קרית ארבע - ר' אלעזר קליין

הספר יצא לאור בבאר שבע בשנת תשכ"ג
נושא הספר: ביאורים על חמשה חומשי תורה
מיקום המבוא בספר: הקדמה - בעמודים: 20 - 12

תקציר המבוא:

במבוא מובאים דברי הגות על השואה.
הספר נכתב לעלוי נשמת אשתו ושלושת ילדיו של המחבר, ששמותיהם נרמזים בראשי התיבות של שם הספר. הוא מציב להם יד בראש המבוא, ומבכה את אבדתו הפרטית.
המחבר מאריך לתאר את התלבטויותיו בכתיבת המבוא לספרו, ומביא את דברי הרב וייסמנדל שכתב עד כמה צריך לשמר את זכרון השואה לבל תישכח.
בהמשך המבוא המחבר מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ומבאר בכך את ברכת קידוש השם שברכו הנרצחים על קדוש השם בזמן השואה, כפי שכתב הרב וייסמנדל.
בסיום המבוא קורא הרב להתעוררות ולחיזוק באמונה בעקבות מאורעות השואה, ומודה לה' על הצלתו הפרטית.

המבוא:

קרית ארבע

(עמוד 12)
בשער הקריה
(ר"ת עבור בתי רבקה שיינדל, הקריה אותיות היקרה השם ינקום דמה).

קריאת שם הספר "קרית ארבע".

ח"י שנה עברו מאז הרצח האיום והנורא, והשריפה האיומה והנוראה. שאכלה עשרת מונים כיוצאי מצרים מעצמינו ובשרינו, ועדיין, בידים רוטטות ורועדות, ובדמעות שליש במו עיני, בלב מר נשבר ונדעך, אפשר לי רק, לגשת להעלות על הנייר, הטעם לקריאת ספר זה "קרית ארבע". הואיל שהשם הזה טומן בחבו את ארבעת הנשמות הקדושות שלמענם ולעילוי נשמתם בניתי קריתי זאת. הלא המה: בתי היקרה, כחמה ברה, ונפשי עליה מרה, הילדה רבקה שיינדל, הי"ד, בני: הילד היקר יניק וחכים דוד, הי"ד, והילד היקר מלא חן, יעקב, הי"ד, ואמם הצדיקת והצנועה זוגתי, מרת חנה, הי"ד, (בת מוה"ר מנחם שמואל הי"ד) אשר לא נפרדו בחייהם ובמותם, ויחד אבדתי אותם, כי ילדי היקרים נפשם שפכו אל חיק אמותם.

רש"י ז"ל מפרש (בבראשית כ"ג ב') קרית ארבע, על שם ארבע זוגות שנקברו וכו' והספר הזה נקרא קרית ארבע על שם ארבע נפשות שלא נקברו, וארץ לא כיסתה דמם, שנהרגו על קדוש השם באוישביץ, הי"ד.

***
שפכו דמם כמים (תהילים ע"ט ג'). כבר נשאתי נהי קינה ובכי תמרורים, (בספרי כיבוד אב ח"א) על ארבעת הנשמות הקדושות הללו שאבדתי באוישוויץ, אף רמזתי שם שמות ילדי הקדושים, בפסוק ולא היה ביום אף ה' פליט ו- שריד (ר"ת רבקה - שיינדל, דוד יעקב), ונפשי אמרה לי, להקים עם ספרי זה יד ושם למעניהם, ויהי רצון שיהי' לעילוי נשמותיהם, יחד עם אבי הצ' ואמי הצ', אחיי ואחותי וצאציהם וצאצאי צאצאיהם, שנהרגו על קידוש השם במיתות אכזריות שלא נשמעו דוגמותיהם.

בהקדמתי לספרי כיבוד אב (חלק ראשון שנדפס בתשט"ו) כתבתי: והנה, כאשר התחלתי לנגוע בדברים הללו (הרציחות האכזריות של היטלר, ימ"ש) חשבתי דרכי ואשובה מלכתוב בהקדמתי זאת מהאכזריות שנעשו בנו,
(עמוד 13)
כי אין לזה שום מטרה ותכלית. כי למי אני מספר את הענינים הללו, אם לדור הזה אשר בו אנו חיים, הלא המה ראו הכל במו עיניהם ואיני מחדש דבר למעניהם. ואם אמרתי תכתב זאת לדור אחרון בנים יוולדו, למען יקראו בספר וידעו הלא המה לא יוכלו להאמין האכזריות שאנחנו ראינו בעינינו, בקיצור, דורינו זה לא צריך לא לדידי ולא לדכוותי, ולספר לדור אחרון לשוא ולחינם באתי. ע"כ דברי שם.

שנתיים אחרי הדפסת חבורי הנ"ל שנדפס אחת עשרה שנה אחרי הרציחות האיומות והשואה הנוראה, כתב העסקן הגדול במסירת נפש למען הצלת רבבות ישראל הגאון הצ' רבי מיכאל דב ווייסמאנדל זצ"ל בחיבורו "מן המצר" שנדפס באמריקה, את הדברים דלהלן :

"שלש עשרה שנה עברו מעת שנשלם הקרבן - ומאז ועד עתה, דממה ירדה על העולם, ואין מי שיזעיק אותה, ודרך רשעים צלחה להשתיק כל העולם, מן הרצח אשר בידם - ולא זו בלבד, אלא הצליחו לשכחו מלב עם ישראל בעצמו - ולא שכחה פשוטה בלבד, אלא בשכחה ערומה עמוקה, שכחה בעד פרוטה של כופר נפש - והשכחה הולכת ומתגברת דבר יום ביומו - ולא יהי' לפלא אם בעוד חיים חיותנו יכחישו בנינו את הכל בפנינו, כי נזקין - לאמר, אפשר שנהרגו גם אלף אנשים יהודים במשך המלחמה באסון - והזקן הטפש הזה מחליף אלף, באלפי אלפים, ואנשים, ביונקי שדים - ואסון, במזיד. עכ"ל, בהקדמתו הקצרה לספרו (אשר נדפס בתש"כ, כשהרב המחבר כבר השיב רוחו ונשמתו לה').

הנני רואה ומודה, שהרב הגאון הנ"ל ראה את הדברים בעין חודר ובאספקלריא מאירה יותר ממני, כי עד שאני כותב ש"הדור האחרון בנים יוולדו" לא יאמינו האכזריות שנעשו בנו, כתב הרב הגאון הנ"ל שעוד בחיים חיותנו יכחישו בנינו ובני בנינו את הכל "בפנינו"...

והואיל ואי אפשר לבשר ודם לצמצם ולתפוש לתוך דבורו המוגבל את גודל הרשע של עם הרוצחים, ואת עמק האבל של עם הנרצחים, משפטם מסור ליום הדין הגדול והספדם לספרו של מלך המשיח במהרה יבא, (מדברי הרב הג' הנ"ל), והואיל ואני הגבר ראה ג"כ עני בשבט עברתו, וכאיש, אשר אבדתי בעוה"ר כחמשים נפש ממשפחתי שנרצחו ע"י הרוצחים הארורים ימ"ש וזכרם, אמרתי לרשום בספר קצת, ומעט מזעיר מהקורות אותנו, אבל חזרתי בי, כי כחי בל עמי לגשת לזו המלאכה, כי כל לבב דוי, מלא יגון ואנחה.


***
(עמוד 14)
מי יתן ראשי מים ועפעפי מקור נוזלי.

הגאון הקדוש הפני יהושע כשמתמרמר על השריפה הנוראה אשר קרהו, (בהקדמת חלק ראשון) כתב וז"ל :

ביום חרון אף ה' יום ג' כסליו, שנת תקס"ג לפ"ק, בק"ק לבוב, שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי עם חברים ותלמידים המקשיבים לקולי, ופתע פתאום היתה מעיר לגל הפוכה, כמו רגע לא חלו בה ידים, וקול זעווה לא שמענו, כי אם קול הבערה יצאה לחלק, מראה אש הגדולה והמתלקחת אשר עלה בארמנותינו ובחלונינו, ע"י כמה חביות גדולות ונוראות מלאות פולוור, שהי' לשריפת אש, עד שנהרסו הבתים ממגורותם, כמה בתים גדולים ובצורות חומה עד לשמים הושפלו עד לעפר, וערו עד היסוד בהן, ונהרגו כששה ושלשים נפשות קדושות מישראל. ובתוך החללים ג"כ מגרי ביתי זו אשתי הראשונה, נ"ע, ואמה ואבי אמה, עד שהגיע ג"כ לצרת הבת, בתי הקטנה, אחת היתה לאמה וחביבה עלי ביתר שאת. גם אנכי הייתי מן הנפילים מאיגרא רמה לבירא עמיקתא כו', אמנם בחמלת ה' לא נתננו אלקים להרע עמדי וכו' יעו"ש.

כן היינו אנחנו יהודי איירופה, שלווים היינו בביתנו ורעננים בהכלנו, ולא ידענו שכולנו יושבים אנו על חביות פולוור גדולות ונוראות, שיודלקו עלינו ע"י רוצחים אכזרים, חיות טרף, והם באכזריותם שרפו טבחו והרגו בנו כמעט מאתיים אלף פעם ששה ושלשים נפשות קדושות עשרת מונים כיוצאי מצרים בכל מיני מיתות משונות ובאכזריות אשר לא יאומן כי יסופר, ועומדים אנו ומשתוממים כיום איך יכלו הרוצחים הללו לבצע בדם קר את הרציחות האכזריות הללו.

התחלת הגזירות מגן דוד הצהוב.

ידוע שהגזירות הנוראות התחילו עם זה שחייבו את היהודים לתפור על בגדיהם מגן דוד צהוב, ואלו שהיו במחנות עבודה חויבו לשאת סרט צהוב על הזרוע לסימן שלא נוכל להתערב בין הגויים לנסות להנצל על ידי זה. אנחנו חשבנו אז שזאת היא המצאה חדשה שלהם, ימ"ש. והאמת שאין כל חדש תחת השמש, כי זה כבר הי' לעולמים. והנני מצטט כאן דברי סדר הדורות (שנת ה' אלפים רנ"ו) וז"ל:
שנת ה' אלפים רנ"ו נצטוו בעיר ווינציאה שהיהודים ישאו על ראשם כובע צהוב בל"א געל, דומה לצבע כרכום.

ובתשבי נתן סימן השנה, כל ראיהם יכירום, ראיהם גימטריא רנ"ו, יכירום, לשון ומספר כרכום. וכן בשנת שט"ז גזרו שאנשים וטף ישאו כובע ירוק על ראשם והנשים וילון ירוק, (ראה ה"א שט"ו שם).
ולאיזה דברים כן היו הרשעים הללו ה"ממציאים", "לצרות אשר כמוהם לא סבל עוד נברא בעולם - מימות עולם". (המלים האחרונים הללו, הם סיום אחד ממכתביו של הרב הצדיק הנ"ל, ב' כי תצא תש"ג, אשר
(עמוד 15)
"במסתרים" תבכה נפשו, בימי החרון אף וחימה ר"ל על הצרות האיומות).

והעומדים בנסיון בימים האלו, דור של הסתרת פנים, אחרי עברם בכור הברזל מובן ששכרם הרבה מאד, ובזה נ"ל לפרש בעזה"י (במס' ברכות נ"א ע"א).

אמר ר' יוחנן כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלי מצרים, וכו' וצריך הסבר למה מגיע נחלה בלי מצרים עבור הכוס מלא, ואיזה מידה כנגד מידה היא זו.

ונ"ל הכוונה לעניננו דהנה מצינו שסבל הצרות נקרא בשם שתיית כוס, (בישעי' נ"א י"ז) אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו את קבעת כוס התרעלה שתית מצית, וכן (בירמי' כ"ה ט"ו) קח את כוס היין החמה (בצירי) הזאת מידי וגו', וביחזקאל (כ"ג ל"ג) כוס שמה ושממה, וכן במגילת איכה (ד' כ"א) גם עליך תעבור כוס, וכן מצינו גבי כוס של פרעניות הלשון מלא בתהלים (ע"ה ט') כי כוס ביד ה', ויין חמר מלא מסך, (ראה רש"י ומצו"ד) דקאי על כוס התרעלה שמוכן הוא ביד ה' כוס ממולא בפורעניות.

ואנו בעונותינו הרבים, שתינו מצינו את כוס הפורענות הזה עד תומו, והכוס הי' מלא, ועלינו לברך על שתיית הכוס התרעלה הזה, אשר על זה למדו אותנו חז"ל כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה ובשו"ע או"ח (סי' רכ"ב סעיף ג') כתב המחבר:

חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כדרך שמברך על הטובה, כי הרעה לעובדי ה', הוא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו ה', נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ה', שהיא שמחה לו. עכ"ל.

והנה, יש לך אדם שהוא מוגבל בזה, שהגם שיכול לעמוד בנסיון על מקרה קטן של אסון, ח"ו, ומברך על הרעה, אבל אם ינסהו ה' הרבה, ח"ו, אז יקוץ, בתוכחתו וכאשר אמרה לאיוב - אשתו, - "עודך" מחזיק בתומתך, וא"כ, לאיש כזה יהי' שכרו עבור עמידתו בנסיון ג"כ מוגבל, אבל כל המברך להשית"ב על כוס מלא של כוס התרעלה ששתה את הכוס המלא, וסבל יסורין בלי גבול, ובכל זאת נפשו לה' ומברך ליוצרו, מגיע לו מידה כנגד מידה נחלה בלי מצרים.

ונ"ל דדווקא ר' יוחנן הי' יכול להגיד מאמר כזה. משום שר' יוחנן שתה את כוס המלא הזה בעצמו, ר"ל, שמתו עשרת בניו, (ובסדר הדורות בשם מגילת סתרים כתב, ט' בניו מתו, והעשירי נפל ליורה רותחת והותך בשרו ולא נשארו רק העצמות, ולקח אצבע קטנה והי' מנחם בו האנשים (ובב"ב (קט"ו ע"א) נראה שלא הניח בן, ע"ש ברשב"ם, ראה סדה"ד בזה).

(עמוד 16)
והנה מי שמתו י' בניו (ר"ל) ולא מתרעם ויש לו אומץ לקחת האצבע קטנה של הבן העשירי לנחם בו האנשים שגם הם לא יתרעמו ויקבלו באהבה היסורין, יכול לומר מאמר כזה כל המברך על כוס מלא, כי הוא שתה הכוס המלא ועמד בנסיון.

ועוד יותר נ"ל לכוון במלים הללו של כל המברך על כוס מלא, לעת הצרות הגדולות והנוראות ההם, כשאעתיק דברי הרב הגאון רבי מיכאל דוב ווייסמנדל (בעמוד מ', בספרו "מן המצר") וז"ל :

"ומי ממנו לא יזכר לעד את האנחה אשר לא תשכח - בשבתות שבין פסח לשבועות בשנת תש"ג - כשכבר ידענו את כל הנעשה (א"ה, הם בסלובוקיה ידעו, אבל אנחנו בהונגריה לא חלמנו אפילו אז עוד על אפשרות של רציחות ושפיכת דם נקי) שאחינו הגולים במחוז לובלין כבר נהרגו כולם עם אלפי אלפים ישראל בפולין ושאר גולים, הי"ד - ואיך נמס כל לב, כשלו כל הברכים על הבכיות ועל האנחות כשעבר רבנו זי"ע (הרה"ק מנייטרא) לפני התבה בשבתות שבין פסח לשבועות בשנת תש"ד לומר אלו הפיוטים - כשירדה הגזרה על הקהלות הקדושות שבהונגריה - וידענו אז בבירור גמור שיום יום נשחטים ונחנקים ונשרפים י"ב אלף אנשים נשים וטף, ה' ינקום דמם הטהור.

מי שמע וישכח את זעקת הלב ממעמקים, כשהגיע רבנו זי"ע אל החרוז טבוח ילדים הכינו, ברכת הזבח כוונו, שמע ישראל ה' אחד וניחדנו, אז כשלמדנו הדינים הללו הלכה למעשה, וידענו שכוון הפייטן הקדוש באמרו ברכת הזבח כוונו, על הדין המפורש בתשב"ץ, ואשר רבנו השל"ה כוון לחדשו מדידי', שכל בן ישראל הנהרג על קידוש ה', חייב לברך בשם ומלכות לאמר, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש שמו ברבים אזי, כשנראה ללב כולנו, איך באותם השבועות האיומות, בוודאי ברכו את הברכה הזאת, תלמידי חכמים ובעלי בתים פשוטים, יראי ה', שלמים, תמימים צדיקים, אשר רובם ידענום אותם ואת ביתם, הי"ד - אז כשהי' עלינו תמיד כאילו אזנינו שומע את הצעק של אלפים אנשים ונשים זקנים וילדים, את הצעק האחרון הקדוש, אשר צעקוהו רבבות אלפי ישראל, על קדוש שמו מדורות עולם של שמד והרג - הפסוק של קבלת מלכות שמים - שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד כמו שהזכירו הפייט הזה בדורו של שמד, בימי רש"י ורבותנו בעלי התוספות" עכ"ל.

הננו רואים בזה, שקיימת ברכה מיוחדת בשם ומלכות לבן ישראל הנהרג על קידוש השם. ואפשר לפי זה הכוונה במאמרו הנ"ל של ר' יוחנן, כל
(עמוד 17)
"המברך" על כוס מלא, ממש כפשוטו שמברך כדינו כששותה את כוס התרעלה המלא, שנהרג על קידוש השם, וגם אז דעתו בלתי לה' לבדו, זה מורה על אהבת ה' בלי גבול, ולכן נותנים לו נחלה בלי מצרים.


***

ננתקה את מותרותמו ונשליכה ממנו עבותמו (תהילים ב' ג').
אבל, מה מאוד דוה לבנו על אלה מאחינו ואחיותנו, שאחרי שה' היה בעזרתם להשתחרר מסבל הצרות האיומות והנוראות, והפח נשבר והם נמלטו, במקום לקחת לקח פעם ולתמיד להתרחק מדרכי הלימוד בלי אמונה, מדרכי הלימוד של אלו שהמיטו עלינו את האסון הגדול והנורא והסבל שאין לשער, ולדעת, אשר, כל הלימודים אינם שווים אם הם בלי אמונה בבורא עולם, וכמו שכתבתי מזה בהקדמת "למען קדושים" (לספרי כ"א) שבזמנים הקודמים לא הי' מאושר יותר בין ההורים היהודים המודרנים "והמתקדמים", (בעוונותינו הרבים) ממי ש"זכה" לכך שיוכל לשלוח בניו לעשות "דיא העכערע שוהלן" בדייטשלאנד, "וזכו" לשמוע מפי יוצאי חלציהם שיחה "ריינדייטש", ויראו נא עכשיו איזה פרי בישלה הקולטורה הזאת, החינוך שהוא ללא אמונה ויראת שמים. במקום להסיק מסקנא כנ"ל, הרבה הרבה מבני ישראל, הסיקו מסקנות להיפך לגמרי ולאידך גיסא, וסרו מהר מן הדרך שראו אצל אבותיהם בטענות ואמתלאות שונות, כידוע. ואמרתי שאולי נמצא לענין זה רמז במס' בבא בתרא (ע"ג ע"ב) בגוזמא דרבה בר בר חנה דלהלן ; שנראין כעין נבואה על זמני צרותינו:

ואמר רבה בר בר חנה, זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא וחזינן ההוא ציפרא דקאים עד קרצולי' במיא, ורישיה ברקיע, ואמרינן ליכא מיא, (פירש רש"י, היינו סבורים שאינן עמוקים, הואיל ולא קאי במיא אלא עד קרצולי') ובעינן ליחות לאקורי נפשין, ונפק בת קלא ואמר לן, לא תיחותו הכא, דנפלת לי' חצינא (פירש רש"י, גרזן או מעצד), לבר נגרא (פירש רש"י חרש עצים), הא שבע שני, ולא קא מטיא אארעא וכו'.

ורש"י מפרש במאמרו הראשון של רבה, כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה', ויש מהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא וכו', שכל שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד.

ובמהרש"א שם: אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים, מ"מ יש כאן דברים בגו, וכו'.

כן במאמרו זה של רבה בר"ח צריכים אנו להבין: א. ענין הצפור הזה
(עמוד 17)
שכמסופר לנו עליו, שהי' עומד עד קרסוליו במים, וראשו הגיע עד לרקיע, ובגלל שראו שהמים מגיעין רק עד לקרסוליו, היו סבירין שהמים אינן עמוקים, ורצו לרדת למים לקרר עצמם, עד שבא הבת קול והזהיר בהם לא תרדו לכאן, משום שנפל לו גרזן לנגר כבר שבע שנים, ועדיין לא הגיע לארץ, ומזה תבינו עמוקתם של המים. הא פשוטם של הדברים אינן מובנים לענ"ד דבשלמא אם לא הי' מספר גדלה של הצפור, היו יכולים לטעות שאין הרבה עד לקרסולה, כי חשבו שהצפור הזאת גדלה, רק כסתם צפור, וכמה יכול להיות לסתם צפור עד לקרסולה, לא הרבה, וממילא מובן שחשבו שאין מים, ורצו לרדת להקיר עצמם, אבל אם הם ראו שהצפור הזאת ראשה מגיע עד לרקיע מהלך ת"ק שנה, איך לא חשבו שגם עד לקרסולה יש אורך גדול ויכולים להיות מים הרבה, ואיך אם כן חשבו לרדת להקיר עצמם? ב. למה נקט בגוזמתו דווקא שבע שנין.

ונקדים דברי המהרש"א במאמרו הראשון של רבה, שדימה הכתוב הצרות והגלות שבאו עלינו מן הרשעים לגלי הים כאמרו כל משבריך וגליך עלי עברו, והספינה היינו ישראל המטורפין בגלות כספינה המטורפת בים. ע"כ תוכ"ד.

ולפי זה נאמר, שבכל פעם שאומר רבה בר חנה, "זימנא חדא", הוא מדבר על "זמן אחד" מזמני הגליות השונות שעברו על עם ישראל ו"בזימנא חדא" זה, הוא מדבר מתקופתנו אנו, שסבלנו צרות, שכמותן לא סבל עוד שום נברא שבעולם-מימות עולם. ולפי התקופה של צרותינו, קרוב לומר שהספינה מרמזת על הוואגונן של הרכבות בהן הוליכו את אבותינו נשותינו אחינו ואחיותינו ילדינו וטפינו כצאן לטבח, בעוה"ר, ומצייר רבה בר בר חנה כאילו הוא רואה עצמו ג"כ באותן "הספינות" והנה, רבה בר בר חנה מדמה ל"ים סוער" את האומות שקמו על עם ישראל להשמידם (ח"ו).

ומתאר לנו כאלו הוא נוסע בים הסוער והנרעש הזה, ורואה שם "צפור", (זה עם ישראל, בראשית ט"ו, י', ואת ה"הצפור" לא בתר, פירש"י על ישראל) שהוא בצרה גדולה ועומד עד לקרצולי' (ארכוביו) במים, מבלי שיוכל לזוז ולהמלט על נפשו, כי בכל מקום שרוצה לפנות לשם, סבבוהו מים רבים, ואין למצוא קצת יבשה ומנוס, ומתפלא רבה בר בר חנה ואומר בשם אנשי הדור שרואים את זה, כי ורישי' ברקיע ראשו של הצפור הזה גם בעת צרתו הי' ברקיע להשית"ב, ואחרי שראיתי שהצפור (עם ישראל) הזה סובל כל כך, נפלתי ממדריגתי (ככה הוא מדבר בשם בני הדור שראו את כל זה) ואמרתי ליכא מיא, ("מים" זה תורה, הוי כל צמא לכו ל"מים"), שאין ח"ו כח למים (לתורה) להציל בעת צרה, ועי"ז ובעינן ליחות לאקורי נפשין", לרדת לצנן ולקרר את כח הנפש ולהחלישו, ולהגביר עליו כחות הגוף, (ח"ו) אבל מן השמים לא הי' מניחים אותי לאבד אמונתי. ונפק בת קלא ואמר לן. (לכל אלו שחשבו כמוני,
(עמוד 19)
ורצו לשקוע) לא תיחותי להכא, אל תרדו ואל תשקעו כמו שאתם חושבים לשקוע, כי תדעו לכם שהכל מן השמים, דנפלא לי' "חצינא" (הגרזן, כלי המשחית) שמשחית לארץ ולדרים עליה, לבר נגרא (הכוונה להש"י, אלקכון נגרא הוא, חולין ס' ע"א) זה שבע שנין, זמן הכיבוש והרציחה של אותו רשע ימ"ש שהתחילה בשנת "תרצ"ח" (סימנא מילתא) ומפלתו היתה אחרי שבע שנים מאז, בשנת "תש"ה" שאז "תשה" כחו וקיצו הגיע, ולא מטיא לארעא (נפרש כפירושו של הענף יוסף בעין יעקב) שלא הגיע עד תכליתו כי "תכליתו של אותו רוצח רשע הי' לעקור את הכל ח"ו, כי כך תיאר לעצמו הכלב השוטה הזה את "הפתרון הסופי" של היהודים, וכך נבח בכל דרשותיו, ויד ה' היתה בו להומו ולאבדו.


***

גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה את מזבחותיך ה' צבאו-ת מלכי ואלקי (תהלים פ"ד ד').

המפרשים (רש"י, מצו"ד, אבן עזרא) מפרשים באופנים שונים את הפסוק הנ"ל. ולולא דבריהם ז"ל, נאמר לפי דרכנו, (ראה רש"י) בהקדם מה שאנו אומרים בתפילת יום כפור קטן בת עמי לא תחשה ולא תשקוט בזעקה ובמקום עולה ואשה, תכין תחן חקה, שהפירוש הפשוט שהואיל שאין לנו עולה ואשה, נערוך להש"י תחנונים ובקשות וראיתי לפרש זה באופן אחר, בת עמי לא תחשה ולא תשקוט בזעקה להשי"ת, ובמקום עולה ואשה "באותו מקום שאתה נותן עולה ואשה", קרבנות מעצמך ובשריך להשי"ת, שמה תכין תחן חקה ... כי אז תפלותיך ותחנוניך בטח יתקבלו.

כן אומר כאן הנעים זמירות ישראל בנביאתו, גם צפור מצאה בית, הנה הצפור מצאה בית וקן, ואני איני מוצא (אבן עזרא) ועכשיו אני הצפור הכנסת ישראל בא בטענה לפניך בורא עולם, ראה שאתה צריך לקבל טענת הצפור הזה שזהו אני הכנסת ישראל, אשך שתה אפרחיה את מזבחותיך ה' צבאו-ת מלכי ואלקי, רבונו של עולם גם את אפרוחי הקטנים ... הבאתי כבר על מזבחותיך, דם עוללי ויונקי שופכו כמים בשביל שם ישראל שנשאו עליהם, ועליך לרחם אותנו, לגאלינו גאולת עולם, בבנין בית תפארתיך על ידי משיח צדקיך.


***

ובחתימת חבורי זה על סדר הפרשיות מוצאי חנוכה תשב"ך, אור ליום ב' לס' "ולא יכל יוסף להתאפק" לא אוכל להתאפק, מלתת שבח והודיה להש"י ודמעות של חדוה וגיל תדמענה עיני, שזכיתי לזה אחרי כל התלאה שמצאתני, וכמו שמצאתי בהקדמת וחתימת הספר "גודר פרץ" הנקרא "מנחת שי" (בחומש
(עמוד 20)
מקראות גדולות) שכתב וז"ל : ראוי לכל אדם לתת הודאה לא-ל ככלותו הספר כמו שהוא מנהג סופרים, וכן עשה דוד המלך ע"ה בתכלית ארבעה ספרי תהלותיו, ובתכלית הספר החמישי שהוא תכלית כל. לא-ל המרומם, על כל הספר נתן תחלה, ברכה ותהלה, כפי רוממותו וגודל טובו, עכ"ל. כן אני הקטן והדל, אתן תהלה להש"י על העבר שהבאני עד הלם, ואני תפלה על העתיד, יזכני הש"י לחדש ולהדפיס עוד חבורים בתוה"ק ויסייעני לעבדו אני וזרעי וזרע זרעי, עד ביאת ינון בב"א.

ובטוח אני באלה שמה שזכיתי לגמור ספרי הדל המחובר לטהרה, לספר אבי הק' הי"ד, הוא רק בזכותו, וכאשר כתב אבי זצ"ל בעצמו בחלק ראשון מזה החיבור (בזכרון שלמה לחנוך ספר תורה שכתבו לעצמו בכתב-ידו), בשם ס' רב טוב מהצ' יסו"ע מסיגט ששמע לפרש בפרשתנו פרשת ויגש :

והגדתם "לאבי" את כל כבודי במצרים, הפירוש "בשביל אבי", כן אני אומר בשביל אבי הק' ובזכותו סייעני הש"י, ויה"ר שימליץ טוב בעדי ובעד ב"ב ובעד כל בני משפחתנו והכלל ישראל אשר אך טוב וחסד ירדפוני, בזה ובבא, אס"ו.

אלעזר בן לאאמו"ר הרה"ג מוהרש"ז קליין
אב"ד דהתאחדות קה"י באר-שבע