי שם שום דבר היוצא מן הכלל. וכבר חשבתי לישאר שם ולעמוד על משמרתי, אמנם נפשי הנסערה לא מצאה לה מנוח, שהלא סוף כל סוף שמעתי איזה קול אנחה, ומי יודע מה התרחש פה. ובכן יצאתי החוצה לברר בוודאות שאכן רק כח הדמיון פעל עלי ולאמיתו של דבר אין שם שום בית מיחוש. יצאתי החוצה, ועשיתי את אזני כאפרכסת, ולפתע אני שומע עוד הפעם קול ענות אנחה כראשונה, וכעת הייתי כבר בטוח שאכן קול אדם אני שומע, ובכן התחלתי לילך אחר הקול. ונוכחתי לדעת שהי' בא מצד הנהר הסובב והולך על יד הארווה. ובכן הוברר לי שבטח מי שהוא נמצא שם בתוך סכנה וזקוק לעזרה. ולא הייתי רוצה לאחר את השעה, רק רצתי בחפזון אל בניני הבאראקים, והתחלתי לצעוק ולקרוא בקול גדול: אחיי ורעיי! מי שהוא נמצא בסכנה אצל הנהר! אנא תחישו לו עזרה, ותצילו את נפשו ממות!
עברו רגעים אחדים, והתחילו לנהור הרבה בני אדם מן הבאראקים, וסבבוני בשאלתם מה אירע, ובאיזה מקום אירע. ואני אמרתי בחפזי מה ששמעו אזני, והוריתי להם הדרך אשר ילכו בה אל המקום אשר משם יצא קול האנחה. ומאחר שכבר הרבה פעמים אירע שנשמע בתוך המחנה קול צעקה וקול ענות חלושה, שהי' למעשה רק קול הברה בעלמא, שיצאו מבין אילני היער, על כן רצו להוכח שהמדובר אינו קול הברה בעלמא, ונשארו כולם דום, ועשו אזנם כאפרכסת להאזין דרך המקום שהראיתי להם, ואכן שמעו קול אנחה שמגיע משם, והקול הי' כל כך
(עמוד תקלט)
חלש עד שכמעט שלא נשמע כלל. ובכן רצנו אל בית הארווה, מקום שם הי' נר דולק. ולקחנו את הנר, והתחלנו לצעוד על אורך שפת הנהר, והנר הי' לרגלינו אור לנתיבתינו להאיר לנו את חשכת הלילה, ולחפש ולבדוק את המקום למצוא שם את האדם הנחלש. הלכנו מהלך של כמה מאות "מעטער", ולפתע מצאנו את המבוקש, יהודי אומלל שהי' נמצא במצב איום.
והמעשה שהי' כך הי': יהודי הלז, ממשפחת הרה"ח מו"ה פסח לאופער ע"ה מעיר ווענגראוו, יצא מן המחנה עוד בבוקרו של יום, והוביל עמו חפצים אחדים אל ישוב אחד שהי' נמצא במרחק חמש עשרה "קילאמעטער" ממחננו. ובהגיעו לשם החליף את החפצים בעד מצרכים שונים, ובבואו חזרה רצה לקצר את הדרך, ובחר לו ללכת על גבי הנהר הנקרש שהי' דרך קרובה ביותר מאשר ללכת דרך היער, ומה גם שדרך היער, בקל יכולים לתעות בדרך, משא"כ דרך הנהר היתה המסילה מוליכה ישר אל מחנינו. וכאשר בינתיים ירדו צללי ערב, והחושך כסה את הארץ, ומה גם כי הנהר הנקרש הי' מכוסה לגמרי בשלג, על כן לא הבחין איך שבמקום אחד לא הי' נקרש, ורק הי' מכוסה בשלג, ובלא יודעים דרך רגלו באותו מקום, ונפל בתוך החלל. אמנם כאשר הנקב הפתוח לא הי' כל כך רחב, על כן עלה לו להחזיק עצמו במו ידיו בכפור שבצדדים, שלא יפול ויטבע בתוך הנהר. עיף ויגע הי' מטלטול הליכת הדרך, וקפוא למחצה מחמת הקור והקפאון ששלט אז בחוצות, ובהיותו לבוש במלבושי חורף העבים, לא הי' יכול אף לנוע, רק הי' תלוי ועומד על ידיו בתוך האויר. מתחלה הי' צועק בקול גדול, אולי ישמע קול צעקתו בתוך המחנה, וישמעו רחוקים ויבואו להצילו מצרתו. אמנם כאשר כל יושבי המחנה היו סגורים ועצורים בתוך חדרם ולא יצאו החוצה מחמת גודל הקרירות, על כן לא הגיע לאזנם קול צעקתו, ולאט לאט עזבוהו כחותיו, כי גופו התחיל לקפות, ונשאר בלי כח אף לפתוח פיו, רק אנחות כבדות יצאו מקרב לבו.

(עמוד תקמ)
ויהי כאשר הגענו לשם, מצאנו אותו במצב מאד גרוע, כבר הי' קרוב למות מחיים, וגופו הי' כמו חתיכה אחת של כפור. וכאשר הוצאנו אותו מן נקב הכפור, והבאנו אותו הביתה, ורצינו לחמם אותו, ולהכניס בתוכו קצת חיות, היינו מוכרחים לחתוך מעליו את בגדיו, כי מאחר שהי' מלבושיו נקפאים על בשרו, לא הי' באפשרות להוריד ממנו את הבגדים. וכל אותו הלילה היינו עובדים עליו ועושים עמו שפשופי "מאסאזש", וגורדים מעליו את הכפור שכסה אותו. הבוקר אור והובלנוהו אל בית החולים, מקום שם טיפלו בו בטיפולי רפואות להשיבו אל איתנו הראשון, ואחרי זמן ממושך ששהה בית החולים, חזר אלינו להמשיך עבודתו בתוך המחנה.
וברוך ‏ ה' כי עלה בידינו להצילו ולהשאירו בחיים, כי לולי התמהמהנו קצת, כבר לא הי' מקום להצלתו, ורק המסבב כל הסיבות סיבב שנציל אותו ממש ברגע האחרונה.
חג הפסח במחנה
והנה אחר שגרשו את הורי זצ"ל עם עוד כמה משפחות, ושלחו אותם מן המחנה, כאמור לעיל, השתררה בהמחנה דממה עצובה, כי כל הנשארים במחנה היו פועלים, ואף אחד מהם לא הרהיב בנפשו עוז אפילו לחשוב על תפלה בצבור, ומהלך החיים במחנה נעשה משועמם. בכל יום ויום נהגנו כביום אתמול בלי שום חדשות, כי אם לעבוד ולאכול, לעבוד ולאכול וכו'. ולנו הי' החיים עוד יותר קשה, כי האנשים קבלו אוכל מבית התבשיל הכללי, וכך עלה להם מזמן לזמן לאכול גם קצת בשר שמן. אמנם לנו, שלא אכלנו מבית תבשילם, הי' מנת חלקנו לאכול את המרק רזה אשר בשלנו במו ידינו בלי שום טיפת שמן, ועוד הי' עלינו לשלם בעד האוכל הרזה הלזה. ותמיד נסרה במוחנו השאלה:
(עמוד תקמא)
מאין ניקח כסף תשלומין? והאנשים האחרים אשר אכלו מן המרק של בית התבשיל, כפי הנראה השיגו בזה די סיפוקם, כי מנת הלחם אשר קבלו, הי' כפי השיעור (ה"נארמע"), שהי' קצוב לכל משפחה ומשפחה, ומחירם הי' בזול, ומחיר המרק הי' כמו עשרים או שלשים "קאפיקעס" בעד מרק ומרק. וכאשר אכלו המרק השמן עם חתיכת בשר הי' גם המנה לחם אשר קבלו כדי שביעה. משא"כ אנו, היינו צריכים לקנות את המצרכים לבישול המרק, על כן עלה לנו המרק ביוקר מאוד. וכמו כן היינו צריכים לקנות יותר לחם בעד מחיר גבוה, כי המרק הרזה לא השביע את נפשנו. ובכן לא הספיק לנו הכסף של כמה "רובעל" אשר קבלנו חלף עבודתינו.
בינו לבינו הי' ימי חג הפסח ממשמשים ובאים, והי' עלינו כבר לחשוב מחשבות ולדאוג כדת מה לעשות בפסח, כי בתוך המחנה אי אפשר לאפות מצות, הם לא ירשו לנו זאת, וגם לא יתנו לנו קמח לאפי', וגם אין באפשרותינו לבקש מהם כזאת. ובכן ערכתי מכתבים אל אנשים שונים, אל קרובים ומיודעים, אשר דרו בצד הרוסי שבארץ פולין, אשר עוד זכרתי כתובותיהם מאז היותי בשעניצא שערכתי להם מכתבים בעניני שו"ת וכדומה, וגם כתבתי לתושבי עיר סימיאטיטש וראוונע, ובקשתי מהם עזרה דחופה.
בעיר לעמבערג (לבוב) יצ"ו הי' דר ש"ב הרה"צ רבי אברהם יעקב פרידמאן זצ"ל האדמו"ר מבאיאן, וכתבתי אליו מכתב, ותארתי לפניו המצב בו אנו נמצאים, ובקשתי שישלח לנו מצות ומצרכי שומן לצורך חג הפסח. ולא ארכו הימים, והתחילו לזרום אלינו "פאסילקעס" (חבילות) של מזון כשר לפסח, וגם קצת כסף מזומן, עד שלא הוצרכנו
(עמוד תקמג)
בפסח לרעוב. ואם כי לא ערכנו סדר ברבים, אמנם כל מי שרצה לקיים מצות אכילת מצה הי' נכנס אלינו ומקיים המצוה כהלכתה.
ויהי אחרי ככלות חג הפסח, התחיל מזג האויר להיות חם ביותר, ופשרו השלגים ונתקלקלו הדרכים בגלל המים שצפו למעלה וכסו את הנתיבות, ועל ידי זה נפסקו כל הקשרים עם עולם החיצוני, וחדלו קבלת החבילות. ובכן הי' עלינו להסתפק במה שמוכן הי' בידינו, ולחלק כל זה בינינו, ולמעט את השיעור ("נארמע") מן הלחם ומרק, והתחילו אצלנו ימי הרעב. וכבר הגענו לדרגא כל כך נמוכה שלא חלקו לכל אחד ואחד יותר משיעור שתי מאות "גראם" לחם בעד יום אחד. וגם הי' מחסור גדול במאכל הסוסים, עד שהסוסים היו קורעים ולועסים את הנסרים בארוותם, ומחמת הרעב מתו יותר ממחצית הסוסים שבמחנה. ובכל יום ויום נעשה המצב גרוע יותר. ולי הי' אוסף כמו שק שלם של לחם שנתייבש ("טאסטאדאס"), כי בכל יום הייתי רגיל לקנות לחם יותר מכפי שהי' מגיע לנו, ולחם הנותר היינו חותכים על "פענעצלעך" (פריסות דקות), והיינו מייבשין אותן וגונזין בבית גניזה לעת הצורך והמחסור, שאז נוציאם ונחיה בהן את נפשנו. והנה נודע הדבר אצל ה"קאנטאר", כי הוגד להם שיש לי בבית אוצר של לחם מיובש הרבה, ובכן גזרו עלי לא לתת לי מנת לחם היומית על זמן מה.
עבר זמן מה, והקטינו עוד יותר את שיעור "נארמע" הלחם, והיתה מתמעטת והולכת במעוט אחר מעוט, עד שהיינו צריכים לסבול מחרפת הרעב. מצב כזה נמשך כמה שבועות, עד שנמס הכפור ונתפשר השלג לגמרי, ומי השלג והכפור נטפו וירדו אל הנהר, ואז נתקנו הדרכים מחדש, ונתחדשו הקשרים עם עולם החוץ.
והנה בעת שנתהוה מחסור באוכל לסוסים, וכפועל יוצא מזה התחילו הסוסים למות זה אחר זה, אז הוכרז בתוך המחנה, שכל מי שיתאמץ ללכת אל היער לתלוש שם מעשבי השדה למאכל הסוסים, הרי יבא על שכרו משלם, ואם כי בימי החורף והקור, עת אשר שלג גדול כסה את הארץ, אי אפשר היה לצאת אל היער וללקוט שם עשבים, אמנם כאשר פשרו השלגים, היה קצת אפשרות לזה, כי בכמה מקומות ביער היה
(עמוד תקמד)
בנמצא עשבים, שנשארו שם עוד מתקופת ימי הקיץ, כי מאחר שהשלג כסה והגן עליהם מן הקור והכפור, על כן נשארו בשלימותן כמו חיין, והיו ראויין למאכל הסוסים. ובכן הלכה זוגתי הרבנית תחי' בכל יום אל היער, ותלשה קצת עשבים, והוכרחה לעשות כזאת במו ידיה, כי על ידי מכונה אי אפשר היה להתקרב ולהכנס אל עובי עצי היער, ומה גם כי בתוך היער עדיין לא נתפשרו השלגים לגמרי, והנכנס לשם הי' צריך לדרוך במי השלג הקרים עד ארכבותיו, ובאמצעים כאלו לתלוש עשבים מן הבא בידו, וכתוצאה מעבודה זו, פגעה בזוגתי הרבנית תחי' מחלת ה"רעמאטיזים", ממה שהיא עדיין סובלת עד היום הזה.
אחר זמן הפשרת השלגים הגיעו לנו שוב ה"פאסילקעס" (חבילות) מאנשי שלומנו ששלחו לנו כנ"ל.
ודכירנא שבאותו קיץ, בפעם האחרונה ששלח לנו ש"ב האדמו"ר מבאיאן הנ"ל אוכל וכסף, כתב אלינו המשב"ק שלו, שבפעם הזאת לא שלח החבילות מעיר לעמבערג, רק הלך לעיריה קטנה סמוך ללעמבערג, כי בלעמבערג הוא ערב יום כיפור ונשפך הרבה "בארשט", והלוואי שלא נצטרך לקנא בכם (פי' שכבר התחילו השחיטות בלעמבערג, כמו ששוחטים הכפרות בערב יום הקדוש, והדם נשפך ר"ל כמו "בארשט" (חמיצה), והלוואי שלא נצטרך לקנא בכם).
מפחד בלילות
עבודת היער הי' נעשה במרחק כמה "קילאמעטער" מהנהר, ולא רחוק משם הי' איזה נהר קטן, ועל שפת הנהר הקטן עמד בית קטן. ובכל פעם כאשר נכרתו העצים והיו צריכים להובילם אל מחוז חפצם, היו מוליכים אותם סמוך להנהר הגדול שעל יד המחנה או אל הנהר הקטן שהוליך אל הנהר הגדול. ואחרי חג הפסח כאשר נתפשרו השלגים, ומימי הנהר היו עולים למעלה, ונתמלאו על כל גדותיהן מרבוי השלג הנמס, אז היו מכניסים את העצים בתוך הנהר, ומציפים אותן אל מחוז חפצם ושם היו ממתינים עליהם. ולצורך זה היי' כבר מוכן "בריגאדע" (מחנה) שלימה של פועלים, להכניס ולהוציא את העצים מן הנהר.

(עמוד תקמה)
והנה בעת ההוא הי' סכנה גדולה לעבור וללכת על יד הנהר, כי הרבה פעמים היו העצים הצפים על פני המים מתקרבים ונדחקים זה אל זה בכח גדול, והמים היו דוחפין אותן אל השפה באופן שבקל היו יכולים להנזק מדחיקתם. ועל כן כאשר הגיע תור הכנסת העצים לתוך הנהר, היו שולחים את הפועלים מעל שפת הנהר הגדול, אל תוך היער אצל נהר הקטן, הרחק כמטחוי קשת ממקום הסכנה, והיו לנים שם בבית הקטן הנ"ל שעמד בודד בתוך היער הגדול. והגיד לי אחד מן הפועלים, כי בתוך היער נמצאים שדים, וראי' לזה כי בכל פעם שהם מתנמנים וישנים, הם מתעוררים לקול קריאה שקורא אותם בשמם, ועל ידי זה הם מתיראים ומתפחדים להרדם.
ויהי כשומעי את דבריו התחלתי לצחוק קצת, ולא האמנתי את דבריו. ועניתי לו, כי בטח רק כח הדמיון פועל אצלם שידמה להם בחלומם כקול קורא אותם בשמם. וכדי להראות לו שאין אני מתיירא, אמרתי לו, שמוכן אני ללון עמהם לינה אחת בתוך הבית העזוב הנ"ל.
לא ארכה זמן הרבה, הי' זה בין פסח לעצרת, העבודה הלכה בכל תוקפה, כי הי' עלינו להזדרז כדי להכניס את כל העצים הכרותים אל תוך הנהר, טרם ישובו מימי הנהר לאיתנם, ויושלל מאתנו יכולת ההובלה הנ"ל. וכדי למהר לגמור את העבודה בעתה ובזמנה, שלחו לשם עדר של סוסים, ועמהם שלחו גם אותי, שאהי' שומר עליהם בעתות הלילה. ואמרתי אז לנצל תפקידי זה, שנפל בחבלי ללון שם בתוך היער, להוכיח אמיתת הסיפור מן השדים. כי זאת ידעתי שהצדיקים הקודמים גרשו אותם אל מקומות עזובים ומרוחקים, כגון אל מדבריות ויערות שאין שם ישובי בני אדם, והנה כאשר היערות שהיינו נמצאים בה, ה"ה יערות ארכענגעלסקע שהם מהיערות היותר גדולות שבעולם, אשר שטחם יכילו הרבה אלפי עשרות "קילאמעטער קוואדראט", בגלל כן יכול להיות שכן ימצאו בה מן השדים. ועל כן רציתי בההזדמנות הבאה לידי לבחון ולהוכח אם כנים הדברים. והעליתי על זכרוני את מאמרי חז"ל המפוזרים בתלמוד בבלי וירושלמי ובמדרשים שונים, המדברים מעניני שדים.
והנה כאשר הגעתי לאותו מקום, ראיתי את הבית הקטן בתוך עובי היער על יד הנהר הקטן, ועל רוחב הנהר הי' מוטל אילן גדול ורחב,
(עמוד תקמו)
מגיע מעבר עד עבר, והי' משמש כגשר לעבור דרך הנהר. וכאשר לא הי' שם שום ארוות סוסים, על כן הי' על הסוסים ללון בתוך היער במשך כל הלילה, לא רחוק מאותו נהר. ואני הייתי סובב שם ושומר עליהם כל אותו הלילה. ועשיתי אזני כאפרכסת להאזין ולשמוע איך שהשדים קוראים את בני אדם בשמותיהם, ואולי גם אני אהיה בין הקרואים. אמנם למעשה אין קול ואין עונה, זולת קול תנועת האילנות אני שומע, איך שהם מתנענים מחמת רוח הנושב והולך בתוך היער.
ככה עבר עלי לילה ושתים, ועדיין לא שמעתי קול קריאת השדים והזכרת שמות בני אדם. ואם כי אמת ששומעין כמה מיני קולות ותנועות, שמגיעות ממרחקים, אמנם זהו רק קול חוזר וקול הברה, שמגיע ממרחק רב מאד, ומדי התנקשותם בעצי היער נשתמעים באופן משונה. או שהקולות הם, משום שהלא נמצאים ביער הרבה מיני חיות ועופות, ומשמיעים את קולותיהם המשונות, ותנועותיהם האלו מתערבות ונעשים קול ותנועה. והשומע זאת נדמה לו כאילו קול מדבר אליו בלשון ושפה לא מובנה. ובאמת אולי גם במשך היום נשמעים שם קולות כאלו, ורק מחמת רעשו של יום אין הקולות נשמעות, כמו שאמרו ז"ל (יומא כ' ע"ב) מפני מה אין קולו של אדם נשמע ביום כדרך שנשמע בלילה מפני גלגל חמה שמנסר ברקיע וכו'. משא"כ בשעות הלילה, אשר דממה שקטה יכסה את היער כולו, אז הקולות האלו נעשים כצלולים וחזקים ונשמעים למרחקים. ועוד, כי כאשר נמצאים בתוך היער עופות הנקראים "פאפוגייעס" אשר קולן כקולות בני אדם, וקולטין מילים ותיבות מלחישת בני אדם, יתכן כי האזינו וקלטו את שמות בני אדם, עת אשר האדם קורא בשמו של חברו, ולערב הם חוזרים וקוראים בשמות האדם, והשומע זאת חושב שהשדים קוראים בשמו, שהלא עובי היערות מעולם מקום משכן השדים היה.
ככה בליתי שם לילה אחר לילה, עד שסחבו והשליכו את כל העצים הכרותים אל תוך הנהר, ונשלמה חובת תפקידי של שמירת הסוסים ביער, וחזרתי אל המחנה, להמשיך שם בעבודת שמירת הסוסים בארווה כמקדם.

(עמוד תקמז)
הצלת אשה יהודית מן השריפה
באותו הקיץ זכיתי להציל אשה יהודית מן השריפה. וכך הי' המעשה:
במחננו הי' בית מרחץ שנקרא "טערקישע באד". ובכל יום ויום כאשר האנשים חזרו מן העבודה היו רוחצים שם ומתנקים מהזוהמא שנדבק לבשרם בעת עבודתם עבודת שדה ויער. ומרחץ זה היו מחממין באמצע הלילה, ועבודה זו נעשתה על ידי אשה יהודית. וכאשר הייתי נעור בכל לילה ולילה, הי' מוטל עלי לצאת בחוצות בכל פעם, ולטייל ולעבור במחנה, לראות שם אם הכל כשורה. פעם אחת כאשר עברתי בלילה בתוך המחנה, והנני פונה לכאן ולכאן, רואה אני האור שבבית המרחץ מבהיק ביותר, ואורו מאיר פי כמה משאר הלילות. והאור המפיק משם, מראהו אדמדם. וגשתי לפתוח את שער המרחץ, ובהביטי פנימה רואה אני שמפי הכבשן המחמם יוצא נסר עבה וארוכה, והנסר דולק ובוער גם מצדה החיצוני, והאשה המחממת יושבת לה על גבי הכסא שעל יד הכבשן, וקומתה כפופה ושקועה בשינה עמוקה, וממש בזה הרגע אשר פתחתי את שער המרחץ, נתקרב האש מעל הנסר הבולט אל צדה של האשה הישנה, ואחזו הלהבות בשערותיה, וגם בגדיה נאחזו באש.
נתבהלתי עד מאד, והרמותי קולי בצעקה גדולה ומרה, וחטפתי מהרה איזה סמרטוט והשלכתי אותו על ראש האשה כדי לכבות את האש שעל ראשה, ובזה הצלתי אותה. ולולא בואי שמה, מי יודע אם היתה האשה מתעוררת מתרדמתה, כי דרכה היה לשים מדי פעם בתוך הכבשן עצים ונסרים ארוכים, שהיו בולטים ועומדים חוץ לכבשן כאורך "מעטער", ואחר שהיו נאכלים חלקי העצים אשר בתוך הכבשן, היתה מכניסה את החלק אשר בלט לחוץ. ובפעם הזאת היו העצים לחים ביותר, ועל ידי זה הוציאו ריח של "גאז", וכאשר נשמה האשה את הריח בקרבה, נעשית מורעל למקצת, כשיכורת ולא מיין, ועל ידי זה לא הרגישה מהמתרחש סביבה, אף אחר שאחזו בה להבות של אש. וממרום נשלחתי להצילה ברגע האחרון.

(עמוד תקמח)
הלוח
כאמור, היתה עבודתי להיות ער בלילות לשמור את המחנה שלא יאונה כל רע, כי כל הבתים היו של עצים, וגם הוצרכתי לשמור על האילנות שחתכו שהיו אצל הנהר, שאם אחד זרק "ציגארעטל" שלא יאחוז הכל בשריפה. אחר כך הייתי השומר בלילה על הג' ארוות סוסים, וכשבאתי אל הארוות כבר היו הסוסים מקושרים לה"קאריטע" (אבוס) שלהם שאכלו מתוכה.
באותן הלילות נצלתי את ההזדמנות לכתוב לי לוח, חה הי' דבר הנצרך ביותר, כי לא הי' לנו לוח, ולא ידענו מתי חלים הימים טובים על תאריכי רוסיא. ועל כן חזרתי על כל הכללים של קידוש החודש שזכרתי בעזה"י ממה שלמדתי טרם פרוץ המלחמה. והחלטתי לכותבם כל עוד שהנני זוכר את הכל. וכן עשיתי, הרכשתי נייר וקצת דיו, וכתבתי את הדברים הנצרכים בקיצור על נייר כדי לעשות הלוח, ועל ידי זה עשיתי לי לוח לכמה שנים. גם עשיתי עוד לוחות על ניירות קטנות, עם תאריכי הימים טובים, וחילקתים להרבה יהודים.
דברי חיזוק
בתקופת ימי הקיץ, כאשר הפועלים בחוץ חזרו מן העבודה, היה לפנינו עוד כמה שעות של יום, טרם שקעה החמה ונטו צללי ערב. ובהגיעם חזרה מן היער אל שערי המחנה, היו מתאספים לא רחוק משער המחנה, כי שמה היה תמיד מקום הקבוע לאסיפה. בימים האחרונים אירעו חדשות גדולות, כי הגרמנים נתקו בריתם עם הרוסים, וביום כ"ז סיון שנת תש"א לפ"ק (יוני 22, 1941) באמצע הלילה התחילו חיילות הגרמנים להתנפל בכח לתוך שטחי ארץ רוסיא, וערכו מן האויר הפצצות
(עמוד תקנא)
גדולות ונוראות. וחיילות הרוסים לא היו מוכנים ומזויינים להיות בכוחם לעמוד מנגד ולערוך מערכה מול מערכה, ולעצור את הדרך בפני השונא. אף על פי שהמרגלים והבולשים שלהם מסרו לפניהם שהשונאים הדייטשען מכינים התקפה על רוסיא, כי כבר נמצאים החיילים אצל גבול רוסיא, והם מכינים כלי קרב ומשחית, שזה מורה שמוכנים ליכנס ולצעוד לרוסיא, ‏ עם כל זה לא הי' סטאלין ימש"ו משים לב לדבריהם ואזהרותיהם. ובכן השונא התקיף בכח גדול עצום ורב, ונכנס לפני ולפנים, כמה מאות "קילאמעטער" לעומק רוסיא, וכבש שטחים גדולים מארץ רוסיא, והרוסים ברחו להם, ונסוגו אחור לארגן חזית לעצור את הפלישה, והי' מהלומה גדולה.
ויהי כראות הרוסים איך שהאויב המתקיף כובש שטח אחר שטח, ועיר אחר עיר, ויערכו אתם מלחמה גדולה ועצומה. אך הרוסים סבלו מפלות גדולות, ובכן היו מתאספים על יד השער, וכל אחד היה מספר ומוסר מה שבידיעתו, מה ששמע ומה שקיבל על אודות פרטי המלחמה ותהליך המערכה בהחזית, ה"ה החדשות שהיו שותים מתוך צמאון גדול. ואני כשמעי את הדברים, שמחתי והגדתי להיהודים כי זהו אתחלתא דגאולתנו מעומק בור ודות הרוסי הזה, כי הרוסים ינחלו תבוסה מהגרמנים ומלכות הרשעה מהרה תתעקר, ואנחנו נצא בני חורין.
פעם אחת, לפנות ערב של יום קיץ אחד של חודש יולי, ניגש אלי אחד מיהודי המחנה מילידי העיר סאקאלאוו יצ"ו אשר בארץ פולין, איש פשוט מאד, וכאחד ההדיוטים, ואמר אלי: רבי! אנחנו כבר אבודים! ולעולם לא נזכה לצאת מכאן, וכבודו מנחם אותנו בחנם, ולשוא ידבר שעוד יגיע זמן, בעגלא ובזמן קריב, ונצא מכאן משעבוד לחרות, שמאחר שהגרמני התגרה עצמו והתנפל על רוסיא, בטח יהי' לממשלת רוסיא מפלה במהרה, ונשתחרר מעבדותינו וניסע הביתה, אל מולדתינו, ונחיה שם כאזרחים בני חורין וחפשים, ולא כעבדים, וכו' וכו', זהו רק שוא וטפל.
וכשמעי את דבריו שאלתי ממנו, מדוע תאמר ככה, וכי איזה חדשות מתרחש בעולם על שאתה החלטת לומר כי לעולם לא נצא מכאן,
(עמוד תקמנב)
בתמיה? והוא השיב לי כי ביום אתמול היה להם אסיפה, וה"פאליטרוק" (פקיד מפלגות ה"פאליטי") נשא לפניהם נאום, ובין יתר הדברים הגיד: אל תחשבו עוד ממקום מגורכם ("אלטער היים"), כי לעולם לא תצאו מפה, ה"פאשעלאק" (המחנה) הוא מקומכם (ה"היים" שלכם), והיער הוא מקום עבודתכם, ואתם צריכים להתרגל בעבודתכם, ולעבוד היטב, ולהיות נאמנים ומסורים להסדר, ואז לא יחסר לכם מאומה, ויהיה לכם רק טוב! תשכחו מה שהייתם במקום מגורכם, הלא מה שהיה כבר אין, ובתיכם כבר אינם עומדים שם, רק תראו את האמת כמו שהיא! תקבלו עליכם המצב שאתם נמצאים כעת, ואל תשעו בדברי שקר ובחלומות שוא, כי לחלום ולהתגעגע אחר ה"אלטע היים" אינו אלא רגשניות! ("סענטימענטען"), רגשניות היא קטנות המוח! זה רק תוצרת של בני אדם שאינם בטוחים ביום המחרת, ועל כן הם חושבים מחשבות של אתמול, אבל באמת אינו הגיוני ("רעאליטעט")! ואינו "פראקטיש"! ואל תשכחו שהנכם נמצאים על מקום מבטח, ואתם ובניכם הנכם בטוחים לעולם בעבודה ובלחם! זה ההשגה הגדול שהגענו, בתודה לה"אקטאבער רעוואלוציע".
כן הגיד לנו אתמול ה"פאליטרוק", והוא לא בדה זאת מלבו, אלא בטח הוא נשלח אלינו להרגילנו אל המציאות המרה הזאת, שלאט לאט נשלים בעצמנו עם גורלנו, ונסיר מלבנו את זכרון הימים שעברו, את ארצנו ומולדתנו, בתינו ונחלתינו, רק נהיה עובדים נאמנים, ועבדים מסורים. כאשר שמענו שם את דבריו אלו, עזבנו את המקום מיואשים, ועם דאגה בלבנו על העתיד החושך מה שמצפה עלינו, לחיות כל ימינו חיים של עבדים נרצעים ומושפלים, ומה יהיה מילדינו וצאצאינו, הלא מצפה עליהם עתיד של עבדות, וכי כדאי לחיות בשביל זה?
יהודי הלזה היה מאד מיואש וחלש בדעתו, ובכן השבתי לו בדברי התחזקות, וכה הי' דברי אליו: אהובי וידידי! בטח זוכר אתה מדוע אנו יהודים חוגגים את היום טוב פסח? מחמת שאנו ואבותינו עבדים היינו לפרעה במצרים, ויחזק לב פרעה ולא רצה לשחרר אותנו, וכאשר באו לפניו משה ואהרן, ויבקשו ממנו שלח את עמי, לא רצה אף לשמוע בקולם, רק אחרי שהפליא ה' את מכותם, בעשר מכות, והאחרון הכביד
(עמוד תקנג)
מכת בכורות, להכות את כל בכוריהם, אז אותו פרעה מלך מצרים, אשר צעק: אל תוסיף ראות פני (שמות י' כ"ח), בא בעצמו למשה, ויבקש ויתחנן לפניו, קומו צאו מתוך עמי (שם י"ב ל"א). ודע ידידי, כי מלכות מצרים היה בימים ההם הרבה יותר אדירה וחזקה מן ארץ רוסיא של היום, ופרעה היה מלך קשה ואכזר, ובמצרים עבדו אלפי אלפים עבדים ושפחות, והארץ היתה סגורה ומסוגרת עד שאף לאחד לא עלתה בדעת שיוכל להתרחש כזאת, שעבד ושפחה יוכלו לצאת מארץ מצרים, כי מעולם לא שוחרר עבד במצרים, ולא ברחה שפחה מבין חומותיה ומגדליה, כל כך היתה הארץ מובצרת מכל צדיה וגבוליה. על כן דע נא, כי כמו שעשה הקב"ה נסים בימים ההם, כן יעשה גם עמנו אותות ומופתים, נסים ונפלאות וכו', וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות, ונצא מכאן מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה. ואף שהדבר לא יאומן כי יסופר, אמנם בעזרת השי"ת כן תהיה וכן תקום. ובאמת ארץ רוסיא דומה בהרבה לארץ מצרים, כי גם בארץ רוסיא נמצאים כהיום הרבה אלפי אלפים עבדים משועבדים, אשר אין להם שום יכולת לברוח ולעזוב את הארץ, ועם כל זה, עיניך יביטו ויראו את ישועת ה', כי בעוד מועד קרוב ישחררו אותנו מעבדותינו, ונזכה להיות חפשים כשאר אזרחי העולם, ונחיה את חיינו מתוך חירות כאוות נפשנו.
ככה דברתי אל לבו דברי חיזוק, לעודדו ולהחיות את נפשו המיואש. וכאשר כליתי לדבר שאל אותי, איך אתה בטוח כל כך שאכן ישחררו אותנו בקרוב, הלא גם אבותינו במצרים היו משועבדים שם כארבע מאות שנה, ועבדום וענו אותם עד ששלח השי"ת את משה שיגאלם. כזאת אירע במצרים מאחר שכן היה רצונו של השי"ת לגאלם, אמנם מי יערוב לנו, שגם אותנו יגאל, ואולי רצונו שנשאר כאן לעולם?
והשבתי לו על דבריו שכן קבלתי על זה הבטחה מאת אאמו"ר הרה"ק זצ"ל שהבטיחני על זה. שכן אמר בזה הלשון: "אז עס איז דא א וועג אהין, איז דאך דא א ועג צוריק אויך" (אם יש דרך המוביל
(עמוד תקנד)
לשם יש גם דרך לחזור משם)". ובכן אני בטוח בנפשי כי דברי צדיק לא ישובו ריקם, וכאשר הגיד כן יהיה וכן יקום!
אין בעל הנס מכיר בניסו
שם במחננו הי' יהודי חשוב אחד, ושמו מו"ה מרדכי קאפלאן ע"ה (כמדומה מעיר סארנאק, או מן הגלילות), אשר בתו רחל היתה עובדת בה"קאנטאר" (משרד) של המחנה, ומפעם לפעם נסעה לוואלאשקא (מקום מרכזי של כל המחנות באותה הסביבה) להביא משם את הדואר או חבילות לתושבי ה"פאשעלאק" שלנו וגם הביאה מיני תעודות ("דאקומענטען"), וכדומה. פעם אחת בהיותה בוואלאשקא, קראו אותה ליכנס אל המשרד של ה"ענ-קע-ווע-דע" (משרד הבטחון). כשנכנסה שאל אותה הקצין או ה"פאליטרוק", אם היא מכירה אחד בשם "רויטבלאט" שנמצא עמה במחנה, וענתה כן. שאל אותה, אם כן תגידי לי מה שאת יודעת אודותיו. וענתה, הנני מכירה אותו לאיש טוב ורציני, הוא עובד אצל ארוות הסוסים, ושומר אותם, ובדרך כלל הוא איש ישר ומהימן, ומעולם לא שמעתי עליו שיעשה דבר לא טוב.
כשאמרה דברים אלו, התחיל תיכף לצעוק עליה: מה? האם את מכירה את ה"גראזשדאנין" (אזרח - "בירגער") רויטבלאט, ואת חושבת
(עמוד תקנה)
שהוא איש טוב, האם אין את יודעת כי הוא "ראווין" (רב ומנהיג בישראל), והוא מפתה כל אנשי המחנה שלא לשמוע ושלא לציית דברי ה"סאוויעצסקי סאיוז", ושלא יעבדו קשות. ועוד יותר הוא עושה, כי כולכם יודעים שאין לדבר או ללמוד עניני דת ("רעליגיע") תוך ה"סאוויעצסקן סאיוז". והוא מסתובב בבתי בני ישראל ולומד עם הילדים שיש בורא עולם, ומספר לפניהם דברי הימים ("היסטאריע") מאבותיכם, ואינו מניח להתחבר ולערב עמנו להיות לעם אחד. הלא איש כזה הוא גרוע ביותר, כי הוא מורד ומגרה נגד ה"פאטערלאנד" שלנו, דהיינו ה"סאוויעצסקי סאיוז". ואת אומרת כי הוא איש טוב, כך צעק עליה אותו פקיד. והראה לה איזה כתבים לקרות, וצוה עליה לקרותם ולחתום שמה שהכל מה שכתוב כאן שריר וקים, ואמר לה: אם לא תחתום שמך אז נשפוט גם אותך במשפט, כי את מגינה על איש הגרוע ההוא, ולפי זה מוכח שאת מן המעריצים שלו, וגם את מתנגדת של ה"סאוויצסקי סאיוז", וצריכים לשפוט גם אותך יחד עמו. ובדברים אלו מסר לה את הכתבים.
כשגמרה לקרות את הכתבים, נבהלה מאד והעולם חשך בעדה, כי ראתה את חתימת גרשון ק. ממחנה שלנו, שהוא מסר את כל המסירות, והבינה כי המצב היא קשה ביותר, והוא משפט רציני, ואם תחתום על הכתבים אז אחת דתי להמית. היא לבשה עוז ואמרה, עכשיו לא אחתום את שמי, רק בשבוע הבא כשאבוא עוד פעם לכאן, ובזה יצאה משם.
כשחזרה הביתה, היה לבה נשבר בקרבה, ובכתה כל השבוע, והתחננה אל השי"ת לאמר: מה הם רוצים ממני, הלא אינני יכול להאשים איש יהודי, הלא אינני יודעת מה קרה עם גרשון ק. ולמה עשה כך, וכדומה. בביתה היה כל השבוע כמו תשעה באב, ובכתה כל היום וכל הלילה, היא התענה ולא רצתה כלל לאכול או להכניס ולטעום איזה מאכל בפיה, ואמרה תהלים והתפללה אל השי"ת שיתן בה עוז אומץ וכח לעמוד בנסיון, שלא תחתום על הכתבים של המסירה.
בלילה לפני שהוצרכה לנסוע עוד הפעם לוואלאשקא, לא ישנה כל הלילה, רק אמרה תהלים ללא הרף, והחליטה בעצמה יהי' מה שיהי', היא לא תחתום על המסירה בשום אופן, אפילו אם יענישו אותה ותהא גורלה לסבול.

(עמוד תקנו)
והנה השי"ת השומע תפילת כל פה עמו ישראל ברחמים, לא בזה את תפלתה ושמע בקול בכייתה, כי למחרת לא נסעה לוואלאשקא, יען תיכף בבוקר קבלנו צו לסדר כל חבילותינו, כי עוד מעט ואנחנו נוסעים מכאן. וכן הוה, כי העלינו כל חבילותינו על הרפסודות, ואף הנשים והילדים נסעו עליהם, והגברים הלכו רגלי, וזה הי' שחרורנו משם (וכמובא להלן).
ותתן בת ר' מרדכי הנ"ל תודה להשי"ת והודתה לו ששמע וקבל את תפלתה, ונתקיימה בה "ובשערי דמעות כי לא נשלבות" (סליחות), כי שערי דמעות לא ננעלו (ברכות ל"ב ע"א).
ובזה יכולים להבין המאמר חז"ל (יומא כ"ב ע"ב) כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה, ופירש"י ז"ל כמה סמוך ומובטח ואין צריך לחלות ולדאג מכל רעה מי שהקב"ה בעזרו, ע"כ. וזה קרה אצלי, שאני לא ידעתי מה שהרשעים זוממים עלי לרעה, ופורסים מצודה ורשת לרגלי ללכדני, ולא ידעתי שאני צריך לחלות ולהתחנן ולשפוך שיחי לפני יוצרי וקוני שירחם עלי ויצילנו מיד הרשעים, ובזכות אבותי הקדושים נ"ע נצלתי מכל רעה.
מעבדות לחירות
כאמור, נשתחררנו מעבדותנו ונסענו ממחננו בני חורין, זה היה בחודש אויגוסט, בשהגיע אל המחנה שליח מיוחד, ממרכז הראשי מוואלאשקא, וקראו אותנו לאסיפה להודיענו חדשות מאד נחוצות. וכאשר נתאספנו כולנו, התייצב לפנינו אותו שליח מיוחד, וקרא ואמר: דעו נא חברים וידידים! שביום חמישי לחודש יולי (כ' תמוז שנת תש"א לפ"ק), עשתה רוסיא "זאגלאשעניע" (הסכם) עם ממשלת פולין הנמצאת בגולה ("גלות רעגירונג") אשר מכון שבתה בעיר לאנדאן אשר בארץ בריטען, שעלינו לשחרר את כל האזרחים של ארץ פולין הנמצאים מגורשים אצלנו בארץ סיביר. וגם הסכימו ביניהם שאם יכנסו הדייטשען למקום שיש שם אזרחי פולין, על הרוסים להוציא אותם משם, ולמצוא להם מקום מושב טוב יותר בטוח מן האויבים וכו'. וסיים השליח: ובכן מהיום והלאה פקעה
(עמוד תקנז)
עבדותכם, והנכם אזרחים משוחררים כשאר אזרחי הארץ הנהנים משויון זכיות של בני חורין.
ובאותו מעמד הגיש ומסר לפנינו תעודות "אודאסטראוויענעס", להשיב בכתב על כל השאלות הנאמרות שם, וכל אחד ואחד מאתנו ענה על השאלות ורשם את שמו על גבי הניירות, אשר בראשם היה כתוב לאמור שעל פי הסכם הנעשה ביום פלוני לחודש פלוני ובשנה פלוני, בין ממשלת רוסיא וממשלת פולין, הוחלטה על ידי ראש ברית המועצות הסאוויעטית רוסית, כי בעל התעודה והמוציא כתב זה הוא אדם חפשי, אזרח פולני, ויש לו רשות וזכות לצאת ולבוא לאורך ולרוחב ארץ רוסיא, ולהתיישב במקום אשר לבו חפץ, חוץ מערי הבירה של ה"רעפובליקען" כמו מאסקאווא, קיעוו, מינסק וכו'. כי לכל "רעפובליק" מברית המועצות יש לה עיר הבירה בפני עצמה, ובהן לבד נאסרה עלינו הישיבה.
ובאותו מעמד הכריז אותו שליח ואמר: עכשיו הרשות בידכם להרשם אל איזה מחוז ו"רעפובליק" אתם רוצים לנסוע, ואנו נסיע אתכם אל מקום חפצכם וכרצונכם ובקשתכם. אולם אם ברצונכם להשאר פה במקום עד תום ימי המלחמה הזאת, אז הרשות בידכם להשאר כאן. ומובן מאליו שישיבתכם פה תהיה על פי תנאים אחרים לגמרי, שעד עתה היתה ישיבתכם פה כישיבת עבדים ושבויים, אבל מעתה תשבו פה כאזרחים חפשים ותאכלו מטוב הארץ ככל אזרחי הארץ, בלי חסרון שויון וזכות.
כמובן אמרנו וענינו כי אין ברצונינו להשאר פה, רק ליסע מכאן, כל אחד ואחד אל מקום חפצו ומטרת מאוויו. ובכן התחילו ההרשמות, לרשום לכל אחד ואחד, לאן פניו מועדות לנסוע. חלק מאתנו בחר לנסוע לרוסיא המרכזית דהיינו "מיטל רוסלאנד" כגון קיובעשאוו, וחלק מאתנו לדרום אזיע, מקום אשר שם מזג האויר והאקלים תמיד חמה, ופרי הארץ הם לגאון ולתפארת, ופירות מפירות שונים צומחים ומתבשלים שם בשפע רב, כי שתי דברים הללו, מזג אויר חמה, ופירות יפות מבושלים, היה תמיד חסרים לנו במשך כל זמן היותינו שם בצפון הרחוק, ארץ ציה ועיף בלי פירות מספיקות, ובמזג אויר קרה, על כן נכספה וגם כלתה נפשם של אלו לנסוע לשם ולהשיג ולהנות מכל אלה אשר נחסר להם
(עמוד תקנח)
עד הנה. ובכן התחילו הכנות לקראת נסיעתינו. וראשית דבר עשינו מהעצים הגדולים רפסודה אחת גדולה, וכל חפצינו וחבילותינו הונחו שם בציבורים ציבורים, והנשים והילדים הושבו על גבי הציבורים, ואנחנו הגברים הלכנו ברגלינו על צד עבר הנהר.
והנה אחרי היותינו ארבעה עשר חדשים גרושים ומשועבדים במחנה הסגר לעבדים, סוף סוף זכינו שהחיינו וקימנו והגיענו ליום גאולתנו ושחרורנו מכבלי עבדותנו, הוא יום רביעי בשבת, יום י"א לחודש אלול שנת תש"א לפ"ק (ג' לחודש סעפטעמבער 1941), אשר בו ביום יצאנו מן המחנה פאשעלאק מספר 78, ועזבנו את המקום שהי' לנו כתופת במשך זמן של למעלה משנה אחת. ובכן נתקיימו דברי העתידות של אאמו"ר זצ"ל, אשר רוח הקודש נזרקה מפיו בעת שגלינו לשם באומרו: "אז עס איז דא א וועג אהין, איז דאך דא א וועג צוריק אויך" (אם יש דרך המוביל לשם יש גם דרך לחזור משם), כי כאשר הגיד כן הי', ופי ה' דיבר בו, כי באותו דרך שבאנו, באותו דרך חזרנו.
הדרך בחזרה
אחרי שעברנו את הנהר הציגה הממשלה מרכבת מיוחדה לצורך נסיעתינו, וכן ספקו את כל צרכינו צרכי המזון והמחיה, שלא יחסר לנו כלום בכל משך הנסיעה. והנה אצל תחנת הרכבת הראשונה הי' לנו הפתעה מיוחדת, כי ירדו מן המרכבה כמה מאתנו, כדי להסתובב אנה ואנה, ולראות אנה אנו נמצאים. כי היינו כבר אזרחים חפשים בלי שום משמר צבאי. והנה לא ארכה זמן הרבה, ואחד מאלו שירדו מן המרכבה בא אלינו בחזרה, וקרא ואמר אלינו: בואו! בואו ותראו איזה דבר! ובוודאי תהנו! ותשמחו לחזות נקם בהצר הצורר שמירר את חיינו. האם יש לאחד מכם כמה "ציגארעטען"? בואו ותראו שהרשע נשלח לכאן, ועבודתו עבודה קשה לתקן את מסילות הברזל לא רחוק מפה, והוא עובד בשוה עם כל האסירים! כדאי הוא לכמה "ציגארעטען" רק לראות אותו באיזה מצב הוא נמצא!
הלכנו עמו ומצאנו וגם ראינו את הצר שצרר אותנו במחנה "פאשעלאק" הנ"ל, אסור בכבלי ברזל כאחד העבדים השבויים. וכאשר
(עמוד תקנט)
שאלנו אותו מה טיבו כאן, ענה ואמר, שחרצו עליו משפט של עשרים שנה ויותר לעבוד עבודת פרך, עבודת כפיה שכופין על הפושעים החמורים ועל שבויי חרב, והוא משועבד ועובד יחד עם שאר עבדים העובדים. וכבר אפסו כוחותיו מן העבודה הקשה, והכרת פניו ענתה בו, שמראהו רע כמת, ולא כמו בעת ההוא כאשר הגיע אל מחננו לתת בפלילים ולהעניש את כל אלה מאתנו שהרהיבו להתפלל ביום ראש השנה, ורשע עריץ זה היה אותו רשע, אשר רצה להכריח את אחי יחיאל מיכל ע"ה שיעבוד ויחלל את היום טוב הקדוש של ראש השנה, וגם גירש את הוריי היקרים זצ"ל עם עוד משפחות בעצומו של יום הכיפורים, והוא פעל ועשה את כל מעשי רשעות האלו מתוך אכזריות וחימה שפוכה, מתוך עלילת דברים ואמתלא שהם עומדים בראש המארגנים למרידה, וצריכים לחסל אותם ולהעבירם מן המחנה, להפיצם בין שאר המחנות, ולהפרידם אלו מאלו, שלא יהי' שוב ביכולתם לקשור קשר נגד הקאמוניזם, ובעת אשר פעל ויזם את כל מעשיו הרעים האלו, היה מראהו צהוב ובריא, ועכשיו במצבו הרע ובמראיתו החלש קשה היה אף להכירו.
וכמה מאתנו הטיחו כנגדו דברי נקמה בבוז וקלון, והגידו בפניו בלעג שאננים ואמרו: בטח עוד זוכר אתה כאשר ירדת אלינו בשליחות המועצה המרכזית, אל המחנה "פאשעלאק" מספר 78, כדי להעניש אותנו, ואז גרשת ורדפת אותנו אל העבודה, ועכשיו נהפוך הוא, כי רודפים ומריצים אותך אל העבודה, ואנחנו כבר בני אדם חפשים ומשוחררים.
וכשמעו את הדברים התחיל להתנצל ואמר כי באמת אין הוא אשם בדבר, כי לא במרד ובמעל נהג עמנו כזאת, ובעצמו לא רצה להרע עמנו, כי מה לו עמנו, אלא כן נפקד עליו פקודה זו, לבוא אלינו ולעשות סדרים במחנה, ומה שעשה היה הכל רק בהכרח, שהוכרח להוציא מכח אל הפועל את פקודת הממשלה וגזרתם אשר אין להשיב, ולעשות דברים כאלו אף נגד רצונו. ככה דבר אתנו כמצטדק וכמתחרט על העבר. וביקש מאתנו ליתן לו "ציגארעטל", ונתננו לו, כמו שאמר החכם מכל אדם (משלי כ"ה כ"ד) אם רעב שונאך האכילהו לחם, כי על ידי זה השונא יתבונן הלא המה אנשים טובים והוא ציער אותם מאד וכו', ועל ידי זה הוא מקבל יסורי הכאה המצערות אותו במאד.

(עמוד תקס)
אחר כך חזונו להרכבת והמשכנו הלאה בדרכנו, ועברנו עיר איוואנאווא, הידוע בשמו מאנשעסטער של רוסיא (מאנשעסטער שבענגלאנד ידועה בבתי החרושות שלה של סחורת הצמר הטובים ביותר לחליפות). ולפני שהגענו לאיוואנאווא, ראינו כי כל פעם איזה דבר מבריק ("בליצט") לרגע ונעלמת, ואלו היו ה"ליכט ראקעטען" (פצצות אור) שזרקו ה"דייטשען" מלמעלה להאיר להם לראות אם יש שם איזהו דבר אשר צריכים לפוצץ. ועל כן כשראו הרכבת שלנו, התחילו לזרוק פצצות, והרבה פצצות נפלו סמוך ממש להרכבת שלנו, וכולנו יצאנו מבוהלים ודחופים מן הרכבת, וחכינו עד יעבור זעם, עד שיעברו כל האוירונים, וחזרנו להרכבת. וזה הי' נס שלא ניזק אף אחד מאתנו, והמשכנו הלאה את דרכנו.
לבלתי התגאל
בהגיענו לאיזה כפר או ישוב ירדנו לפעמים מן הרכבת לאיזה זמן, ושם היינו קונים לאכול וכדומה. פעם אחת בהיותינו באיזה כפר או ישוב על הדרך, כשלא הי' לנו מה ליתן לאכול לבתנו תחי', ואף שבמשך כל הזמן שהיינו מגורשים לא טעמנו ולא האכלנו את בתנו תחי' מאכל טריפה, עם כל זה מחמת שהגענו למצב של פיקוח נפש רח"ל, הלכה זוגתי הרבנית תחי' ל"רעסטעראנט", מקום שאוכלים שם הרבה בני אדם, ולקחה שיירי המאכלים שנשארו דבוקים על הצלחות, בשר וכדומה, ואת זה רצתה ליתן לבתנו תחי'.
בחזירתה משם עם האוכל בידה, והנה כלב שהריח את ריח האוכל מהלך אחריה. הטיתה קצת מן הדרך, והכלב המשיך את דרכו אחריה. הטיתה לצד השני של הרחוב, וגם שם הכלב המשיך לילך אחריה. אז הבינה כי מן השמים שלחו את הכלב, כדי למנוע אותה מלהאכיל מאכלי טריפות לבתנו תחי. על כן תיכף לקחה את הבשר והשליכה להכלב. בבואה הביתה הזמין השי"ת מאכל כשר, וחיתה נפשה. וברוך ה' שלא נתן טרף לשינינו, ולא נכשלנו במאכלות אסורות במשך כל השנים.

(עמוד תקסא)
פרק ט'
שנת תש"ב ‏ - תש"ג לפ"ק
ערב יום הקדוש שנת תש"ב לפ"ק / בה"קאלכאז באלשאיא פלאטינא" / ימים הנוראים שנת תש"ג לפ"ק / אאמו"ר זצ"ל מציל אותי מן זאבים הטורפים / חג הפסח שנת תש"ג לפ"ק / הדאגה של כשרות / הדאגה בעד שמירת שבת קודש / חסדי ה' כי לא תמנו / קאזאכסטאן / הנס עם הגדי
ערב יום הקדוש שנת תש"ב לפ"ק
ערב יום הקדוש שנת תש"ב הינו על המסילה, והמצב הי' קשה מאוד, כי לא הי' לנו אפילו חתיכת לחם לאכול, והיינו רעבים כל הזמן. כשהגיע המסילה לאיזה תחנה גדולה, כמדומה בעיר ראסטאוו (או סאראטאוו), פתחתי את החלון לראות אם יש עובר ושב יהודי. והנה ראיתי אדם אחד עובר, שאלתי אותו "איברעי" (פי' יהודי), ענה לי "דא!" (פי' כן). שאלתי אותו אם יש לו חתיכת לחם, כי אני וביתי וגם בתי הפעוטה רעבים מחוסר אוכל כל היום, והזמן כבר מאוחר, כי עוד מעט ינטו צללי ערב, וצריכים לצום את צום הכיפורים.
כשומעו את דברי אלה שהיום ערב יו"כ, ועוד מעט ויהא יום הקדוש, אחזו חיל ורעדה, באומרו, הלא אתמול צמנו לכבוד קדושת היום, כי חשבנו שהי' אתמול יום כיפור. כשמעי זאת רשמתי ליהודי זה על נייר לוח בקיצור לכמה שנים, מתי יחלו ראשי החדשים והימים טובים לפי תאריך של רוסיא. למעשה לא הי' לו לחם ליתן לי, ובשנה ההיא לא הי' לנו לאכול לא בערב יו"כ ולא ביוה"כ ולא ממחרת יוה"כ, עד שהגיענו אחרי ג' ימים לשדה אחת שצמחו שם תפוחי אדמה, וירדנו ואכלנו קצת להחיות את נפשנו.
אחרי זה נסענו הלאה, והגענו לעיר "קיובעשאוו". ואז הי' כל ממשלת ה"סאוויעטן" בקיובעשאוו, כי הם ברחו ממאסקאווא לפי שהגרמנים התקרבו לשם. ובימי החורף ובפרט בלילות סבלנו הרבה מן הקור, כי היה שם המזג אויר קר מאוד. ובשעות לפנות בוקר ולפעמים באמצע הלילה כבר
(עמוד תקסב)
יצאנו לעמוד על ה"אטשערעד" (דהיינו שורה) לקבל בבוקר לחם. והרבה פעמים אחר שעמדנו שם חצי לילה, הגיע התור שלנו לעמוד אצל החלון שמוכרים שם הלחם, אמרו לנו "זאווטרא בודיעט" (פי' למחר יהי'). כי אסור הי' לומר שאין עוד לחם (כי בברית המועצת הסאוויעטית צריך הכל להיות). וכך חיינו במשך החורף, עד ששלחו אותנו לה"קאלכאז" בשם "באלשאיא פלאטינא". "קאלכאז" זה הי' אחד מן המיוחדים, כי היו "סטאכאנאווצעס", ואלו ה"סטאכאנאווציעס" מקבלים בחנויות מצרכים לאכול יותר משאר העובדים, וכן כשמגיעים דברים חדשים להחנויות הם מקבלים הכל בראשונה וכדומה.
בה"קאלכאז באלשאיא פלאטינא"
בקיץ שנת תש"ב לפ"ק הגענו לה"קאלכאז". שם עבדה גם זוגתי הרבנית תחי' לאויט"א לעת הצורך, ובמשך כל היום היתה בתי תחי' באיזה "קינדער היים" או "קינדער גארטען" (גן ילדים), וכשחזרה זוגתי הרבנית מן העבודה הביאה את הילדה הביתה. אני עבדתי במקום אחד
(עמוד תקסג)
וזוגתי במקום אחר, כי ברוסיא לא היינו יכולים לבחור איפה לעבוד ובמה לעבוד, כי כל אחד הי' כמו בורג ("שראפיל") להמכונית הגדולה, דהיינו ברית המועצת הסאוויעטית, ובכל מקום שצריכים להבורג שם מניחים אותו, כך היו האנשים צריכים להשלים העבודה כפי שנצטוה בלי בחירה, ואיפה ששולחים אותו שם נשאר לעבוד, והם אינם מתחשבים עם חיי המשפחה, רק שולחים את הבעל לאיזה מקום רחוק לכמה חדשים, והאשה והבנים נשארים במקום שהם, וכך עשו גם עמדי. ואני לא הייתי עובד טוב מיוחד, ועל כן כשנעשה הזדמנות כשהוצרכו לשלוח מן ה"קאלכאז" כמה עובדים לעבוד בעד הממשלה, אז הייתי הראשון מן המשולחים, כי ב"קאלכאז" היו צריכים עובדים גבורים.
פעם עוררו אותי באמצע הלילה, ושלחו אותי להוריד קרון מלא מלח, ועבדתי שם הרבה מדאי עד אור הבוקר, ופעם נשלחתי להיות שומר שוורים, וכך נשלחתי מעבודה לעבודה, עד שמסרו לי לשמור ה"טראקטערס" והמכוניות שצריכים לעבודת השדה, וגם ה"קאמביינעס" (פי' מכוניות שקוצרים התבואות, ודשים אותם, והגרעינים נופלים מאליהם תיכף לתוך שקים, והשבלים והקשים אוספים אחר כך ועושים מהם כמו ערימות גדולים).
ב"קאלכאז" הזה הי' "גאזאלין סטאנציע" לשימוש המכוניות, ואחרי גמר עבודת היום כאשר הלכו העובדים לאכול ולנוח קצת וכו', פקדו עלי לשמור המכוניות שלא יגנבו, וגם ה"גאזאלין סטאנציע" הוצרכתי לשמור, כי בימים ההם היה הנפט ("ברענשטאף") דבר יקר מאוד, והיו צריכים איש מהימן לשמרם. זה הי' עיקר תפקידי במקום הזה.
ימים הנוראים שנת תש"ג לפ"ק
כאמור, היתה זוגתי הרבנית תחי' לאויט"א בדרך כלל פטורה מן העבודה, רק לעת הצורך נשלחה גם היא לעזור באיזה עבודה. והנה ביום ‏ ראש השנה קבלה צו לקחת שחת מן הארץ, ולזורקם אל ה"קאמביינע", ובלית ברירה הגביהה שחת מן הארץ, ולבה מלא עגמת נפש שתצטרך לעשות מלאכה בראש השנה, והתחילה להתפלל אל השי"ת, ואמרה: רבונו של עולם, למה אצטרך לעבוד ולעשות מלאכה ביום קדוש
(עמוד תקסד)
זה, האם לא תוכל לעשות שישבר ה"קאמביינע". והנה תיכף בגמרה את דבריה, נשבר פתאום ה"קאמביינע", והיה לנס. בעלי מלאכות באו תיכף ומיד לנסות לתקן ה"קאמביינע", אבל לא עלה בידם. כך עבר היום עד שעה 2 אחרי הצהרים, ובלית ברירה פטרו אותה מן העבודה, ושלחו אותה בחזרה. ביום ב' דראש השנה כבר לא באו לקחת אותה לעבודה כלל, כי עדיין לא תקנוהו.
באותה שבוע נתנו לה עבודה לעקור תפוחי אדמה מן האדמה. וביום ערב יום הכיפורים בבוקר בדרך הליכתה לעבודה, קבלה ב' חתיכות גזר, והניחה אותם כדי שיהי' לה מה לאכול בערב לפני התענית, לסעודה המפסקת. והלכה הלאה לעקור התפוחי אדמה. כך עבדה כל היום, ולפני שקיעת החמה אכלה את הגזר, והתחילה לזעוק שיש לה כאבי בטן. (וכוונת צעקתה היתה שלא תצטרך לעבוד אחר השקיעה שהיא יוהכ"פ). כששאלו אותה מה קרה, אמרה להם שבבוקר קבלה גזר, ואכלה מהם, ועכשיו יש לה מזה כאבי בטן, ושצריכה לרופא. הם אמרו שהרופא לא יוכל לבוא, רק יכולים לקחת אותה על העגלה אל הרופא. זוגתי הרבנית חשבה אז שלא הועילה כלום אם יקחו אותה על העגלה (כי הרכיבה על עגלה ג"כ אסור ביוהכ"פ), על כן אמרה להם שמפחדת לעלות על העגלה כי מטלטול הדרך יתרבו הכאבים, רק בלילה כשכולם יחזרו מעבודתם, אז תלך עמהם, והם יעזרו לה מתוך שיאחזוה תחת זרועי ידם, ויביאו אותה לרופא. בלילה כשגמרו העבודה, בקשה אז מאת ב' נשים עבריות שיאחזו בה תחת זרועי ידן, והן הוליכו אותה לביתה. למחרתו השכם בבוקר, כשבאו אצלה שתלך לעבוד, אמרה שיביאו לה רופא, והיות שלא רצו להביא אצלה רופא, על כן אמרה להם לילך לדרכם לשלום כי לא תוכל ללכת עד שיבוא הרופא. וכך עבר יום הכיפורים, ובעזרת השי"ת לא עשתה שום מלאכה ביום קדוש זה.
אאמו"ר זצ"ל מציל אותי מן זאבים הטורפים
כאמור נשלחתי תמיד מעבודה לעבודה, הי' זה ביום אחד אחרי הצהרים בזמן החורף סביב ימי חנוכה שנת תש"ג לפ"ק, והשלג כבר ירד הרבה, והקור בחוץ הי' עד בלתי נשוא, ונשלחתי להיות שומר השוורים
(עמוד תקסה)
באיזה מקום, ולא ידעתי איפה אני נמצא, רק הורידו אותי בשדה גדולה, וחשכת הלילה כבר נפלה, והראו לי שבמקום הזה צריך אני לעמוד כל הלילה, ולשמור על עשרות השוורים שהיו בשדה ההוא. המקום ההוא הי' כל כך בלתי מתקדם ("פרימיטיוו") שעדיין עבדו שם עם שוורים. השוורים שכבו בשדה, ואני הלכתי הלוך ושוב בשדה לשמור אותם שלא יצאו בדרכים ויאבדו, ושלא יברחו. אחרי איזה שעות התחלתי לחפש איזה מקום לשבת ולנוח, ולא מצאתי, כי השלג ירד כל הלילה וכיסה את עין כל הארץ, וגם השוורים לא יכולתי לראות, רק ראיתי הרים קטנים של שלג. בצד אחד של השדה הי' חושך אפילה, והי' נראה שיש שם יער גדול, וסמוך לזה ראיתי איזה הר יותר גדול, ונוכחתי לדעת שהוא הר של תבן למאכל השוורים מכוסה בשלג. נקיתי השלג מן התבן, וחטטתי קצת בהתבואה, ועשיתי לי מקום לישב ולנוח קצת. ישבתי שם, והתבואה שחטטתי שמתי על עצמי להתחמם בזה קצת מגודל הקרירות. כך ישבתי זמן מה, ומקלי בידי, והסתכלתי על השורים.
בין כך ובין כך נרדמתי וישנתי, ואיני יודע לכמה זמן, אבל בשעה שישנתי בא אאמו"ר זצ"ל בחלומי, (ועדיין לא ידעתי אז שאיננו עוד בין החיים), ואמר לי: "מיין קינד" (בני), האם אין אתה מתיירא? שאלתי אותו, על מה אתה מתכון? אבל אאמו"ר זצ"ל לא הניח אותי, ואמר לי בלשון ציווי: "מיין קינד" (בני), תקרא קריאת שמע! יראתי ממנו, ובכל כחותי התחלתי לצעוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד!", ועל ידי התאמצות הצעקה נתעוררתי משינתי, קמתי מהמקום שישבתי על התבן, והסתכלתי איפה אני נמצא, ורואה אני כי סבבוני זאבים טורפי טרף, ועיניהם היו נראות כמו אש ירוק, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עלי עד שלא יכולתי לזוז מן הפחד, אבל ידעתי שצריכים לעשות איזה דבר, כי אני נמצא כעת בסכנה גדולה. לעשות אש להפחיד בזה את הזאבים לא יכולתי, כי לא נמצא עמי גפרית. על כן התחלתי לזעוק בקול רעש גדול אדיר וחזק, ובמקלי התחלתי להכות על השוורים ולעוררם. השוורים נתעוררו והתחילו לרדוף אחרי הזאבים בקולות משונות, וקרניהם מול הזאבים מוכנים ללחום עמהם. והזאבים ברחו משם, כי השוורים היו פי כמה נגד הזאבים. אבל השוורים לא הפסיקו לרדוף אחרי הזאבים, וכך
(עמוד תקסו)
רדפו תוך עמקי היער, ואני בלית ברירה רצתי אחריהם, עד שהשוורים הפסיקו ושכבו לנוח. יותר לא ישנתי במשך כל הלילה, רק הסתובבתי והלכתי הלוך ושוב. בבוקר בא רוכב אחד על סוס, ולקח את כל השוורים כי הי' צריך להם למלאכה.
אאמו"ר זצ"ל הי' תמיד שומר אותי, ולא רק בחייו, רק גם לאחר פטירתו, ועד היום הזה הנני מרגיש קשר אמיץ וחזק עמו. הרבה פעמים הציל אותי בדרך הזה מן צרות ואסונות, או התרה בי כדי להקל או למנוע ממני יסורים. מעשה הנ"ל הי' אחד מן הפעמים שהציל אותי, כי לולא שהי' אאמו"ר זצ"ל עורר אותי, והייתי ישן עוד כמה דקות, כבר הייתי טרף לשיניהם של הזאבים, כי הזאבים הרעבים כבר היו סמוך מאוד אצלי, כמה עשרות "מעטער" בלבד.
חג הפסח שנת תש"ג לפ"ק
בסוף החורף כשהתחילו ימי חג הפסח למשמש ולבוא, לקחה זוגתי הרבנית תחי' לאויט"א סדין ויצאה אל העיר, ומכרה את הסדין, וקנתה כמה תפוחי אדמה. והיות שידעה שבאיזה כפר אחר, רחוק משם ג' "קילאמעטער" הי' גר שם מו"ה מרדכי קאפלאן עם משפחתו ע"ה, וחשבה שאולי אינם יודעים מתי יחול חג הפסח, על כן בערב פסח בבוקר הלכה לביתם והודיעה אותם שהיום בערב חל חג הפסח, וגם נתנה להם ב' תפוחי אדמה כדי שלא יוכרחו לאכול חמץ. שאר תפוחי אדמה הי' לנו למשיב נפשנו במשך ימי הפסח.
בכל שנה לפני חג הפסח מכרה זוגתי תחי' חפצים אצל ה"קאלטשאק" ("באזאאר") וקנתה תפוחי אדמה, וכך עברו עלינו ו' פסחים בארץ רוסיא, ובעזרת השי"ת לא עברנו מעולם על איסור אכילת חמץ בפסח ח"ו.

(עמוד תקסז)
הדאגה של כשרות
הנה כל זמן היותינו ברוסיא הי' לנו הבעיא והדאגה של כשרות, וכשהייתי יחד עם משפחתי היינו לפעמים מקבלים בקושי גדול קצת אוכל, ויכולנו לבשל קצת בבית, אבל לא כן כשנשלחתי במקום עבודה בין הרבה עובדים, ואז גדלה אצלי הרעבון, כי בשלו שם לכל העובדים ביורה גדולה מרק עם בשר, ואני לא אכלתי עמהם, והחתיכת לחם שקבלתי לא השקיט את רעבוני. על כן בכל מקום בואי, בקרתי את בית התבשיל לראות מה מבשלים שם, ואם שמים שומן או בשר בתבשיל. ואם נודעתי שבשלו שם נבילות וטריפות, התחלתי לדבר עם הפקיד של המזון ונתחברתי אליו, עד שבקשתי ממנו שיעשה לי טובה, ויתן לי את המנה שלי מאכלים ותבלין יבשים. והשי"ת נתנני לחן ולחסד בעיניהם, ומלאו את בקשתי, ונתנו לי בפעם אחת בעד שבוע או בעד ב' שבועות, וגם קניתי מהם עוד קצת, והחייתי את נפשי. אח"כ אספתי חתיכות עצים קטנים, וענפים קטנים שנפלו מן העצים, וגם אבנים שעליהם הנחתי המחבת שלי, ובשלתי את המאכלים. וכך עשיתי בכל מקום בואי.
כאמור, היתה עבודתי במקום הזה לשמור ה'"גאזאלין סטאנציע" ואת המכוניות של עבודת השדה, ובבואי לשם ספקתי את עצמי באכלי רק את חתיכת הלחם, וזה היה די בשבילי, היות כי לא עבדתי עבודת הגוף. אבל אחרי ככלות זמן מה, הרגשתי שזה לא מספיק לי, ולא על הלחם לבדו יחיה האדם, ולכן היות שלא עבדתי במשך היום נצלתי את הזמן וחפשתי שעת הכושר ועשיתי כנ"ל, נעשיתי ידיד הפקיד, והוא נתן לי מאכלים ותבלין יבשים. וכך עבר זמן רב, בלילה שמרתי את ה"גאזאלין סטאנציע" ואת המכוניות, ובבוקר כאשר באו העובדים, נכנסתי להיער, לא רחוק משם, והנחתי טלית ותפילין והתפללתי, ואחר כך ישנתי קצת, ובשלתי מן המאכלים שהי' לי, ואכלתי.
והנה תמיד היו באים ה"פאליטרוקס" (שליחים וקצינים ממפלגת הפוליטית) מן הממשלה הקאמוניסטית במיוחד לדבר אתנו שנהיה אמונים
(עמוד תקסח)
להממשלה, והם נשאו נאומים לעוררנו לחזק נאמנותינו להלשטון ושנעבוד עבורם בכל כוחותינו, כי הממשלה לוחם כעת עם הדייטשען סמוך לסטאלינגראד, גם היו בודקין אם יש אצלנו אנשים שהם נגד משטרם, ואם נמצא מרגל גרמני בקרבנו.
פעם אחת, בבוקר כשבאו העובדים, ונכנסתי להיער והתפללתי, הגיע השליח מן הממשלה לדבר עם כל העובדים, ושאל אותם אם כולם נמצאים פה, ואמרו לו כי כולם נמצאים חוץ ממני. שאל אותם איפה אני נמצא כעת, וסיפרו לו כי בכל בוקר כשהם באים אני נכנס להיער. התחיל לשאול אותם אודות התנהגותי וכו', וסיפרו לו שאינני אוכל עמהם מן בית התבשיל הכללי, רק אני מבשל לבדי קצת אוכל. שאל אותם מהיכן יש לי קצת אוכל לבשל, ונתוודע שהפקיד של המזון נותן לי. וסיפרו לו כי אינני מעורב עמהם כלל, ואין לי שום התחברות וקשר עמהם, ושהנני "טשודאק" ("אויסנאם מענטש"), כי בלילה כשהם נכנסים לישן, אני קם לעבודתי, ובבוקר כשהם באים אני נכנס לישן, ועל כן אינם יודעים מי אני ומה מעשי. וכששמע שאני נמצא כעת בהיער, שלח לקרוא אותי.
כשהגיע השליח וקרא אותי, קריתי אז קריאת שמע, ולא הפסקתי רק אחרי שחלצתי התפילין הלכתי למקום האסיפה. ובינתיים סיפר השליח שמצא אותי מקושר עם תיבות קטנות על ראשי ועל ידי, מקושרים עם רצועות שחורות הנעשים מן עורות, רק שפתי נעות וקולי לא ישמע, וכאילו הנני מדבר עם מי שהוא. וכשחזרתי כעס עלי ה"פאליטרוק" ושאל אותי מה שעשיתי בהיער, ומה הם התיבות הקטנות, ועם מי דברתי אז כשהיו עלי התיבות? ואמר לי: הלא בוודאי דברת עם השונאים שלנו, הגרמנים, ונתת להם אותות וסימנים להיכן שיזרקו הפצצות על החיילים שלנו. ועניתי והסברתי לו, שהתיבות עם הרצועות של עור הם דברים של דת ("רעליגעזע"), ובזה מתפללים להבורא ב"ה בכל יום, ועל כן הנני נכנס להיער לערוך תפילתי לפניו ית"ש, כדי שלא יפריעו אותי במחנה. ואם ירצה לידע כי כנים דברי, יוכל לשאול במאסקאווא, או בעיר אחרת שנמצאים יהודים דתיים, ויראה כי כנים דברי ושקר לא נמצא בשפתי.

(עמוד תקסט)
ה"פאליטרוק" רגז גם על הפקיד של המזון על שנתן לי מאכלים יבשים, וצוה עליו שמהיום והלאה לא אהיה עוד משונה מכל עובדים, ושאקח מנת חלקי כמו כולם מבית התבשיל, ומהיום והלאה לא יהי' לו עוד שייכות עמדי כלל, וגם לא אהי' עוד השומר בלילה, רק שאעבוד יחד עם כל העובדים.
בלילה ההוא לא שמרתי את המכוניות, רק ישנתי בשדה, כי לא רציתי לישן יחד עם שאר העובדים המגושמים, שהיו ישנים כולם יחד ובערבוביא בחדר קטן באמצע השדה, וצחוקם וקולם הפראי דקרו את מוחי.
הבוקר אור, וקבלתי ה"נארמע" שלי לחם לכל היום, והלכתי לעבוד. עבודתי היתה לחרוש שדה גדולה, והסוסים הלכו מאד חיש מהר, ולא הייתי רגיל בעבודה כזו, כי כל ימי חיי לא עשיתי עבודה כזאת. הסוסים נסו למקום שרצו ללכת, ובכל הכחות משכתי אותם להתחיל עוד הפעם, אבל לא הועיל. כך עבדתי משך של כמה שעות, עד כחצות היום. וכשהסתכלתי על עבודתי דוה לבי בקרבי, כי היו מקומות שנשארו בלי חרישה, והייתי בטוח שהמפקח על המלאכה יעניש אותי.
בחצות היום העמידו עצמם כולם לקבל ארוחת צהרים, והושיטו גם לי צלחת עם מרק. חשבתי הלא כמה שנים שאני סובל מן הרעב, ועוד לא פגמתי את נשמתי ח"ו במאכלות אסורות, על כן לא אטעום מן המרק כלל, אבל גם היצר הרע הוא תלמיד חכם, ועשה את שלו, ואמר לי: הלא על פי הלכה תוכל לאכול, כי הוא ענין של פיקוח נפש וסכנת נפשות, ואדרבה אם לא תאכל הרי אתה מתחייב בנפשך! והאיך תוכל לרעוב ולעבוד. וכהנה וכהנה הי' מסית אותי, אבל עם כל זה לא יכולתי לקחת המרק בפי. היצר הרע לא נח ולא שקט. תחבתי את הכף לראות ממה נעשה המרק, והוצאתי על הכף חתיכת בשר, ואחזתני רעדה, מה! בשר! שפכתי מהר את כל המרק (כדרך שעשו אחיי ששפכו תיכף המרק כשקיבלו אותם, כדי שלא יוכל היצה"ר לפתות אותם לאכול מטעם פיקוח נפש וכדומה), כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וגו'. (ותודה לק-ל שנתנו לי המרק בצלחת וכפית משלהם, ולא נטרף המחבת שלי).

(עמוד תקע)
כה ישבתי על העץ עד עבור זמן ארוחת צהרים. אחר כך כפו אותנו עוד הפעם לעבוד, וכך עבדתי עד הלילה. בלילה כבר לא הי' לי החתיכת לחם שנתנו לי בבוקר, שאכלתיו אז. וכולם הלכו לישון בחדר הקטן שלהם, ואני שכבתי על העשבים, וממש אחזתני בולמוס. הרגשתי מאוד לא טוב, בחושבי מה יהי' למחר, כי ידעתי שאי אפשר לעבוד בכח אכילת חתיכת לחם קטנה בלבד, וראיתי שזה ענין של פיקוח נפש, אבל גמרתי בדעתי יעבור עלי מה, ולא אטעום מן הטריפות, יהי' מה שיהי'. ופחדתי מאד, כי למחר בשעת העבודה בוודאי לא אוכל להחזיק מעמד. אבל עם כל זה גמרתי בדעתי כנ"ל שמוטב אמות זכאי ולא אמות חייב, ובשום אופן לא אטעום מן הטריפות. והתפללתי להשי"ת שיתן לי עצמה וכח שאוכל לעמוד בנסיון, ולא אצטרך לאכול טריפות, ובתפלה זו נרדמתי.
והנה הבוקר אור, והשי"ת קבל תפילתי בזכות אבוה"ק, כי הרגשתי כבריה חדשה, וקמתי רענן חזק ובריא, וראיתי כי השי"ת שמע את תחינתי, והייתי בטוח כי קרובה ישועתי לבוא. וכך הוה, כי בבוקר קבלו פקודה, היות שצריכים לכמה עובדים לתקן ה"שאסיי" (הדרכים) שמובילים דרך סטאלינגראד, כי הדרכים נשברו מכל ה"טאנקען" וה"הארמאטן" וכל כלי מכוניות של המלחמה שעברו עליהם, והנתיבות מלאים בורות, והמכוניות אינם יכולים לנסוע מהר עליהם, ועל כן היו צריכים מכל הסביבה אנשים לתקן הדרכים. ואני נבחרתי בין אלו לתקן המסילות ולמלאות הבורות בעפר. ובצאתנו נתנו לנו מאכלים יבשים, וגם שקים מלאים עם לחם, כי לא הי' שם בית תבשיל. וראיתי בזה השגחת הבורא ב"ה, השגחה פרטית, כי כך סיבב המסבב כל הסיבות שאוכל להזהר ולאכול רק מאכלי כשר.
ומזה רואים בחוש שאם אחד מוסר נפשו לקיים את מצות השם, או שלא לעבור על אחת ממצות השם אשר לא תעשינה, השי"ת עוזרו לבל יכשל, וכמו שאמרו חז"ל (יומא ל"ח ע"ב) הבא לטהר מסייעין אותו, ואמרו עוד בברכות (דף כ' ע"א) דראשונים שמסרו נפשייהו הוה מתרחיש להו ניסא.

(עמוד תקעא)
הדאגה בעד שמירת שבת קודש
העבודה בשדה לא רחוק מסטאלינגראד היתה להשוות הדרכים מן הגומות ומן החורים כנ"ל, וגם להשוות השדות כדי שיהא מוכן לשדה תעופה ארעית שיגיעו לשם האוירונים, ושיהיו מוכנים משם ללחום עם השונא הגרמני. ובראשונה הוצרכנו לרשום הגבולים של השטח, ועל שטח מסויים בתוכו רשמו אורך ורוחב ועומקו של בור שצריכים לחפור שם ולהוציא משם העפר. ועל כל "קוב מעטער" של עפר שהוצאנו משם קבלנו תשלום סכום קצוב. בכל יום בא הפקיד ומדד האורך והרוחב וכו'. וכל העובדים שם השלימו בכל יום את חק המלאכה שלהם, לא כן אנכי, שתמיד אחרתי לבוא לידי גמר. ושאל אותי הפקיד למה אינני גומר עבודתי כמו כל העובדים, ועניתי לו כי הם היו תמיד עובדים עבודת השדה והם רגילים בכך, אבל אני מעולם לא עבדתי עבודת הגוף, ועל כן אינני רגיל בכך. שאל אותי באיזה עבודה ומלאכה הייתי מתעסק מקדם, אמרתי לו שהייתי מלמד בחשבונות ("מאטאמאטיק"). ואמר לי, הלא גם כל ה"פראפיסארען" שלנו שלמדו באניברסיטאות נשלחים לפרקים גם הם לעבודת הגוף, והם עובדים בלי שום רפיון. ואמר לי, כי הוא בעצמו הי' יכול לגמור את עבודתי זה במשך 10 או 15 דקות. והיות שהפקיד לא רצה לשחרר את העובדים עד שגמרו כולם את עבודתם, לכן אחד מן השכנים שלי חמל עלי ועזר לי וגמר את עבודתי.
והיות שהרגשתי שנכון לי להראות להפקיד שהנני יודע היטב את חכמת החשבונות, שאלתי אותי כמה הוא משלם בעד העבודה, ואמר לי הסכום הקצוב שמשלם בעד "קוב מעטער" עפר שחופרים. שאלתי אותי, כמה יגיע לי כשאסיים את חלק העבודה הקצובה עלי, ואמר לי הסכום. אמרתי לו, שמגיע לי כמה "קאפיקעס" (פרוטות) יותר. שאל אותי למה, ועשיתי לו החשבון, שכופלים אורך הבור על הרוחב, וכופלים אותו על העומק, וחשבון זה כופלים על הסכום שמגיע בעד "קוב מעטער" של עפר, ולפי זה מגיע לי יותר ממה שאמר. והתנצל לפני, שיש לו טבלא כמה שצריך לשלם כל אחד, וטבלא זו אין חשבונה בדיוק עם ה"קאפיקעס". אך מזה ידע שהנני מבין בטוב החשבונות. ויצא לי מזה כמה טובות.

(עמוד תקעב)
בינתיים הגיע שבת קודש, וכולם הלכו לעבוד, ואני נשארתי במקום שישנתי. במקום הזה הי' שדה מגרש גדול עם הרבה גדישים של תבואה, ואמרו לנו לחטוט בגדיש ולעשות שם מקומות שינה, כדי שלא ירד עלינו הגשם וכו', וכך עשינו, אבל אני חטטתי בגדיש הרבה יותר, מסתמא ב' "מעטער" עומק, וחטטתי עוד בצד הימין בעומק שאוכל לישון שם, ועשיתי כך בכוונה, כדי שאם לא ארצה לילך יום אחד לעבוד ויחפשו אותי במקום ההוא לא יוכלו לראות אותי. והנה בשבת קודש בבוקר נשארתי שם בעומק הגדיש, כי חשבתי ששם לא יוכלו לראות אותי, וכשיחפשו אחרי כל היום הלא יעבור השבת ולא אעבוד. הי' לי סידור קטן והתפללתי מתוכו, ושפכתי את לבי לפני הבורא ב"ה, ונתתי הודאה על שאינני צריך לחלל את השב"ק.
בהיותי טרוד עם התפילות לא שמעתי כלל שקוראים אותי ומחפשים אותי. כך עבר זמן קצר, ולפתע הנני מרגיש שאחד אוחז את ידי, וזה הי' אותו הפקיד, וחוטף תיכף את הסידור שלי, וצועק עלי: מה זה? האם אתה מתעמק כל כך במחשבת ה"בוך" ואין אתה שומע שהנני קורא אותך ומחפש אותך. צא מכאן תיכף! מה אתה חושב? אנחנו נותנים כל כך הרבה קרבנות בכל יום, אלפים נהרגים מדי יום ביומו על שדה המלחמה נגד הגרמנים, ואתה אינך רוצה לעבוד! עניתי לו, יש לי כאבי בטן, וגם ראשי סחרחר ועזבני כחי, ואינני יכול לעבוד היום, ואולי אחר שאנפש קצת, אוכל לצאת ולעבוד הלאה. והתחיל לזעוק עלי: "גראזשדאנין" (פי' אזרח), מה אתה מדבר? האם אתה יודע באזה מצב אנחנו נמצאים כעת? אנחנו לוחמים בכל כחינו לעצור את הגרמנים שלא יכנסו לסטאלינגראד, ואתה רוצה להשמט ולא לעבוד! הלא אתה יודע שכל הסביבות שאנחנו נמצאים הם תחת כח הצבא, ואם אמנם אין אתה מרגיש בטוב, תלך לרופא הנמצא שם. והראה לי במרחק רב עומדים עגלות, ואמר לי, באותו מקום נמצאים צוות החיילים, וגם רופא תוכל למצוא שם, ואם אתה באמת חולה הוא יתן לך כתב על זה, ותהי' פטור מלעבוד. על כן עכשיו אל תעשה תחבולות להשתמט, כי אתה משחק עם אש!

(עמוד תקעג)
ובינתיים כבר עבר חצי היום ולא עבדתי, ועכשיו הוכרחתי ללכת להרופא, ובלית ברירה הלכתי לאט לאט כמו איש חולה, ומפעם לפעם הפסקתי ללכת להנפש קצת. כשהגעתי למקום שעמדו שם העגלות, שאלתי שם על מקומו של הרופא, וכשנכנסתי אליו, ראיתי שהוא איש רוסי בן י"ח שנה, ולקח את מדת החום שלי, ובראותו שאין לי חום גבוה, אמר לי "גראזשדאנין", אתה בריא אולם ותלך לעבודה. אמרתי לו, שאין אני מרגיש בכי טוב. אמר לי "ניטשאווא", אין זה כלום! כשראיתי שלא יועיל לי אמרתי לו, היות שכבר עבר יותר מחצי היום, ועד שאגיע למקום עבודתי עוד יהי' שעה קלה, ע"כ יפטור אותי היום מן העבודה, אבל הוא צוה אותי לחזור לעבודתי. בדרך חזרתי ג"כ הלכתי לאט לאט, והפסקתי מפעם לפעם לפוש ולנוח, עד שהגיע הזמן שמפסיקים לעבוד. ותלי"ית עברה עלי השבת קודש בלי עבודה.
למחרתו ביום א' הגיע אלי הפקיד של העבודה, וחשבתי שבוודאי יקצוף עלי על שלא עבדתי ביום אתמול שעבר. אבל הוא אמר אלי, שיש לו בשבילי תפקיד טוב, כי בהיות שרואה שהנני מלומד, והוא צריך תיכף ומיד לנסוע מכאן, על כן אמלא את מקומו, והראה לי גבעה קטנה, ואמר לי, אתה תשב פה על הגבעה זו, ותשמור על העובדים שעוברים פה עם מכוניות המיוחדים שחופרים בהם העפר, כי כל השדה צריכים להשוות מן הגומות כדי שיהא ראוי לשדה תעופה. הוא נתן לי טבלא אחת, וגם נתן לי "קרייד" (כלי כתיבה), ועל הטבלא נמצא איזה קוים מסופרים, וכל חבורה של העובדים יש להם קו אחת, ואמר לי, כשתראה שהם עוברים עליך סמוך לגבעה זו, וחופרים העפר, תסמן על הטבלא על אותה קו ששייך לחבורה זו שעוברים. אחרי ככלות עבודת היום יבוא פקיד אחר ויקח ממך את הטבלא. וכך תעשה עד יום ה' בשבוע, כי אחר יום ה', נגמרה עבודת החפירה, וכולכם תוכלו לחזור ל"קאלכאז" שלכם. וכך עשיתי, ישבתי במקומו, ולקחתי על עצמי השגחת העבודה, ובכל יום מסרתי הטבלא להמשרד, וליום המחרת החזירוהו לי מנוקה מכל הסימנים שסמנתי ביום אתמול.
בין העובדים היו גם כמה יהודים, ולא יכלו לסבול שאין אני עובד כמוהם. ושמעתי אחד אומר לחבירו: אנחנו עובדים קשות, והוא יושב
(עמוד תקעד)
שם כמו פריץ, ורואין שהרבש"ע שולח אפי' להשיכור את כוס היין-שרף שלו, כי הוא לא רצה לעבוד, וסיבב המסבב כל הסיבות שהוא יושב על הגבעה, ומתחמם תחת השמש, ואנחנו צריכים לעבוד.
אני ראיתי בזה השגחת הבורא ב"ה, שריחם השי"ת עלי בזכות אבוה"ק, ובזכות שמסרתי נפשי ולא רציתי לעבוד ולחלל את השבת קודש, ובמקום לקצוף עלי ולענוש אותי, עוד עזר לי הפקיד, ולא הוצרכתי לעבוד כל השבוע.
ביום אחד כשהלכתי להמשרד לקבל המזון, אמרו לי, היות שאנו רואים שאתה בעל כשרון וביכולתך להיות פקיד, על כן הננו מציעים לפניך שתשאר כאן אצלנו לעבוד במשרד, בחדר חם ונוח, ונשלם לך שכר טוב. עניתי להם, הנני מסכים ובתנאי אחד שלא אצטרך לעבוד ביום השבת קודש. אבל לא רצו לוותר על זה, ולא נגמר העסק, על כן נשלחתי חזרה לה"קאלכאז" שבאתי משם.
חסדי ה' כי לא תמנו
כשחזרתי נשלחתי שנית לשמור ה"גאזאלין סטאנציע" והמכוניות, אבל לא מצאתי שם שום נברא, והבנתי שהדייטשען התחילו להתקרב למקום ההוא והוצרכו לנוס, כי מצאתי כל המכוניות מכוסים עם כיסויים ירוקים ועם עשבים ירוקים, כדי שלא ירגישו הדייטשען שנמצאים שם מכוניות ו"גאזאלין". ובכל השטח לא ראיתי אף אדם אחד, ונתעכבתי שם לבדי בחדר קטן שבתוך השדה, וחדר זה לא הי' רחוק מן הדרך המוליך לסטאלינגראד. ‏כל היום וכל הלילה נסעו על הדרך ה"הארמאטען, קאנאנען" ומכוניות מלחמה, וגם חיילים שברחו מסטאלינגראד. פעם אחת כשעמדתי על הדרך הראשי, ועבר שם עגלת משא ("טראק") גדולה,
(עמוד תקעה)
וכשראה אותי הנהג, צעק אלי: "זשיד" (יהודי), עוד מעט והגרמנים באים. והראה לי בידו על צווארו, כלומר שבאים לשחוט אותי, ומילא את פיו בשחוק. בלילה פחדתי מאוד, כי חיי האדם לא הי' חשובים אצל החיילים לכלום, וגם היו שונאי ישראל, והדרך לא נח ולא שקט אפילו לרגע אחד. ולפעמים חשבתי שה"טראקס" נעכבים פה, והם באים לחדרי לראות אם מי שהוא נמצא שם. הדלת לא הי' סגור עם מנעול, רק במסמר כפוף, ובדחיפה אחת היו יכולים לפותחו. אפילו בשעות היום פחדתי להוציא ראשי מן החדר, בגלל החיילים והאנשים שנסו מסטאלינגראד. ולפעמים באמצע הלילה ראיתי צבע אדום מאיר על פני רקיע השמים ממעל לסטאלינגראד, מן הפצצות וה"גראנאטען". והרעש על הדרך הראשי הי' גדול, ואף רגע לא נח, והי' קשה לי לישון. ביום כשישבתי בהחדר הצצתי מבין החרכים לכיון דרך הראשי לראות הרצוא ושוב מסטאלינגראד. כך עברו יום ויומיים, והפחד גדל אצלי מרגע לרגע.
פעם אחד באמצע היום ראיתי ב' אנשים מתקרבים אל החדר, פתחתי להם את הדלת. ואמרו לי, שרואים שנמצאים פה הרבה מכוניות עבודה, אם כן בוודאי נמצא פה בסמוך תחנת "גאזאלין", והנה בדרך נסיעתם ב"אויטא" שלהם, פסקה מהם ה"גאזאלין", ומבקשים ממני שאתן להם קצת "גאזאלין" רק כשיעור להגיע לעיר היותר סמוכה. עניתי להם, שאין לי רשות ליתן אפילו טיפה אחת. והפצירו בי שארחם עליהם כי נחוץ להם מאוד להיות בעיר הסמוכה, אבל לא רציתי ליתן להם. שאלו אותי, אם אני מעשן. וכשעניתי כן, הוציאו מכיסם קופסת "ציגארעטליך" מאוד טובים, שמאז היותי ברוסיא ‏ הי' זה פעם הראשונה שראיתי "ציגארעטליך" טובים כאלו, ואמרו לי, שאוכל לקחת כמה שארצה בתנאי שאתן להם קצת "גאזאלין". ועניתי להם, אפילו תתנו לי כל הקופסא לא אוכל ליתן לכם, כי אתם אנשים זרים. הם פתחו את כיסם והראו לי כיס מלא עם "טשערוואנצעס" אדומים ("טשערוואנעץ" הי' 10 "רובעל" רוסית, והיו להם צבע אדום), ואמרו לי שאוכל ליקח כמה שארצה ובתנאי הנ"ל. עניתי להם שוב, אפילו אם תתנו לי כל כספכם לא אוכל ליתן לכם כלום, כי אין לי רשות על זה. אז אמר אחד לחברו: נניח את ה"דוראק" (הטיפש), אנחנו יכולים לקחת בעצמנו, ואין הוא צריך ליתן
(עמוד תקעו)
לנו כלום, אנחנו נחפש ונוודע איפה תחנת ה"גאזאלין" ונקח בעצמנו כפי שאנחנו צריכים. אחד מהם הוציא הרובה שלו נגדי, והתרה בי, ואמר לי שלא אפריע להם. והם התחילו לחפש, ואמרתי להם שאני הולך לצלצל להפקיד שלי על ידי ה"טעלעפאן" שנמצאים פה אנשים זרים, וביד חזקה הם לוקחים מן ה"גאזאלין". וכן עשיתי, כשהגיעו למקום תחנת ה"גאזאלין" תיכף ומיד נגשתי אל ה"טעלעפאן", והתחלתי לצלצל. וכשראו זאת, כיצד שאני מוכן למסור נפשי על זה, שהרי יכלו להרוג אותי עם הרובה שבידיהם, התחילו לחייך ביניהם, ולא לקחו מאומה, רק חזרו ל"אויטא" שלהם, ונסעו הלאה.
אח"כ נתחוור לי כי הם היו שני איקטורין של ה"ענ-קע-ווע-דע". מכיון שלפני כמה שבועות נפל חשד עלי שהנני מרגל ונותן סימנים להשונאים הדייטשען, ועל ידי זה שלחוני מלהמשיך עבודת השמירה בלילה, ועל כן באו עכשיו לנסות אותי אם אתן להם "גאזאלין" בעד כמה "ציגארטען" או בעד בצע כסף, כי אם אמנם אמת הי' בפיהם שהם נוסעים בדרך והפסיק ה"אויטא" לנסוע, האיך חזרו לה"אויטא" שלהם ונסעו הלאה. ולמה הציעו לי "ציגארעטען" ואחר כך אדומים, הלא יכלו תיכף להציא הרובה ולכוף אותי ליתן להם כל צרכם. וגם אחר כך כשעמדו אצל תחנת ה"גאזאלין" למה לא לקחו כלום, אף שראו אותי אצל ה"טעלעפאן", רק העלו חיוך על פניהם והלכו להם.
ובזה ראיתי חסדי השי"ת שרחם עלי, ונתן בי כח ואומץ לעמוד בנסיון זה, ולא אפיל בידי ה"ענ-קע-ווע-דע" שפרסו לפני מצודה, ואם הייתי נותן להם אפילו טיפה אחת, היו מאשמים אותי כבוגד אשר אחת דתו למות מיד אפילו ללא משפט. וברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, ובזכות אבוה"ק אחז בי ביד ימינו.
קאזאכסטאן
למחרתו הגיע אלי שליח מיוחד, ולקח אותי בחזרה לה"קאלכאז" עם עגלה, מקום שהיו שם זוגתי הרבנית ובתי היקרה יחיו. כשהגעתי
(עמוד תקעז)
לשם, כבר היו כולם מוכנים לנסוע הלאה, כי המצב הי' מאוד מסוכן יען הדייטשען היו מתקרבים, ועל כן הוצרכו הרוסים להוציא אותנו משם (כפי ההסכם שעשו עם ממשלת פולין בלאנדאן כנ"ל), ונסענו לקאזאכסטאן. ובכל מקום חני' ירדנו מן הרכבת ומצאנו שם יהודים אחרים שנסעו ברכבות אחרות, וגם את מו"ה מרדכי קאפלאן ע"ה פגשתי שם. ‏
באמצע הנסיעה זרקו הדייטשען ימש"ו פצצות רבות מן האוירונים, בכוונה לפוצץ את הרכבת שלנו, וכמובן שמיד נעצרה הרכבת, וכולנו ברחנו ונתרחקנו מן המקום עד כי יחדלו הקולות ותשקוט הארץ. וב"ה הפצצות פגעו בשדות ריקות, ולא נפקד ממנו איש, והמשכנו בנסיעה.
בבואנו שמה לשלום קבעו את מגורנו באיזה "קאלכאז" אצל משפחה רוסית. וכולם באו משם לראות אותנו, כיון ששמעו שבאו יהודים אשר מעולם סיפרו להם שהם בריות משונות עם קרנים על מצחם. משפחה זו שהיינו אצלם היו ישנים בחדר שני שבבית, ואותנו נתנו מקום לינה על הרצפה של חדר המטבח, והקור הי' גדול מאוד, וסבלנו רבות.
כאשר הגיעו ימי הקיץ שלחו אותנו לאיזה מקום מרעה לא רחוק מעיר סטשוטשינסק. שם הי' רפת גדול עם כמה מאות צאן ובקר, ואת מאכלי החלב שעשו שם היו שולחים להחיילים, ולהפקידים שהנהיגו את כל הסביבה, ובלילה הייתי שומר הרפת עד הבוקר כשבאו העובדים.
הנס עם הגדי
במקום ההוא היו ישנים גוים ויהודים, כולם בחדר גדול אחד בערבוביא, וסבלנו הרבה מזה כי לא הי' המקום מוכשר עבורנו לישון שם, וכמה פעמים עלה לי לישון בבית הרחצה, ולפעמים ישנתי בחוץ על העשבים. על כן החליטה זוגתי הרבנית שתחי' עם עוד אשה יהודי' אחת, שהי' לה בן ובת, לבנות בית קטן של ב' חדרים, שיהי' לנו מקום לדור בה במשך ימי החורף המתקרבים ובאים.

(עמוד תקחע)
בסוף חודש מנחם אב, היו השדות ריקים, כי החמה כבר שרפה כל העשבים, חוץ במקומות עמוקים קצת שלא שלטה שם אש החמה, ובמקומות ההם לקחנו כלי מחרישה לחפור את העשבים עם עפר, והוצאנו קוים ארוכים של עשבים עם עפר, וחתכנו את הקוים להיות כל חתיכה לערך של "מעטער", וזה השתמש לכותלי הבית במקום לבנים לבנין. מקודם העמדנו בקרקע ד' עמודים שחברנו מלמעלה ומלמטה עם שפודין, כמו שבונים סוכה. ערבנו טיט יחד עם הזבל של הרפת, ועם טיט הזה דבקנו הקוים של העשבים להיות לכותל. ועל הגג גם כן הנחנו שפודין וקנים כמו סוכה, והזבל הנחנו על גבי הגג, שהזבל מונע את הקור. ובתוך החדר הצבנו כירת ברזל, בכדי שלא נתקרר בימי החורף, וגם בשלנו עלי' המאכלים. הדירה הזאת הכילה בית תבשיל וגם חלון בצדה. אחר כך עשו עוד כמה משפחות דירות כאלו.
בדירה זו לא הי' דלת בשער הפתח, רק העמדנו דף של עץ גדול לכסות הפתח ולעכב את הקור, ושכבנו על תבן שעל הרצפה, והי' לנו הדירה למגן ולמנוחה. לילה אחת נכנס לדירה שלנו גדי אשר הסתובב במחנה והיו מבריחים אותו ממקום למקום, וזוגתי הרבנית תחי' היתה מרחמת עליו ולא הבריחה אותו, ועזבנוהו לישן שם בלילה, ובבוקר כאשר האיר השחר הלך לו, וכך עברו כמה לילות. פעם באמצע הלילה שמעה זוגתי הרבנית תחי' קול רעש ונתעוררה משינתה, וראתה כי דף העץ שעמד במקום דלת הפתח נפל, וזאב מכניס ראשו לתוך הדירה. זוגתי הרבנית תחי' תיכף זרקה את עצמה על בתנו תחי' שלא ירגיש בה הזאב ויחטוף אותה ח"ו. רק כראות הזאב את הגדי שהי' ישן בדירה שלנו, חטף את הגדי וברח. למחרת מצאנו עצמותיו של הגדי סמוך להדירה.
וראינו בזה חסדי הבורא ב"ה וב"ש וההשגחה פרטית, ששלח הקב"ה את הרפואה לפני המכה, כי הזאב הי' מחפש איזה קרבן להשתיק את רעבונו, והקדים השי"ת ושלח את הגדי לפני כמה לילות להיות הקרבן לכפר עלינו. ולפלא, כי לא חשב אף אחד לשחוט את הגדי ולאכלו, ולעשות מרק וכדו', רק הבריחוהו ממקום למקום, והכל הי' כדי להצילנו. ברוך ה' שריחם עלינו בזכות אבוה"ק זצ"ל.

(עמוד תקעט)
פרק י'
שנת תש"ד - תש"ה לפ"ק
ימים הנוראים שנת תש"ד לפ"ק / חלב ישראל / כמה ימים תחת השלג / בסטשוטשינסק / מצב החיים בסטשוטשינסק / פסח שנת תש"ד לפ"ק / נלקחתי לעמוד לפני ועד של חיילי פולין / שחיטה ברוסיא / הפרה שנאבדה
ימים הנוראים שנת תש"ד לפ"ק
לפני ראש השנה שנת תש"ד לפ"ק לקחו גם את הנשים לעבודה, וכך מספרת זוגתי הרבנית תחי' לאויט"א: החלטתי, היות שבעלי הרב עובד תמיד עבודת הלילה, לשמור הסוסים וכדומה, ובזה נשמר מחילול שבת ויום טוב, על כן אבקש מן המפקח ("פראצידאטל") שיתן גם לי עבודת הלילה. וכן עשיתי, והמפקח נתן לי לשמור שדה מלאה כרוב במשך הלילה, כי הרבה מיני בהמות וחיות באים במשך הלילה ורוצים לאכול מן הכרוב. והיתה שם עמדי אשה גוי', ובקשתי ממנה לשנות גם כן עבודת היום עם עבודת הלילה, ולהיות לי בצוותא במשך הלילה, ותהי' חפשית במשך כל היום. והסכימה עמדי לקורת רוחי. בדרך זה לא הוצרכתי בעזרת השי"ת לחלל שבת ויום טוב.
ליל יום הכפורים הייתי גם כן בהשדה לשמור הכרוב מן הבהמות וחיות, והנה פתאום בא המפקח עם עגלה גדולה, וצוה אותנו לעקור הכרוב מן האדמה, ולהניחם בתוך העגלה, כי למחר הוא הולך מכאן, וצריך לעגלה מלאה כרוב לשלוח להחיילים שיהי' להם מה לאכול. כשמעי זאת לא ידעתי מה לעשות, ועל כן התחלתי לטעון עמו, שלא נוכל לעשות מלאכה קשה זו, ומוטב שישלח איזה אנשים למלאות את העגלה, ואנחנו נמשיך לשמור את השדה. אבל המפקח אמר לנו שעכשיו הוא "טשאזוויענע" דהיינו שעת חירום ומלחמה, ואין זמן לשלוח עובדים אחרים, ולמחר הוא חוזר וצריך עגלה מלאה כרוב. וחזרתי ואמרתי לו שלא נוכל למלאות את בקשתו, כי צריכים לשמור השדה. והוא השיב
(עמוד תקפ)
שאם בבוקר לא תהי' העגלה מלאה עם הכרוב ישלח אותנו לאחד ממקומות הרחוקות.
החלטתי אז ואמרתי להגוי', שהיום יש לנו יום טוב "סאנדני דזשען", דהיינו יום המשפט, ונאסר עלינו המלאכה, על כן היא תעקור את הכרוב מן האדמה, ואני אזרקם על העגלה, כי חשבתי שאין זה איסור כל כך. אבל כשהתחילה הגוי' לעקור הכרוב, אמרתי לה: אני לא אעשה כלום, היום יש לנו יום טוב קדוש, אבל את אם תרצי תוכלי לעבוד הלאה. ושאלה אותי הלא למחר ישלח אותך אל מקומות הרחוקות, ומה תעשי אז. אמרתי לה יעשה עמי מה שיעשה, ולא אוכל לעבוד היום כלום. אז גם הגויה אמרה אם כן גם אני לא אעשה כלום, ויהי' גורלנו שוה. וישבנו שנינו להיות שומרות את השדה, ודברנו יחד כמו בכל לילה. והגויה לא הרפה ממני ולא נתנה לי מנוח, והיתה שואלת אותי מפעם לפעם, מה נעשה למחר, הלא לא יהי' להמפקח העגלה עם הכרוב לשלוח להחיילים, ומה נעשה כשישלח אותנו למקום רחוק מכאן וכו' וכו'.
והנה פתאום רואה אני את אבי [ה"ה דודי ומו"ח הגה"צ רבי יוסף יונה גבריאל זצ"ל משעניצא] זצ"ל עומד לנגדי, ואומר לי: "מיין קינד, דו ווייסט עס איז היינט יום כיפור" (בתי, האם את יודעת שהיום יום כיפור)? אמרתי לו: "יא טאטעשי, איך ווייס" (כן אבי, יודע אני). והגוי' שאלה אותי, עם מי את מדברת? אמרתי לה, האם לא ראית את אבי זצ"ל שבא עכשיו אלי, ואמר לי שהיום יום כיפור, ואין לעשות מלאכה ביום קדוש זה, ואמרה לי שלא ראתה שום אדם בשדה. (כנראה חשש אבי זצ"ל שאם הגוי' תמשיך לשאול אותי מה נעשה וכו', אולי תשכנע אותי ואסכים לדבריה לעשות מלאכה ח"ו ביום הכפורים, על כן נראה אלי דמות דיוקנו להזכיר לי שאין לעבוד בשום אופן, יהי' מה שיהי').
והנה הבוקר אור, והמפקח לא בא לקחת את העגלה, ומאת ה' היתה זאת ברוב רחמיו, כי בזכות שלא עבדתי ביום הקדוש לא אירע לי שום דבר.

(עמוד תקפא)
חלב ישראל
במשך אותו זמן הלכה זוגתי הרבנית תחי' לאויט"א בכל בוקר לבית גוי' אחת לראות כשחולבת את הפרה, ונתנה לה בכל יום כוס חלב, וחלב זה נתנה לבתנו תחי'. פעם אחת בקשה מאת הגויה שתתן לה ב"גאנשער" (כלי זכוכית גדולה) בתחילת השבוע ז' כוסות חלב ביחד בשביל כל השבוע. והגויה הסכימה, ובכל יום ראשון הלכה עם ה"גאנשער" של הז' כוסות חלב ישראל להשו"ב הרב הגאון רבי ישראל בלעבער זצ"ל ומכרה לו כל החלב, ומן הכסף קנתה תפוחי אדמה וקמח לפרנסתנו במשך כל השבוע.
יקר הי' השוחט בעינינו, ואף אחרי המלחמה, לפני שעזבנו את המקום, בקשנו את כל מי שיש לו עצים בביתו, שיביאו את העצים לבית השוחט לפני שנוסעים הלאה, כדי שיהי' לו להחם ולבשל.
כמה ימים תחת השלג
החורף (תש"ד) התקרב, ואני המשכתי לשמור על הרפתות בלילות, והרבה שלג ירד עד שהיו כל הרפתות מכוסות בשלג. העובדים שם ביום היו צריכים לנקות את השלג בכל הדרך מביתם להרפת, וגם לפני הרפת כדי שיוכלו לפתוח הדלת. אני הלכתי להרפת דרך הגגות, מהגג של הדירה שלי עד הגג של הרפת, ומשם נכנסתי להעלי' של הרפת, ומשם ירדתי להרפת, וממילא לא הוצרכתי לנקות את השלג. פעמים אחדות ראיתי בלילה עדרים של זאבים שסובבים את הרפת למצוא דרך ליכנס, ולעשות סעודה גדולה, אבל דלתות הרפת היו סגורים ומכוסים בשלג.
פעם אחת כשכבר האיר פני המזרח, והעובדים כבר התחילו לגשת לחלוב את הבהמות, עליתי על הגג כדי להגיע הביתה, דרך של חמשים "מעטער" עד ביתי, וכבר הורגלתי בזה וידעתי את הדרך. ובבואי למקום שעמדה דירתי, אינני רואה שם כלום, כי במשך הלילה ירד כל כך הרבה שלג עד שלא הי' ניכר אפי' סימן שעומדים שם ששה דירות מלאות אנשים.

(עמוד תקפב)
עמדתי על מקומי, והסתכלתי היטב אולי אראה איזה סימן, אבל לא ראיתי דבר חוץ משלג, והייתי בטוח שהנני עומד סמוך להדירות. כשעמדתי שם וחשבתי מה לעשות, נזכרתי שבכל דירה נמצא תנור של ברזל, ודרך קנה אחת יוצא העשן, ואם כן צריך ליראות שחור של העשן על השלג שעל גגות הדירות, כי התנורים בוודאי בערו כל הלילה, וחפשתי ומצאתי ששה סימני שחרות על השלג, ואלו היו ששת הדירות שהי' תחת השלג. התחלתי לספור הסימנים, אחד, שנים, שלש, ושם היתה הדירה שלי, ואי אפשר הי' לי לשבור גג הדירה שלי, כי היה מדובק היטב עם הטיט, וגם הי' על הגג הרבה קנים וחתיכת עצים וכדומה, אבל על גג של ה"פאראגאן" (הפרזדור) של הדירה לא הנחנו כל כך הרבה עצים לסכך, ושם הי' בניקל לפתוח את הגג של הפרוזדור עם הידים. והשערתי לפי סימן העשן היכן הוא מקום הפרודור, וברגלי התחלתי להוריד השלג מן הגג, ואמנם לא טעיתי, כי אחר שהורדתי השלג עם הרגלים, ראיתי הקנים שהנחתי על גג הפרוזדור שלי. ובכל כוחותי התחלתי לעשות נקב על גג הפרוזדור עד שנעשה שם פתח קטן, והנחתי רגלי לפנים, אבל עדיין לא הי' רחב כל כך שאוכל ליכנס בכל גופי, ועל כן התחלתי לשלשל את עצמי בכח תוך הפתח הקטן כדי להגדיל את הנקב, אבל כנראה שנפלתי למטה ואבדתי את הכרתי.
זוגתי הרבנית תחי' ישנה עוד, ושמעה קול רעש גדול, ותיכף רצתה אל הדלת לראות מה שקרה שם, אבל לא יכלה לפתוח את הדלת, כי גופי הי' מעכב את הדלת מלפתוח, ובכל כחותיה דחפה הדלת עד שפתחה אותה. וכשראתה כי אני שוכב מתעלף, לא יכלה לצאת לקרות לאנשים להציל אותי, כי כל גובה הדלת הי' מכוסה עם שלג. והתחילה בעצמה להשיב רוחי, עד שהחייתה את נפשי תלי"ת, וסיפרתי לה מה שעשיתי. וכה היינו תחת השלג כמה ימים, עד שבאו איזה אנשים וניקו קצת את השלג, עכ"פ שנוכל לצאת מן הדירות.
באותו מעמד קיימתי מה שאמר נעים זמירות ישראל בתהלים (ק"ל א') ממעמקים קראתיך ה', ולא רק ממעמקי הנשמה, רק גם ממעמקי האדמה קראתיך ה', רבש"ע תוציאנו מחשכות הזו, כי לא הי' לנו מה
(עמוד תקפג)
לאכול רק לכמה ימים. ואמנם שמע השי"ת את קריאתינו ותפילותינו ובקשותינו, והוציאנו מאפילה לאור גדול.
בסטשוטשינסק
בהיותנו בקאזאכסטאן, בחרנו לנסוע לעיר סטשוטשינסק כדי לדור בעיר גדולה שיש בה כמה מנינים יהודים, ולא להיות ב"קאלכאז" רק עם ב' או ג' משפחות יהודים. והתאכסננו שמה אצל חייט יהודי מארץ פולין. כל היום כולו הסתובבתי למצוא איזה עבודה שאוכל להתפרנס מזה. בערב אחד כאשר חזרתי לבית החייט בעל האכסניא שלי, אמר לי החייט שהיו כאן כמה יהודי עיר פעטערבורג שחיפשו אותי, ששמעו שנמצא אצלו רב מפולין, והם צריכים לרב נחוץ מאוד. אז אמרתי לבעל האכסניא שאם יבואו ביום המחרת, יאמר להם שימתינו עלי עד הערב, וכשאחזור אשמע מה הם צריכים ממני.
ביום המחרת כאשר באו, המתינו עלי עד הערב, ושאלו ממני אם אני יודע כמה יום לחודש היום, עניתי ואמרתי להם בדיוק לפי סדר הלוח שהי' לי. הם שמחו עד למאוד לדעת בדיוק ימי החודש, ואמרו לי שהשו"ב שלהם יש לו לוח, אבל אינו נכון, כי לפי החשבון שלו הוא כעת סוף החודש, אבל בסוף החודש הלבנה מכוסה, וכיון שכבר רואים את הלבנה החדשה בוודאי שכבר נכנסו כמה ימים בחודש החדש, ובוודאי שהחשבון שלו אינו נכון כלל. ושאלתי אותם האיך הוא מחשב החשבונות לעשות את הלוח. אמרו לי, שיש לו הרבה לוחות מלפני כמה שנים, וכשתכלה שנה כגון ביום ב' בשבוע, הוא בוחר לו לוח זה שראש השנה הוא ביום ג' בשבוע, ולפי לוח זה הוא קובע כל הימים טובים. וכשחל סוף השנה ביום עש"ק, הוא בוחר בלוח שראש השנה חל ביום שב"ק, וכדומה. והוא לא ידע האיך שטעה טעות מגוחכת, שהרי שנה
(עמוד תקפד)
אחת אינה דומה לחברתה, והכל תלוי לפי המולדות ושאר הכללים, וגם יש שנות מעוברות, ויש שנים שחודש חשון או כסלו הם מלאים ל' יום, ויש שחסרים רק עם כ"ט יום, ולפי זה לפעמים השנה משתנה ביום או יומים. ומי שאינו יודע כל הכללים, אי אפשר לו לעשות לוח. ומסרתי להם אז לוח לכמה שנים לפי תאריכי רוסיא, כגון ראש השנה יחול ביום פלוני למספרם, פסח ביום פלוני, וכדומה. ותלי"ת על חסדיו הטובים שחנן אותי לזכור כיצד עושין לוח, והצלתי אותם מהרבה איסורים, ויוכלו מהיום והלאה לשמור כל הימים טובים במועדם.
מצב החיים בסטשוטשינסק
מצב החיים בסטשוטשינסק הי' קשה מאוד. אצל ה"קאלטשאק" ("באזאאר") הי' כל אחד ואחד מתאסף למכור ולקנות מה שצריך. והיות שהי' מקום מיוחד זה קרוב לתחנת מסילת הברזל, היו אנשי העיר מאחינו בני ישראל שכל פרנסתם לא היתה ליגאל, הם יצאו בכל יום להתחנה, וקנו חפצים ומלבושים ושאר דברים אצל העוברי דרכים, ומכרו את סחורתם להאיכרים בריוח. וכל זה הי' כרוך בסכנות שלא ימצאו המשטרה סחורות אלו, כי לפי דעתם הי' כל זה גנוב ממחסן הממשלה, ואוי לו למי שפגעה בו המשטרה, כי חוץ ממה שלקחו ממנו את הסחורה, אף היו עלולים להסגר אותם במאסר לשנים הרבה.
גם זוגתי הרבנית תחי' לאויט"א עזרה לפרנסה. לא היה לה כסף לקנות מן העוברי דרכים, רק קבלה סחורה מן הנשים שקנו מהם, ואחר כך הרויחה מעט על ידי שמכרה את הסחורה במחיר יותר ממה שקבעו לה. ומכל המכירות קיבצה מעט מעט, עד שהיתה בידה איזה מאות "רובעל", וקנתה גם היא את הסחורה ממקור הראשון, זאת אומרת לא מהנשים שקנתה מהן עד עכשיו, כי אם מהנוסעים של מסילת הברזל. היא קנתה איזהו "מעטער" סחורה, והיתה מוכנת למכור אותם ולהרויח פי שלש ממה שהרויחה מקודם.
אבל דא עקא, פתאום עשו המשטרה "אבלאווא", שהקיפו את ה"קאלטשאק", והחרימו ולקחו הסחורה מכל אחד. זוגתי תחי' בכתה על רוע מזלה, כי זמן רב קיבצה פרוטה לפרוטה עד שהיתה לה מעט כסף
(עמוד תקפה)
לקנות את הסחורה, ועכשיו בפעם הראשון שכל הסחורה היתה שלה וחשבה שתרויח עכשיו יותר, באו השוטרים והחרימו את הסחורה, ונטלוה ממנה. היא באתה הביתה בבכי, וסיפרה לי את כל אשר נעשה. אני הלכתי לה"ענ-קע-ווע-דע" (המשרד) שהי' סמוך לתחנת מסילת הבזל, וסמוך לה"קאלטשאק".
כשנכנסתי ראיתי שהפקיד של ה"ענ-קע-ווע-דע" הוא "סטשוטשענסצק" (מוסלמי אחד), שגם הם נגרשו מארצם, ארצות הדרום החמות, והם סבלו הרבה מהגירוש, לפי שהם לא היו רגילים לחיות באיזור הקר בצפון, ולכן הם היו שונאים את הממשלה. אמרתי לו הכל מה שקרה, ואני מבקש שיחזור לי את הסחורה שלקחו מזוגתי. הבקשה היתה אצלו מוזר. בבטח שפעם ראשון בחיו הוא פוגע דבר כזה שאיש יבוא לה"ענ-קע-ווע-דע" לבקש שיחזירו לו את הסחורה שהם החרימו. מי אתה? צעק עלי. והאיך אתה יהין לבקש שיחזירו לך את הסחורה שהיא גנובה מאתנו, היודע אתה שיכולים בעד זה לאסור אותך.
אמרתי לו, אני יודע שממשלת ברית המועצת הם אנשים אידאלים וטובים, והם אינם רוצים לגזול ממני, רק שבשוגג לקחו מזוגתי את הסחורה שנתתי לה למכור, ולקנות בזה פת לחם עבור משפחתי שלא נמות ברעב. אנחנו ברחנו מהרשעים הגרמנים לפה להציל את נפשותינו מן השעות הרעות, ואנחנו רוצים בתום המלחמה לשוב לארץ מולדתנו, ולא למות פה, לפיכך אנחנו מוכרים כל מה שיש לנו כדי להחיות את נפשות משפחתנו.
והיות שהי' הפקיד מן ה"סטשוטשענסציעס" שהקאמוניסטים גרשו אותם מארצם, לפי שהיו ידועים ששבט ה"סטשוטשענסציעס" אינם אזרחים טובים של הממשלה, והם רוצים שהגרמנים יבואו וישחררו אותם מאת ממשלת הכופרים, כי הם היו מחמדנים מאמינים אדוקים באמונתם ולחמו תמיד עם הכופרים, ולכן הרוסים חשדו אותם שהם בוגדים, וחשבו שבבוא עת שהגרמנים יתקרבו לארצם הם בבטח יעזרו להגרמנים לכבוש את מקום משכנותם, לכן פתאום גרשום בלילה אחת והביאם לצפון הקר, ועל כן הרגיש הפקיד ה"סטשוטשענסצי" את רוחנו, והבין את מצבנו,
(עמוד תקפו)
לפיכך דיבר אתי אחר כך בנחת ולא גער בי עוד. הוא נכנס עמי בשיחה ארוכה בכמה ענינים. אחר כך הראיתי לו על הסחורה שהיא של זוגתי תחי', לקחתיה, ואמרתי לו "ספאסיווא" (תודה ויישר כח), ויצאתי משם עם הסחורה, והלכתי לדרכי. פעולה זו היתה מסוכנת מאד, ובעזהשי"ת הצלחתי ולא ענשו אותי, כי השם הי' בעוזרי, כן יגן עלינו תמיד אמן.
פעם אחרת תפסו את זוגתי תחי' עם סחורה שעמדה לימכר, לקחוה והסגירוה המשטרה במשרד ה"ענ-קע-ווע-דע" עם שאר נתפסים. כך עמדו שם לאיזה זמן, וכשנכנס אחד מן הפקידים של המשטרה לחדר לפנים מן החדר שהיו כולם עומדים שם, ברחה זוגתי תחי' משם, ובאתה הביתה בשמחה ובתודה להשי"ת.
ושוב שנית כשתפסוה המשטרה עם כיס מלאה שעורים, עשתה נקב בכיסה, ובמשך כל הדרך שהלכה עמהם להמשרד נפלו השעורים מעט מעט, ועל ידי זה כשנלקחה לעמוד למשפט, לא מצאוהו אצלה כלום, ובחסדי השי"ת פטרוהו לחיים ולשלום.
פסח שנת תש"ד לפ"ק
בהיותנו בסטשוטשינסק, נתנו הרוסים בכל יום לכל אחד חתיכת לחם לאכול, וכשלא הי' להם לחם חילקו מנה של קמח, שנוכל לעשות בעצמנו איזה מאכל או איזה תבשיל.
בימים שקבלנו קמח, צמנו ולא אכלנו, והשארנו אותו לימי הפסח שמשמשים ובאים. ועצה זו אמרנו לשאר היהודים לעשות, אבל לא כולם שמעו לדברינו, כיון שהיו רעבים. כאשר הגיעו ימי הפסח, עשתה זוגתי הרבנית תחי' "פלעצעליך" (כמו מצות) עם הקמח. אולם ביום אחרון של פסח, כאשר נגמר כל הקמח, וגם תפוחי אדמה לא הי' לנו, ובתנו תחי' לא הרגישה טוב, ובכתה בדמעות על שהיתה רעבה. על כן הלכה זוגתי תחי' לבית השוחט הרב הגאון רבי ישראל בלעכער זצ"ל הנ"ל לבקש אוכל, אבל גם אצלם כבר כלו כל האוכל.
המנה של הלחם שחלקו בכל יום מימי הפסח לא לקחנו, רק קוינו שמנת הלחם שיחלקו ביום אחרון של פסח, יחלקו בלילה, שע"י זה נהיה ביכולת לקחת את המנה המגיע לנו ולהשקיט את רעבננו.

(עמוד תקפז)
בין כך ובין כך, כבר נעשה אחרי הצהרים, ובתי תחי' בכתה כל הזמן, והשכנה הנכרית שמעה את בכייתה, ונכנסה להבית, ושאלה אותה: "גאלקע!" (כך קראו אותה שם) למה את בוכה. ואמרה לה בתנו תחי', הורי אינם בבית, ועדיין לא אכלתי במשך כל היום. יצאה הגויה, והביאה מביתה חתיכת לחם ממורח עם חמאה, שהי' בימים ההם דבר יקר מאוד. וכראות בתנו תחי' את הלחם, אמרה לה שהיום יש לנו יו"ט ואסורים באכילת חמץ, ועל כן לא אוכל לאכול את הלחם. זה הי' אחרי שלא אכלה כמעט כל היום, ולא רצתה לאכול חמץ! לעת ערב הביאה מרת מירל רובינשטיין ע"ה ביצה מבושלת, וחיתה נפשנו בגללה. זכרה לה אלקי לטובה.
נלקחתי לעמוד לפני ועד של חיילי פולין
כשנכנסו הדייטשען ימש"ו לרוסיא בכחות עצומות, עם עשרות אלפים אוירונים ו"טאנקען", נכנסו כמה מאות מיל בעומק הארץ, ובתחילה לא עמדו הרוסים מנגד, רק ברחו לנפשם. כל תחנות הרכבת היו מלאים מפה אל פה עם אלפי בורחים, וכל אחד רצה לברוח הלאה מן החזית, ולהיות במרכז הארץ. ואלפי אנשים המתינו וחכו בכל תחנה שיבוא רכבת הברזל שיוכלו לנסוע ולברוח הלאה. רכבות הברזל באו כסדר ויצאו מהם גם כן אלפי אנשים, ולא יכולנו ליכנס תוך התחנות מחמת אלפי האנשים שעמדו כבר שם, ורק ישבנו על החבילות בשדה סמוך להתחנות.

(עמוד תקפח)
ובמשך הזמן התחילה ממשלת פולין לארגן צבא פולני ברוסיא, ונשתלחו כל צעירי פולין למרכז רוסיא, לא רחוק מעיר מאסקאווא, ושם היו שליחים מיוחדים מממשלת פולין הנמצאת בגולה, ("פולישער גלות רעגירונג"). ובדקו שם כל הבאים על ידי רופא, ומדדו הגובה והמשקל של כל אדם, לראות אם הוא מוכשר לשרת בצבא.
וכאשר נשלחתי לעמוד שם לפני המשרד, היינו ערך של שלשים בני אדם שנסענו יחד, והוצרכנו לעבור דרך עיר אקמאלינסק. ושם לקח מאתנו ה"וואי-ענ-קע-מאט" (משרד הצבא) את כל התעודות שלנו, ונתנו לנו תעודה אחת לכל השלשים בני אדם (כדי שלא נוכל לברוח), והי' מונח ביד אחד מאתנו. ולא הי' רשאי לשום אחד לנסוע בלי תעודה. ובכל פעם שהוצרכנו לעמוד באיזה משרד הוצרכנו להראות תעודה, ובלי זאת לא הי' יכולת לטייל ברחוב, או לנסוע על רכבות הברזל.
כשהגענו לעמוד ולהתייצב לפני ממשלת פולין כבר הי' לפנות ערב, וישנתי עם עוד ח' או י' בני אדם על רצפת בית אחד. והלילה עברה עלינו לטובה, ולא שמענו כלום. כשקמנו ויצאנו החוצה, מצאנו עוד הרבה בני אדם שישנו ברחוב, כי כבר הי' בימי הקיץ, וסיפרו לנו שהדייטש ימש"ו זרקו פצצות רבות בלילה לא רחוק מכאן. כשומעי את דבריהם, אחזנו פלצות, הלא ברחנו מן הדייטש להציל את נפשותינו, ומה נעשה לעת כזאת.
כשעמדתי לפני הועד, כנראה שידעו שהייתי רב בפולין, אמרו לי, שצריכים אותי שאסע עם החיילים היהודים שלוחמים במלחמה, ובכל פעם לפני שיוצאים ללחום נגד השונא, אתן בתוכם כח ועוז ללחום נגד השונא, והבטיחו לי שלא אצטרך לעשות שם שום דבר, רק יתנו לי דרגא צבאית גבוה, כמו קרבניט, וישלמו לי 1500 "רובעל" לחודש, וגם יתנו לי משרת שיבשל בשבילי מאכלי כשר, ויתנו לי גם מאכלים ותבלין יבשים, ולא אצטרך לדאוג בעבור הכשרות. אבל עם כל זה לא חפצתי לנסוע להיות על יד החזית, על כן השמטתי מהם, ונסעתי בחזרה לאקמאלינסק, יחד עם שאר בני אדם החוזרים, להודיע למשרד הצבא הנ"ל שכבר עשינו שליחותינו, ועל ידי זה יחזרו לי את התעודות שלי.

(עמוד תקפט)
והייתי אז בסכנה גדולה מחמת שלא הי' לי שום תעודות, והרבה פעמים כשנעצרה הרכבת נכנסו ובקשו מכל הנוסעים להראות להם הכתבים, ולבדוק טעם נסיעתם, כיון שהי' שעת מלחמה, ומסילות הברזל היו מיוחדים להצבא, או לבני הכפרים שנסעו להביא אוכל בעיירות, או להממשלה, ולשאר בני אדם נאסר לנסוע, עד שהראו רשיון נסיעה. וכל הנוסעים היו כולם משרתים בצבא, או אנשי "סאווכאזען" (מפקחים), או הולכים לעבודה ("טרודאוואי פראנט"), או לה"זאוואדען" (בתי חרשות) ולה"קאלכאזען", אבל הולכי בטל לא הי' בנמצא, ואם היו מוצאים אברך או איש צעיר לקחו אותו למשרד הצבא לבדוק ולחקור ולדרוש מה מעשהו ואם אינו מרגל. ואני הייתי אברך צעיר, על כן הייתי אז בסכנה גדולה, כי לא הי' לי שום כתב להראות טעם על נסיעתי על הרכבות.
ועל כן בכל פעם שהגעתי למקום שנעצרה שם הרכבות, לא חכיתי בהתחנה, מפני שיראתי שלא יסתובבו שם שלוחי "ענ-קע-ווע-דע", רק נחבאתי בצד איזה בית או איזה אילן, וכשהגיע רכבת שנסעה לכיוון שרציתי, תיכף נכנסתי בתוכה, ונסעתי הלאה. ובדרך זה נסעתי לאט לאט למקום חפצי.
כשעברתי הרי אראלסק, מקום הגבול של אירופא ואזיא ברוסיא, ועמדתי אצל תחנת הרכבת בעיר טשעלאבינסק, הנה לפתע ראיתי שם אברך אחד עם זקן אדמדם, ונשתוממתי מאוד, כי זה הי' הפעם הראשן שראיתי ברוסיא אברך חסידי עם זקן, וכששאלתי אותו מי הוא, אמר לי שהוא מחסידי ליובאוויטש, ושמחתי אתו מאוד. והנה כמעט עבר חצי היום ועדיין לא הנחתי תפילין, לפי שלא מצאתי מקום ראוי להניחם, ולא רציתי לאחר עוד, רק גליתי את זרועי והנחתי התפילין על ידי ועל ראשי. הרבה אנשים היו עוברים ושבים, ואני עומד שם מן הצד ומתפלל, וכאשר ראו כן תמהו, האיך יחצוף יהודי להניח תפילין ולהתפלל במדינה שנאסר דת. פתאום עבר איזה רוסי פקיד גדול מהממשלה שהי' לו על החזה הרבה אותות יקר וגדולה וכבוד, וברגע שהוא ראה אותי מתפלל בריש גלי, נרעש ונדהם, והסתכל עלי ופניו נתאדמו מרוב רגזה וכעס, והחזיק בידו על רובהו ("רעוואלווער"), אבל כהרף עין בעוד שהוא מסתכל עלי נתערב בין שאר עוברים ושבים לתוך התחנה, וברגע אחרת כבר
(עמוד תקצ)
נתעלם מן העין. ובטוח אני כי השי"ת הגין עלי שלא יוכל להרע לי. בין כך ובין כך הגיע הרכבת, ונכנסתי תיכף ומיד, והגעתי קרוב ביותר למקום חפצי, והיו עוד כמה יהודים שנסעו עמדי בלי תעודות.
כשחזרנו לאקמאלינסק, הוצרכנו להתייצב שוב אצל משרד ה"ענ-קע-ווע-מאט" (משרד הצבא). כמה מאתנו נכנסו לפנים השער, וכשראיתי שעומדים ב' חיילים מזויינים בשני צדי השער יראתי לגשת שם, רק חכיתי בחוץ מול בית המשרד אצל מגרש, עד שיצאו שאר החוזרים עמי שנכנסו לשם, כי רציתי לדעת מה יעשו עמהם. חכיתי עליהם זמן רב, ולא יצאו. בין כך ובין כך ראיתי חיילים יוצאים וכאילו מחפשים אנשים, על כן תיכף ברחתי ממקום בית המשרד, עד שהגעתי לקצה העיר, והתאכסנתי אצל משפחה יהודית.
למחרתו סיפרו לי שהחיילים מחפשים אנשים צעירים שהתייצבו במשרד הצבא סמוך למאסקאווא, כי לאלו שנכנסו להמשרד, שאלו היכן שאר החוזרים עמהם, כי כנראה היו עוד אנשים שחזרו ולא נכנסו עמהם להמשרד, וענו ואמרו שמחכים עליהם בחוץ. ונשלחו החיילים לחוץ לחפש אותנו, ורצו לאסרנו, אבל לא מצאו אותנו. כמה ימים נערכו החיפושים סמוך לה"קאלטשאק" (מקום השוק) שמכרו וקנו שם. וכל אחד שהי' שם צוו עליו להראות להם התעודות, אבל לא מצאו אף אחד מאתנו. כעבור כמה ימים, והבנתי שכבר נשתק הדבר, וחדלו החיפושים, יצאתי ברחוב וקניתי שם שק של קמח, והתחלתי לנסוע חזרה לעיר סטשוטשינסק. גם על הרכבת נערכו החיפושים, אבל אני שכבתי במקום הגבוה ביותר על הרכבת, ועשיתי את עצמי כאילו אני ישן, וראיתי שהוציאו כמה בני אדם שהיו על הרשימה שמחפשים אותם, וגם בתחנה האחחרונה לפני סטשוטשינסק הוציאו אדם אחד, ואותי לא ראו כלל. בבואי לסטשוטשינסק לא יכולתי לרדת במקום התחנה, כי ראיתי שם הרבה איקטורין וחיילים ומשטרה. אבל כשכבר התחילה הרכבת לנסוע הלאה, ועברו קצת רחוק מן התחנה קפצתי מן הרכבת, והי' זה סכנה איומה, ושם ראיתי איזה עץ ששימש כחומת העיר, ודחפתי אותו קצת, ונכנסתי תיכף באמצע העיר, מקום אשר לא היו שם שום חיילים וכדומה. וברוב חסדי השי"ת הגעתי חזרה לחיים ולשלום למקום חפצי, עיר סטשוטשינסק.

(עמוד תקצא)
שחיטה ברוסיא
טרם פרוץ המלחמה הרגשתי ששבתנו בפולין הוא כמו שעומדים על "לאווע" (הר גועש), שיפוצץ את כל השטח ויזרוק אש ותמרות עשן ויחרב את כל הסביבה וימחוק את כל היקום. והבנתי שעל עת כזאת אמרו חז"ל ‏ (חולין ט' ע"א) שצריכים לידע כתב שחיטה ומילה, ועל כן הכנתי את עצמי לזה, כי אולי אהי' נדחה למקום שאין שם סופר או שוחט או מוהל, ולמדתי הלכות סופרות, הלכות שחיטה והלכות מילה, הלכה למעשה, כדי שאם יולד לי בן אהי' ביכולת למול אותו, וגם יהי' לי תפילין ומזוזות ואפילו ספר תורה, ועל כל פנים יהי' לי ידיעה רחבה בהלכות אלו, אף על פי שמקודם לא הסכים אאמו"ר זצ"ל שאהי' שוחט, אבל לבסוף כשאמרתי לפניו נימוק הנ"ל הסכים שאהי' בקי באומנות השחיטה.
והנה עכשיו בהיותי בסטשוטשינסק צפון קאזאכסטאן, גרתי עם עשרות משפחות יהודים, רובם מפולין. והיו קונים עופות, אבל לא שחטו אותם, ע"כ בקשתי מהם, היות שלמדתי הלכות שחיטה, שיעשו לי טובה ולפני שהורגים את העוף, יקראו אותי ואני אשחוט אותו. ומחמת שהם הורגלו כבר להרוג את העופות ולא לשחוט אותם, על כן הוצרכתי לבקש מהם שיעשה לי טובה בזה, כי הם סברו שהיות שהם מוכרים חתיכות עופות בלי הדחה ומליחה, ונמצא שהקונים מהם ממילא אוכלים טריפה, אם כן למה צריכים לשחוט אותו, האם יתכשר בזה. ולא הבינו שאע"פ שנשאר בהבשר איסור אכילת דם אבל הוא יוצא מידי נבילה. וכיון שהרבה הפצרתי בהם, על כן עשו לי הטובה ובאו אלי ואני שחטתי להם את העופות. ובין כך ובין כך, שמעתי שהם גם הורגים כבשים, והם מוכרים אותם בלי רשיון על שוק השחור, ע"כ בקשתי מהם גם את זה, לקרוא אותי שעכ"פ לא יאכלו נבילה. והתנצלו שלא יוכלו לקרוא לי, כי כל זה הם עושים בלי רשיון, וכשימצא הדבר יענשו אותם קשות, ויצטרכו לשבת בתפיסה ובית הסוהר כמה שנים, ויותר טוב שלא אשחוט להם ולהיות להם אח לצרה, כי מה לי לצרה הזאת, למסור נפשי רק למנוע מהם מלאכול נבילה. אבל אחרי הרבה הפצרות, הסכימו לקרוא אותי, וכן עשו.

(עמוד תקצב)
בעת ההוא הייתי שומר בלילה אצל. "ריי-פאטרעב-סאיוז", רשת חנויות גדולות שהיו מספקים ומכלכלים את כל העיר והגלילות עם מזון ועוד כל צרכי האדם, לערך חמשים אלפים תושבי העיר ומחוזי'. הייתי השומר על הרחוב הראשי, ומאחורי הבית הי' בית אוצר - מחסן גדול עם כל הסחורה והמאכלים. ולפנות בוקר כשחזרתי לביתי, נכנסתי ב' פעמים בשבוע באיזה בית לשחוט שם את הכבשים. ובב' הלילות שלפני יום השחיטה לקחתי עמי החלף להיות מוכן לשחוט ליום המחרת לפנות בוקר. ואמרתי להם שאיני רוצה לקחת תשלום עבור השחיטה, רק הנני עושה זאת למנוע מהם מלאכול נבילה. אבל עכ"ז נתנו לי הראש והרגלים של הכבשים, ומזה החיו את נפשנו.
היתר השחיטה קבלתי מאת הרה"ג הגדול רבי ישראל בלעכער זצ"ל שו"ב בעיר נאוואראסייסק, ונשלח לסטשוטשינסק עם משפחתו כשנכנסו הדייטשען לרוסיא. אבל לא הי' עוסק עוד בעניני שחיטה, מג' טעמים דלהלן. א' שכבר הי' זקן בא בימים. ב' היות שנאסרה השחיטה מטעם הממשלה. ג' שלא ‏ הי' למי לשחוט. ועל כן נצלתי הזדמנות זו לקבל משוחט עוד מדור הקדום, ואדם חשוב כמותו, קבלה על השחיטה. שחטתי לפניו כמה עופות וכבשים שהביאו לי היהודים לשחוט, ובקשתי ממנו שיבחין אותי בבדיקת החלף וכו'. אחרי הבחינה שהבחין אותי התיר לי לשחוט, אבל הכתב קבלתי ממנו סוף המלחמה, כי בגלל האיסור של הממשלה לא רצה שיהי' בכיסי כתב ממנו.

(עמוד תקצד)
פעם אחת לפנות בוקר כשהאיר השחר, אחרי שגמרתי עבודת הלילה, הלכתי למקום ששחטתי שם, וכמובן שהי' עמי החלף. דפקתי בדלת, נכנסתי ורעדה אחזתני בראותי שלפני עומד איש משכמו ולמעלה, שר ממשלתי גבוה עם הרבה סמלים ואותות הצטיינות על החזה שלו. וכמעט ברכי כשלו מפחד כי חשבתי שבוודאי נלכדתי, כי אולי נודע הדבר על אודות אותו יהודי שהנני שוחט בשבילו, ושהוא מוכר בהמות בלי רשיון, והוא יעצור אותי עד שיחטוף כל השותפים בשחיטה ומכירה זו. ולזה התנצלתי תיכף ומיד, ואמרתי, סליחה! טעיתי, כי לא רציתי ליכנס כאן, רק בבית האחר. אבל הוא אמר לי בלשון יודיש: אל תתיירא כי יהודי אנכי. אבל אני הייתי מתיירא מן היהודים יותר מן הרוסים, כי הרוסים היו יכולים לשחדם שישתקו, אבל היהודים לפעמים היו "כנים" יותר מדאי, והיו מוסרים הכל לה"קאמוניסטישער אידעאל". וכשראה הבעל הבית שאני מתיירא, פתח את פיו וקרא אלי, אל תתיירא! הלא הוא משלנו (יהודי)! כנס לפנים ושחוט!
כשגמרתי לשחוט דברנו ושוחחנו יחד, וסיפרתי לו מן החיים שחיינו בפולין, ומקוים בכל יום תמיד לישועה הקרובה לבוא, לחיות בלי עבדות ולהיות בני חורין כמו לפני שבאנו לרוסיא. ועל זה נענה ואמר: הנני מקנא בכם, כי יש לכם על מה לקוות, כי כשתגמור המלחמה תהיו כולכם בני חורין, אבל חיינו שאנו חיים פה ברוסיא אין זה חיים כלל, כי אנו מתפחדים ומתייראים מן יום המחרת, ואין אנחנו יודעים אם
(עמוד תקצה)
נזכה שהלילה תעבור עלינו בשלום (כי נהגו אנשי הממשלה אם חשדו אחד באיזה דבר, על איזה מסירה שמסרו עליו, היו עונשים וחוטפים אותו מביתו באמצע הלילה, כדי שלא יראו שאר תושבי המקום את האכזריות האיך הם מתנהגים עם אזרחים שלהם, על כן כולם לא היו בטוחים על הלילה שתעבור עליהם בשקט, ולא היו יכולים לישן שום לילה במנוחה). וכל אחד מאתנו חי רק עם ההוה, ואין אנו רואים תכלית מחיינו, אבל אתם יש לכם על מה לקות, והלוואי שאהי' גם אנכי במקומכם. ואני כשומעי את דבריו שיצאו מלבו הנשבר והנדכה, חזקתי אותו שלא יתייאש ח"ו, כי בעזרת השי"ת יוכל הכל להשתנות, וגם הוא ורעיו יוכלו להיות אנשים בני חורין, כי האמת צריך תמיד לנצח.
הפרה שנאבדה
בתחלת הקיץ בחודש תמוז (תש"ה לפ"ק) נקראתי לבוא להיות שומר אצל ה"פראצעדאטל", דהיינו מנהל הראשי מכל בתי חרושת של העיר ושל הגלילות. הוא הי' גם מאנשי צוות של ועד הבטחון של העיר, שזאת היתה עבודה אחראית ביותר, וממילא הי' איש חשוב מאוד. והנה הביאו לו משדה מרעה אחת פרה שהיתה מיוחדת במינה, כי נתנה הרבה חלב. והיו צריכים אז לחלוב חלב הרבה לעשות מאכלי חלב לצורך כל ימי החורף. כשבאתי לשם הי' לעת ערב, והראו לי הרפת שעמדה שם הפרה, והפרה היתה קשורה עם שלשלת לעגלה ואכלה. אני ישבתי על העצים שהיו שם סמוך להרפת, וכאמור, הי' זה בחודש תמוז אשר הלילות קצרות, והסתובבתי הלוך וחזור כל הלילה לראות אם הכל הולך על נכון ועל צד היותר טוב. לפנות בוקר הרגשתי עייפות גדולה, וכנראה שתרדימה גדולה נפלה עלי. כשקמתי ופתחתי את עיני, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עלי, בראותי דלת הרפת פתוח לרווחה, והפרה איננה, ותיכף התחלתי לחפש סמוך להרפת אבל לא מצאתי. מיד עוררתי את המנהל ומסרתי לו מה שקרה, ובקשתי ממנו לבוא עמי לחפש אותה, כי מסתבר שהפרה לא נמצאת רחוק מן המקום, או אולי ברחה לה"קאלכאז" שהובאה משם. הוא אירגן לחפש בכל קצות העיר, ועל כל הדרכים הסמוכים
(עמוד תקצו)
להעיר, גם שאלו מאנשי העיר, ומאנשים הסמוכים לעיר, אם ראו איזה פרה מסתובבת כאן, וכולם כאחד ענו ואמרו לא ראינו.
המנהל בא אלי בטענה, וקרא ואמר: אזרח רויטבלאט, מה עשית לי, הלא אני נמצא כעת בסכנה גדולה, כי פרה זו לקחתי לזמן קצר מן שדה המרעה הסמוך לכאן, ולקחתיה ברשות כדי לחלוב ולהכין מאכלי חלב לצורך ימי החורף המשמשים ובאים, אבל זה הי' בלי רשות של מושלים הגבוהים ("העכערער מאכט"), ועכשיו אצטרך להודיע להמשטרה שנאבדה הפרה, ומה אען ואומר אם ישאלוני למה היתה הפרה ברשותי בלי רשות, על כן עצה אחת יש לי, שתודה על האמת, ותגיד לי עם מי עשית שותפות שיבוא לגנוב את הפרה, ואני מבטיח לך שאם נמצא את הפרה בחיים לא נעשה עמך דבר, ונמחול לך על כל הצרות שגרמת לי, ולא נענוש אותך. כך דיבר אלי האיש, וכמעט בכה בדמעות, תרחם על עצמך, כי אינני רוצה שהמשטרה תענה אותך בחנם. אבל השבתי לו, כי כל מה שאני יכול לומר לך הוא שקרה אסון, כל הלילה הסתובבתי לשמור אותה, והכל הי' על צד היותר טוב, ולפנות בוקר נפלה תרדימה על עיני, אף על פי שאינני רגיל לישון בשעת השמירה, אבל קרה אסון ונרדמתי, וזהו הכל שאוכל להגיד לך.
כשראה המנהל שלא יוציא ממני מאומה, הלך והודיע להמשטרה את האסון שקרה לו. המשטרה לקחה אותי אליהם והתרו בי, והטילו עלי אימה גדולה שאגיד להם איפה הפרה נמצאת, כי הם יחפשו ויחקרו וידרשו עד שיגיעו לסוף הדבר, ואז ישפטוני וידונוני לשבת בבית הסוהר כמה שנים, ומי יודע מה יקרה אתי שם, על כן טוב הדבר להיות מודה על האמת, ולמנוע הרבה צרות. וגם להם עניתי ואמרתי, הלא אתם רוצים שאגיד לכם האמת, על כן תשמעו ואני אגיד לכם רק האמת, והאמת היא שאינני יודע איפה הפרה נמצאת, ולא הי' לי שותפים בדבר, ולא הגדתי לאף אחד שנלקחתי להיות שומר על הפרה, וזהו אמת גמור, ויותר מזה אינני יודע להגיד לכם. וכמובן שהם לא האמינו לדברי אלה, והתחילו לעשות דרישות וחקירות. ואינני זוכר לכמה זמן הם עכבו אותי שם, אבל זאת אני זוכר, ששכבתי כמה שעות שם על ספסל, עד שבאו
(עמוד תקצז)
והודיעו לי שאוכל לחזור הביתה, ובמשך הזמן אחרי שיתוודע להם הכל, יודיעו לי מה משפטי.
צערי ושיחי לא ניתן ליכתב, כי מי שלא הי' במצב זה לא יוכל לשער הצרה שקרה אותי. מצב המדינה הי' קשה ביותר, ושונאי ישראל לא חסרו שם, שהיו שם הרבה גוים אוקריינים אויבי ישראל גדולים שלא יכלו להסתכל על יהודי. פעם אמרו לי, שבחזית אינם נופלים יהודים, כי היהודים הם כולם רופאים או שרים, והיהודים אינם עומדים בשורה הראשונה על החזית, הם משתמטים תמיד מן החזית, הם נמצאים תמיד על השוק, והם מוכרים וקונים דברים גנובים, והם מרמאים את הרוסים וכו'. על כן חשבו שלקחתי חלק בגניבת הפרה, וכבר נשחט הפרה למכור את בשרו בשוק השחור. המצב הי' מאוד מתוח, וכולם שמחו לאיד. וגם אבדתי עכשיו כל פרנסתי, כי מי ירצה שומר שהוא גנב, ומי ימסור לי אחריות על דברים הצריכים שמירה. גם מי יודע אם לא אצטרך לישב בתפיסה, כי אפילו יגיעו לאמיתת הדברים שלא הי' לי עסק עם הגניבה, מכל מקום יכולים לשפוט אותי וליתן לי ששה חדשים עד שתי שנים לשבת בתפיסה, על ההתרשלות שלא שמרתי היטב את הפרה.
בינתיים המשטרה מחפשת את הפרה, וחוקרים ודורשים אמיתת הדברים. הם שאלו אודותי בכל מקום שעבדתי עבודת שמירה, לראות אם לא חטפוני באיזה גניבה, עם מי התחברתי שם, ומה הם אומרים אודותי, ועל התנהגותי, וכדומה. וגם חקרו ודרשו אודותי במקום שהייתי עובד לפני בואי לסטשוטשינסק, על האחוזה בהישוב הקטן לא רחוק מן העיר, והייתי שומר רפת גדולה של כמה מאות כבשים, והי' שם בתים קטנים לעובדי האחוזה, ומשם היו מוציאים מאכלי חלב להממשלה ולכל פועלי'. והפרה שנעלמה הי' מאחוזה הזאת. שם הי' מפקח על העבודה, גוי פולני, בשם וואצעק, והי' מכיר אותי היטב, משום שהייתי עובד שם, והוא ידע התנהגותי היטב, והוא הכיר אותי שהנני איש מהימן, ואמר
(עמוד תקצח)
להמשטרה שהוא בטוח שאין להאשים אותי על הגניבה, רק אפשר שהפרה לא הורגלה למקום החדש שהיתה שם, ועל כן שברה את הדלת וברחה משם לחזור למקום שהובאה משם, ובאמצע הדרך לקחה איזה אדם לעצמו. והגוי הפולני הבטיח להם שהוא יחפש אחר הפרה. והעיד עלי, כי אני איש בטוח ונאמן, והוא מוכן לישבע שאינני אשם בדבר, והוא ימצא את הפרה.
כעבור שתי חדשים, הגיד לי וואצעק הגוי הפולני, שאחרי הרבה חיפושים עלה לו למצוא את הפרה.
ותלי"ת שהראה לי חסדיו והציל אותי בזכות אבוה"ק. וגם הי' נס שלא הלכו לחפש בביתי, כי בביתי הי' לי בשר שחוטה, ואם היו מחפשים ורואים בשר השחוטה היו חושדים בי ונותנים אותי במאסר תיכף. אבל מה' יצא הדבר ועשה עמי נס גדול, שהגוי הפולני וואצעק הי' אפטרופס שלי, ודיבר טוב עלי, הגם שבדרך כלל שהפולנים הם "אנטיסמיטען" גדולים, בכל זאת נמצא פולני אחד שהי' בעוזרי, ומסר נפשו בעדי למצוא הפרה. ב"ה על חסדיו המרובים. והנני מתפלל להשי"ת שיאחז תמיד יד ימינו עלינו ויעזור אותנו שנוושע בכל טוב סלה אמן.

(עמוד תקצט)
פרק י"א
שנת תש"ו לפ"ק
ראש השנה בסטשוטשינסק ‏ / יום כיפורים וחג הסוכות בסטשוטשינסק / הברית מילה / ויהי אחרי המבול
ראש השנה בסטשוטשינסק
בשלהי קייטא דשנת תש"ה, כשימים הנוראים היו ממשמשים ובאים, התחלתי לחפש מקום גדול להתפלל שם בציבור, וגם טיכסתי עצות האיך להודיע לכל היהודים אודות מקום התפלה, ושאר ענינים, כגון שלא יבואו כמה יהודים בפעם אחת, כדי שלא יפלו עליהם חשד, ושאם יראה אחד או שירגיש שאחד עוקב אחריו, לא יכנס למקום התפלה, רק אחר זמן מה ינסה לבוא עוד הפעם, כי יכול להיות שהלה הולך אחריו בתור שליח של ה"ענ-קע-ווע-דע" לרגל אחרינו ולמצוא בית תפילותינו. ועוד ענינים שהוצרכנו לומר להם, כגון האיך להתנהג בשעת התפילה או בשעה שיוצאים מבית התפילה, ושאם יחטפו את אחד שהוא בכל יגיד על האחרים, ובוודאי על המארגן את התפילה וכו' וכו'. השו"ב הנ"ל הרב הגאון רבי ישראל בלעכער זצ"ל הי' עמו ספר תורה קטןל, וגם שופר הרכשנו שם. אבל הסכנה היתה גדולה, שלא ימצאו המשטרה ויאסרו אותנו, ואי אפשר הי' לי לילך מבית לבית ולהגיד להם, שמא
(עמוד תרא)
יתוודע הדבר שהייתי המארגן להתפלל בצבור שהוא מן המרידות הכי גדולות, ולא יכולתי לשית עצות בנפשי.
חשבתי והרהרתי עד שחנן אותי השי"ת מה לעשות. היות שמנעלי היו קרועים, וגם מעילי הי' קרוע, החלטתי ליכנס אל מקום שמתקנים המנעלים, ולישב שם עד שיתקן אותם, ובדרך זה אדבר עם כל העובדים שם את כל הדברים, ולא יחשדו אותי כיון שאני צריך להמתין שם עד שיתקן את מנעלי. וכן אעשה גם אצל החייטים, לישב שם עד שיתקן את המעיל שלי, ובינתיים אדבר עמם. וכך עשיתי, ומסרתי לפניהם את כל הפרטים, וגם עוד דברים נחוצים מעניני יהדות. והנה תמיד נזהרתי מאד מלעסוק בדבר אשר ירגיז את הממשלה, כי הייתי נרשם אצלם כמו שה השחור ("שווארצע שעפסל"), וכל מה שקרה, הייתי אני אשם בדבר, והכל הי' על חשבני. כגון אם אחד לא הלך יום אחד לעבודה, כבר אמרו שזה מעשי ידי, באשר הם ידעו שיש לי השפעה גדולה על היהודים, והוצרכתי להזהר מהם. אך עכשיו בלית ברירה, כי היינו במקום שאין אנשים, לכן השתדלתי להיות איש, והייתי מוסר נפשי להציל נשמות בני ישראל שרוצים לשפוך לבם לפני הבורא ב"ה, ועוררתי אותם שלא ישכחו מן הימים טובים, ושיבואו להתפלל ולשמוע תקיעת שופר, אף על פי שהי' סכנה גדולה כי הלא יראו שלא באו היהודים לעבודתם ביום ההוא.
את הכל ארגנתי ב"ה על צד היותר טוב, והכל הי' הולך על נכון. יום ראשון של ראש השנה עבר עלינו ב"ה טוב. אולם ביום השני של ראש השנה בתפילת מוסף, כשאני התפללתי ותקעתי בשופר, נכנס פתאום אורח בלתי קרוא, והרגשתי שקרה איזה דבר, כי כל המתפללים נאלמו דום, וראיתי שאצל הדלת עומד אדם אחד בלי טלית ופניו אל הדלת, וחשבתי שהוא שליח מן ה"ענ-קע-ווע-דע", כי האנשים שעמדו עד עכשיו אצלי רחקו ממני וכאלו רוצים לברוח, אבל האדם האורח הבלתי קרוא עמד בפתח ונתייראו לקרב עצמם לשם. ברם לא נתפעלתי הרבה, ולא הפסקתי, והמשכתי ותקעתי בשופר, והתפללתי להשי"ת שלא יאונה לנו כל רע. אחרי שגמרתי לתקוע בשופר יצא האיש ההוא והלך לו. כשגמרתי כל התפלה שאלתי מי היה האיש שנכנס. ואמרו לי שזה ‏ הי'
(עמוד תרב)
ה"פראצידאטל" (המפקח) שנכנס ממש בעת תקיעת שופר, והסתכל עלינו, ותיכף הפך פניו אל הדלת, וכך עמד עד שגמרתי לתקוע בשופר, ואז יצא והלך לדרכו. וגם אמרו לי שהי' נראה עליו שהי' בוכה בשעה ששמע קול השופר, כי כמה פעמים וגם לפני שיצא הוציא מכיסו מטפחת וניגב את עיניו, ועל כן הפך את פניו לצד הדלת, ובשעה שיצא לא החזיר את פניו לראות מי הם הנמצאים והמתפללים.
תיכף אחר ראש השנה נתקיים משפט על שנעדרנו מן העבודה, וחיל ורעדה אחזתנו, ‏ מה יהי' סופנו במשפט, ואחר כך הודיעו לנו העונש, שפחתו מתשלום כל העובדים 25 אחוזים (דהיינו רביע השכר) למשך של ששה חדשים, וזה הי' עונש קל מאוד, והודינו להשי"ת על הטוב אשר גמלנו ששלמנו כופר תחת נפשנו, ולא שלחו אותנו למרחקים. וגופא דעובדא הכי הוי:
לאחר זמן מה התחילו כמה מן המתפללים להתחבר עם המפקח, וגם עשו לו מלבושים חדשים ומגפיים חדשים, וגם הוא התחבר עמהם. בהזדמנות אחת סיפר להם האיך שבא על עקבותינו בראש השנה שעבר, שבבואו ביום ראש השנה לבית החייטים, ולא מצא שם שום עובד יהודי, והם העובדים הטובים ביותר, הלך לבית המנעלים, וגם שם לא מצא שום יהודי, והמתין בחוץ איזה זמן כי אולי קרה עמהם ‏ זה דבר והתאחרו לבוא, ועוד מעט ויבואו. אחרי שהמתין איזה זמן ולא הגיע אף יהודי אחד הבין כי מקרה אחד לכולם, ונזכר שבימים אלו ב"סעפטעמבער" צריך להיות ראש השנה של היהודים, והבין שמטעם זה לא באו היום לעבוד עבודתם.

(עמוד תרג)
למחרתו כשראה עוד הפעם שאין היהודים באים לעבודתם, החליט בדעתו שיצא לחפש אותנו בין הרחובות ובין הבתים של היהודים, אולי יתוודע לו מקום בית תפילותינו, ועמד באיזה פינה שלא יוכלו לראות אותו משם, ושמר היטב על כל הסביבה לראות אם ימצא יהודי הולך לאיזה בית, ובעמדו שם ראה יהודי אחד נכנס לאיזה רחוב, ואחריו הולך יהודי אחר גם כן לרחוב ההוא, אז הבין שברחוב ההוא נמצאים כל היהודים, על כן הלך לפינת אותו רחוב במקום שלא יראו אותו, והמתין לראות באיזה בית שברחוב אנו נמצאים, עד שבא יהודי ונכנס לאיזה בית, ואחריו נכנס עוד יהודי לאותו בית שנכנס הראשון, ולא רצה להפריע את סדר תפילותינו, על כן אחר זמן מה נכנס לאותו בית שהתפללנו. ותיכף כשפתח את הדלת התחלתי לתקוע בשופר, וקול השופר חדר ופתח לב האבן, והזכיר את עצמו מן הימים הנעורים שלו, כשהלך עם אביו לבית המדרש להתפלל, ומעיו המו עליו, ולא הי' יכול להתאפק עוד ולכבוש את רגשותיו, ופלגי מים ירדו עיניו, כי חלפו ועברו במחשבתו אימת יום הדין והפחד מימי ילדותו שהי' לו בשעת אמירת ונתנה תוקף, ורצה לברוח משם, אבל קול השופר לא הניח לו מלצאת, והרגיש שנעשה דבוק להקרקע שעמד שם כמו אסור בזיקים. ותיכף כשגמרתי התקיעות ברח מן הבית כדי שלא נסתכל עליו במצב זה שהי' נמצא בו, שהי' מאוד שבור ורצוץ.
וסיים את דבריו ואמר: חשבתי אז כמה מאושרים אתם שיש לכם על מי להשען ועל מי להאמין ואל מי לבכות ולהתחנן ולשפוך את מרת נפשכם ומצוקת לבכם, אבל אני האומלל, מה יש לי עם חיי, הלא אנחנו חיים כמו בהמות בלי שום הרגש, ואין דואגים רק על האכילה, כי חתיכת הלחם היא חיינו, ועוד כוס יי"ש "וואדקא" שנוכל לשכור, וזהו תכלית שלנו, האם זה נקרא חיים, וגם חיינו תלואים לנו מנגד, כי מי יודע אם אחד מן הידידים לא מסר איזה דבר רע עלינו להממשלה, ועוד מעט ויבואו אחרינו. ועל כן קול השופר הפך אותי להיות לאיש אחר, ונשמתי שהיתה רדומה ומשותקת נתעוררה כמו משינת קבע, והתחלתי לחשוב האיך להציל אתכם ולא לענוש אתכם בעונשים קשים ובמשפטי אכזריות, ואמרתי להשופט שאין להעניש אתכם קשות, כי אתם העובדים
(עמוד תרג)
הטובים ביותר שלנו, והיות שזהו רק פעם הראשונה על כן נסתפק להעניש אתכם בתשלום העבודה, כי להפטר בלא כלום אי אפשר, היות שבימים אלו לא הוצאתם התוצרות להמדינה כמו שהייתם צריכים.
וב"ה על החסד שעשה עמנו, וזיכה אותי לעורר יהודי מתרדמתו ולהזכירו ביום הזכרון הזה שהוא יהודי, ושיעשה חשבון הנפש באיזה מעמד הוא נמצא, ויקנא בנו שיש לנו אל מי להתחנן ולהתפלל, ודין גרמא שיחפש עילה להציל יהודים מעונשים הכי קשים.
יום כיפורים וחג הסוכות בסטשוטשינסק
ברם עכשיו התחילה הדאגה אודות יום הקדוש, כי המפקח התרה בנו, ואמר לנו, שבפעם הזה הקיל מעלינו העונש, אבל אם ימצא אותנו עוד פעם מתפללים ואין באים לעבודה, יצטרך לענוש אותנו בעונש קשה, על "סאבאטאזש" (מרידה), כי בשעת מלחמה - בשעה שהחיילים עומדים על החזית ומוסרים נפשם - אי אפשר ליבטל ולהסתובב אפי' יום אחד בלי עבודה.
ותלי"ת שמצאנו רופא יהודי שנתן לנו רשיון שלא לעבוד איזה ימים מחמת חולי או עייפות, ובדרך זה היינו חפשים עם רשיון ביום כיפורים ובימי חג הסוכות. וברוך ה' שהציל אותנו מידי הרשעים הכופרים, ולא עשו עמנו שום רע, ויכולנו לשפוך את לבנו המר ושיחנו לפני הקב"ה השומע תפלה, בימים הנוראים שעברו עלינו לטובה.
הברית מילה
חז"ל אמרו (שבת ק"ל ע"א) כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזירת המלכות כגון עבודת כוכבים ומילה עדיין היא מוחזקת בידם. והנה אנכי מעיד על זה, כי לקחתי חבל בברי"מ שהתקיימו ברוסיא מדינת הכופרים, ופעם אף הגיע הדבר למצב של סכנת נפשות ממש, ומעשה שהיה כך היה:
אחד המשפחות שהיו בסטשוטשינסק, הי' להם בן של חמש שנים, ועדיין לא הכניסו אותו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, כי נולד אחר

(עמוד תרה)
שפרצה המלחמה, והוריו ברחו ממקום למקום, גולה אחר גולה, ולא הי' נמצא מוהל בכל מקום בואם, ואפילו כשמצאו מוהל הי' מתיירא למול מחמת שהיו תחת השלטון שאסרו למול את הבנים, והרבה מוהלים נענשו מחמת זה ונשלחו למחנות העבודה בסיביר הרחוק, ורובם לא יכלו לסבול גודל קושי העבודה ושבקו חיים לכל חי.
והנה מאז ששמעתי מזה התחלתי לדבר על לב ההורים שיכניסו את בנם בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, אבל הם אמרו שימתינו עד לאחר המלחמה, ויהיו קבועים ושאננים במקום אחד, ואז ימולו אותו, כי עכשיו אין אנחנו בטוחים שנשאר פה, ויכול להיות שעוד מעט ונצטרך לברוח מכאן ולטלטל בטלטולי דאורחא, על כן מוטב להמתין עוד מעט עד יעבור זעם. אך אני הסברתי להם שמוטב שימולו את הבן עתה בעודו קטן, כי מי יודע מה יולד יום, ואיזה עיכובים יוולדו במשך הזמן, ועוד כי לפי הנראה אנחנו יושבים מסודרים פה, כל אחד יש לו עבודה, ולא מסתבר שישלחו אותנו עכשיו למקום אחר, והרי נמצא פה מוהל מומחה ה"ה השו"ב הרה"ג רבי ישראל בלעכער זצ"ל, אע"פ שהוא איש זקן, אבל גם אני למדתי הלכות מילה, ואני אעמוד סמוך לו לראות שהכל יהי' בעזהשי"ת על צד היותר טוב, וע"כ עכשיו הוא הזמן הנכון ביותר למולו. והנה אף על פי שעלה לי בקושי לדבר עמם ולשכנע אותם, לא הנחתי אותם עד שהסכימו למול את בנם.
גם את השו"ב רבי ישראל בלעכער הוצרכתי להפציר שיסכים למולו, כי לא רצה לעסוק בזה מטעם שכבר עברו כמה שנים שלא מל, והי' מתיירא למול בהיותו זקן. ועוד כי אם ח"ו יסתכן הבן בשעת הברית ויקחו אותו להבית חולים, יתוודע הדבר, ויחפשו מי הי' המוהל, וישמחו הרשעים כשיאשמו יהודי ויענו אותו באכזריות על שמירת התורה והמצוות, מכל מקום בקשתי ממנו להסכים, כי גם אני למדתי הלכות מילה, ואמרתי לו שאם ירגיש איזה חולשא ועייפות אז אמול אני אותו, וגם אם ח"ו יקרה איזה דבר ויצטרך הרך הנימול להיות בבית החולים, אני מקבל כל האחריות עלי, והוא לא יסבול כלום מזה, ואדרבה ירכוש לעצמו מצוה גדולה להכניס יהודי בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, וזכות המצוה וזכות אבוה"ק יגינו עלינו ויצילנו מכל מכשול. אחרי הפצרות
(עמוד תרו)
רבות הצלחתי לשכנע את שניהם שיסכימו, וקבענו למול אותו ביום ראשון בשבוע, כי ביום ראשון אין עובדים.
בבוקרו של יום ראשון לפני הברית מילה, סיימתי ספר תהלים, ושפכתי את לבי להקב"ה בתפלה שהברית תעבור בשעה טובה ומוצלחת בלי שום מכשול, ויתרפא הבן בקרוב, ובעיקר התפללתי להשי"ת שלא נפול בידי הרשעים. השו"ב הנ"ל הי' המוהל, ועשה המילה הפריעה והמציצה וכו', ואני עמדתי על גביו שלא יפחד. אחרי גמרו נמסר הבן הנמול לאמו, ואנחנו התיישבנו ליד השלחן שהי' עליו קצת יי"ש "וואדקא" ושתינו קצת, ואיחלנו מזל טוב ולחיים, וגם טעמנו מיני מזונות. ונתתי שבח והודי' להשי"ת שזיכני במצוה גדולה זו, לפתות ההורים והמוהל שיסכימו לערוך את הברית.
בסעודה חשובה זו ישבנו לזמן מה, ושוחחנו קצת, וזה הי' סעודת מצוה אמיתית, כי כולנו מסרנו נפשנו עלי'. והנה פתאום נפתחה הדלת ונכנס המפקח, ואף על פי שהי' ידיד אבי הבן, ידענו שלא קרא אותו להשתתף בסעודת הברית, כי למול איש להיות יהודי הי' חטא ועון פלילי ברוסיא, ראשית משום שגורמין צער לאזרח רוסי, ושנית והיא העיקר, משום ששנאו ושטמו דת משה וישראל, כי שיטת הקאמוניזם בנוי' על כפירה באלקים ובתורתו הק' כידוע. אולם אבי הבן הציל את המצב כי בהיות שרגילים הרוסים לשתות "וואדקא", נתן להמפקח לשתות כוס אחר כוס, ולא ארך הזמן והשתכר. כך ישב לזמן מה, עד שהלך משם.
אחרי כמה ימים התחילו הבעיות, כי הגיד לא נתרפא, וכל האבר נתאדם למאוד, והי' להרך הנימול הרבה כאבים. וכל יום נתרבו היסורים, והילד הי' נמצא בסכנה. וידענו כי צריכים להציל את הילד, שאם לא יתרפא תיכף צריכים לקחת אותו לבית החולים, אבל מה יהי' עם כולנו? הלא יתגלה לעין כל גודל המרידה שמרדנו בהממשלה וישפטו אותנו. אבל עם כל זה הילד צריכים להציל בעוד מועד, והשי"ת ירחם עלנו. ושפכתי כמים את לבי הנשבר והנדכה לפני הבורא כל עולמים, ואמרתי: רבונו של עולם, הלא לפניך נגלו כל תעלומות לב וסתרי כל חי, ואתה יודע האמת כי בתום לבבי עשיתי זאת, ולא הי' לי שום פני' אחרת, רק למען שמך ולכבודך ולא לכבודי, למען הכנס נפש מישראל בבריתו
(עמוד תרז)
של אברהם אבינו ע"ה, ולא חשבתי שיהי' לי טובה ותועלת מזה, על כן חמול עלינו והושיענו ותרחם נא על הילד, והלא הילד בוודאי אינו אשם בדבר. הצל נא אותנו מידי הרשעים, תפתח את עינינו לראות מי יוכל להציל אותנו שלא נצטרך להביאו לבית החולים. כך התפללתי.
השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו שמע בקול תחינותי, ובעזרתו עלה בידינו למצוא אשה רופאה יהודי' מרומעניא, שהסכימה לבוא לרפאות את הילד. וכדי להסתיר את מעשיה שלא יבחינו בדבר, על כן באה להדירה של הילד לבושה במלבושים נאים, ולא במלבושי הרופאים ולא עם כלי הרופאים, כדי שתהא נראה כאילו באה להתארח שם, כמו ידיד המשפחה, רק בידה הי' "האנד בייטל" (תיק), ושם הי' מוצנעים וטמונים כמה רפואות, ונתנה להילד, וגם מסרה להוריו הרפואות. וב"ה אחרי כמה ימים נתרפא הילד לגמרי, והאיר השי"ת את עינינו, והיינו מלא שמחה, ונעלם המורא והפחד שנפלו עלנו. צא ולמד, כי אין ערוך לנפש יהודי שהרי גם הרופאה מסרה נפשה בזה, כי אם יתוודע שהיא הצילה את הילד, ועל ידה נשתק הדבר, היו דנים גם אותה קשות. זכרה לה אלקי לטובה. וברוך הוא אלקינו אשר טוב גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו הגדיל לנו.
ויהי אחרי המבול
באותו חורף (תש"ו) הגענו בסייעתא דשמיא לווארשא, ואחרי דרך ארוכה וטלטולי דגברא דקשין הגענו עש"ק שבת הגדול שנת תש"ו לפ"ק לעיר ריכבאך בפולניא החדשה תחת שלטון רוסיא. היינו שם בערך חמשה חדשים, ואחר כך התחלנו ללכת גלות אחר גלות, עברנו גבולות ומדינות שונות. בראשונה על ידי הבריחה מפולין לטשעכיא, מטשעכיא לאוסטריא, משם לגערמאניא, מגערמניא לצרפת. בפאריס קבלתי רשיון כניסה ("וויזא") לקאלאמביא על פי דרישת הקהלה היהודית דבאגאטא, בירת קאלאמביא, דרום אמעריקא. בין כסא לעשור שנת תש"ח לפ"ק באתי לבאגאטא ונתמניתי לאב"ד דהקהלה האשכנזית דשם.
[אמר המו"ל: ההמשך ראה לעיל בבית אבות, פרק י"א והלאה]